שו״ת שבות יעקב – חלק ב – שאלה קעט

שאלה קעט ראובן שחשד לשמעון שגנ' לו דבר מה וברור לו ושתק ולא דבר כלום עד איזה ימים לקח ממנו דבר מה ומשך ולא נתן לו המעות ויהי כאשר דבר אליו יום יום ודחו אותו מדחי אל דחי למחר אתן לך לבסוף פגע בו לבדו והתחיל לריב אתו על שאין נותן לו המעות עבור מה שלקח מאתו והשיב לו שאינו רוצה ליתן לו המעות שתופס בעבור הגניבה שגנב לו מיד קפץ זה עליו והכהו וסטרו על פניו ושאל השואל מה דינו:

תשובה הנה לכאורה היה נראה לדמות דין זה למה דאית' בטח"מ ריש סימן ד' דעביד אינש דינא לנפשיה אפי' לחבול את חבירו אכן כד מעיין שפיר יראה דאין לדמות זה לזה כלל מכמה טעמים חדא דלא אמרינן דעביד אינש דינא לנפשיה אלא היכא דיכול לברר ששלו הוא וכן כתב הרא"ש והנ"י ושאר כל הפוסקים כמבואר שם בב"י ואם הזיק בו חייב כמו אחר ועוד דאפי' אם רואה שלו ביד אחר שיכול לקחת מידו מ"מ אין לו רשות להכותו כלל רק אם חבירו עומד כנגדו שלא להניחו ליטול את שלו אזי מותר לו להכותו בענין שעל ידי הכאה זו סובר להציל את שלו אבל להכותו דרך נקימה ונטירה שלא להציל את שלו ודאי דחייב על החבלה בכל ענין וכן משמעות לשון כל הפוסקים שם בסי' ד' אך היכא דהתופס ת"ח אם הוא ברור לו יכול לתפוס את שלו וכמ"ש באורך בתשובתי חלק ראשון בח"מ סימ' קס"ו יע"ש איברא מטעם אחר אין לקנוס החובל כולי האי כיון שחבירו ביישו תחלה וקראו גנב ויש בוטה כמדקרות חרב וכה"ג כתב מהרש"ל בפ' המניח סי' כ"ו ובפ' החובל סי' מ"ב כתב וז"ל אם אחד חירף את חבירו בשם רע וחזר זה והכהו אף שעבר בלאו דלא יוסיף וצריך כפרה מ"מ אין עליו דין רשע כלל אלא אמרינן לבו רתחו אין אדם עומד על צערו שהרי יש בוטה כמדקרו' חרב דאין בושה גדולה מהוצא' ש"ר ואינו משלם אלא נזק וצער וריפוי ושבת עכ"ל וכבר הארכתי בזה בתשובתי שם סימן קע"ט וכיון דבנדון שלפנינו שאין כאן נזק ולא שום ריפוי ושבת ועל הבושת פטור א"כ בזמן הזה אין מקום לקנסו רק על הצער לפי שעה בשעת הכאה שהוא דבר מועט ויש לקנסו לפי ראות עיני הב"ד: הק' יעקב: שאלה קפ ראובן שקבל משכון מיד שמעון שלא בעדים והלוה עליו מנה והוא שוה מאתיים וכאשר בא לפדות המשכון אמר' לו אשתו שהלוה לו ג"כ מנה והוא כופר אי מהימן אשת ראובן במגו דלהד"מ או החזרתי לך:

תשובה אע"ג דלכאורה מלתא דא כבר אמורה בספרי שבות יעקב חלק ראשון סי' קנ"ז דהבעל עכ"פ יכול לתפוס בשביל אשתו משום דידו כידה ואפי' למ"ד דלא אמרינן ידו כידה מ"מ הבעל בנכסי אשתו עכ"פ הוי כיורש או כלוקח ויכול לתפוס בשביל אשתו אף שהם מנכסת נכסי מלוג או צאן ברזל וכ"ש אי אמרה אשתו שהלוה לו משל ממון בעלה ודאי דיכול לתפוס בשביל אשתו אף גם דהמפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד אכן כד מעיינן שפיר יראה דכל זה היכא דיכול לתפוס בשלו בלי טענת מגו משא"כ דהכא אין אנו רוצין להאמינו אלא מכח טענת מגו והיאך נאמינו כיון שהוא עצמו אינו יודע האמת רק ע"פ אשתו וגבה דידה ליכא מגו כיון דהמשכון ביד בעלה והיאך נאמין את אשתו במגו שהיה טוען בעלה להד"מ שמא בעלה לא היה רוצה לטעון שקר וכה"ג כתב בתשוב' הרא"ש כלל פ"ט סי' ה' וז"ל שאין לוי יכול לשבע על משכונות שביד ראובן שותפו כי אם היה ראובן טוען שמעון היה חייב לי מעות ואני תופס המשכונות בשביל המעות שהיה חייב לי היה נאמן במגו דלהד"ם או החזרתים לך אבל גבי לוי אין כאן מגו שאין מגו אלא על מה שבידו לטעון אבל על מה שביד אח' לטעון לא אמרינן מגו כי שמא חבירו לא היה רוצה לשקר ולומר להד"מ או החזרתים לך ויותר מזה אנו אומרין בכמה מקומות אפי' שנים שיש להם תביעה אחת לא אמרינן מגו לפי שאין אדם יודע מה שבלב חבירו כ"ש כשהתביעה היא של אחד מהם ואין השני מכיר בה על פי חבירו עכ"ל הרא"ש וכן הובא דברי הרא"ש אלו בטור סי' ע"ב ובש"ע שם סעי' ל"ט לפסק הלכה אף שהב"ח שם בסי' ע"ב סעי' ל"ג השיג על הרא"ש בזה וכתב דדעת מהרא"י בת"ה סי' של"ה ושאר פוסקים בשותפים שנפטרו שניהם מממון בטוחים זה בזה שלא יכחישו אהדדי ואמרינן ביה מגו וכתב וכן עיקר ודלא כתשו' הרא"ש ודלא כש"ע דכתב דברי הרא"ש כאן לפסק הלכה ע"ש דבריו באריכו' הנה בודאי מ"ש הרא"ש בתשובתו ויותר מזה אנו אומרין וכו' בזה יפה השיג הב"ח דמשמעות רוב הפוסקים דהיכא שנפטרו מממון אמרינן מגו בשנים לפי שהם בטוחים זה על זה וכמ"ש בכלל מגו סעיף ח' ע"ש אבל להאמין במגו במה שאין בידו בזה ודאי כ"ע מודו ולית מאן דחולק וכ"כ הש"כ בסי' ע"ב ס"ק קנ"ח יע"ש והוא נכון ומ"ש בבית לוי על דיני מגו באופן שביעי ודף ק"ה ס"א ס"ק כ"ו כל דבריו הם שלא בהשגחה ועיין בכ"ג סי' פ"ב בדיני מגו סעיף ק"ו והארכתי בזה בדיני מגו יע"ש מ"מ נ"ל פשוט דבנדון דידן אין הבעל יכול לתפוס בשביל אשתו ואפילו מתה אשתו שהבעל יורש את אשתו מ"מ כיון שהוא אין יכול לטעון ודאי שזה חייב לאשתו ואין יכול לשבע שהוא יודע בודאי שזה חייב לאשתו אינו יכול לתפוס ולעכב והוא פשוט וכ"כ בתשובת מהר"ש כהן ח"ב שאלה ב' ע"ש כנ"ל הקטן יעקב: