שו״ת שבות יעקב – חלק א – שאלה ד, קטע 2

תשובה בדבר הוראה ראשונ' שהורה המורה שיתפלל ערבית בעוד יום נ"ל שיצא כן להמורה ממה שפסק הטור והש"ע בא"ח סי' ע"א מי שמת לו מת וכו' פטור מק"ש ותפלה וכו' במה דברים אמורים בחול אבל בשב' חייב כל היום עד הערב אם מחשיך על התחום להתעסק בצרכי קבורה אבל אם אינו מחשיך על התחום חייב גם לעת ערב עכ"ל והבין המורה דחייב גם לעת ערב קאי על ק"ש ותפלה של ערבית לכן פסק כן אע"ג דקי"ל דמאחרין בתפלת ערבית כדי להוסיף מחול על הקדש מ"מ מי שהוא אנוס שצריך להחשיך על התחום לדבר מצוה מותר להתפלל של מוצאי שבת בשבת מפלג מנחה ולמעלה וכמבואר בא"ח ס"י רצ"ג וא"כ ה"ה באונס כזה. זאת תורת העולה על רוח דעת המורה ההוא ובאמת מדברי הב"ח בסי' א' והט"ז והמ"א שם מבוא' ג"כ שהבינו לשון הש"ע דחיי' לעת ערב אק"ש של ערבית קאי אכן המעיין בב"י שם בא"ח כתב בפשיטות על לשון הטור וז"ל ואפשר לומר עוד כיון דלא שייך לומר דבי"ט ושב' לעת ערב פטו' חיי' אלא בשע' מצו' לא לק"ש דלעת ערב לאו זמן ק"ש עכ"ל הרי מבואר דדעת הב"י בפשיטות דחיוב לעת ערב לא קאי רק אשאר מצו' ולא אק"ש: וא"כ בודאי גם בש"ע כך כוונתו אלא שקיצר בלשונו כדרכו וסמך על המעיין במקור הדין ותמה אני על האחרוני' שלא הרגישו בזה: ומ"מ אף אי נימ' כדעת האחרוני' דכוונת הש"ע גם על הק"ש:

מ"מ תפלת ערבי' ודאי לא יתפלל מטעם כיון שרוצה להתפלל ערבית תפלת חול ולהבדיל וכיון שחול הוא אצלו כבר חל עליו אנינות ואונן פטור להתפלל ואפי' רוצה להחמיר אינו רשאי והוי כארכבי אתרי רוכשי דמתחלה אתה מחייבו בתפלה לפי שהוא שבת ולא חל עליו אנינות ואיך תחייבו בתפלת חול דאם הוא חול אין רשאי להתפלל משום אנינות והרי זו חמר גמל לכן יפה פסק הטור והש"ע בי"ד ס"י שמ"א והוא מתשובת הר"ש מעשה רב שעבד עובדא בנפשיה שלא התפלל תפלת חול והבדיל אחר הקבורה ואין ספק שהמור' הזה שגג בכל זה ואם ראה יראה דברים אלו שכתבתי יודה על האמת לומר דברים שאמרתי טעות הן כהא דרב דאוקי אמור' עליה: ואקשי לן חד' ואכ' לן חד' מה שהור' לומ' קדיש ביום השבת ותמהת גם על הוראה זו: הנה ודאי טב הורה ויש לו על מה שיסמוך: וכן הוא בט"ז סי' שע"ו ס"ק ד' וז"ל נ"ל דמי שמת בשבת או בי"ט וא"א לקברו בו ביום דעכ"פ יאמר קדיש תיכף אחר המיתה דאין אמירת קדיש תלוי באביל' אבל בחול אין לעשות דהא אונן פטור מן התפלה עכ"ל וכן פסק הט"ז בא"ח ס"י ע"א ע"ש וכן משמע בתשובת שער אפרים שאלה צ"ט כיון דאדם נידון מעת יציא' נשמ' עד שעה שמוליכין אותו לקבר כדאית' בזוהר פ' ויקהל וכן פסק בתשובת נחלת שבעה ס"י ע"ג: אכן לא נעלם ממני שהש"כ בנ"הכ ס"י שע"ו השיג על הט"ז בדין זה וכתב וז"ל ולי נראה כיון דטע' הקדיש הוא שפודה את אביו מגיהנם א"כ כל זמן שלא נקבר אין בו דין גהינם וכדומה שכן נוהגין עכ"ל ומטעם זה השיג ג"כ בתשובת עבודת הגרשוני סי' ס"ב על הט"ז בזה:

ובאמת אין זו השגה כלל על הט"ז דאע"פ שאין בו דין גיהנם מ"מ כיון שהוא כבר מת מוטל לפנינו והוא מעותד ומוכן לדין גיהנם ואיתא בש"ס דסנהדרין פ' נגמר הדין דף מ"ד ע"ב אמר ר' אליעזר לעולם יקדים אדם תפלה לצרה שנאמר היערוך שועך לא בצר וכן הוא במדרשים דיש להקדי' תפלה לצרה וא"כ שפיר י"ל קדיש תחלה כמת שנקבר בתוך הי"ט שאומרין קדיש וה"ה וכן בנתייאשו מלקוברו נוהגין דין אבילות וקדיש יוכיח ג"כ קצת דשפיר עביד אך באמת לא ראיתי נוהגין כן מ"מ היכא דנהגו כדעת הט"ז או אם הורה המורה כן לא מהדרינן עובדא כי יש לו על מה שיסמוך ובספר לקט הקמח חלק א"ח הל' תפלה וקדיש וקדושה דף יו"ד ע"ד כתב וז"ל ומנהג עיר הקודש תוב"ב שאומר קדיש בסיועת חזן הכנסת שאומר אחריו עכ"ל ע"ש ה"ק יעקב: שאלה ט במדינתינו מדינת לועז וספרד שלא נתפשט תקנת רבינו גרשום מאור הגולה ואחד היה נשוי שתי נשים ונולד לו שני בנים בשנת העיבור אחד זמן מה באדר ראשון: והשני נולד לו באחד לחדש אדר שני וקי"ל דלענין בר מצו' בשנת י"ג שהוא שנת פשיט' דהנולד באחד לחדש אדר שני נעשה מיד גדול באחד לחדש והנולד קודם באדר ראשון לא נעשה בר מצוה עד אותן ימים שנולד בתוך אדר ראשון כגון ך"ט יום לחדש אדר כמבואר בא"ח סי' נ"ה ובי"ד סי' ש"ו נמצא דהמאוחר קודם המוקדם על כן נפל בבית מדרשינו ספק מי הוא נקרא גדול לענין חליצה דאמרינן מצוה בגדול לייבם או לחלוץ אי הולכין אחר הלידה בימים או מי שנכנס תחלה לכלל גדלות בשנים:

תשובה שורש ומקור יסוד דין זה הוא בש"ס דעירובין דף ל"א ע"ב א"ר אבא בר ממל מכר שני בתי ערי חומה א' בחמשה עשר באדר ראשון ואחת באחד באדר שני זה שמכר לו באדר שני כיון שהגיע יום א' באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה וזה שמכר לו בטי באדר ראשון לא עלתה לו שנה עד ט"ו באדר של שנה הבא משום דא"ל את נחי' לעיבור': ואמר ר' אבא בר ממל נולדו לו שני טלאים אחד בט"ו באדר ראשון ואחד באדר שני זה שנולד לו באדר שני כיון שהגיע יום א' באדר שני של שנה הבאה עלתה לו שנה זה שנולד לו בחמשה עשר באדר ראשון לא עלתה לו שנה עד ט"ו באדר של שנה הבאה וכו' הא תו למה לי היינו הך מהו דתימא התם דכתיב תמימה הכא דלא כתיב תמימה לא קא משמע לן דשנה שנה גמרו מהדדי ע"כ הרי מבואר מסוגיא זו דאי ליכא למילף מקרא דשנה תמימה משמע הוי אמינא דאזלינן בתר לידה: ומזה למד האגור והובא בב"י בא"ח סי' נ"ה לענין בר מצוה דג"כ דינא הכי: וכתב הב"י ואין לומר דשאני גבי בתי ערי חומה דכתיב תמימה ובכור יליף מיניה בג"ש דשנה שנה וכו' ע"ש מ"מ מבואר דהיינו דוקא מידי דתלי' בשנים גם העיבור בכלל: משא"כ לענין נדון שלפנינו דאפי' בשביל יום אחד או אפי' שעה אחת מקרי גדול שבאחים א"כ בודאי שהגדול הוא גדול ממש ולא דמי לענין בר מצוה דתלי בשנים דוקא בעינן שנים שלימות: ואין לך בו אלא חידושו והבו דלא לוסיף עלה משא"כ לענין זה דיבום בנחלה תלה ולענין בכור לנחלה ודאי הכל תלוי בפטר רחם וכדאיתא בתשוב' ר"מ מינץ סי' ט' והו' פשוט לע"ד עיין בתשובת הלכות קטנות חלק ב' סי' קע"ד פסק להיפך ול"נ ברור כמ"ש: ותדע שכן הוא דאם נאמ' דמי שנעשה בר מצוה תחלה הוא נקרא גדול שבאחים: א"כ בשנת העיבור שאז הנולד באדר ראשון השלים שנתו באדר ראשון:

והשני באדר שני וא"כ יתהפך הדבר משנה לשנ' מגדול לקטן ומקטן לגדול ונתת דבריך לשיעורי' אלא ודאי כמו שכתבנו דדוקא לענין בר מצוה ושאר כל מילי תלוי בשנים גם העיבו' בכלל משא"כ לכל מילי מי שנול' ראשון הו' הגדו': ואם יאמ' האומר דאף בשנת העיבו' ג"כ הנולד באדר ראשון השלי' בשנת העיבו' באדר שני וכן הדין לענין בר מצוה וכמ"ש בעולת התמיד ומגן אברהם בא"ח ס"י נ"ה ס"ק ט' זה גרם להם שלא עיינו במקור הדין דהגהות רמ"א שם והו' מתשובת ר"י מינץ סי' ט' דכתב בפשיטות ופסק דאף אם הנולד בשנה מעוברת באדר ראשון ונעשה בר מצוה בשנה פשוטה הוא נעשה בר מצוה ל שנולד באח' באדר שני וכן מי שנולד באדר בשנת פשוטה ונעשה בר מצוה בשנת העיבור אינו נעשה בר מצוה עד אדר שני: מ"מ כתב וז"ל נראה לי פשוט במי שנולד בשנת העיבור באדר ראשון ואחד נולד באדר שני ובשנת י"ג יהי' ג"כ עיבור אז ודאי היינו אומרים הנולד בראשון יהי' בר מצוה באדר ראשון והשני באדר שני ואמרינן סוף דינא כתחלת דינא האי בדידיה והאי בדידיה וכן משמע ומבואר להדיא בפשיטות לשון האגור שהובא בב"י וכן כתב בש"ע א"ח סי' נ"ה שכתב דוקא ששנת י"ג הוא שנת פשוטה מכלל דבשנת י"ג שהיא שנת העיבור כל אחת נעשה בר מצוה באותו חדש הנולד ומ"ש המ"א על לשון הש"ע שם מלתא דפסיקא נקט לא ידעתי מה פסקא וכ"כ הלבוש בסימן תרפ"ה והט"ז בי"ד ס"ס ש"ו וכ"כ גיסי הרב בסא"ז והשיג על עולת תמיד: ובודאי אלו ראה המ"א דברי ר"י מינץ שהי' מקור דין זה לא הי' חולק וכן מ"ש עוד המ"א שם במי שנולד ביום א' דר"ח כסליו וכו' וצ"ע גם זה גרם שלא עיין שם בתשובה כי שם ביאר דין זה להדיא:

גם בתשובת הר"ש הלוי חלק א"ח סי' י"ו פסק כן בפשיטות וכן המנהג פשוט אצל כל בעלי ההורא' וכן הסכים להלכה ולמעשה מחותני הגאון המפורסם מהר"ד אפנהיים נר"ו אב"ד דק"ק פראג והחולק בזה וסומך על דעת המ"א אינו אלא שגגת הוראה נגד רוב גדולי אחרונים: וגם אין לומר בכיוצא בזה דראוי להחמיר שלא להחשיבו כגדול עד שימתין עוד חדש ימים זה אינו דיותר טוב להקדימו לחיוב מצות כי זריזין מקדימין למצות וכ"כ שם בתשובת הר"ש לוי וז"ל ואין ראוי להחמיצו ולאחרו מקבלת עול מצות עליו עוד חדש אחד דאדרבה כל עוד שנוכל להכניסו בברית של עול תורה והמצות ראוי להכניסו ולמהר קץ זמנו עכ"ל וכיון שהדין זה ברור ויתד שלא תמוט דהנולד בשנת העיבור באדר ראשון נשלם שנתו באדר ראשון בשנת מעוברת א"כ גם שאלתינו נפשט דלכל מילי הנולד ראשון הוא הגדול שבאחים וכמו שכתבנו לעיל וכן לענין מה דקי"ל דחייבין לכבד אחיך הגדול היינו הגדול ממש הנולד ראשון דהוא בכור לנחלה וכמ"ש ג"כ בתשובה השייך לי"ד בדין כבוד אחיך הגדול כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה י מהחכם השלם הרב מוהר"ר משה חגאיז כשעבר צה באכסניא של תורה וז"ל באתי לשאול הסכמתו להלכה ולמעשה שמצאו טעות בס"ת באמצע הקריאה ואין שם ס"ת אחר באופן שאין שבעה קרואים בברכת התורה נסתפקנו אם המפטיר אומר ההפטרה בברכותיה ופשיטנא לה דלא יברך מכח מ"ש הרמב"ן ז"ל סי' קצ"ט וז"ל לקרות ההפטרה במקום שאין ס"ת פי' שלא קראו בס"ת אסור שלא נתקנ' אלא אחר קריאת ס"ת והא ליכא ע"ש. והגם שמרנא הב"י בסי' רפ"ד מתרץ דברי הכל בו שמביא ומפרש דבריו שם אם קראו בס"ת פסולה בלא ברכה אפ"ה קורין ההפטורה בברכותיה:

ואחר שאילת אלף אלפי מחילות מאת עוצם חכמתו ותורתו אנא אמינא דבהא לא קי"ל כוותיה מדחזינא דהוא עצמו לא העלהו על גבי שלחן הטהור לפסקא דדינא והרמ"א ג"כ לא פרש עליו המפה והשמיטו מהגהותיו ובעל הלבוש וב"ח וכל האחרוני' השמיטו דין זה מלהעתיקו וזולת הגן נטע לבדו נטעו אצל הש"ע להיות לו לצל יומם כמנהגו בכל הדינים ובטיל הוא ברוב מאחר שאינו מרגיש בדבר ש"מ דלכל הנהו רברוותא לא שמיע להו ולא ס"ל ואנא תלמידהון אומר טעם לדבר משום דלא מוכח פשט הכלבו כמ"ש הב"י וז"ל הכל בו דף י"ד ריש ע"א ובהפטור' ששאלת אני אומר שאין מקפידין בה ומברכין על הקריאה בלא ספר עכ"ל וכך פירש דבריו יען שתי שאלות נשאלו להרשב"א חדא בענין קריאת התורה אם מברכין כשאין ס"ת כשר והשיב שאין מברכין ועוד שאלו אם מברכין ברכות הפטרה כשאין הנביאי' כתובים כדין ספר והשיב שאין מקפידין בזה ומברכין אפי' בחומשין אפי' בלא ספר דבימים הקדמונים הי' כותבים כל הנביאי' בגלילה וכמ"ש במגילה שכתוב' בין הכתובים לא יצא אא"כ העדיף או החסיר מל שאר ספרים ועוד אם קראו בתורה בלא ברכה איך יתכן שיקרה ההפטרה בברכה וכי יאמר בעולם שעדיפא ההפטרה מהפרשה בס"ת פסול ועוד שכל האחרונים העתיקו מהב"י דין שאין מברכין על ההפטור' כשאין קורין בתורה ולמה לא העתיקו גם את דין זה שנכתב בצדו שכשקורי' בס"ת בלא ברכה אפ"ה קורין ההפטרה בברכה ועיין בב"ח בענין כתיבת נביאים ובלבוש ס"י רפ"ד מה שתמה על שלא נכתבו ההפטרה כדין ומה שתירצו בזה באחרונים ודוק ותמצא שדברי אמתים להלכה ולמעשה אחרי כותבי חפשתי בתשובת הרשב"א הגדולות והקטנות שנדפסו בליורנו ולא מצאו אלא דוקא באותן שנדפסו באותיו' מרובע' ושם ס"י ק"ן כתב וז"ל השיב ר"י שאין לקרות בחומשין שלנו שהם בקונטרסין והמברך עלייהו מברך ברכה לבטלה ועובר על לא תשא ואע"פ שבהפטרה רגילין להקל בהם זה לפי שאינ' מצויין כלל ספרים של נביאין וגם ההפטרת עצמן לא התירו לכתוב מן הדין לפיכך מקילין בהם אבל בקריאת התורה אין מקילין כלל עכ"ל והרוצה לעיין בצדק ולהיות מוד' על האמת יראה בחוש ראות השכל הישר שכוונתי אל האמת וה' ינחני בדרך אמת כ"ד ה"ק משה בכמוהרר יעק' חגאיז זצ"ל:

תשובה שאלות חכם כזו תשובה עושה כלה לא נמצא בשפתיו עולה. צרר מים בשמלה חספה דלה דלה. ומשה עלה ונתעלה.

ושפיר קאמר הנה בודאי בעל גן נטע לא היה דעתו מכרעת כלל רק כמעתיק והמורה וסומך על דבריו לבדו ודאי עתיד ליתן את הדין כי דמי להאי ציידא ובודאי פירושו בדברי הכלבו והרשב"א הוא פי' אמיתי ומתאמרה משמיה דגברא רבה כוותיה בספר מגן אברהם בפסק א' ריש סי' רפ"ד כתב וז"ל וכן משמע בתשובת הרשב"א סי' תפ"ז דדוקא בס"ת אסור לברך כשכתובה בקונטריסין אבל על ההפטורה לא קפדי ע"ש וכ"כ הכלבו בשם הרשב"א ז"ל ובהפטורת ששאלת א"א (ר"ת אני אומר ב"ח דלא כב"י ועיין בכנסת הגדולה שכתב שז"ל אי אפשר) שאין מקפידין בה ומברכין על הקריאה אפילו בלא ספר עכ"ל פי' אפי' אינה כתובה על הספ' מברכין עליה וכל זה ברור דלא כמה שנדחק הרב בב"י ע"ש עכ"ל מ"א ובודאי ניחא ליה להב"י להסיר המכשלה הזאת מספרו ואף שבי"ג סי' רפ"ב וסי' רפ"ד פי' ג"כ דעת הכלבו והרשב"א להיפך מדעת הב"י ואע"פ כן סיים ועם כל זה לרבינו ב"י שומעין לענין מעשה היינו לפי שפירושו ג"כ דחוק מאוד בלשון הכלבו והרשב"א משא"כ בפירוש זה המרווח ונמצא כן להדיא בלשון תשובת הרשב"א כמ"ש מכ"ח והמ"א בודאי שאין לפקפק בדין זה וכל המפקפק בזה אינו אלא מן המתמיהין ואף דעיקר הטעם שמפטירין בנביא לפי שפעם אחת גזרו שלא לקרות בתורה וקראו בנביאים אף שלא קראו בתורה מ"מ עכשיו שהגזרה בטלה ותקנו להפטיר אחר שקראו בתורה תקנה קבועה שנו כאן שאין מברכין על ההפטרה אם לא שקראו בתורה תחלה כמשמעות הרמב"ן והרשב"א וספק ברכות להקל שומעין שוב הדפיס ספרו לקט הקמח נטע בה מסמורת בדין זה וקבע אותו להלכה עיין בחלק א"ח הלכות קריאת ס"ת דף ך"א ע"א וע"ב ע"ש דבריו באורך אך היכי שכבר קראו שבעה קרואים דיוצאין ידי חובת היום נראה דהמפטיר יש לברך אף שהשלים הסדר בס"ת פסול וכן נראה הסכמת הי"ג ס"י רפ"ב ועיין בספרי תורת השלמים שאלה י"ח כנ"ל ה"ק יעקב: