שו״ת רבי עקיבא איגר – תנינא – תשובה קד

תשובה קד לשארי הגאבדק"ק האלבערשנואדט הרב רבי עקיבא נ"י

מה דנדחק מעכ"ת נ"י בדברי תוס' נדה (דף ע' ע"ב) ד"ה ואין נציב מלח, במ"ש וא"א לומר דהך סוגיא דכה"ג לא אתי' כר"ש וכן במ"ש וקאי ריבוי אכי ימות ולא אאדם:

האמת דגם בספר בני חייא בליקוטים נדחק בזה הרבה, אבל לענ"ד דבריהם פשוטים וברורים, דבתחילה כתבו והרב ר"מ וכו' אלמא קודם מתן תורה וכו' היינו דס"ל דלפני הדיבור היינו קודם מתן תורה, דעל אחר מ"ת ל"צ קרא, וא"כ קאי הריבוי על אדם, ר"ל דהו"א למעט אותם שלפני הדיבור מקרא דאדם אתם קראוים אדם ולא נכרים, ולזה אתיא קרא לרבויי דקודם מ"ת, וע"ז הקשו א"כ יהי' הסוגי' דפ' כ"ג רק לר"ש דהא לרבנן דנכרי מטמא באוהל ולא ממעטינן מאדם ל"צ קרא דקודם מ"ת לטמא, ותו הקשו, דהא גם לר"ש ממעטינן נכרי רק מאהל, וא"כ הקרא דאו בקבר דמיירי במגע לזה ל"צ לריבויי, ולזה כתבו ונראה לפרש, היינו דע"כ צריכים לפרש דהריבוי הוא לאפוקי דלא נימא מלישנא דכי ימות דמשמע רק להבא, וא"כ לפני הדיבור לאו קודם מ"ת, אלא אף לאחר מ"ת, קודם הדיבור כי ימות שנאמרה בהקמת המשכן צריכים לריבוי, וא"כ לא נשמע כלל מזה דנכרי דלפני מ"ת מטמאים, והיינו דסיימו דהריבוי קאי אכי ימות ולא אאדם, כן נרנאה לענ"ד ברור:

חולין (דף כ"ג ע"א) תוס' ד"ה תמות וזכרות וכו') וא"ת למ"ל קרא דאין תמות וכו', וקשה לי, הא אלו לא נאמר קרא לאסור ביחוד מחוסר אבר רק דהי' נשמע מכללא דבע"מ, ממילא לא הי' מחוסר אבר נאמרה ונשנית, דהא למלתייהו נשנית, לאסור בע"מ, והי' הדין דמחוסר אבר אינו נוהג בב"נ, מש"ה צריך קרא ביחוד לאסור מחוסר אבר דנאמרה ונישנית דאסר לב"נ וצע"ג:

ונראה לענ"ד דס"ל לתוס' דאין סברא דהתורה כתבה הדין לישראל היכי דא"צ לזה ורק כדי לידע האיסור לב"נ, דדוקא בעלמא בכל נאמרה ונשנית, אף דאלו לא נשנית הי' אסור לישראל, מ"מ כיון דלא ידעינן האיסור בישראל רק מכח הקרא דנאמרה לב"נ דפקע האיסור מהם והוטל על ישראל, בזה ניתן הציווי ביחוד לישראל, ומה שנאמרה לב"נ קיים להם, אבל הכא במחוסר אבר דהיינו יודעים בעצמותו בישראל דלא גרע מבע"מ ל"ש לומר דבא הצווי לישראל משום ב"נ, ונראה דהוכיחו תוס' דבר זה מהא דאמרינן בב"מ ר"פ א"נ, לאו בגזל למ"ל לילף מריבית והונאה, ובשאלתות דרב אחאי גאון הקשה הגאון מה"ו ישעי' פיק זצ"ל דהא גזל אסור לב"נ ואלו לא הי' נכתב גזל בישראל לא היה נישנית והי' הדין דב"נ אין מצוים על הגזל, ולפי הנ"ל ניחא כיון דבישראל ידעינן האיסור מכח ריבית והובאה בלאו הקרא דב"נ לא שייך לומר דכל הציווי דלישראל רק משום ב"נ, והגאון הנ"ל פ' וירא אות ט' כתב על קושייתו הנ"ל, ואלו ימהר הנבהל להשיב דעכ"פ מכח דילפינן גזל מריבית גבי ישראל מקרי כנאמרה ונישנית, אך טעות הוא, ודוגמתו בתוס' ע"ז (דף ה') וזבחים (דף ס"ח) ד"ה ושני שנית, דמקשו למ"ל מן העוף למעוטי מחוסר אבר לישראל תיפוק ליה דגם לב"נ נאסר, ותירצו דאי לא כתיב בסיני מן העוף הוא דעכשיו ב"נ מותרים כדאמרינן כל מצוה שנאמרה ולא נישנית בסיני:

ואני לא ידעתי מה מצא חידוש בדבריהם מכל מה דאמרי' בסוגיא דנאמרה ולא נישנית דלישראל נאמרה ולא לב"נ, דהא בדבריהם הקושיא דנדע מחוסר אבר מכח דנאמרה לב"נ, ועל זה תירצו בפשוטו דצריך שיהי' נאמרה ונישנית, והיינו כנ"ל, כיון דמחוסר אבר לא היינו יודעים בישראל רק מקרא דלב"נ בזה נאמרה הציווי ביחוד, בכדי שהציווי לב"נ יעמוד במקומו ולא להורות איסור לישראל, אבל בגזל דידעינן הצווי לישראל בעצמותו מכח ריבית והונאה, בזה אין סברא לומר דנכתב הציווי בשביל ב"נ, מש"ה הקשו תוס' שפיר כיון דידעינן מחוסר אבר דישראל בלאו קרא דלב"נ אלא מכח בע"מ, ל"ש לומר דנכתב רק משום דיאסר לב"נ, אולם עדיין קשה לי, דלפי האמת דמסקינן בב"מ דלא תגזול לכובש שכר שכיר ולעבור בב' לאוין, מנ"ל באמת דגזל אסור לב"נ, הא לא נישנית גזל בישראל, אלא דידעינן ממילא מכח ריבית והונאה, אם כן לא גרע מכל דלמלתייהו נישנית, דלא מקרי נישנית וצ"ע תשובה קה לידידי הרב רבי אברהם אב"ד בק"ק עמדין.

מ"ש ידידי מעכ"ת נ"י להקשות בהרמב"ם פ"ב מהל' נזירות הי"ג דקטן שהגיע לעונת נדרים ונזר נזירות דהוא נזיר ומביא קרבן קרבנותיו, הא מבואר בנדה (דף מ"ה) דמופלא סמוך לאיש אף דנדרו והקדישו קיים, מ"מ אם נהנה הוא מהקדישו קודם שהביא ב' שערות אינו לוקה, וא"כ איך יביא קרבן חטאת, הא הוי חולין בעזרה, בפשוטו לק"מ, דקרבן הבא על העבר דעבר על שבועתו אינו במופלא סמוך לאיש דהוא אינו בר עונשים, דמה לי שעבר לאכול חלב וחילול שבת ומה לי דעבר ונהנה מהקדישו, וכמו דאם נהנה מהקדש דאחרים אינו חייב, ה"נ אינו חייב בנהנה מהקדישו אבל קרבן נזירות, דבעבר ושתה יין אינו חייב קרבן רק במשלים נזירותיה מביא קרבנותיו וזה אינו על עבירה רק שזהו אחד מחלקי נזירות שינהוג כך ימי נזירות ואחר כך יביא בכל הקרבכות, בזה כיון דמופלא סמוך לאיש דאורייתא נזירתו נזיר, ממילא כל פרטי הנזירות עליו והבאת קרבנותיו בכלל, כנלענ"ד: תשובה קו

לידידי הרב הדיין המצויין מהו' שמואל נ"י בק"ק פרידלאנד: מה שהקשה בגיטין (דף ל"ג ע"ב) ד"ה דתנן אין כותבין, וא"ת היכי מוכח וכו' ועוד דתנן רפ"ב וכו', דהא תוס' כתבו בסוגיין (דף ד') ד"ה רבה אית ליה דרבא וכו' דכיון דתקנו משום לשמה תקנו ג"כ משום איחלופי, א"כ עדיין קשה דלמא תקנו בפ"נ משום דלכתחילה בעי' לשמה וכיון דתיקנו כן תקנו ג"כ משום אחלופי ומשום הכי פסול משום אחלופי כמו לרבא

אפשר לומר דזהו רק למסקנא דרבה אית ליה דרבא, והאמירה דבפנ"ח הוא משום קיום, אבל לס"ד דלא תקנו כלל לרבה משום קיום ל"א דאתי לאחלופי, ואף דמבואר ברפ"ה דלרבה באתיוה בי תרי, וא' אמר בפ"נ וא' אמר בפנ"ח דפסול משום אחלופי, כמ"ש תוס', אף דהתם אין אמירתו כלל משום קיום דהוי בפנינו גירשה דמהני עיי"ש, מ"מ כיון דבעלמא בפנ"ח ג"כ משום קיום למה דמסקינן דרבה אית ליה דרבא, מש"ה יאמרו העולם דגם באתיוה בי תרי אומר בפנ"ח, משום קיום דחשו חז"ל דשמא זייף הבעל, ואף דתוס' כתבו בד"ה מאן האי תנא דדוחק לומר דכולה סוגיא וגם שינויא דר"א איירי רק לס"ד, מ"מ הא לפי מה דפרכינן בתר הכי מדר"נ דאומר הי' ר"מ אפילו מצאו באשפה כשר, והיינו אפילו לכתחילה לא בעי לשמה, ממילא פרכת הש"ס שפיר כתיבה לא בעי, וא"כ שפיר איצטרך לשקלא וטריא דסוגיא ושינויא דר"א למסקנא, אלא דקושיית תוס' היה רק למה דפריך בתחילה מן אין כותבין במחובר דדלמא גם לשמה בעי לכתחילה, והיינו הכל קודם דפרכינן מדר"נ, בזה שפיר תירצו דפריך ממתני' דלקמן דקתני פסול, וזהו באמת רק לס"ד דרבה לית ליה דרבא ול"ש לאיחלופי, ובזה מיושב מה דהניחו כאן בתימא, דבסוגיין משמע דלר"מ לא תקנו בפ"נ מהברייתא דלקמן דאמר ר"מ ולא אמר בפ"נ ובפנ"ח הולד ממזר, ומאי קושיא, הא י"ל דגם לר"מ תיקנו בפ"נ משום לכתחילה, וסוגי' רק ממתני' דלקמן דפסול, זהו ליתא לדר"מ, ומה דקתני בדר"מ הולד ממזר, היינו משום דלא אמר בפני נחתם, ולישנא דבפ"נ דקתני בברייתא דבאמת גם לר"מ תקנו בפ"נ משום לכתחילה ודוחק לומר דקושייתם רק לתירוצם הא' דמשום לכתחילה לא תקנו, ולפי הנ"ל דמ"מ קושייתם שפיר, דהא באמת אמר ר"נ דלר"מ לא בעי' לכתחילה לשמה:

ובזה מיושב היטב דברי תוס' לעיל ד"ה לפי שאין בקיאין לשמה וכו', דהא אמר לקמן בג' דרכים, ולכאורה תמוה דמ"מ פריך הש"ס שפיר והא איכא מחובר, דהא ממוליך ומביא ליכא ראיה דמחובר פסול בשחרור, דאף אם כשר מ"מ צ"ל בפ"נ משום לשמה, והא דנקטינן הקושיא דליתני מחובר ולא בהיפוך דליתני לשמה מה"ט דאף אם לשמה כשר מ"מ צריך בפ"נ משום מחובר, י"ל דזהו ודאי ליכא למטעי, דאם פסול מחובר ע"כ משום דילפינן מגז"ש לה לה מגט, א"כ ממילא גם שלא לשמה פסול, אבל בהיפוך שפור איכא למטעי דשלא לשמה פסול, לא מז"ש רק בפשוטו, דלה דבשחרור משמע ג"כ לה לשמה, וכדנראה להדיא מלשון רש"י (דף ט' ע"ב) ד"ה הא איכא מחובר, דבגט פסול דכתיב וכתב ונתן וילפינן שחרור מלה לה, ולא כתב רש"י כן מקודם בפרכת הש"ס והא איכא לשמה, א"ו דלענין לשמה ל"צ לגז"ש, אלא מלה דשחרור עצמו ילפינן לה לשמה, וזהו לכאורה תמיה גדולה על תוס', אח"כ הוגד לי שכך תמה הפ"י, ולפי הנ"ל ניחא, די"ל דתוס' אזלא לפי תירוצם השני דמשם לכתחילה ג"כ תיקנו בפ"נ, ומה דאמרינן אי ר"מ כתיבה לא בעי, היינו דקשה ממתני' דרע"ב דלא אמר בפ"נ פסול, ולפ"ז קושייתם כך דאי נימא דתקנת בפ"נ משום מחובר, ממילא גם לר"מ תקנו בפ"נ, דנהי דמשום לשמה לא תיקנו, דהא לפי המסקנא דמייתי מדר"נ דאומר הי' ר"מ וכו' אף לכתחילה לא בעי לשמה, מ"מ צ"ל בפ"נ משום לכתחילה דמחובר, ומה דמסקינן דמתני' דלא כר"מ, דאי משום לישנא דרבה דנקט משום לשמה ולא נקט מחובר היא גופא קשה, אמאי נקט רבה לשמה לנקוט מחובר דאתיא ג"כ כר"מ, היינו ע"כ הכל משום מתני' דרפ"ב דלא אמר בפ"נ פסול, ואף דלמסקנא דרבה אית ליה דרבא, י"ל כיון שתקנו בפ"נ משום לכתחילה דמחובר תקנו משום אחלופי ג"כ נצטרך לומר, דכיון דמשום אחלופי לחוד לא הי' מתקנים רק משום גררא דתקנו משום לכתחילה דמחובר, ממילא גם משום איחלופי אין ראיה לפסול דיעבד, דלא יהא טפל חמור מן העיקר, ולזה שפיר קשה מאי פרכינן והא איכא מחובר, הא מבואר בסוגיא דבפשוטו ראוי לומר דהך ברייתא דהתם הוא ר"מ, דמדחשיב בהו הך דערכאות, ומדסיפא ר"א ת"ק כר"מ, אלא לבתר דמשני על הפרכא דמחובר בפסולא דאורייתא לא קתני, וע"כ ערכאות הוי דרבנן דאתי כר"א פרכינן באמת והא מדסיפא ר"א רישא ר"מ, מבואר דמקודם היו סוברים דת"ק כר"מ, וא"כ מאי פריך והאיכא מחובר, הא הוא בכלל מוליך ומביא, דלר"מ צ"ל בפ"נ בגט אשה משום מחובר, ומוכח דבשחרור ג"כ במחובר פסול, דאלו מחובר כשר לא הי' צ"ל בפ"נ לר"מ, דהא אפילו לא בעי' כתיבה לשמה ודו"ק היטב:

גיטין (דף כ"ב ע"א) תוס' ד"ה ולא על נייר מחוק, לא זכיתי להבין, דבהוא על הנייר ועדיו על המחק, מה תועלת דמכשיר משום דע"מ כרתי] בהבאת ע"מ לפנינו, הא בלא"ה חזינן דלא זייפי' כיון דכתוב על הנייר בלי מחק, אלא דהחשש דיכולה לזייף ולמחוק ולכתוב מה דבעית, ולענין זה החשש מה מועיל שמביאה ע"מ, הא יכולה לזייף ולמחוק, ויהיו הוא ועדיו על המחק ויהי' הדין דכשר בלא הבאת ע"מ כמו כל גיטין דעלמא דאמרינן מסתמא נמסר כהלכתו, וכן מוכח דאם יהיה הדין דבשניהם על המחק בעדים שתביא ע"מ יהי' הדין דבהוא על הנייר ועדיו כשר בלא ע"מ דהא א"י לזייף, דאם תמוחוק תצטרך להביא ע"מ, אע"כ דבהוא ועדיו על המחק א"צ להביא ע"מ, וא"כ מה תועלת בהוא על הנייר ועדיו על המחק בהבאת ע"מ הא על העבר אין חשש, דהרי הנייר לפנינו בלי מחק, ועל להבא עדיין החשש דיכולה לזייף:

ואולי י"ל דבאמת חכמים מכשירים דקתני היינו דבהוא על הנייר ועדיו על המחק דמיירי מתני' א"צ להביא ע"מ ובהוא ועידיו על המחק צריכים להביא ע"מ, והא דלר"י הוא בהיפוך דבשניהם על המחק כשר ובהוא על הנייר ועדיו על המחק פסול ולא תקנו חז"ל בהיפוך דבשניהם על המחק פסול וממילא הוא על הנייר ועדיו על המחק יהי' כשר היינו לר"מ דאם מכשיר בהוא על הנייר ועדיו על המחק ממילא בשניהם על המחק יהי' פסול גמור בלי תקנה, דכיון דהחשש שמא הי' נייר וזייף לא הוי מוכח מתוכו ולא מהני ע"מ, יהיה הפסד להסופר באם יהיה לו נייר מחוק, ולזה תקנו דשניהם על המחק כשר, ומה דע"מ יפסול בהוא על הנייר ועדיו על המחק ליכא פסידא כ"כ להסופר, דזה אינו מצוי שיהי' לסופר נייר שמקצתו מחוק ומקצתו אינו מחוק, אבל לר"א הוא בהיפוך, דיותר טוב לתקן שיהי' הכל כשר שלא יהי' כלל פסידא להסופר, מש"ה דבשניהם על המחק צריכים להביא עדי מסירה בכדי שיהי' כשר גם הוא על הנייר ועדיו על המחק דליכא חשש שיכולה לזייף, דהא תצטרך להביא ע"מ, אבל אלו הי' מכשירים חז"ל בשניהם על המחק בלא ע"מ הי' הדין נותן דהוא על הנייר ועדיו על המחק והי' בזה פסידא להסופר, ואולם לפ"ז יהי' הדין לשיטת תוס' דשניהם על המחק כשר רק בע"מ, ובאמת משמעות האחרונים אינו כן, דהביא דברי הב"י לכל השיטות הוא ועידיו על המחק כשר בלא ע"מ, זולת לרש"י והעיטור, עיי"ש, גם דחוק לומר כן, דא"כ יהי' פלוגתתייהו דר"מ ור"א בתרתי, דבשניהם על המחק יהי' לר"מ קיל יותר דלגמרי כשר, ולר"א כשר רק בהבאת ע"מ וצע"ג:

בסוגיא דכתובות (דף) תמוה לי, הא דחופה לא מהני בה דהוי מקח טעות, דהא רבא דהוא מרא דשמעתא ס"ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום, עיי' פ"ק דכתובות (דף י"ב ע"ב) וא"כ לכאורה ה"נ הוי החופה טעות כיון דהחופה הי' בחזקת בתולה ונמצאת בעולה, וביותר לכאורה לכ"ע הכא הוי טעות, כיון דזינתה תחתיו ונאסרה לו הוי טעות גמור, וא"כ עדיין היא ארוסה ולא אשתני דינא וצ"ע:

והנלענ"ד למה דמבואר במ"ל בה"א פ"ה ה"ד ד"ה ואז חסר, דכל דיני תנאים צריכים ג"כ בתנאי על העבר עיי"ש, ויעויין בכתובות (דף ע"ג ע"א) מכדי כל תנאי ב"ג מהיכי ילפינן וכו' דלא אפשר לקיומי ע"י שליח לא הוי תנאי, ועי' תוס' שם ובכתובות (דף נ"ו ע"א) דהא דבעי' בתנאי דומיא דב"ג וב"ר משום דמדינא לא אתי דיבור ומבטל מעשה אלא דילפינן מב"ג וב"ר, מש"ה בעי' דומיא דהתם עיי"ש, לפ"ז ממה דהדין דגם בתנאי דלעבר בעי דיני תנאי מוכח דמסברא לא הוי מהני גם תנאי דלעבר, וצריכים ללמוד מב"ג וב"ר, הרי דמתנה ואמר ע"מ שאין לך עלי נדרים או מומין דחזינן דקפיד שלא ליקח אשה שיש בה מומין ונדרים, מ"מ מסברא לא מהני רק אם מתנה בכל דיני תנאי, וא"כ ממילא מוכח דכל מק"ט דעלמא היינו דאף בלא התנה אנן סהדי דקפיד והוי כהתנה ומהני מדין תנאי, אבל לולי דלמדנו מב"ג וב"ר דמהני תנאי לא הי' שייכות דינא דמק"ט, דלא עדיף מהתנה במפורש, ולפ"ז ניחא דהיכי דלא הוי טעות בקדושין רק בחופה דהיינו דזינתה באירוסין לא הוי מקח טעות דכיון דחופה א"א לקיימו ע"י שליח לא מהני ביה תנאי, ה"נ טעות לא מהני, ולא בטלה קנין החופה:

ולפ"ז מיושב קושיית תוס' שם ד"ה אמר רבא וכו', ולפ"ז הא דתניא לעיל צריך לדחוק וכו', ולפי הנ"ל ניחא די"ל דהברייתא כולה במש"ר, והא דקתני סרחה ולבסוף בגרה בחנק, היינו דהך תנא ס"ל כהך תנא דיבמות (דף נ"ג ע"א) דיש תנאי בחליצה, דלא בעי' אפשר לקיומי ע"י שליח, א"כ מהני תנאי בחופה וא"כ ליכא מש"ר חידוש, דהרי לא אישתני דינא דהא עדיין היא ארוסה דהוי מק"ט לגבי החופה דהוי כהתנה ע"מ שאינה בעולה, א"כ גם במש"ר בעי' דלא אישתני גופא, ומיירי הברייתא בין במש"ר בין בזינתה בעלמא בלא מש"ר, דהא קתני ברישא דבאו לה עדים בבית חמיו, היינו משום דלא אישתני דינא דעדיין היא ארוסה עשום דלגבי נשואה דחופה הוי מק"ט, אלא דלענין פתח בית אביה בעי לפרסם שהגידי לי' בבית אביה, וכן הא דקתני בסיפא סרחה ולבסוף בגרה מיירי אף במש"ר דליכא חידוש וכנ"ל, ואידך ברייתא ס"ל כאידך דיבמות דאין תנאי בחליצה, ולא מהני תנאי בחופה ול"ש מק"ט והוי מש"ר חידוש, אלא דרבא לא ניחא ליה דפליגי באשתני גופא לעשות פלוגתא חדשה באישתני, אבל לענין זה דפליגי ביש תנאי בחליצה פליגי בפלוגתא דתנאי ביבמות הנ"ל:

ומזה נ"ל להביא ראיה לשיטת רש"י בכתובות (דף מ"ח) ד"ה ולירושתה, דמסר לשלוחי הבעל לא הוי נשואין לשום דבר רק לענין ירושתה, וכ"כ הטור יו"ד (סי' רל"ד) מסר האב יצאה מרשות האב ואין הבעל יכול להפר לה עד שתכנס, ועי' במגיני שלמה שכתב בדעת רש"י והטור דבאמת מה"ת הוי כחופה, אלא דא"י להפר מחשש סמפון, ולענ"ד א"א לומר כן דמדכתב הטור יצאה מרשות אב, היינו ע"כ דאף דבאירוסין יכול האב להפר בשותפות הארוס, אבל במסר יצאה מרשות האב דאין בכחו להפר וגם הבעל אינו יכול להפר כיון דלא נכנסה לחופה, ואם איתא דהמסירה הוי חופה ממש אלא דחיישינן לסמפון אמאי אין הבעל והאב מפירים בשותפות, הא בממה נפשך אם לא יהי' סמפון הוא בעל ממש והפרתו הפרה מעליא, ואם ימצא סמפון הרי נתבטלו הקידושין למפרע ומהני הפרתו דאב ודוחק לומר בכוונת הטור דיצאה מרשות האב, היינו לענין הנדרים שנדרה קודם המסירה א"י הבעל והאב להפר אחר המסירה משום דמדינא הוי כחופה יפקע רשות אב ושוב א"י הבעל להפר מה שנדרה מקודם, דאין הבעל מפר בקודמין, ומ"ש אח"כ ואין הבעל יכול להפר עד שתכנס לחופה, היינו ע"כ בנדרים שנודרת אח"כ דבחופה יכול להפר, זהו מיירי בלא שותפות האב, ומחשש סמפון, גם לפ"ז הא מכל מקום יכול להפר אחר שמסרה, ונהי דהיא לא הותרה לעשות עתה מחשש סמפון, מ"מ יועיל ההפרה לענין אם יכניסנה אח"כ ויבורר דאין לה סמפון דאגלאי דלא הי' מק"ט מותרת אז מכח ההפרה היא, ולזה נראה עיקר כמ"ש הב"י דס"ל לרש"י והטור דמסירה מוציאה מרשות אב, ולא מקרי לזנות בית אביה לענין סקילה, וכן לא מקרי בנעוריה בית אביה לענין ההפרה, אבל מ"מ לא נכנסה לרשות הבעל, מש"ה גם הבעל א"י להפר, וממילא גם בשותפות דהאב א"י להפר, דיצאה מרשות האב לגמרי ולא נכנסה לרשות הבעל, ומה דקתני בברייתא דתנא בי' ר"י ונדר אלמנה וכו', אלא הרי שמסר, באמת גם קודם שנתאלמנה אין תקנה להפר נדרה, אלא דקרא אשמעינן דאפילו נתאלמנה אינה חוזרת לבית אביה, וכ"כ להדיא הרא"ה בשיטת רש"י אבל דעת תוס' וסייעתי' דמסירה הוי חופה ממש לכל מילי חוץ מתרומה עיי"ש, ולפי דברינו הנ"ל יש ראיה לרש"י, ויעויין בכתובות (דף ע"ג) והא ביאה דלא אפשר לקיומי ע"י שליח ומשנינן אתקוש הוויות להדדי, עי' פירש"י דאתקש קדושי ביאה לקדושי שטר וכסף, וקשה לי, כיון דמצינו מכח ההיקש דבביאה יכול להתנות נילף מזה דבעלמא כגון בחליצה דאף דא"י לקיים ע"י שליח תנאי קיים, ולולי פירש"י הי' נ"ל לפרש דהכי אמרינן איתקש הויות להדדי, דכל ענין הוי' אחד הוא, ונהי דמעשה הביאה א"א לקיים ע"י שליח, מ"מ כיון דהקדושין אפשר ע"י שליח ע"י דבר אחר כגון כסף ושטר מקרי יכול לקיים ע"י שליח: