שו״ת שבות יעקב – חלק א – שאלה סג

שאלה סג ממור' הורא' אחד לחוות דעתי באח' שנשל' לו חביו' של יין ע"י נכרי חביות גדול של יין עם לענה שקורין ווערמיט וויין ובמקום המגופ' הוא מחות' בחותם בתוך חותם אך במקום הברזא אינו מחותם רק שמהודק היטב מה דינו של אותו יין:

תשובה לכאורה היה נראה להתיר בפשיטות בלי שום חותם כלל ע"פ מ"ש הטור וב"י בסי' קך"ג וז"ל הטור כתב הרמב"ם אם נתערב ביין מעט דבש או מעט שאו' הואיל ואינו ראוי לנסך הרי הוא כיין מבושל וכשכר ומותר לשתותו עם הנכרי וכתב א"א הרא"ש ואין לסמוך על זה שעיקר הגזירה משום בנותיהן עכ"ל וכתב הב"י וז"ל וכתב הרא"ש פ' אין מעמידין וכו' אבל להטיל בו מעט שאו' או מעט דבש כל אדם יעשו כן להפקיע עצמם מאיסור יי"נ ונמצא שותים תמיד עמהם וכו' ומאן לימא לן שאינהו לא מנסכי יין המעורב בו שאור ודבש הלא הם מקריבים וכו' ומ"מ נרא' מדבריו דהיינו דוקא כשנתן בו מעט דבש או מעט שאור אבל אם נתן בו דבש הרבה או שאור הרבה עד שנשתנה טעמו מחמתן שרי וכמו שכתבנו בשמו בסמוך עכ"ל הב"י וז"ל הרב בד"מ ולי נראה דאפי' אם הרוב יין אם נשתנה טעמו משום השכר או משום שאר משקים דשרי דמ"ש מיין שיש בו פלפלין או דבש דשרי ע"י שנשתנה טעמו וכ"ש לדברי הרמב"ם דמתיר אפי' במעט דבש עכ"ל הד"מ ופסק כן בש"ע סעי' ד' המחב' ובעל הג"ה ואחרוני' דכל שנשתנה טעמו אין בו משו' ניסוך וא"כ בנדון שלפנינו שנשתנה טעמו שכל הטועמו יודע שנתערב בו לענה וקורא אותו ווערמיט וויין היה נראה פשוט להית' אכן ראיתי בתשובת צמח צדק סי' ע"ד ותשובת חות יאיר סי' קי"א דכיילו בכיילו רבה לאסור הווערמיט וויין אף שכל דבריהם אינם מוכרחי' לדעתי דמ"ש בצ"צ דבעינן דוקא נשתנה שמו וטעמו זה אינו להמעיין בטו' ובת"ה הקצר גם ברשב"א בתשובה מבואר דנשתנ' טעמו לחוד סגי וכמבואר להדיא בלשון הב"י והד"מ והש"ע שהעתקתי גם מ"ש בתשוב' חות יאיר שם להשיג על גדול אחד שהתיר וכתב דמ"ש הרשב"א להתיר היינו דוקא בנשתנה טעם היין שבו שאין בו הגרשת יין כלל זה הוא חומרא בלי טעם נגד משמעות הפוסקים ראשונים דא"כ מאי אריא דבש ופלפלין אפי' מים נמי וכמ"ש הטור שם אחר זה יין מזוג אפי' נתן בו מים הרבה כל זמן שיש בו טעם יין יש בו משום יין נסך אלא ודאי דמים שאני שאינן מפיגין טעם כדאיתא פ' כל שעה דף מ"א ע"א ת"ר במים אין לי אלא במים שאר משקים מנין אמרת ק"ו מים שאין מפיגין טעמן אסורין שאר משקים שמפיגין טעמן לא כ"ש ע"ש) משא"כ בדבש וכה"ג שמפיגין ומשנין הטע' ודאי כל שנשתנה הטעם סגי כמשמעות לשון הרשב"א בת"ה הקצר בתשובתו והטור והב"י ורמ"א ושאר כל האחרוני' הנמשכין אחריהן גם מ"ש שם בתשובת חות יאיר לדמות לחומץ דאין אנו בקיאין אימתי מקרי חומץ לא ידעתי איך מלאו לבו להחמיר בגזירה חדשה מה שלא נמצא בא' מן הראשונים ואחרונים ביי"נ בזה דלא מצינו גזרה זו רק גבי חומץ לפי שדרך היין להקרים קצת ולהיות בו קיוהא מחמת עצמו כמו חומץ והוא עדיין יין גמור כמ"ש הטור משא"כ בנשתנ' טעמו ע"י דבר אחר הכל מרגישין ע"י מה שנשתנה טעם היין כמו בווערמיט אין להחמיר כלל נגד הסכמת גדולי ראשונים וכל האחרונים כיון דעיקר ושורש האסור מטעם ניסוך וכל שאין ראוי לנסך תו לא גזרי ג"כ משום בנותיהן ואף הרוצים להחמיר משום בנותיהן היינו במידי דשכיח וכולם שותין כך משא"כ בנשתנה טעמו אף שלפעמים באיזה מדינה שותין כך כמו ווערמיט וויין מ"מ רובא דעלמא שותין אותו בלי תערובת והשתנות טעמו זה הוא טעם האחרונים המקילין ביי"נ בזה כן היה נ"ל בפשיטות אך שאין דעתי מכרעת נגד שני תשובת גדולי חקרי לב בעל צ"צ וחות יאיר בלתי הסכמת שאר גדולי הוראה כדי להתיר יין בשתיה אך מ"מ בנדון שלפנינו נלע"ד להתיר היין אפי' בשתיה מטעם אחר אף אם נאמר דווערמיט וויין הוי כיין אחר לענין ניסוך מ"מ כבר העלתי בספרי מנחת יעקב כלל ל"ב ס"ק ך"ד וס"ק ל"ב דבזה סומכין ביי"נ על חותם אחד ועיקר החשש ביינ' רק משום איחלופי או שלקח משם ולא חיישינן שנסכו ממש ע"ש וכן מבואר בי"ד בסי' ק"ל והנה בנדון דידן שהמגופה היה מחות' כדינו רק שהברזא לא היה מחותם כלל אך שהי' מהודק היטב וכבר נתבאר בתשובת עבודת הגרשוני סי' צ"ח שהשיג על האחרונים ודעתו כשהמגופה או הברזא מהודק בטוב עד שצריכין טרחא מרובה לפתחו הוי כחותם אחד ולא טרח ומזייף ע"ש דבריו באורך אף שאין דבריו מוכרחים כל כך להקל נגד משמעות האחרונים והיא עצמו נראה מדבריו שדעתו להחמיר למעשה אלא א"כ שיש עוד צד להקל ממקום אחר:

ובפרטות בברזא עינינו רואת בחוש אף שהוא מהודק מאוד מאוד כדרך הברזות מכל מקום כשמכין על חתיכת ברזא שיוצא לחוץ בקל יוכל להוציא שוב הברזא בלי שום טרחא כלל מ"מ בנדון זה שהחביות מלא בלא חסרון כלל והמגיפה מחות' כראוי א"כ אם רצונו לחוש שמא לקח ממנו וחזר ועירבו בשלו זה היה שלא באפשרי כלל לעשות אם לא שהעמיד החביות על שולים אחרת ולהוציא הברזא למלאותו ואח"כ להניח כבראשנה על הרעפים וכיון שהחביות גדולה בודאי הטרחא כי האי מרובה מאוד מאוד בהא ודאי כל האחרוני' מודו דכולי האי לא טרח ומזייף וכדברי עבודת הגרשוני הנ"ל לכן נ"ל דחמרא שרי בשתי' בלי פקפוק בפרטו' בצירוף שיש בו לענה וכמ"ש לעיל כנ"ל ה"ק יעקב: דיני ריבית ונדה ונדרים והסכמת ותקנת הקהל שאלה סד בעל הבית אחד בהיות שהלו' לאחד על זמן מה וכאשר כלה הזמן ולא פרע לו ודחה אותו מדחי אל דחי התרו בו ע"פ עדים שאם לא יתן לו המעו' שיוכל להרוויח בהם שהלא יצטרך ליתן לו הריוו' מה שהיה יכול להרוויח בו וחבירו קיבל התראתו ונתרצ' ליתן לו הריווח ועכשיו כשרוצה לתבעו הלה טוען שיש בזה איסור ריבית מה דינו:

תשובה הנה הדין נראה לי פשוט שיש בזה איסור ריבית כי בודאי הוא אגר נטר גמור ואל תשגיח במה שכתוב הסמ"ע ס"ס פ"א בס"ק ס"ה וז"ל עי"ל סי' רצ"ב ס"ז בהגהות מור"ם דאם תבע ראובן מעותיו שירוויח בהם והוא מעכבן בידו שחייב לו הריווח מכאן ולהלאה וצ"ל דכאן איירו כשלא הגיע זמן הפרעון א"נ לא תבע מעותיו עכ"ל הסמ"ע והש"כ שם בס"ק פ"א כתב וז"ל ועי"ל דהתם מיירו בפקדון וכאן בהלואה עכ"ל ותמה תמה אקרא על הסמ"ע והש"ך שכתב רק בדרך עוד י"ל דאיך עלה על דעתם להתיר ריבית כי האי דודאי אין להתיר שכר עיכוב מעותיו אלא התם בפקדון דוקא ולא בהלוא' דלהוצא' נתנ' ודאי דהוי ריבית ומקור הדין שהביא הסמ"ע ראי' הוא מסי' רצ"ב ס"ז בהגהות רמ"א והוא מהמרדכי פ' המפקיד ושם כתב להדיא וז"ל דאין זה ריבית הבאה מלוה למלוה דהא לאו בתורת מלוה נתן לו כי בפקדון נתן לו עכ"ל משמע דבתורת הלואה ודאי דהוי רבית וכן יש להוכיח בהדיא מסוגיא דש"ס דקדושין דף וי"ו ע"ב אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן משום הערמת ריבות ומקשה הש"ס האי הערמת ריבית ה"ד וכו' לא צריכא דארווח לה זימנא ע"ש בפרש"י ותוספת שם ד"ה דארווח לה זימנא ובדברי הרא"ש לשם ובטור א"ה סי' ך"ח שמדחיקים לפרש כוונת הש"ס בהא דארווח לה זימנא ולא קא מוקי בפשיטות דמיירו כה"ג בנדון שלפנינו שנותן לו שכר עיכוב מעותיו אלא ודאי דכה"ג הוי רבית גמור (וכן משמע בתשובת מ"ב סי' ל"ד ע"ש ועיין בבי' הילל בי"ד סי' ק"ע שכתב וז"ל אבל עכשיו בדורות הללו המנהג בדיני ארצות לפסוק פסידא דשוקא אם מעכב מעותיו ואין פוצה פה ומצפצף כדין הפקר עכ"ל משמע דדעתו בלא פסידא דשוק לאסור מדינא וכמ"ש) ואין לדחוק ולומר דכה"ג אפי' הערמת ריבית ליכא כיון שזה יכול להרוויח במעותיו וזה מפסידו על כן צריך לשלם לו היזקו זה אינו דאין לך הערמת ריבית גדול מזה שכל א' וא' כשיראה שחבירו אין לו לשלם יאמר שיוכל להרוויח בממונא ויצטרך הלה ליתנו לו וגם מניעת הריווח לא מקרי היזק ולא מקרי גרמי כי אין כוונתו להזיק ולא הזיקו בידים (ועיין בתשוב' חות יאיר סי' ק"צ מהא דקאמר כללא דריבת כל אגר נטר אסור אפי' לא בא לידו בתורת הלואה ע"ש) וכן יש להביא ראי' מהא דאיתא בתשובת הרא"ש כלל ך"ח סי' ק"ה והובא ג"כ בב"י בי"ד סי' קס"ט והובא בש"ע סעי' י"ב לפסק הלכה ישראל שהלוה לעכו"ם ברבית ואח"כ אמר תן המשכון לראובן שמכרתי לו וראובן עיכב המעו' אחר מכירת המשכון והמלו' תובע הריווח עד שקבל המעות לידו ופסק הרא"ש כיון שהלואה נעשה לעכו"ם אין למלוה עם ראובן שום עסק ושפיר לוקח הרבית מעכו"ם ואם העכו"ם יכוף לראובן שיחזור לו הריבית בשביל שעיכב לו מעותיו מה נפקא מיניה למלו' אין לו עסק עם ראובן כלל עכ"ל הרי מבואר להדיא דאם היה לראובן עסק עם המלוה דאסור ליטול שכר עיכב מעותיו ואע"ג דבתורת זבינא אתי לידו מ"מ המעות של המכירה כיון שזקפו עליו במלוה הוי כהלואה ואסור אם לא הי' יד עכו"ם באמצע אף שהוא גרם למנוע לקבל הריווח מעכ"ום לכן נ"ל דאין לסמוך בזה להקל כדעת הסמ"ע באיסור רבית כולי האי כל זה נ"ל פשוט לדינא ומ"מ לא רציתי להשיב לשואל לבדו בדיני איסורא דאית ביה דררא דממונא בין איש לחבירו ושומע בין אחיכם כתיב ולהשיב לשואל לבדו אינו כשורה וכדאיתא הלכה ברורה בח"מ סי' י"ז סעי' ה' בהג"ה ואף שראיתי מקצת האחרונים שצדדו לפעמים להשיבו לשואל לבדו ומקלו יגיד לו גם רמ"א עצמו בתשובתו סי' קי"ב התנצל את עצמו להשיב בדין נחל' לאחד מבעלי דיני' במה שא"צ לטענת התובע ונתבע יע"ש ובספרי חק יעקב עשיתי סמוכת לדבריו וכתבתי דהמקרא מסייע קצת שנאמר ותקרבנה בנות צלפחד לאמור אבינו מת במדבר וגו' תנו לנו אחוזת נחלה ולא נזכר שאחי אביהם טענו נגדם ואעפ"כ שמע משה ואהרן והזקנים דבריהם לפסוק להם הדין ע"פ שאלתם וכן אפשר דמותר לומר לאחד מבע"ד קוצר הדין בעל פה וכן משמע בתשובת באר עשק סי' ק' יע"ש וכן יש ראיה קצת מהא דכתובות דף נ"ב ע"ב דאמר להו רבי יוחנן קוצי ליה מידי לרופא הרי אפי' שיעץ להם מכ"ש לומר הדין לאוהבו או לקרובו אע"ג דגם שם נתחרט ר' יוחנן אח"כ ואמ' עשינו עצמינו כעורכי הדיינים היינו להיות להם ליועץ ממש ואדם חשוב שאני וגדולה מזו כתב בתשובת הרא"ש כלל צ"ט סי' ז' הביאו בטח"מ סי' קנ"ד אפי' היכא שכבר דנו לו הדיינ' מותר לומר לאחד מבעלי דינים שלא דנו שפיר משום השבת אבידה לבעלים אבל בכתב ודאי שאני ובזה נסתלק מ"ש בתשובת באר עשק בסי' ע"ב וכן יש עוד הרבה אחרונים שצדדו להקל להשי' בכל ענין להשואל לבדו וכ"כ בכה"ג בהגהותיו ל"ט ח"מ סי' י"ז סעי' י"ט אכן דעתו לאסו' וכן העלתי בספרי משפטי יעקב שכן עיק' וכ"ש בדורות הללו שאין ידינו תקיפה לכוף לדון בדיני ישראל יש לחוש דאם יאמר לו הדין אפי' בעל פה ויראה שלא יזכה בדינינו ישמט עצמו מד"ת לכן הירא וחרד ימנע עצמו שלא להשיב כלל לשואל לבדו ודומיה לו תהלה כנ"ל ה"ק יעקב: