שו״ת רבי עקיבא איגר – תנינא – תשובה קיז

תשובה קיז עוד לו

ומה דהקשה מעכ"ת נ"י בתוס' זבחים (דף ג') ד"ה ואמר וכו', ואיכא דמוקי לה התם כר"מ וכו', הא מ"מ אכתי מוכח שפיר דסתמא פסול מסיפא דמתני' דקתני ר"א מכשיר בכולם חוץ מג"נ שנאמר וכתב לה לשמה, הרי דסתמא פסול מטעמא דלשמה:

יפה תמה וכן עמדתי בזה זה ימים רביה ואח"ז בא לידי ספר שער המלך, וראיתי שתמה כן פ"ג מהל' גירושין, ובגליון שער המלך כתבתי ישוב נכון, ולכבודו אעתיק הדברים וז"ל, נראה ליישב למ"ש תוס' דהא דקתני ר"א מכשיר, היינו אף בתורף, א"כ מאי פריך הש"ס אההיא דר"א, והא כי כתוב לה אתורף הוא דכתיב, דלמא באמת ר"א פוסל בגט רק בתורף, וצ"ל כיון דת"ק ור"י ג"כ ס"ל דתורף פסול דאוריי' דבעי לשמה, אלא דת"ק ס"ל דבשאר שטרות גזרינן תורף אטו גיטין ור"י ס"ל דאפילו בשטרות גזרינן לא הו"ל לומר רק דר"א מכשיר בשטרות ואף בתורף חוץ מג"כ, אבל הטעם דכתיב לה לשמה הוא מיותר, דהא בזה גם הת"ק ור"י מודים, אע"כ דבעי לאפלוגי גם בגט לפסול אפילו טופס, וכ"ז למסקנא דמוקמינן לת"ק כר"א, אבל למ"ד דת"ק ר"מ היא שפיר י"ל כפשוטו, דת"ק דהוא ר"מ אמר דמדרבנן פסול תורף אף בשאר שטרות, ומדאורייתא כשר אפילו בגט, לזה אמר ר"א דבשאר שטרות אפילו מדרבנן כשר בתורף, ובגט פסול מדאורייתא משום לה לשמה, ונ"מ טובא לענין אם צריך לכתוב והרי את מותרת לשמה, ולפ"ז י"ל בכוונת תוס' זבחים דבלאו מימרא דשמואל י"ל דת"ק ר"מ ומפני התקנה, היינו תקנת קטט, וממילא י"ל דר"א דאמר חוץ מג"נ היינו בתורף, והי' מקום לומר דבאמת רק מדרבנן פוסל בסתמא בתורף אטו שלא לשמה ממש, ופליג רק את"ק, דת"ק פוסל בגט בתורף רק משום קטט, ויכול לכתוב והרי את מותרת לכל אדם, ור"א פוסל אטו שלא לשמה ממש, וממילא זהו שייך ג"כ בוהרי את מותרת לכל אדם, לזה הביא מימרא דשמואל דאמר אליבא דת"ק דצריך להניח הרי את מותרת ות"ק ר"א היא, וכיון דאוקי לת"ק כר"א שפיר מוכח דסתמא שלא לשמה קאי ומדאורייתא פסול, דאל"כ לא הו"ל לגזור בסתמא טופס אטו תורף, כיון דתורף ג"כ רק מדרבנן ודו"ק:

ובזה מיושב ג"כ מה דקשה לכאורה לפי מ"ש הרשב"א בחידושיו דממה דמשני שמואל בשייר מקום תורף, היינו דמתני' אתי' כת"ק דהכותב טופסי גיטין דל"ג טופס אטו תורף, לפ"ז היכי אמרינן בסוגיא ואי אשמעינן בההיא נמי איכא לאוקמי כר"א, אבל בהא מדסיפא ר"א רישא לאו ר"א, היכי ס"ד למימר הכי דרישא לאו ר"א, א"כ יקשה איך מוקי למתני' דלעיל כר"א ובשייר מקום תורף הא לר"א נגזור טופס אטו תורף, כדס"ל במתני' דהכא דסופר אינו רשאי לכתוב טופס סתמא אטו תורף, ולפי הנ"ל ניחא, דלאותו ס"ד דרישא לאו ר"א באמת מפרשינן מה דקתני ר"א פוסל חוץ מג"נ, היינו רק בתורף ואף דמחובר גזרינן י"ל דמשום תקנת עגונות היקילו שיכתוב הסופר טופס בסתם, ואף אם מוקמינן רישא כר"מ, לא מצינו הך תקנת עגונות, מ"מ י"ל הכי במתני' דהכל כשרים לכתוב אפילו חש"ו הטעם משום תק"ע או תקנת סופר, גם לפי דרכינו הנ"ל י"ל דלהך ס"ד דמפרשין דר"א פוסל רק בתורף באמת אמרינן דסתמא לשמה, ובתורף פסלינן סתמא אטו שלא לשמה, ובטופס סתמא כשר, מש"ה בחש"ו כשר בשייר מקום תורף ודו"ק. תשובה קיח לידידי ש"ב הגאון רב"ד דק"ק בערלין הרב רבי מאיר ווייל נ"י. מה דהקשה ש"ב רומפכ"ת נ"י וז"ל שבועות (דף י"ז) תוס' ד"ה אבל חייבים על עשה וכו' עשה דנדה לא תעביד הוא, משמע מדבריהם דחייבים קרבן על עשה כזו, והוא תמוה, וכי חייבים ב' קרבנות על עשה ועל ל"ת, כמה שדייק הר"ן והרשב"א, וביבמות (דף ט') ד"ה מה ע"א וכו', ומיהו לרבי דגמר גז"ש מעליה ודאי דאינו חייב על כל הל"ת שאין מפורש, וכ"כ תוס' יומא (דף פ"ה) על פורק עול ומיפר ברית, ובדף י"ח כתבו בד"ה לא תעשה דכל קושיית הש"ס מנ"ל דאין חטאת עד שיהי' בו לאו, ואפשר לדחוק, דתוס' דף י"ח אליבא דר' ובדף י"ז אליבא דחכמים, עכ"ז תמוה, שגם אליבא דחכמים לא מצינו, אמנם תוס' זבחים (דף ק"ו) ד"ה אזהרה וכו', וא"ל דסוגיא דידן כרבינא ומצי למימר אליבא דקרבן בעי אזהרה וכו' וקשה רבא אדרבא, וקשה לי מאד, לפ"ז רבי דס"ל קרבן בעי אזהרה וכי יסבור דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין, ויותר מזה יקשה על הרמב"ם, דבהל' יבום וחליצה מביא לימוד דר' ולקח ולקחה [ולא גז"ש דעלי'] וצ"ל כתירוץ הש"ס דעלי' מבעי ליה לגז"ש דחטאת ונכון הוא בשיטתיה דפסק מגדף היינו מברך השם, ופסק כחכמים דרע"ק בריש כריתות דמגדף מברך השם פטור מקרבן שאין בו מעשה, וא"כ לא יוכל לפסוק כרבנן דעליה לאסור צרות, דא"כ צ"ל היקישא וזה ל"ש לפי ההלכה, דהא א"א לומר הוקשה כה"ת למגדף מה מגדף שיש בו מעשה וחייבים עליו קרבן דהא מגדף אין בו קרבן, לזה לקח לו הרמב"ם לפסוק כר' לאיסור ערוה מולקח וגז"ש לחטאת, א"כ צריך שיהיה לאו כמו באחות אשה כמ"ש תוס' א"כ צריך אזהרה לקרבן, וקושיית הש"ס במכות במק"ע דלמא בעי אזהרה לקרבן, ויהי' מוכרח מזה דלאו שניתן לאזהרת מיתת לוקין עליו, והוא לא פסק כן עכ"ד:

מ"ש רומעכ"ת ש"ב נ"י ואפשר לדחוק דכוונת תוס' אליבא דר' ובדף י"ז אליבא דחכמים ועכ"ז תמוה וכו' לא מצינו כן, בודאי גם אליבא דחכמים לא מצינו כן, אין כוונתו דאליבא דחכמים בעי דוקא לאו מפורש דהא לקושטא דמלתא כתבו תוס' דלחכמים לא בעי' לאו רק שיהא המצוה בענין שב וא"ת, כמו בע"ז, וה"נ בנדה כן הוא במצוה שלא יפרוש בהנאה מרובה כסברת תוס' אלא נראה דכוונתו דמר אליבא דחכמים לא מצינו כן לחייב ב' קרבנות על עשה ועל הל"ת, אמנם לענ"ד כוונת תוס' כמ"ש הר"ן לדייק מדקתני על עשה ועל ל"ת, ולא קתני עשה ול"ת, משמע כל חד מלתא באפא נפשיה על עשה היינו הפרישה, ועל ל"ת היינו בבא על הנדה אלא דהר"ן שם כתב דמ"מ גם בפרישה עיקר החיוב על ל"ת המעורב בו, זהו לא ניחא ליה לתוס' דעל עשה דמשמע עשה לחוד היה ג"כ גורם קרבן, וכדנתחבט הר"ן ג"כ בלישנא דמתני' עיי"ש, לזה פירשו דעל עשה לחוד אם הוא בענין שוא"ת יש לחייבו קרבן לרבנן דר' דלא בעי' לאו ממש, והש"ס דפריך ל"ת מנ"ל, היינו כיון דמסתמא גם רבי לא פליג על דינא דממתני' דחייב קרבן תיקשי אליבי' מנ"ל הל"ת, אבל בודאי גם לרבנן אינו חייב ב' קרבנות, ועל ל"ת היינו בבא על הנדה:

ומה דתמה כבודו דלר' בעי אזהרה תקשי קושיית הש"ס במכות מה בין לאו שניתן לאזהרת קרבן או לאזהרת מיתת ב"ד, נ"ל במה דנדייק בלישנא דתוס' יבמות שכתבו דלרבנן לא בעי לאו, מדאמרינן במכות הני קום ועשה נינהו ולא ממעט משום דלית בהו לאו עכ"ל, ולא נקטו בפשיטות דהא אמרינן במכות דלא בעי אזהרה לקרבן, וביותר ביומא (דף פ"ה) שכתבו להדיא ואי בעי לאו לענין חטאת נימא מה ע"ז וכו' משמע דהיה באפשר לומר הכי, והרי זה נגד המכוון דבא לומר שם דקרבן לא בעי אזהרה, לזה נראה דהענין כך הוא, דהרי במה דאמרינן לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו פשיטא אינו מחמת הוכחה כיון דלא מצינו עבירה שיש עליו עונש מיתה בלא לאו, דדלמא הלאוין משום מלקות, אבל היה אפשר לענוש מיתה בלא אזהרה, אלא דכך מקובל להם לחז"ל דא"א לענוש אא"כ איזהיר, ובש"ס דפריך ודלמא אזהרה בעי קרבן דהא פסח ומילה, היינו דבא להוכיח דע"כ גם עונש קרבן בעי אזהרה, דאל"כ מנא ידעי' דפסח ומילה פטורים מקרבן, וע"ז משני התם לאו ה"ט וכו', היינו לדחות הוכחה זו, אף דג"כ ליכא הוכחה בהיפוך דקרבן לא בעי אזהרה, מ"מ כך שפטה דעת רבותינו ז"ל העמוקים מני ים, או שיש להם בקבלה דא"א לענוש מיתה בלא אזהרה, מעתה נ"ל אף לר' דיליף בגז"ש דעליה ובעי' לאו אעפ"כ קיימא הסברא דעונש קרבן אפשר לענוש בלא אזהרה אלא כיון דבאמת דמשפט הכתוב באחותו ושבת לחייב קרבן וכדומה ובפורק עול וכדומה לפטרו מקרבן מאיזה טעם שיהי', ובכדי שנדע אנחנו באיזה עבירה חייב בקרבן ובאיזה פטור ולא יצטרך הכתוב לפרש בכל פרט ופרט נמסר לנו הגז"ש דעליה ואתנח בו סימנא להודיע המקומות דבמקום שיש בו כרת ולאו בעי קרבן ולא דהסבה של קרבן הוא הלאו, אלא כיון דבאמת בהנך שיש קרבן אית בהו לאו, ובאינך דפטור מקרבן לית ביה לאו, ומש"ה נודע לן המקומות חיוב ופטור ע"י הגז"ש, א"כ גם לרבי לא מקרי לאו שניתן לאזהרת קרבן דהא לא מוכרח להזהיר בלאו בשביל הקרבן, דאף בלא אזהרת הלאו הי' באפשר להכתוב לפרש בו להדיא חיוב הקרבן, וכיון דלא אינו הכרח לגוף חיוב הקרבן רק שנדע הסימן לא מקרי אזהרת קרבן, דהא הי' באפשר לפרש בו קרבן בלא הלאו, משא"כ גבי מיתת ב"ד דלא בא העונש אא"כ הזהיר זהו נקרא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד, וא"כ שפיר כתבו תוס' דאם איתא דלרבנן בעינן לאו הו"ל דומיא דע"ז דבעי' לאו ואעפ"כ לא הי' מקרי אזהרת קרבן אלא דההיקש הוא רק כמו סימן לידע מקומות החיוב, אבל אין קרבן בעי אזהרה לצורך עונשו, ומיושבים דברי הרומב"ם ופרכת הש"ס ודלמא אזהרה בעי קרבן דהא פסח ומילה אינו לר' דלר' הטעם בפסח ומילה מכח הילפותא דעליה עליה דהודיע לנו התורה דבהנך לא נאמר בהו לאו אינם חייבים בקרבן, אבל אין הטעם משום דבלא אזהרה א"א לענוש קרבן, אלא דהתורה לא רצה לחייב קרבן בפסח ומילה, והודיע לנו זה ע"י הסימן דאחות אשתו, אלא דפרכת הש"ס הא לרבנן אין ראי' דבעי' לאו, דהא בהיקישא דריב"ל לא נזכר לאו, וע"כ הא דבפסח ומילה פטור הוא ומסברא דא"א לעניש קרבן בלא אזהרה ומשני דהטעם דלית ביה מעשה, ולרבינא דמשני במכות משום כדי רשעתו, י"ל דקיימי' כהוכחת המקשן, דכיון דלרבנן ליכא לימוד דבעי' לאו ע"כ מוכח מפסח ומילה דעונש קרבן א"א בלא אזהרה, והן הן דבורי תוס' בזבחים ויבמות ויומא, דזהו עצמו הוכיחו מדלא משני לרבנן דטעמא דפסח ומילה דלית ביה לאו היינו לא דבעי' אזהרה, אלא דבהיקישא גלי קרא דליכא כרת אלא לאו דמויא דע"ז והוי כמו לר', אע"כ דמכח היקישא דריב"ל לא נלמד דבעי' לאו כיון דלאו מפורש בקרא הלאו, וליכא טעמא בפסח ומילה אלא אי דקרבן אזהרה אי דאין בהם מעשה, והנה עדיין יקשה דברי תוס' שבועות (דף י"ח) דכתב בפשיטות דבלא קרבן, כדמוכח מפסח ומילה, הא במכות מסקינן דהטעם משום דאין בהם מעשה, ואף אי נימא דדברי תוס' הם אליבא דר', וכמ"ש גם מעכ"ת נ"י מ"מ הו"ל לומר דבעי' דומיא דאחות אשה, וראיה מפורק עול, אבל מפסח ומילה ליכא ראיה, ובהכרח לומר דכוונתם דסוגיא קאי אליבא דרבינא ולדידיה קיימא דברי המקשן דיש ראיה מפסח ומילה דבעי' אזהרה לקרבן ועדיין צ"ע, ויעויין רש"י יבמות (דף נ"ה) שכתב בטעמא דרי"צ דאין מלקות בחייבי כריתות דס"ל דכרת בעי אזהרה, ותמוה, דהא פסח ומילה יש כרת בלא אזהרה, והו"ל לרש"י לפרש דס"ל קרבן בעי אזהרה, וצע"ג: תשובה תשובה קיט להגאון הנ"ל. מ"ש כבוד ש"ב הגאון נ"י דרק שבועה חלה על ח"ש דלאו מושבע ועומד הוא, אבל שארי איסורים לא חל:

לענ"ד הא דאין שבועה חל אאיסורים לאו מדין מושבע ועומד לחוד אתינן עלה, אלא גם מדין אין איסור חל על איסור, והחילוק דבנשבע לקיים את המצוה בזה אתינן רק מדין מושבע ועומד, והיינו דליתא בלאו והן, ובאמת פטור רק מקרבן, אבל מ"מ קאי עלה בלא יחל, וכמ"ש להדיא הר"ן נדרים (דף ח') אבל בנשבע על איסורי' דמוכח מסוגי' דמכות (דף כ"ב) בההיא דלא אחרוש ביו"ט דפטור גם ממלקות ע"כ דמדין אין איסור חע"א אתינן עלה, ולישנא דרש"י במכות שם דנקט לה מדין נשבע שלא לבטל את המצוה, קשה לכאורה, דזהו לא מספיק לפוטרו ממלקות,] גם מדברי תוס' שבועות דהכריחו לחלק בין ח"ש לעשה מההיא דכהן טמא שאכל תרומה, מבואר דס"ל דאין חילוק בזה בין שבועה לדעלמא, גם מדברי תוס' חולין (דף ק"ב) דנוטה דעת מעכ"ת נ"י דכוונתם רק לר"ל, לענ"ד, הא מדלא פסיקא להו להקשות מסברא דלר"ל דח"ש מותר מה"ת יחול איסור על ח"ש, וע"כ משום דהי' אפשר לומר דכל דתיקון רבנן כדאורייתא דמי, וכדס"ד דהש"ס ר"פ יוה"כ, ולזה הוכרחו מסוגיא דשבועות, ואם נדון לחלק לר"י בין שבועה לדעלמא, עדיין גם לר"ל אינו ראיה דדלמא איסורא דרבנן כדאורייתא הוא, ומ"מ שבועה חלה עליו דגם בדאורייתא חלה כל שאינו מפורש בקרא, ומזה אינו מבין כראוי פרכת הש"ס ר"פ יוה"כ, וכ"ת כיון דאית ליה היתר וכו' והתנן, הא י"ל באמת כדאורייתא דמי, אבל מ"מ כיון דלא מפורש בקרא שבועה חלה עליו כמו לר"י] אע"כ דפסיקא להו דאין חילוק, אולם מ"מ ביסוד ישוב מעכ"ת על דברי המהרש"א יש לו מקום, דלפי מה דמסקו תוס' דפרכת הש"ס בשבועות לענין שלכד"ה, ממילא אין הכרח לסברא זו דאיסור חל על ח"ש, ומה"ת להמציא כן, והכי משמע מדבריהם בשבועות (דף כ"ד) דהקשו איך משכחת איסור אמ"ה הא קדמה איסור שאינו זבוח, [ובדבריהם יש לעיין אמאי לא הקשו בפשוטו איך משכחת לאו דנבילה דליחול על איסור שאינו זבוח,] ולא ניחא להו באבר שאין בו כזית בשר, דלענין א"י הוי רק ח"ש, א"ו דלקושטא דמלתא לא קיימא הסברא דאיסור חל על ח"ש, ודברי תוס' חולין (דף ק"ב) היינו לר"ל, ונתקיימו דברי מעכ"ת נ"י, וכדברים אלו במעט הוספת דברים רשום אצלי כפר בגליון ספר שער המלך, פט"ז מהא"ב ה"ח בישוב תמיהת הפר"ח על הרמב"ם דכתב תליש אבר וכו', הא אף נטרפה מקודם ליחול אמ"ה מטעם מוסיף, דהרמב"ם ס"ל בישוב קושיית תוס' חולין (דף ק"ג) לר"ל, ובישוב קושיית מהרש"א לר"י, דמקרא דבשרו אסור ממעטינן רק דאין אמ"ה חל על איסור הקודם לו ואף דהוי איסור מוסיף, אבל מ"מ באיסור ב"א, ומש"ה הוצרך הרמב"ם לאיסור ב"א, וכתבתי בזה"ל, זה אינו מספיק, דהא משמע ודאי דבשום פנים אין אמ"ה נוהג בטמאים אף דאין בו כזית בשר, ובזה ליכא למיתי עלה מדין אין איסור חע"א, דהא על ח"ש חייל איסור אחר כמ"ש רבינו בהל' שבועות, ובזה מיושב קושי' מהרש"א מה דלא הקשו כן תוס' על ר"י, היינו די"ל דלר"י שפיר י"ל כמ"ש הגאון המחבר דאמרינן בטעמא דקרא דאין אמ"ה נוהג בטמאה דמדין אין איסור חע"א הוא, אף דגם תוס' כתבו בשבועות דשבועה חל על ח"ש, י"ל דמ"מ לא פסיקא להו להקשות בזה דהא לתירוצם ב' שם אין הכרח לזה, אבל לר"ל דח"ש מותר מה"ת, א"כ ע"כ הא דאין נוהג בטמאה בליכא כזית בשר, ע"כ דגזה"כ הוא, וממילא גם בב"א לא ליחול ושפיר הקשו ומה דהקשו תוס' מהא דס"ל לר"י בשבועות דאמרינן א"כ וממילא כ"ש מוסיף ולא ניחא להו, דמ"מ אין אמ"ה חייל על טריפה מדין מוסיף כמו דאינו חל על טמאה, י"ל דלקושטא דמלתא ס"ל דאיסור חל על ח"ש גם לר"י כדעת רבינו, וממילא גם לר"י מוכח דגזה"כ הוא בטמאה ומוכרח גם ברש"י כל מין שבשרו אסור, ושפיר הקשו, ומ"מ אפשר לקיים דברי המחבר, די"ל דג"ז גזה"כ דאמ"ה לא ליחול על איסור אחר, אף שהוא מוסיף, וגם איסור הקדש הוא רק איסור דחצי שיעור, אבל בב"א י"ל דחייל, וביותר יש להסביר, די"ל הא דאיסור חל על ח"ש, היינו דח"ש הוי איסור קל והוי כמו חמור על קל, וכמ"ש בחידושי הר"ן שבועות, וכיון דבאמ"ה גזה"כ דלא חייל אף שהוא מוסיף, ממילא מכ"ש דאינו חייל מדין חמור על קל, ואינו חל גם על ח"ש, ע"כ לשוני:

עוד ראיתי רשום ממני בגליון ספר שער המלך בענין הנ"ל במה דהשיג על הפר"ח, דכתב בכוונת הרשב"א והר"ן שהביאו ראיה דחלב ובשר הוי מב"מ, מדמחייב בתלוש חלב מן הטריפה משום בשמ"ה, אף דבסוגיין לא מצינו זה רק דחייב מחמת אמ"ה, מ"מ גם אמ"ה ל"ש אלא בבשר כדכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר, והשיג הנ"ל דא"כ איך אמרינן בבכורות דחלב חידוש הוא, הא חלב ודאי לא הוי בשר, כתבתי על זה בגליון, גם אנכי עמדתי להקשות כן על ראיית הראשונים הנ"ל, מההיא דבכורות, ותירוצו דהמחבר אינו נוח לי לדון בחלב שם אבר, ולענ"ד הי' נראה דכמו דציר טמאה וטריפה אסור ה"ה כל ציר אסורים, ומהראוי דחלב לתסר מדין ציר אמ"ה, וזהו דדייק הש"ס בבכורות הואיל וליכא מידי דאתי מחי, אבל ראיית הראשונים הנ"ל מחלב דל"ש כן וגם מדין היוצא מטמא אין בו מלקות כמ"ש רבינו, עכ"ל:

כתובות (דף ל"ה ע"ב) תוס' ד"ה הממאנת, וקשה לר"י דא"כ היכי דייק, ונ"ל ליישב קושייתם עפ"י מה שכתבו אח"כ ואין להקשות אמאי לא נקט ניסת ונתגרשה, ולכאורה י"ל דכמו דאמרינן דבנערה מפותה אין לה קנס דמחלה, ה"נ בקטנה שהגיעה לעונת הפעוטות כיון דמתנתן מתנה ה"נ יכולים למחול, וכמ"ש תוס' לקמן (דף פ"ו ע"א) ד"ה תיזל:

והנה בגיטין (דף ס"ד ע"א) אמר רבא ג' מדות בקטן צרור וזורקו וכו' וכנגדן מתקדשת במיאון, הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלים וכנגדן מתגרשת בקדושי אביה וא"כ מש"ה לא מצי למתני נישאת ונתגרשה דהא אביה א"י לקבל הגט כיון דנשאת כמ"ש רש"י קדושין (דף מ"ג ע"ב) וע"כ דהיא עצמה קיבלה הגט, דהיינו דהגיעה לעונת הפעוטות ולא הו"ל למיתני ולא פתוי דהא מחלה, ולזה נקט ממאנת, דמשכחת בצרור וזרקה דלאו בת מחילה היא, אמנם זהו אינו מספיק, דהא למסקנא דמיירי בנערה ממאנת, וע"כ אין לה פתוי לאו בדוקא, ויקשה דהו"ל למנקט נשאת ונתגרשה ואך בזה י"ל דלמסקנא בלא"ה ל"ק, אמאי לא נקט נשאת ונתגרשה די"ל דנקט ממאנת לאתויי דנערה יכולה למאן, ולפ"ז ניחא דשפיר דייקינן הא קטנה דעלמא יש לה קנס, דל"ל דבא עליה כשהיא נערה, א"כ ע"כ לאו דוקא נקט ולא פתוי ותקשי אמאי לא קתני נשאת ונתגרשה, אע"כ דולא פיתוי בדוקא ומיירי בקטנה שלא הגיעה לפעוטות, ומש"ה לא מצי למנקט נשאת ונתגרשה:

אמנם עדיין יש לפקפק, דאם הברייתא נקט ממאנת לאורויי דגדולה יכולה למאן הא כיון דולא פיתוי לאו בדוקא איך נשמע דגדולה יכולה למאן, הא י"ל דבא עליה אחר שגדלה, ודוחק לומר דמדלא נקט נשאת וגרשה, ע"כ מוכח דממאנת אשמעינן דגדולה יכולה למאן, כיון דבעצמותו מדינא דממאנת אינו מוכח, גם היסוד דפרכת הש"ס הי' מדלא נקט נשאת ונתגרשה, הא באמת תירוץ תוס' נכון, די"ל דהברייתא ס"ל דנשאת ונתגרשה אין לה קנס: