שו״ת רבי עקיבא איגר – תנינא – תשובה קיד

תשובה קיד לידידי הגאב"ד דק"ק לאסק.

אשר הקשה לי ביומא (דף י"ד ע"ב) אביי אומר אפי' תימא רע"ק, והא תירוצא דאביי הוא בפשוטו, ומי לא ידע מציאות הזה, ומאי דוחקא לר"ח לאוקמי דלא כרע"ק:

נראה לענ"ד בהקדם סוגיא לעיל (דף ח' ע"ב) ולטעמך הזאה כל ז' מי איכא וכו' לבד מרביעי, ופרש"י ונמצא הזאתו בטילה ב' ימים, הקושיא מפורסמת דהא בטל ג' ימים, דכיון דאין מזין בשבת אין מזין גם בחול ביום שהוא בר זוגי' וראיתי בתוס' שבת סי' ש"ז כתב לתרץ למה דנסתפק המג"א סי' שמ"ג אם גם בין בה"ש דאפקועי שבתא לא גזרו על שבות, והוא הוכיח דל"ג מדברי תוס' ערובין (דף ל"ג ע"א) דהגה בתוס' שם עיי"ש:

ולענ"ד אינו הכרח די"ל דקושי' תוס' דהא לפי האמת מהראוי בשבתות דעלמא דלשתרי בלא הולכת עירוב כששובת ברה"י דל"ש בשבת גזירה אטו שבת דאחר יו"ט דהא גם בכה"ג מותר בה"ש פחות פחות מד"ט, דהוי שבות דעיולי יומא, ולגזור שבת אחר יו"ט אטו יו"ט לאחר שבת, בודאי אינו:

תו הוכיח שם מתוך קושי' העולם הנ"ל א"ו דל"ג, וא"כ י"ל דגם בשבת הא בבה"ש כיון דהוא מותר משום ספק לילה מש"ה מזין דשמא הוא יום, וכל דאפשר לתקוני מתקנינן, והש"ס פריך רק מלשון כל שבעה הא בשבת הוי רק ספק הזאה:

וגם זה יש לדחות, די"ל דהאמת דבבה"ש מותר להזות ולא מטעם דל"ג על שבות בה"ש, אלא מטעם דהוי ס"ס, ספק שהוא טהור ואין עליו שם הזאה וספק לילה:

אמנם נראה דיש לקיים ראיה זו, דהנה על תירוץ זה דמזין עליו בשבת בה"ש יהיה מאיזה טעם שיהי' קשה לי, דא"כ איך משני אביי דלפני' נזי' עליה, הא מ"מ ביום השבת דמזו עליה בה"ש אסור לעבוד עבודה למחרתו ביום א' דשמא הי' לילה ועדיין מחוסר הערב שמש דלענין עבודה בודאי ליכא למיתי עלה מדין ס"ס, דספק היה טמא ולא נטמא בהזאה זו, הא בממנ"פ אם טמא הוא, ממילא אסור לעבוד עבודה ואם הוא טהור הא נטמא בהזאה זו, דלמא הי' לילה ומחוסר הערב שמש, גם הא הוא בחזקת טהור ולא נודע לנו שום טומאה אלא משום מעלה בעלמא חיישינן לה:

ולזה נראה דבלא"ה צריכים להבין בהא דפרכינן דהזאה שבות הא אם איסורא דהזאה משום דהוא כמתקן כמו דפי' רש"י רפ"ו דפסחים, הא הכא לגבי השבות הוי ספק דרבנן שמא טהור הוא ואין כאן תיקון, וביותר הא באמת מחזיקים אותו לטהור מעליא, רק דמשום מעלה חששו לחשש רחוק לגבי עבודת יוה"כ, ואף זהו רק לכתחילה אבל בדיעבד אף בלא הזאה עבודתו כשירה, דהא בכהן אחר שמתקנין לו עובד בלא הזאה, וכיון שכן דמחזיקין לטהור ועבודתו כשירה בלא הזאה מה מתקן מקרי, וצ"ל דפרכת הש"ס מכח השבות דשמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר, והיינו למה דמסקינן פ"ו דפסחים דמחוסר כפורים בע"פ בשבת אין מזין דהטעם דשמא יעבירנו וע"כ הא דלא נקט התם משום מתקן דלא הי' ראוי להחמיר בשבות זה לגבי עשיית פסח ולגבי שמא יעבירנו, גם הכא אף דמחזיקין ליה לטהור מדינא, מ"מ כל שאנחנו מצריכינן ליה להזאה שייך החשש שמא יעבירנו, והנה במגילה בספר טורי אבן פ"ק ביאר הא דס"ל לר' יוסף שם דמגילה בשבת לא, דעיניהם של עניים נושאות למקרא מגילה ולא נקט ג"כ הטעם שמא יעבירנו, דהא טעמא ממילא מוכח גבי שופר ולולב, היינו משום לישנא דרבה הכל חייבים משמע דוקא משום בהלת החיוב המוטל עליו מצוי שישכח ויעביר ד"א והא דטבילה דאמרינן ביצה (דף י"ח) שמא יעבירנו אף דאין מחוייב בכך, צ"ל דלגבי רשות חיישינן בחשש מועט אף דאינו בהול על חיובו, אבל במקום מצוה אין ראוי לחוש לחשש רחוק, שישכח ויעביר רק היכי דבהול על חיובו בזה מצוי שישכח א"כ י"ל דזהו באמת הפלוגתא דאמוראי בביצה, דאינך דנקטו התם טעם אחר ולא משום שמא יעבירנו, היינו במקום דלא בהול על חיובו ל"ח כלל שיעבירנו, ורבה ס"ל דלגבי רשות חיישינן גם ללא שכיח שיעבירנו ובזה פליגי רבה ור"י במגילה, דר"י לשיטתי' דס"ל בטבילת כלים הטעם שמא יסחוט ולא לשמא יעבירנו, כיון דליכא חיוב, לא שכיח שיעבירנו, ה"נ סבר במגילה כיון דליכא חיוב דאורייתא עליו אינו בהול כ"כ, ורבה לשיטתיה דלגבי רשות חיישינן גם ללא שכיח, ה"נ במגילה במקום דליכא מצוה דאורייתא חיישינן בקל שיעבירנו עיי"ש:

לפ"ז נ"ל דלר"י ואינך אמוראי בביצה צריכים אנו באיסור הזאה לב' הטעמים, דבשבת דעלמא ליתא לחשש שמא יעבירנו כיון דליכא חיוב ולא בהול, בזה צריכים לטעמא דמתקן, ובע"פ בשבת דלגבי פסח לא הי' ראוי משום שבות דמתקן כנ"ל, בזה הטעם דשמא יעבירנו כיון דהחיוב פסח עליו בהול, ולפ"ז י"ל דפרכת הש"ס והא הזאה שבות קאי לרבה דקיי"ל כוותיה דאף בלא בהול, מ"מ במידי דרשות חיישינן לה ה"נ ההזאה זו דליכא מצוה דאורייתא ראוי לחוש לשמא יעבירנו אף בלא בהול, אבל לאינך אמוראי הנ"ל דבשבתות דעלמא ל"ל ליעבירנו ואסור רק משום תיקון י"ל דהכא לא שייך תיקון, כיון דמחזקינן ליה לטהור מעליא וכנ"ל: וכיון שכן מיושב קושייתו הנ"ל דאביי משני שפיר דמודו לי' בפני' דאיהו לשיטתי' דהקשה בביצה לטעמא דרב יש לו בור בחצירו הרי דלא ס"ל לטעמא דרבה שם, א"כ י"ל דבלא בהול ל"ג כלל ליעבירנו, והכא דליכא תיקון מותר להזות גם בשבת בפני' קודם בה"ש, א"כ י"ל דר"ח ס"ל בזה כרבה דחיישינן גם בלא בהול, וממילא גם בהזאה זו חיישינן לשמא יעבירנו ובשבת צריכים להזות בה"ש וא"א לו לעבוד ביום א' מש"ה מוכח לומר דמתני' דלא כרע"ק:

ולפ"ז יש לקיים ראיית הת"ש הנ"ל דגם באפוקי יומא ל"ג, ממה דמשני לבר משבת, והא איכא ג"כ לבר מבר זוגי', ומה דתרצנו דמותר מטעם ס"ס, התינח לטעמא דמתקן שייך לומר ס' דטהור הוא, וליכא תיקון, אבל למה דהעלינו דבלא"ה ליתא לפרכת הש"ס לטעמא דמתקן, ע"כ הסוגיא קאי לטעמא דשמא יעבירנו ובזה ליכא ס"ס, דאף אם קמי שמיא גליא דטהור הוא, מ"מ כיון דאנן מורים לו להזות שייך החשש שיעבירנו, אע"כ הא דבה"ש מותר הוא מטעם דל"ג בה"ש אף דאפוקי יומא ודו"ק:

ידידו ד"ש עקיבא בהרב רבי משה זצללה"ה. תשובה קטו לחתן בני ידידי הרב ר' יעקב נ"י אב"ד דק"ק וואנגראוויץ.

מה דהקשה בדברי מהרש"א כתובות (דף ב') בתוס' ד"ה ודלמא, דלא מסתבר לומר דהו"ל לכתוב שבת או שבוע כיון דסוף סוף צריך לכתוב זמן, אין בזה יתיר במה שכתב היום ממש, גם אם יכתוב שבת נימא דהו"ל לכתוב שבוע:

בודאי דברי המהרש"א בזה קשים לשמוע, ובעיקר קושיית מהרש"א אמרתי בפשוטו דלכאורה קשה מאי הקשו תוס' דהוי גט שאין בו זמן, הא אם מתי גופא כמו זמן, דהא לא שייך חשש דחיפוי, כיון דאם תברר דמת בעלה מקודם הזנות היא באמת פנויה, ומה תרויח בגט אם היא פנויה מחמת הגט, ממילא היא פנויה מחמת אלמנות, דהא הגט לא חל עד מיתת הבעל, וגם לר"ל דמשום פירי, הא כתבו תוס' בגיטין בסוגיא דחיפוי בגט מאוחר כשר גם לר"ל דבמאוחר א"א לגרש בו לחול מיד ובכה"ג לא הפסידה פירות משעת חתימה, א"כ ה"נ אם נכתב אם מתי א"א לגרש בגט זה לחול מיד ואין לה הפירות, ואף אם לר"ל יהי' בכלל אין בו זמן, מ"מ הא בסוגיא קאי אליבא דרבא דאמר אין אונס בגיטין, ורבא לא סבר כר"ל דהא כייל ביבמות (דף ל"ז) בכ"מ הלכה כר"ל, בהני תלת, ועוד ראיה מההיא דגיטין (דף ע"ו) א"ל רב עיליש לרבא מה שקנתה אשה קנה בעלה איכסף רבא, וא"א דרבא סבר כר"ל משעת חתימה ממילא מיד נסתלקה מהפירות מעידן חתימה והוי חצירה, [וזהו אפשר לדחות דעובדא היה בגט בלא חתימה רק דבא לגרשה בעידי מסירה דבזה לא הפסידה הפירות, לר"ל עד הנתינה, ולזה נראה דקושיית תוס' דהא מבואר בגיטין (דף ע"ב ע"ב) דהרי זה גיטך וכו' מיירי שאומר כן בע"פ, ולזה הקשו תוס' שפיר דאם אין בו זמן הא פסול, ולפ"ז ליתא לקושיות מהרש"א, דקושייתם לנכון דרישא ע"כ מיירי ביש בו זמן מוכח דזמנו של שטר מוכיח, דאל"כ למאי כתב הזמן יום פלוני ואומר בע"פ אם מתי הי' לו לכתוב רק הך דאם מתי והיה כשר מדינא דזהו עצמו הוי זמן וכנ"ל ונכון:

ועדייןצריך ביאור דמה תירצו דמיירי במאוחר, הא מ"מ מוכרח דכוונתו במעכשיו דהיינו מיום המאוחר, מדלא כתב סתם התנאי אם מתי, א"כ איך מיירי, אי מת קודם זמן המאוחר מאי אירי' דאמר אם מתי, הא בלא"ה אינו גט למה דמסקו תוס' בגיטין דמאוחר אינה מגורשת עד זמן המאוחר, וכיון דמת מקודם ממילא לא חל אחר מיתה ואם דמת אחר יום המאוחר עדיין קשה, נימא זמנו מוכיח דמגרשה מיום המאוחר בתנאי דאם מתי ומגורשת למפרע מיום המאוחר, אבל ג"ז לק"מ דבמאוחר אין הוכחה מכח הזמן די"ל דרצו ששניהם יהיה שלא יחול הגט עד אחר שיהיה שיגיע הזמן וגם ימות אז יחול הגט והוצרך לכתוב זמן שלפי דעתו שיש גט אחר מיתה, מש"ה אם ימות תוך הזמן לא תתגרש עד יום המאוחר וק"ל: תשובה קטז לידידי הרב ר' יואל נ"י בק"ק דריזען:

מ"ש מעכ"ת נ"י על קושייתי ששמע ממני בתוס' זבחים (דף מ"ה ע"ב) בד"ה אבל, דלמ"ל קרא בדם למעוטי מנותר הא אין איסור חל על איסור, והקשיתי הא אמרינן ביבמות גבי אחות אשה דמתלי תלי וקאי, דלאחר שפקע האיסור הראשון חלה השני, וא"כ איצטריך קרא להיכא דבישל הדם. דפקע איסור דם, כדס"ל לתוס' בכמה דוכתין דקיי"ל דם שבשלו אינו עובר עליו:

וכתב מעלתו לחלק דדוקא במיתה דהיא מידי דממילא ולא מחסרא מעשה והכל למיתה עומדים, משא"כ בההיא דדם דמחוסר מעשה דבישול:

לענ"ד הא חזינן דדבר שבידו אף דמחוסר מעשה עדיף מדבר שאינו בידו ואינו מחוסר מעשה, דהא קיי"ל במקדשה לאחר שימות בעלך לא מהני, ובתרומה אמרינן דלכי יתלוש מהני דהוא בידו ולא מטעם דמעצמו יוגמר התבואה ולא יהי' צריך לקרקע, דהא תוס' כתבו בסנהדרין (דף ט"ו ע"א) דאף דכל העומד לתלוש כתלוש מ"מ לענין תרומה לא הוי כתלוש, ולומר דכל מחובר עומד לתלוש, הא בסוגיא דקדושין פרכינן עלה מדין גירות ושחרור דהוי בידו, הרי דליכא חילוק:

ומ"ש מעכ"ת בשם הירושלמי דלאחר שיחלוץ יבמך לא מהני ולאחר שימות יבמך מהני, שאני התם, דהחליצה הוי ב' לריעותא אינו בידו ומחוסר מעשה, והירושלמי אזיל למ"ד דאדם מקנה דבר שלב"ל, דמ"מ בעינן שלא יהי' ב' לריעותא אינו בידו, ומחוסר מעשה, דהוי כתרי מי יימר דמקרי לא עבידא דאתי דמודה ר"מ כדאמרינן פ"ג דבב"מ, אבל זהו ברור דבידו במחוסר מעשה עדיף מאינו מחוסר ואינו בידו וכנ"ל, ויעויין בשו"ת צמח צדק סי' ס"ט בביצת טריפה שנולדה ביו"ט ונתערבה דאף דאיסור טריפות בטל, מ"מ איסור דנולד לא בטל דהוי דבר שיל"מ, וכתב עלה ואי דאיסור נולד לא חל על איסור טריפות דקדמה, הא הוי איסור כולל דמגו דחל איסור נולד על בצים הכשרות, חל נמי על האסורות עיי"ש ואמאי לא כתב בפשטות, דמ"מ אחר הביטול דפקע איסור טריפות חל איסור נולד, והי' לכאורה סייעתא מזה למעכ"ת נ"י דבמחוסר מעשה לא אמרינן מתלי תלי וקאי:

הנה מלבד דהתם הוי ג"כ תרתי לריעותא אינו בידו לבטל ומחוסר מעשה, לדידי לא ס"ל כלל לחלק בענין מתלי תלי דבכל ענין אמרי' כן, וההיא דצמח צדק ניחא, דאם לא הי' חל איסור נולד רק אחר ביטול דטריפות, א"כ הוי נולד האיסור בתערובות, והוי כההיא דגיגית בא"ח סי' ש"ך וביו"ד סי' ק"ב דלא אמרי' בי' דין ישל"מ, והכא עדיף טפי, דל"ש לומר דאיסור נולד יחול אחר הביטול, דכל שאתה צריך לו מדין ביטול ל"ש לחול נולד, דהא כבר בטלה, לזה הוצרך הצ"צ לבא עלה מדין כולל, [ואזכיר לרומפכ"ת מה שכתבתי בגליון הצ"צ הנ"ל במ"ש דהוי כולל, לענ"ד אינו כן, דדוקא בנבילה קודם יוה"כ דחל יוה"כ מדין כולל, דבהגעת יוה"כ אמרי' מגו דחל יוה"כ על הכשירות, וכן בתרומת חמץ שנתחמצה קודם פסח אמרינן דבהגעת פסח מגו דחל על חמץ אחר חל נמי על זה, אבל בנתחמצה בפסח דליכא עתה ענין הגעת זמן ולא נתחדשה עתה ענין איסור וחינוץ של תרומה זו אינה גורמת איסור לשארי חמץ לא הוי כולל, וה"נ בביצה זו דלידתה ביו"ט לא גרמה איסור לשארי איסורי נולד, וראיה לזה דא"כ טמאה שנתנבלה דמבואר ר"פ ג"ה דלא הוי כולל ולא אמרינן דכשנתנבלה הוי כולל, דמגו דחל נבילה על טהורות, א"ו דכולל הוי רק היכי דהמעשה עצמה דדנין שיחול גורם האיסור על האחרות]:

מ"ש מעכ"ת להוכיח דבריו מההיא דפ"ג דשבועות דנשאל על הראשונה עלתה שניה תחתיה, וכתב רש"י הטעם דחכם עוקר הנדר מעיקרו, ואמאי לא כפשוטו דמתלי תלי, אע"כ דבמחוסר מעשה לא אמרינן כן:

יפה הרגיש, וביותר הו"ל להקשות לטעמא דרש"י אם הי' כזה באשה שאמרה שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה, והבעל היפר הראשונה לא חל השניה, דהא קיי"ל דבעל לאו מעקר עקר רק מיגז גייז, וכמו שדקדק בשו"ת מהר"ם מינץ הובא בש"ך סי' רל"ח ס"ק כ"ו, ויקשה אמאי לא אמרינן דלבתר דפקע הראשונה חלה השניה, אבל באמת המהר"ם מינץ יהיב טעמא דבשבועה בעי' שיחול בשעת ביטוי שפתים, ואנכי בעניי אמרתי לדחות ראיות המהרמ"מ מלשון רש"י הנ"ל, דהנה במתני' דשבועות איתא פלוגתא דריב"ב ורבנן בנשבע לקיים המצוה, וכיון דטעמא דרבנן דלא חייל מחמת דליתא בלאו והן, ממילא פליגי רק לענין קרבן, אבל לא למלקות, כדאיתא שם (דף כ"ה) גבי לא הנחתי תפילין וכן איתא להדיא בר"ן נדרים (דף ח' ע"א) והא דאמרינן במכות (דף כ') גבי שלא אחרוש ביו"ט דלא חלה השבועה אף דשם מיירי לענין מלקות, ובהא ל"פ רבנן על ריב"ב דחייב מלקות בלקיים המצוה, לענ"ד מוכח מזה דריב"ב ס"ל דרק בקיום מצות עשה אכילת מצה וכדומה, אבל בקיום ל"ת שלא לאכול נבילות לא חל דהוא בכלל אין איסור חל על איסור, וכ"כ להדיא בתוס' שם (דף כ"ז) בשם הירושלמי [אולם בתוס' לעיל (דף כ') ד"ה דכי, מבואר דס"ל דדברי ריב"ב אף בקיום ל"ת, וכן. נראה מלשון רש"י (דף ד') ד"ה אינו חייב, וכן לקמן (דף כ"ח ע"ב) ד"ה הרי יצאתה, וצ"ע,] ויעויין בש"ע סי' רל"ח ס"ו, מי שנשבע וכו', ובש"ך שם מחליט שמי שפוסק כרבא, א"כ בנשבע שלא אוכל, ואח"כ נשבע שאוכל ונשאל על הראשונה כיון דלמפרע נעקר הראשונה לא הי' מעולם שוא, וקם השבועה שאוכלנה, ובזה פשוט דוקא ע"י התרת חכם דנעקר מעיקרא, אבל ע"י הפרת הבעל הראשונה לא חלה השניה דבעידנא דיצאה השבועה מפיו נעשה שוא, ולא חלה כלל עיי"ש היטב:

ולפ"ז י"ל מה דנקט רש"י בטעמא דרבא משום דחכם עוקר מעיקרו, היינו דלישנא עלתה שניה משמע בכל דיני שבועה אף לקרבן, וביותר דהא דייקינן שם לההיא דרבא ממתני' הא חיובא יש, ומתני' הא מיירי אף לקרבן וכדקתני במתני' עלה זה שבועה שחייבים עליו קרבן, גם י"ל דלענין איסור לא הוי חדוש, דבכל איסורים אמרינן מתלי תלי, א"ו דאשמעינן לענין קרבן די"ל דלא חלה השניה דליתא בלאו והן, דאלו היה נשבע אז שאוכל היה שבועת שוא ולא חלה השבועה לזה נקט רש"י הטעם דחכם עוקר מעיקרו, ומה"ט למפרע לא היה שוא, ואלו הי' נשבע שאוכל הי' חל למפרע ומקרי שפיר איתא בהן, ונבוא לדינא, דבהפרת בעל כה"ג באמת לא חלה השניה לענין קרבן דליתא בלאו והן, דאלו נשבעה שאוכל לא הי' חל דהוי שוא, אבל לענין איסור ומלקות דלא צריך להיות איתא בהן ובאנו עלה רק מדין אין איסור חל על איסור, בזה אמרינן דמתלי תלי, ובזה מיושב קושיית הר"ן על הרי"ף דהשמיט הך מימרא דרבא, ולפי הנ"ל ניחא, דלענין מלקות ליכא חידוש, דגם בעלמא אמרינן מתלי תלי, והחידוש רק לענין קרבן, דלא נ"מ לדידן, ודו"ק:

מ"ש ידידי מעכ"ת בדין מחוייב שואי"ל, עוד לא שמתי עין בזה, וכעת נתחדש לי גרגיר אחד דחביבא עלי כי חדתא היא לי לא אמנע מלהודיעהו, בתוס' בב"מ (דף ג') ד"ה ובכולי בעי וכו' הקשו על רש"י מסוגיא דנסכא, ונ"ל ליישב, די"ל דגם בדרבנן אמרינן משואי"ל, והא דאמרי' בחשוד בדרבנן דפטור דהוי תקנתא לתקנתא, היינו למ"ש תוס' בסוגיא דההוא רעיא לחד תירוצא הא דאמרינן דבחשוד שכנגדו נשבע ונוטל, ולא אמרינן משואי"ל משלם בלא שבועה שכנגדו היינו דבחשוד מדין פטור לגמרי, דהא הוא טוען אני אשבע ותיקנו ששכנגדו נשבע ונוטל עיי"ש, א"כ מה"ט מקרי תקנתא לתקנתא, דיסוד התשלומין אף בשבועה דאוריי' הוא רק תקנה כיון דאומר אני אשבע, אבל בעלמא דכל משואי"ל משלם יש לומר דגם בדדבנן הכי הוא, וההיא דמנה לי בידך והלה אומר א"י דפטור, ולא אמרינן א"י לישבע משלם, י"ל למ"ש הרא"ש פ' השואל הובא בש"ך סי' צ"ד סק"ה, דאין שבועת התורה באינו יודע, א"כ י"ל דמש"ה בנ' ידענא ונ' לא ידענא הוי משואי"ל, היינו דעל הך דטוען א"י אין שייכות לישבע דשבועה א"י ליכא כלל מה"ת, משא"כ במנה לי בידך והוא טוען א"י דהוי רק שבועה דרבנן יכול לישבע שא"י ולא מקרי כלל א"י לישבע, דבדרבנן גם א"י שבועה הוא, דהא באמת נשבע שא"י ונכון: