שו״ת רבי עקיבא איגר – תנינא – תשובה קג, קטע 2

טו) מה דהקשה בני נ"י כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב דלמא הוא מיעוטא דמתנבלים בשחיטת מומחה, נ"ל כיון כי היכי דאמרינן בע"ז (דף ל"ד ע"א) כיון דאיכא שאר עגלים וכו' הוי מיעוטא דמיעוטא, ה"נ י"ל כיון דרוב הניבול הוא ע"י אינו מומחה, וגם רוב העולם אינם מומחין, ויש ג"כ חזקה שלא למד בכה"ג מפקינן ממוכא, ובאמת יותר הו"ל לבני נ"י להקשות דנימא רוב מצויים נגד רוב ניבול, דהוא מן אינו מומחה והוי פלגא ופלגא, ואיך נוציא ממון ומ"מ לפי הנ"ל י"ל דסמוך פלגא לרובא בעלמא דאין מומחין וחזקה דלא למד:

טז) גם י"ל דמדין שומר אתינן עלה דחייבי' בתורה בלי בירור שבועה דנאנסה והכא אפשר דלא מהני שבועה דהוי כההיא דאיסי דספ"י דבב"מ אם יש רואים יביא ראיה ויפטור, ואף להפוסקים שם דאינו צריך לישבע, מ"מ דוקא התם דאף במקום שיש רואים, מ"מ אפשר דלא ידע מי ומי הם הרואים, אבל בזה כיון דבידו לברר שהוא מומחה צריך לברר, וכההיא דאמרינן שלח אחוי, גם כיון דכיבלה בידים, ואם אינו מומחה הוי מזיק בידים דמי קצת לההיא דסי' שמ"ו סי"א בספק שמירה בבעלים ופשע דס"ל להרמב"ם דחייב והטור ס"ל דפטור, ומבואר בסמ"ע והש"ך שם טעם פלוגתייהו דהרמב"ם לשיטתיה דפושע הוי כמזיק וצריך להביא ראיה לפטור, א"כ הכא דהוי כמזיק ממש לכ"ע צריך להביא ראיה, אלא דיש לחלק, די"ל דשאני התם דהוא מזיק בודאי אלא דבבעלים גזה"כ לפטרו מש"ה על הספק חייב, אבל הכא זהו עצמו הספק אם הוא מזיק:

יז) מ"ש בני נ"י להעמיס בכוונת הרמב"ן לדברי קצות החושן סי' ר"פ וטען עליו בני נ"י מדברי תוס' מ"ש דרובא עדיף מחזקה ילפינן מפרה אדומה, לענ"ד בפרה במה שמזין עליו עדיין אין דנין על איסור והיתר ולא בשום דבר ואח"כ כשנגמרה ההזאה, אז דנין אם הפרה היתה כשירה והועיל ההזאה ואנו דנין מכח הרוב דנטהר ויצא מחזקת טמאה ואין כאן עתה חזקה, ואף דאחר הזאה הז' צריך הערב שמש מ"מ דנין כן אחר ההערב שמש, ורק בממון א"א לפסוק עליו ממון מכח הרוב, משום דאפילו לפי הרוב עודהו מוחזק בממונו וטוען שאינו רוצה לסלק חזקה מממונו, ומה"ט אין זה ענין לדברי הרמב"ן, דמה בכך שבאה לפנינו כשהיא חיה, מ"מ אחר השחיטה נידון מכח הרוב דנשחט בהכשר ואין כאן עוד חזקה:

יח) תו כתב בני נ"י על תוס' סנהדרין (דף פ') דרמזו בקושייתם על חולין (דף י"א) והא מהתם אין ראי' רק על היכי דלא אפשר, ולמה לא הקשו מההיא דסנהדרין (דף ס"ט) לענ"ד אין כוונתם אההיא דילפינן מרוצח ועדים זוממין, אלא על תחילת הסוגיא דאמרינן מנה"מ דאזלינן בתר רובא, מנ"ל הא כתיב אחרי רבים להטות, רובא דאיתא קמן לא תבעי לך, הרי דרובא דא"ק נפקא מאחרי רבים להטות ממילא אף בנפשות כן דהא האי קרא בנפשות כתיב, ומזה הקשו על ההיא דנסקלים בנשרפים דהוי ג"כ רובא דאיתא קמן:

יט) מה דהקשה מעלתך על הרשב"א במה דרוב טבחי ישראל דנימא סמוך מיעוטא לחזקה, גם אנכי עמדתי בקושי' זו, ובאופן זה, דבט' חניות י"ל דאנו דנין שיש לפנינו רוב בשר שיצאו מחזקתן ודנין על הך חתיכה שהוא מהרוב חתיכות שיצאו מחזקתן, ובתוס' נדה (דף י"ח ע"א) ד"ה אחר הרוב והכא דאיכא חזקה נגד הרוב וכו', מ"מ י"ל דלא אמרינן בזה סמל"ח, מטעם הנ"ל, ודוקא בט' שרצים דאנו דנין החזקה על העיסה שהנמצא בההוא צפרדע אבל מ"מ תמוה במצא גדייו ותרנגוליו בעיר שרוב טבחי ישראל, דאנו דנין רק על הגדי הזה מי שחטו, ולא נפרש מבשר המקולין, בזה שייך סמל"ח, ודמי ממש לט' שרצים, וצע"ג:

כ) ובדברי הרשב"א במ"ה לא הבנתי כראוי דבטענותיו על הרא"ה כתב לדחות תירוצו דהרא"ה דרוב היינו כל, דמ"מ איכא מיעוט מומחין דשוהים, הא זהו יקשה גם לתירוצו דהרשב"א דל"א סמל"ח, אלא היכי דהמיעוט נגרע מהרוב עצמו, בזה יקשה מה מהני רוב מומחין, מ"מ נימא סמוך מיעוטא דשהית מומחין דזה נגרע מהרוב עצמו, והא תינח אם כולם מומחין דזהו עצמו הרוב, דאין שוהים והמיעוט אין שוהים ולא נגרע מהרוב עצמו, אבל ברוב מומחין הוי כמו מיעוט מפילות, ואולי יש לדחות דוקא במפילות, דאמרינן דהעיבור היה גרע שנתעברה נפל ויצא מהרוב, אבל ע"י מומחה דההמחאה הי' כראוי, והשהיה ענין אחר, ולגבי השהיה אנו דנין דמומחין עפ"י הרוב אין שוהים ולגבי זה אין המיעוט נגרע מהרוב, ועדיין צ"ע, כן נראה לענ"ד, אביך השמח בחכמת תורתך:

חולין (דף ט"ו ע"ב) תוס' ד"ה כגון שהיה לו חולה, וא"ת אם יש מוקצה לחצי שבת וכו' דאיבעי' היא וכו', ונראה לענ"ד ליישב בתוס' שבת (דף מ"ג ע"א) ד"ה טבל מוכן, דהקשו במתני' דהמעשר פירותיו בשבת בשוגג יאכל, דלתסר משום מגו דאתקצאי בה"ש וכו' עיי"ש. ומזה תמוה לי בדברי תוס' סוכה (דף י' ע"ב) וכ"כ גם הר"ן ביצה להוכיח מההיא דלגין של טבול יום, דאמרינן דבתחילת היום הוי סעודה הראויה הא אסור משום מוקצה דאתקצאי בה"ש וכו' מוכח דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר, ולכאורה תמוה, הא ממתני' דהמעשר פירותיו הנ"ל מוכח דבטבל ל"א מגו דאתקצאי בה"ש, ועיין רש"י ביצה (דף ל') דכתב הטעם דבמוקצה דאתקצאי בה"ש מנחמת אי' דרבנן לא אמרינן, וע' תוס' שם, עכ"פ יהיה מאיזה טעם שיהיה כיון דבמתקן טבל בשבת לא אסרינן משום מוקצה אזדא לה הראיה מההיא דלגין של טבל, ולכאורה צע"ג:

והנראה לענ"ד דבעיקר קושי' דתוס' שבת הנ"ל עמד המהרש"א בקושיא דלמא באמת הך מתני' דהמעשר פירותיו אתי' כר"ש דלא ס"ל מוקצה מחמת איסור עיי"ש, ונ"ל דלק"מ דהרי בגיטין (דף נ"ד ע"א) פרכינן דר"מ אדר"מ, דס"ל דבדרבנן קנסינן שוגג אטו מזיד, ובמעשר פירותיו לא קנסו דבשוגג יאכל, ופירש"י שם דסתם מתני' ר"מ, הרי דניחא לסתמא דתלמודא דמתני' זו ר"מ, ולזה יפה הקשו תוס' דהא בסוגיא דחולין ס"ל לרב דר"מ מודה בשוחט בשבת דאסור משום מוקצה דמוקצה מחמת איסור אית ליה ויקשה אמאי בשוגג יאכל, הא אתקצאי בה"ש מחמת איסור ונכון:

אמנם נ"ל ליישב קושיות תוס' למ"ש הר"ש פ"ז דדמאי במתני' דלוקח יין מבין הכותים דמיירי בבין השמשות דאף דאין מעשרין ודאי מ"מ מותר ע"י תנאי מה שאני עתיד להפריש וא"כ לר"מ לשיטתיה דס"ל דיש ברירה ורשאי לשתות ע"י מה שאני עומד להפריש, א"כ טבל לא אתקצאי בה"ש דיכול לתקן ולומר מה שאני עתיד:

אך עדיין יקשה על האיבעי' בביצה אם יש מוקצה לחצי שבת דנפשוט דאין מוקצה לחצי שבת, דא"כ עדיין יקשה אמאי בשוגג יאכל, הא כשחשכה לו ליל שבת שאין לו תקנה להפריש באותו שעה איתקצאי ולתסר כל השבת ויהיה מוכח מזה דאין מוקצה לחצי שבת, אמנם נראה דג"ז לק"מ, ויעויין בתוס' שבת (דף מ"ה ע"ב) ד"ה אין לנו דר' יוחנן ס"ל במוקצה מחמת מיאוס דאסור כר"י ובמוקצה מחמת איסור כר"ש דמותר דס"ל דמחמת איסור קיל מן מחמת מיאוס, ויעויין בתוס' ישנים דאף דאמרינן בחולין דר"מ מוקצה מחמת מיאוס לית ליה ומחמת איסור אית ליה היינו דרוב ס"ל דמחמת איסור חמור יותר, אבל ר' יוחנן ס"ל דמחמת מיאוס חמור עיי"ש, א"כ לר' יוחנן כיון דר"מ לית ליה משום מיאוס כ"ש דלית ליה מחמת איסור, וממילא ניחא ההיא דמעשר פירותיו ואין הוכחה מזה דאין מוקצה לחצי שבת:

ולפ"ז מיושב דברי הר"ן ותוס' סוכה הנ"ל בהוכחתם מלגין של טבל והיינו דס"ל דטבל הוי כמו מוקצה מחמת איסור, וההיא דמעשר פירותיו בשוגג יאכל, היינו ר"מ לשיטתו דס"ל יש ברירה, ובאמת לא אמרינן מוקצה לחצי שבת או לר' יוחנן ל"ל לר"מ מוקצה מחמת איסור, ולזה קושייתם דמנ"ל לרבא לומר זאת אומרת דסוף היום קונה, ועי' בתוס' דהיינו זאת אומרת ולא ס"ל דאיהו לנפשיה סבר דתחילת היום קונה עירוב, דלמא גם הברייתא זו ס"ל דתחילת היום קונה, אלא דס"ל כר"י דאמרינן מוקצה מחמת איסור, וס"ל ג"כ דאסור לאכול ע"י תנאי, דמה שאני עתיד להפריש כדס"ל לר"י ור"ש גבי לוקח יין דאסור אי מטעם אין ברירה או מטעם דשמא יבקע, ולא הוי סעודה הראויה ודו"ק:

ולפ"ז מיושב קושיית תוס' שהתחלנו דליכא למפשט האיבעי' מדרב, דבאמת לא אמר רב מסברא דאין מוקצה לחצי שבת, אלא לשיטתי' דס"ל דר"מ אית ליה מוקצה מחמת איסור ומוכח דהמעשר פירותיו דבשוגג יאכל דהטעם דר"מ לשיטתי' לא אתקצאי לבה"ש דיכול לתקן ע"י מה שאני עתיד להפריש, וממילא מוכח דאין מוקצה לח"ש, אבל לדידן דקיי"ל כר"י ומחמת מיאוס חמיר ולית ליה לר"מ מוקצה מחמת איסור לא נפשוט כלל, ויכולים לומר דיש מוקצה לח"ש ודו"ק:

ובזה מיושב היטב קושיית מהרש"א בביצה (דף ג') בתוס' ד"ה מוחלפת דיקשה דרבנן דר"י אדרבנן דר"י, גם קשה מאד בסוגיא דשם, הא באמת שינויא דעולא, דמיירי בתרנגולת לגדל בצים הוא מרווח טובא, ואמאי נדחקו ר"י ורבא לשנויא בדוחק דמוחלפת או לדבריהם, והנראה לענ"ד דהנה בעירובין (דף ל"ט ע"ב) אמרינן וצריכא וכו', אבל ביצה דאיכא למגזר משום פירות הנושרים וכו', ולכאורה תמוה, דהא תינח לר"י ורי"צ אבל לאינך טעמא דביצה משום מוקצה, וכן לאוקימתא דעולא דמיירי בעומדת לגדל ביצים יקשה דההיא בבא וכן בביצה מיותר:

והנראה לענ"ד, דהנה בתוס' סוכה הנ"ל נקטו בקושייתם ג"כ על שני יו"ט של גליות דנימא מגו דאיתקצאי בה"ש, והיינו דדלמא עתה ביום ב' הוא י"ט, ומ"מ אף דנולדה בחול, כיון דאנן מספיקא לא היה אפשר לאוכלו בה"ש דשמא הראשון יו"ט, וא"כ אתקצאי בה"ש, ותירצו דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן, ולכאורה קשה דלפ"ז הו"ל לגמרא לומר בפשיטות דבבא וכן ביצה צריכא דלא נימא אף דהוי ב' קדושות מ"מ ליתסר משום מגו דאתקצאי, מש"ה קתני ביצה לאשמועינן דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן, ואי דזהו כבר נשמע מההיא דכלכלה דיקשה ג"כ מאי מהני התנאה דמ"מ ליתסר משום דאיתקצאי בה"ש, ומוכח דמוקצה מחמת יום שעבר ל"א, א"כ יקשה דלימא ההיא דכלכלה צריכה לאשמעינן דל"א מוקצה מחמת יום שעבר, והנראה לענ"ד דמה שכתבנו דמכלכלה ג"כ מוכח כן תליא בזה דלרב משרשיא דס"ל רפ"ג דגיטין דטעמא דאמר ר"י בלוקח יין משום דס"ל בתולה בדעת עצמו אין ברירה ועיין בעירובין (דף ל"ו ע"ב) דמההיא דאיו משמיה דר"י מוכח דס"ל דגם בדרבנן אין ברירה, א"כ שייך בטבל מגו דאיתקצאי אבל לאינך מ"ד דר"י ס"ל די"ב אלא דחייש לשמא יבקע אין ראיה מכלכלה, די"ל דלא איתקצאי בה"ש, דהא יכול להפריש בה"ש בדרך תנאי מה שאני עתיד להפריש, די"ל דוקא בלוקח יין דהוא דאורייתא חיישינן לשמא יבקע, אכל בכלכלה פירות דתרומות פירות דרבנן, ואף זיתים וענבים ס"ל להרמב"ן הובא בב"י א"ח סי' רכ"ה, וכ"כ בפשיטות תר"י בברכות דף מ"ה ע"א) ד"ה כל שטיבולו במשקה דהוי דרבנן, דדוקא יין ושמן הוא דאורייתא ולא זיתים וענבים, י"ל דלא חיישינן לשמא יבקע, ולפ"ז ניחא דמה דל"א בצריכותא דכלכלה דתני לאשמעינן דל"א מוקצה מחמת יום שעבר דזהו אינו מספיק למאן דס"ל אליבא דר"י דיש ברירה ולא איתקצאי בה"ש, ומ"מ בבבא דוכן ביצה לא משנינן דאשמעינן דל"א מוקצה מחמת יום שעבר, דלמ"ד אליבא דר"י דאין ברירה נשמע זהו מכלכלה, באופן דנקט הצריכותא בזה דמספיק לכל האמוראים, ונכון מאד בעזה"י:

ולפ"ז מיושב קושייתינו דלאינך טעמי באיסורא דביצה, דאייתר בבא וכן ביצה י"ל דהנך אמוראי ס"ל דיש ברירה ואצטרך ההיא דוכן ביצה לאשמעינן דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר, דלא נשמע מכלכלה, ולפ"ז מיושב מה דנדו ר"י ורבינא מאוקימתא דעולא, די"ל דס"ל דטעמא דר"י בלוקח יין משום דאין ברירה [ואף דר"י ס"ל דאין חילוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים, מדפריך לאיו מ"ש בא לכאן ולכאן א"כ מוכח מההיא דר"י בהר"ז גיטך אם מתי דס"ל דיש ברירה, מ"מ י"ל כפי דמחלקי תוס' בגיטין דבלוקח דאפשר דאין עתיד להתברר לעולם בזה אמרינן אין ברירה,] ויקשה דאייתר בבא דוכן ביצה מש"ה הוכרחו דאין טעמא דאיסור דביצה במתני' זו משום מוקצה אלא משום משקין שזבו, או פירות הנושרים:

ולפ"ז מיושב קושיית מהרש"א דדרבנן אדרבנן לא קשיא דכיון דאמרי' מוחלפת י"ל באמת דאיירי בעומדת לגדל ומשום מוקצה ובבא דביצה אצטריך לאשמעינן דל"א מוקצה מחמת יום שעבר, דלא נשמע כן מכלכלה, די"ל דס"ל דיש ברירה ולא איתקצאי בה"ש דיש לו תקנה ע"י תנאי מה שאני עתיד להפריש ודו"ק:

והנה לכאורה יש מקום תפיסה על דברינו שאמנו דבכלכלה יש תיקון בה"ש בתנאי דמה שאני עתיד להפריש דאמרינן יש ברירה ובתרומות פירות ל"ח לשמא יבקע אמאי צריך להתנות אם היום חול יאמר בבה"ש שבין ראשון לשני מה שאני עתיד להפריש אחר יו"ט, אבל באמת לק"מ, דנהי דבדרבנן ל"ח לשמא יבקע, מ"מ טוב יותר בתנאי אם היום חול דאף אם באמת יארע דיבקע לא שתה איסור, ומ"מ לא איתקצאי בה"ש, דהא אפשר ע"י תנאי דמה שאני עתיד להפריש: