שו״ת שבות יעקב – חלק א – שאלה ד

שאלה ד הנה ראיתי דבר חדש בחנוכה תסח"ל הובא מארץ לוע"ז שני נערים גוים תאומים זכרים שדבוקים זה בזה קדקד ראשיה' וכל אחד ואחד מהם היה לו כל איבריו וחושיו כמו שאר כל אדם וכל פרצוף פניהם דהיינו שני פרצופין זה בצד זה מן הצדדים דהיינו אזן שמאל של הילד שלצד הימין היה סמוך לאזן ימנית של הילד שבצד שמאל וקדקד ראשיהם דבוקים יחד עד שלאחוריהם נראה כאלו הוא רק ראש אחד רחב מאוד ושאר כל הגוף חלוק זה מזה וכל אחד ואחד יונק ואוכל ושותה ומדבר וחושיו בפני עצמו והם כמו בני שנה ויותר גם בעיני ראיתי וברכתי עליהם כדינו ועמד השואל ושאל לפרש לו דיניהם אם יארע כן ח"ו בישראל: תשובה שאלת השואל סתם כשאלת התם ומ"מ לא אשיב פניו ריקם דמצינו בש"ס דמנחות דף ל"ז ע"א בעי מיניה פלימו מרב מי שיש לו שני ראשים באיזה מהן מניח תפילין:. אמר ליה או קום גלי או קבל עליך שמתא (ופרש"י משום דאחוכי קא חייכת בי) אדהכי אתא האי גברא א"ל אתילד לי ינוקא דאית ליה תרי רשי כמה בעינן למיתב לכהן אתא האי סבא תנא ליה חייב ליתן לו עשר סלעים (ופרש"י אע"ג דיולדת תאומים לא יהיב אלא חמש סלעים התם משום שאי אפשר לצמצם אבל הכא חד הוא ואפשר לצמצם שיצאו כאחד והוי שניהם פטר רחם) ומקשה הש"ס והתניא רמי בר חמא מתוך שנאמר פדה תפדה את בכור אדם שומע אני אפי' נטרף בתוך שלשים ת"ל אך חלק (ופרש"י דהאי נמי כטרוף דמי שהרי לא יחיה וכ"כ תוספת דכיון שיש לו שני ראשים היינו טריפה דכל יתר כנטול דמי) ומתרץ הש"ס שאני הכא דבגלגולת תלא רחמנא לפדיון בכור (פרש"י דכתיב חמש סלעים לגלגולת והאי אית ליה תרי עכ"ל וכתבו תוספת שם דאשמדאי הוציא מארץ אדם שיש לו שני ראשים והוליד כיוצא בו וכשבאו לחלק בנכסי אביהם שאל שני חלקים ובאו לדין לפני שלמה עכ"ל תוספת שם:

וכל זה בשאלת הש"ס שהוא רק גוף אחד ונולד בשני ראשים להכי קא מבעיא ליה משא"כ במעשה שלפנינו שגופים מחולקים דודאי תרי גופי נינהו גם הפרצופים והראשים הם שנים רק שהם דבוקים בקדקדם ואין כל חדש תחת השמש שכן היה תחלת הבריאה כדאיתא בברכות ועירובין ובמדרשים דו פרצופין בראם שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם ואף על פי שהיה דבוקים כל הגוף אפ"ה מקרי שני בריאות כדכתיב זכר ונקיבה בראם ויקרא שמם אדם אחור וקדם צרתני וא"כ כיון דשני בריאות ושני גופים נינהו א"כ פשיטא דלענין תפילין צריך כל אחד להניח תפילין בפני עצמו על ראשו דהיינו הקציצה על הראש במקום שער בין עינים והקשר מאחוריו נגד פרצוף פנים דידיה: ולענין ירושה פשיטא דיורש שני חלקים כיון דתרי גופ' נינהו ומ"מ אסורין לישא אשה דיש חשש איסור א"א כיון שצריכן לשכוב במטה אחת גם אסור לשמש בפני כל חי ומהאי טעמא אפי' אחד זכר ואחד נקיבה או אפי' שני נקיבות ובמקום שנושאין שתי נשים אסורים להנשא כיון דאסור לשמש בפני כל חי ומ"מ אם אחד זכר ואחד נקיבה קיים מצות פריה ורבי' אע"ג דבן סריס ואיילנו' דלא קיים מצו' פ"ו מ"מ הני ראוין הם להוליד רק דאריה הוא דרביע עליהן (ופ"ו עיקר דינו ילפינן מברייתו של עולם וכדאיתא ביבמות מדכתי' זכר ונקיבה בראם ויקרא שמם אדם והתם דו פרצופין הי') ומה"ט אחד מהם כשר לחליצה ועיין בא"ה ס"י קע"ב ומ"מ נראה דיחלוץ אותו ולד של ימין דימין לעולם עדיף לענין חליצה ולענין פדיון בכור אם יצאו דרך ראשיהם דאפשר לצמצם שיצאו כאחד והוי שניהם פטר רחם וכפרש"י חייב ליתן עשר סלעים:

ואין מקום לומר דזה מקרי גלגולת אחת דזה אינו שהרי גופין מחולקין גם הפרצוף פנים עם כל חושיו מחולקים רק שהקדקד דבוק וכל א' יש לו גלגולת בפני עצמו ולכן נראה הראש מאחוריו רחב וצריך ליתן עשר סלעים ואם יצאו דרך מרגלותיהן דינם כשאר תאומים ולא יהיב רק חמש סלעים נ"ל לדינא ורחמנא לשזבינוהי מכל בריאה משונה ומגונ' ה"ק יעקב: שאלה שאלה ה בחזרי על לימודי תמידין כסדרן המיימני עם כסף משנה פ"ב מה' ק"ש כתב וז"ל וכתב הר"ר מנוח דמי שאינו בעל בשר או חולה אסור לקרות אלא מיושב כאד' העומד באימה ובירא' עכ"ל וקש' דאיך יתיישב לדעתו סוגיא דש"ס דברכות דף ך"ד ע"א הא דאמרינן שנים שהיו ישנים בטלית אחד זה מחזיר פניו וקורא וזה מחזיר פניו וקורא ואיך אוסר הוא אפי' בשוכב על צדו ממש ויאיר אדוני מ"ו עיני בזה תשובה הנה בתחלת עיוני עלה ברעיוני שתמיהתו תמיהא קיימת ולא מצאתי ישוב ומנוח לדבריו הנה באמת עיקר הקושיא כה"ג מצאתי ראיתי שהקשו תלמידי ר' יונ' בפ' מי שמתו והובא בב"י בא"ח ס"י וז"ל ואיכא למידק דהיכי אמרינן מחזיר פניו וקורא והיאך יכול לקרות ק"ש והוא שוכב מוטה על צדו דהא אמרינן מקרי אע"ג דמצלי אסור ומה דאמרינן מטין וקורין זהו במיושב אבל בהטיה בשכיבה לא אמרי והיכי אמרין הכא דשרי: ואית דאמרי דכי אמרינן מקרי אע"ג דמצלי זה בהטיה כמו פרדקן ששוכב על קדקדו ומוטה מעט אבל זה שמוטה על צדו לגמרי מותר והנכון יותר לתרץ כיון דחזינן דהיכא דאיכא טרחא שרי כדאמרינן ר' יוחנן מצלי וקרא משום דהוי בעל בשר וה"ל טרחא הכא נמי התירו בהטיה משום דה"ל טרחא כיון שפשט את בגדיו לחזור וללבוש.

עכ"ל אבל הרמב"ם כתב כל אדם קורין וכו' אבל קורא והוא שוכב על צדו ואם היה בעל בשר הרבה ואינו יכול להתהפך או שהיה חולה נוטה מעט לצדו וקורא נר' שדעתו לומ' דכי אמרי' מקרי אע"ג דמצלי אסור היינו בפרדקן המוטה מעט אבל מוטה על צדו לגמרי מותר לקרות את שמע וכסברת אית דאמרי שכתב תלמידי ר"י וכך נראים מדברי רש"י וכך נוטים דברי רבינו עכ"ל הב"י ודברי הר"ר מנוח כדברי אית דאמרי ודאי לא סבר דהוא אוסר אפי' שוכב על צדו ממש ואינו מתיר אלא במיושב ולדעתייהו ודעת הרמב"ם מותר לכתחל' בשוכב על צדו ממש אינן כדעת תלמידי ה"ר יונה אפשר לדחוק בדבריו ולומר דהיכי דאיכא טרחא כגון שהוא ערום מותר כמו בחול' או הוא בעל בשר איברא שינויא דחיקא לא משנין לך כיון שהוא פורט והולך דוקא בעל בשר וחולה ומי שאינו כן צריך לקרות מיושב משמע דבכל ענין קאמר ומנלן לחלק בדבריו: לכן נ"ל לומר דהר"ר מנוח סובר דדברי תלמידי הר"ר יונה לא נ"ל וכי משום טרחא קצת יתיר לו מה דקאמר בגמרא אסור לקרות כי מצלי ורב פפא דהתירו לו היינו משום שהיה בעל בשר ולא היה אפשר לו לשכב כלל על צדו ממש וכלשון הרמ"בם וגם לא היה אפשר לו להקים מעצמו ולישב כיון שהיה בעל בשר ולא היה אצלו אחד ממשרתיו ובני ביתו הגדולי' שיוכלו להקימו או להשכיב על צדו:

והא דאמרינן זה מחזיר פניו וקורא לא קשה מידי דהתם לא מיירו כלל מדין זה מקורא על צדו או מיושב רק מדין הרהור נגיעת ערומים זה בזה וא"כ איכא למימר דמה דקאמר זה מחזיר פניו וקורא דהיינו כדין הקריאה שהוא יושב רק דקאמר שצריכין להחזיר את פניהם זה מזה דאלו פונים זה לזה פנים כנגד פנים אפי' יושבי' או עומדין אסור כיון שהם ערומי' ומתכסי' בטלית אחד והא דנקט ישנים בטלית אחת נקט לשון ההוה ורגיל להיות שוכבים כך ערומים אבל לענין דין ק"ש אי לקרות מעומד או מיושב או מוטה על צדה מזה לא מיירו הש"ס וסמך עצמו על עיקר הדין ששנינו בפ"ק וזה נ"ל פשוט כוונת הראב"ד בהשגות שם בפ"ק שכתב וז"ל וכתב הראב"ד ז"ל ויותר טוב אם יושב וצריך לעשו' כן אם יוכל עכ"ל כוונתו ג"כ להשיג על מה שפסק הרמב"ם דאפי' מי שאינו בעל בשר או חולה מותר לקרו' לכתחלה אם שוכב על צדו ועל זה השיג הראב"ד ודעתו לפרש כדעת הר"ר מנוח הסוגיא דפ' מי שמתו: והכסף משנה הבין דהשגת הראב"ד קאי על מי שהוא חולה או בעל בשר דבשוכב על צדו ממש סובר להתר פשוט ע"פ סוגית הש"ס כמ"ש הכ"מ שם בדעת הרמ"בם לכן לפי שטתו יפה כתב וז"ל ואין בזה השגה לרבינו דאיהו ז"ל לא מיירו ביכול לישב עכ"ל (ובחנם השיג עליו גיסי הרב בספרי אלי' זוטא סי' ס"ג) אכן באמת דעת הראב"ד להשיג על הרמב"ם רק בדין זה דשוכב על צדו וכ"כ הלחם משנה שם. נמצא דדעת הרמב"ם הוא כדעת האית דאמרי שהובא בתר"י ודעת הראב"ד הוא דעת הר"ר מנוח ממש ומפרש סוגיא זו כמ"ש לכן נ"ל המחמיר כדעת הראב"ד והר"ר מנוח תע"ב ואגב רציתי לעורר ולכתוב לו מה שהשבתי לחכם אחד בהאי סוגיא דפרקדן דף י"ג ע"ב דפרשי' פרקדן שוכב על גבו ופניו למעלה.

והקשה מהא דאית' בסנהדרין פ' נגמר הדין דף מ"ה ע"א אחד מן העדים דחפו על מתניו נהפך על לבו הפכו על מתניו ופרש"י הפכו על מתניו כשהוא מושכב פרקדן הוא מגונה ביות' משמע דשוכב פרקדן פי' מונח על פנים ופי' כפי' הרמב"ם ושאר מפרשים דליכא למימ' שמהפכין כדי שיהא מגונה דהא כתוב ואהבת לרעיך כמוך ברור לו מיתה יפה עכ"ד השואל והשבתי לו באריכות בכמה דרכים כמו שרמזתי על זה בספרי חק יעקב ס"י תע"ב ס"ק וי"ו אך בשעת השריפה דפה שנת תמ"ט נשרף לי אותו תשובה עם שאר כתבי וספרי קודש ועתה אעתיק לך בקצרה מה שעלה בזכרוני דודאי דעת רש"י בכל מקו' דפרקדן היינו שוכב על גבו וכן פרש"י בפסחים דף ק"ח גבי פרקדן לא שמיה הסיבה: וגם בסנהדרין נוכל לפרש על דרך זה ותחלה אציע לשון הרמב"ם פ"טו מ"ה סנהדרין דין א' ואחד מן העדים דוחפו על מתניו מאחוריו והו' נהפך ונופל על לבו לארץ עכ"ל וא"כ גם דעת רש"י כן הוא דבודאי הא דפרשי' שוכב פרקדן הוא מגונה לאו אמי שמת כבר קאי דאדרבה כך דרכו של מת וכדאית' בי"ד ס"י שס"ב נותנין המת על גבו ופניו למעלה וכן גבי מתי מדבר כדאית' בב"ב דף ע"ד אלא בעודו חי הוא מגונה מאן דשכיב אפרקדן וא"כ כך הפי' ברש"י דקשה לרש"י למה דחפו מתחלה על מתניו כדי שיפול על לבו ואח"כ צריך להפכו ה"ל לדחפו תחלה על לבו כדי שיפול על מתניו לכן פרש"י כי השוכב פרקדן בעודו חי מגונה ומשום ברור לו מיתה יפה לכן דחפו על מתניו ואח"כ כשכבר נפל לארץ מהפכין אותו ממ"נ אם כבר מת ליכא גנאי תו ואם לא מת צריך להפכו כדי שיתן האבן על לבו שימות מהרה נמצא דדברי רש"י עולים בקנה אחד בלי פקפוק כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה ו שליח ציבור שהשכיר עצמו לשנים הרבה ועתה רוצה לחזור בו תוך זמן שכירתו אינו יכול לחזו' בו או לא גם טוענין הקהל שנתקש' עמהן בשבוע':

תשובה השאלה סתומה סתום ועומד אי נעש' השכירו' בקנין או לא: דאי לא נעשה הדבר בקנין פשוט דפועל יכול לחזור בחצי יום כמבואר בש"ס ופוסקים עיין בח"מ ס"י של"ג ואין מקום לומר כיון דעיקר הטעם דפועל יוכל לחזור מטעם שלא יהי' עבד לעבדי' ובש"ץ אפש' דלא חיישינן להאי חששא דעבדות ה' היא דתפלה במקום עבודה והני כהני שלוח' דרחמנא הוא וא"כ אין כאן עבד לעבדים מ"מ כיון שהצבור או יחיד רוצה למחות שלא לעשות ש"ץ אלא בקהל שלהם ולא לילך למקום אחרת הרי מטעם עבדות שכיר שלהם הוא א"כ ודאי אזלינן בתר טעמא ויוכל לחזור בחצי יום ומה"ט אפי' במלמד וסופ' שהם ג"כ מלאכת ה' פסקו הפוסקים דיכולין לחזור וכמבואר ג"כ בש"ע ס"י של"ג בהג"ה אם לא משום דהוי דבר האבד וכאן בש"ץ אפשר דע"פ הרוב לא הוי דבר האבד דעכשיו הכל בקיאין לירד לפני התיב' ולהתפלל אף שאין לו קול לשורר וכמבואר בא"ח סי' י"ג וע"ש במ"א ס"ק ך' וגם הוא שכיח להכשיר אחרים וק"ל לכן היה נ"ל בפשיטות דיכול לחזור בו ואפשר דאפי' נעשה בקנין גמור ג"כ יכול לחזור כסתימות לשון הפוסקי' והריב"ש וכמ"ש הש"ך בח"מ סי' ל"ג ודלא כריטב"א יע"ש ובתשובת חות יאיר ס' ק"מ ראיתי שכתב לחלק מסברא דנפשיה בין האי דמלמד לש"ץ דלא מקרי עבד לעבדי' ולבסוף הניח הדבר בספק ולע"ד עיקר כמ"ש:

ואף דלכאורה נראה להביא ראיה דהש"ץ אין יוכל לחזור בו כלל מהא דפסק בש"ע א"ח סי' ש"י דאסור להשכיר חזנים להתפלל בשבת ואם שכרו לשנה או לחדש לכ"ע שרי מטעם הבלעה ואם איתא דיכול לחזור בו אף ע"י הבלעה אסור וכמ"ש התוספ' והר"ן בכתובת פ' אע"פ ד"ה דמחזי כשכיר שבת וא"ת והא שכר שבת ע"י הבלעה מותר וי"ל דהכא אסור משום דלא הוי כמו הבלעה דאין מוסיפין לכל שבת יחד אלא מה שעולה בכל יום ויום שאם יתפייס היום או למחר באמצע שבוע אין מצטרפין כל ימי שבוע זה עם זה עכ"ל התוספ' והרא"ש והאגוד' והר"ן שם והאי דר"ן העתיק הרב בד"מ בא"ח קצת בלשון אחר וז"ל כתב הר"ן ס"פ אע"פ אם שכרו לחודש אם התנו עמו שישלם לו כפי מנין הימים מקרי שכיר יום והוי שכיר שבת שהרי יכול לחזור באמצע חדש ולכך לא מקרי שכיר חדש עכ"ל: וכ"פ רמ"א בש"ע שם סי' ש"ו סעי' ד' בהג"ה.

וא"כ בנדון דידן דש"ץ מוכח דאין יכול לחזור דאל"כ הוי כשכיר שבת אכן באמת דברי הר"ן שהעתיק בד"מ ובש"ע תמוה הו' לפי הנראה דהיאך יוכל לחזור באמצע חדש דהרי מ"מ שכרו אותו לחדש כולו רק ליתן שכירות של כל יום ויום ואי משום דיוכל לחזו' בו אין זו ראי' דהא אפי' בחצי יום פועל יכול לחזור בו ואם הוא דבר האבד בכל ענין אין יכול לחזור בו כל ימי שכירתו ובבדק הבית שם בסי' ש"ו כתב וז"ל כתב בשיבולי לקט אם אומר לו כך וכך תתן לי בחדש שיבא כך וכך ליום הוי נמי כשכיר שבת ואין נראה כן מדברי הפוסקים שכתבתי בסמוך עכ"ל וזה סותר ג"כ לדברי הר"ן כפי מה שהעתיקו רמ"א בד"מ ועיין במ"א ס"ק ז' הרגיש קצת בזו ומדחיק לפרש ולחזק דעת הר"ן ודבריו אינם ברורים ומוכרחים לדינא וכולם שגו ברואה ולא עיינו בלשון הר"ן עצמו שהוא כלשון התוספת והרא"ש שהעתקתי לעיל מפ' אע"פ מבואר ומשמע דדוקא התם במורד על אשתו שקצבו חכמים קצבה לכל יום ויום מימי השבוע כל זמן שמורד על אשתו ואם יתפייס היום או למחר כרצון חכמים ולהיות באהבה וחיבה האיש עם אשתו אין מצטרפין ימי השבוע זה עם זה: וכן הוא שורת הדין כי מתחלה אין מוסיפין לכל שבועה יחד רק לכל יום ויום בפני עצמו שמא יתפייס וכן מבואר להדיא בלשון התוספ' והרא"ש ואגודה ע"ש משא"כ בשכרו לחדש אף שיכול לחזור בו מ"מ יש לו עליו תרעומות ע"פ הדין וכל זמן שמרצה לשכירתו אינו חוזר בו הרי מקרי הבלע' ששכרו מתחלה יחד ומותר כמשמעו' הפוסקי' ולא כש"ל כמ"ש בבדק הבית והאחרונים שגגו בזה:

וגם בתשובת בית יעקב סי' קמ"ד נמשך אחריהם ולע"ד עיקר כמ"ש ובכל ענין הש"ץ יכול לחזור בו אם לא שהוא דבר האבד שאין כאן מי שיודע להתפלל וע"ד שטוענין הקהל שנתקשר עמהם בשבועה בודאי אם נעשה השבועה בפועל ממש ודאי דאין יכול לחזור בו ולא הוי כנשבע לבטל את המצוה וכ"כ בתשובת חות יאיר סי' ק"מ ועיין בח"מ ס"י של"ג בש"כ שם י"ז ועיין בי"ד ס"י רל"ח סעי' ד' וס"י רל"ט סעי' ויו' ובש"כ שם אבל אם נתברר שנעשה השבועה בפועל ממש רק שכתב בשטר שנשבע אפשר דלא הוי שבוע' עיין בח"מ ס"י ע"ג ובסמ"ע שם ס"ק י"ח ובכנס' הגדולה לשם בשם גדולי אחרוני' ועיין בי"ד ס"י רל"ב בש"ך שם וא"כ יכול לחזור אם אינו דבר האבד כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה ז אחד שעמד להתפלל והתחיל להתפלל או לקרות שמע ואיתרע ביה מילתא שמת עליו מתו בפתע פתאם ונעשה אונן אי יגמור תפלתו או יפסיק ולא יתפלל כדין אונן שפטור מהתפלה ואע"פ שרוצה להחמיר אינו רשאי כמבואר בא"ח ס"י ע"א ובי"ד סי' שמ"א: תשובה גרסינן ביומא דף י"ג ע"ב תניא היה עומד ומקריב על גבי מזבח ושמע שמת לו מת מניח עבודתו ויוצא דברי ר' יהודא ורבי יוסי אומר יגמור ופרש"י דמיירי בכהן הדיוט וקי"ל דכל היכי דפליגי ר' יהודא ורבי יוסי הלכא כר' יוסי דנמוקו עמו:

אכן התוס' שם ד"ה היה עולה ומקריב כתבו דבכהן גדול איירו אף על גב דכהן גדול מקריב אונן הני מילי מדאוריי' אבל מדרבנן סביר' לר' יהודא מניח עבודתו ויוצא דאי בכהן הדיוט מיירו היאך קאמר ר' יוסי יגמור והלא כהן הדיוט מחלל עבודה וכן משמע בתוספתא דזבחי' דתניא אבל כהן הדיוט שהי' מקריב ומת לו מת מניח עבודה ויוצא וליכ' מאן דפליג עכ"ל תוספ' וכ"פ הרמב"ם פ"ב מ"ה ביאת מקדש כדעת התוספ' דכהן הדיוט מניח עבודה ויצא וא"כ לכאורה נפשוט שאלתינו דהא תפלה במקום עבודה קאי ומניח תפלתו ויוצא כמו בכהן הדיוט: איברא כד מעיינן שפיר יראה דלא דמי דדוקא התם לענין עבודה דעבודתו מחולל מדאוריית' כשהוא אונן כמ"ש התוספת לכן מניח עבודתו ויוצא משא"כ בכהן גדול דמדאוריי' מקריב אונן רק דרבנן הוא דגזרו קסבר ר' יוסי דהלכתא כוותיה ויגמור דליכא למימר דר' יוסי סובר דאפי' דרבנן לא גזרו כלל גבי כהן גדול אונן א"כ למה קאמר יגמור הלא אפי' לכתחילה מותר לעבוד אף דיש מקום לבעל דין לחלוק ולומר דמשום דבעי למימר לרבותא דר' יהודא קאמר דאפי' כבר התחיל יפסוק לכך נקט נמי מדר' יוסי לשון יגמו' זה אינו דהא גם הרמב"ם שם אף שפסק דעבודת כהן גדול אינו מתחללת מ"מ כתב ישב ויעבוד עבודה שהיה עוסק בה משמע דלכתחלה אם לא יתחיל לא יעבוד:

(אך משום הא לא תברא די"ל דטעמא דר' יוסי מדכתיב ומן המקדש לא יצא משמע דוקא אם עוסק בקדושת עבודתו לא יצא אבל לכתחל' לא יתחיל) וגם משמעו' לשון דהתוס' דלכך יפסיק כיון שמחולל עבודתו מדאוריית' וא"כ בנדון שלפנינו דהא דאונן לא יתפלל היינו מדרבנן כדאית' בירושלמי' פ' מי שמתו אם רצה להחמיר אינו רשאי מפני כבודו של מת או מפני שאין לו מי שישא משאו וכן מבואר בא"ח סי' ע"א ע"ש בב"י א"כ פשיטא דיגמור תפלתו כיון שהתחיל בשעת החיוב וגדולה מזו מצינו בפ"ק דשבת דאפי' דבר רשות אם התחיל אין מפסיקין משום כבוד שבת אפי': וכ"ש בק"ש ותפלה דמצוה דאין מפסיקין גם מצינו בסוף פ"ג דתענית היה מתענין וירדו גשמים אחר חצות ישלימו ופרש"י כיון דכבר חל עליהם התענית כיון שלא סעדו בשעת סעודתם צריכן להשלים א"כ בדין זה ג"כ כיון שכבר התחיל בשעה שחל עליו חיוב תפלה להתפלל או לקרו' שמע יגמור כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה ח על דבר אחד שאיתרע ביה מלתא בשבת שמת אביו והורה המורה שיתפלל ערבית בעוד יום ויבדיל בתפלה: גם הורה שיאמר קדיש ביום השבת ותמהת על המורה תרי תמיהא קיימת אחד שבש"ע בי"ד סי' שמ"א סעי' ב' פסק להדיא דלא יבדיל ולא יתפלל ערבי' רק אחר שנקבר המת יבדיל יע"ש וגם תמה על הוראה שניה שיאמר קדיש קודם שנקבר: