שו״ת רבי עקיבא איגר – תנינא – תשובה קג

תשובה קג לכבוד בני הרב הגאון מה' שלמה נ"י בק"ק ווארשא.

א) מה שכתב בני חביבי נ"י דלתירוצא ב' דהרשב"א במשמרת הבית דלא אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה אלא דוקא היכי דהמיעוט נגרע מהרוב עצמו דמיושב בזה קושייתי בההיא דקיי"ל דקטן וקטנה מייבמים דסמכינן על הרוב שאינם סריסים ואיילונית דמ"מ נימא סמוך מיעוטא דאיילונית לחזקת איסור אשת אח שהי' מקודם בעוד שבעלה הי' חי:

דבריך נכונים, אבל אינם מעלים ארוכה לגמרי, דהרי הרא"ה ותוס' והרא"ש בבכורות (דף כ"ג) הקשו אם הי' רוב מצויים אצל שחיטה מומחים דנימא סמוך מיעוטא דאין מומחים לחזקה, ותירץ הרא"ה דרוב היינו כל, וכ"כ עוד גבי רוב פרות אינן חולבות אא"כ יולדות, דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, הרי דס"ל אף דהיכי דאין המיעוט נגרע מהרוב עצמו, מכל מקום אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, וישאר קושייתי הנ"ל:

ב) ובדברי הרשב"א הנ"ל יש לי בעניי הרבה דברים, במ"ש בטענותיו על הרא"ה דאנן איך אכלינן בשרא נימא סמוך מיעוטא לחזקה, ואי משום דלא אפשר, מ"מ יקשה כן לר"א דלא רמי אנפשיה הך סברא דלא אפשר שאני, עיי"ש, ולא ידעתי הא מוצא הדין דגם לרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לחומרא הוא משינויא דרבא יבמות (דף קי"ח) רישא סמוך מיעוטא מפילות, וע"כ כדי לאוקמי למתני' אף כרבנן דאמרינן סמוך מיעוטא דמפילות לחזקה, אבל לסתמא דהש"ס שם דהוא בכ"מ ר"א ורבינא דאמרינן שם מחוורתא דמתני' כר"מ, מוכח דס"ל דלרבנן לא אמרינן סמל"ח, א"כ לר"א לשיטתיה ליכא קושיא משחיטה:

גם י"ל דהא דר"א לא רמי אנפשיה טעמא דלא אפשר שאני, היינו דס"ל דבדאורייתא אין לחלק בכך, אבל לדידן אף דס"ל סמל"ח לחומרא כיון דהוא רק מדרבנן שפיר אמרינן דבמקום דלא אפשר לא גזרו, ורב כהנא דחה להוכיח דאפי' בדאוריתא י"ל כן, דאלת"ה ר"מ היכא אכל בישרא, היינו אף אם נימא דר"מ דחייש למיעוטא היינו מדרבנן כמ"ש תוס' מ"מ היכי דהמיעוט מסייע להחזקה ס"ל לר"מ סמוך מיעוטא לחזקה מדאורייתא, דהא ס"ל הכי אפילו לקולא גבי תינוק שנמצא בצד עיסה לשוי' פלגא ופלגא לטהר, והיכי אכל בשרא אע"כ דאפילו בדאורי' אמרינן לא אפשר שאני:

ג) והנה קושיא זו דהרשב"א, הקשה המהרש"א בבכורות, ומה דתירץ דניקב הושט הוי רק בכלל טריפה שנשחטה, זהו נגד פסקא דידן בש"ע סי' ל"ג דנקובת הושט הוי נבילה, [ובאמת בעניי לא מצאתי מקור לדין זה דנקובת הושט הוי נבילה, ומצאתי אח"כ בפרי מגדים שעמד בזה, וכעת תמהתי ביותר, דהא מפורש בתוספתא פ"ב דחולין שחט מיעוט הושט ושהה כדי שחיטה ואח"כ שחט שניהם, או שניקב הושט ואחר כך שחט שניהם טריפה ושחיטתה מטהרתה, הרי מפורש דנקובת הושט הוי רק טריפה ששחטה וכן מפורש לענ"ד בהרא"ש פ"ב דחולין סי' ו' במ"ש וכן בשהה במיעוט סי' וכו', אף על גב דמטרפא בנקובת הושט דלא גמירי שהי' אלא במידי דמנבלא ביה עכ"ל, ביאור הדברים, דדלמא דוקא בשהה בין סי' לסי' דאם לא תצרפם אין כאן שם שחיטה כלל דמנבלא ביה בזה גמירי דין שהי' שלא תצרפם, אבל בשהה במיעוט סי' דאף אם לא תצרפם שם שחיטה עליו, דיהי' מעשה הראשון כנקב בעלמא, והוי שחט נקובת הושט לטהר מידי נבילה, בזה מצרפים שלא יהא אפילו טריפה דהכל שם שחיטה עליו והשהיה לא מגרע בזה]:

ד) ולענ"ד דברי המהרש"א סתורים לדבריו בחולין (דף י"א) ד"ה נימא הא מלתא דכתב בחד תירוצא דהמיעוט טריפות לא שכיח, וא"כ ליתא לקושייתו בבכורות הנ"ל אבל באמת דברי המהרש"א הנ"ל תמוהים, דא"כ גם לר"מ לא ניחוש, דהא במיעוטא דמיעוטא מודה ר"מ, וגם איך נילף דאזלינן בתר הרוב היכי דהמיעוט שכיח מרובא מעליא דהמיעוט לא שכיח, ונ"ל על קושיא מהרש"א בבכורות דודאי בכולל שם טריפות הוי מיעוט גמור דישנו בהרבה בהמות זו בכה וזו בכה, אבל שם נבילה דהוא רק ע"י נקובת הושט או פסוקת הגרגרת זהו הוי מיעוטא דלא שכיח ולזה לר"מ היכי אכל בשרא דלמא במקום נקב שחיט, אף דבדק כל האברים והחשש רק על נקובת הושט, מ"מ כיון דלא באנו לדון דוקא מדין נבילה, אלא בסתם דלמא הבהמה טריפה ע"י נקובת הושט, דהא באמת אף דנקובת הושט הוי נבילה מ"מ גם טריפה היא כמ"ש תוס' חולין ר"פ אלו טריפות מקרי מיעוט דשכיח דשם טריפות הוי מיעוט דשכיח, אבל לרבנן דלא חיישי למיעוטי, ובאנו לדון מכח סמוך מיעוטא לחזקה דאינו זבוח, א"כ צריכים לדון שמא הוא נבילה, זהו מקרי מיעוט דלא שכיח ונכון:

ה) תו כתב הרשב"א שם להקשות על הרא"ה מההיא דט' שרצים, עפר אני תחת כפות רגלי הרשב"א, ואני אומר באינה ויראה הא מצינו כמה פעמים בטומאה דרבנן שורפים בנטמא במשקים, דקיי"ל דטומאת משקים לטמא אחרים לאו דאורייתא, וכן בשבת (דף ט"ז) גזרו אגושא לשרוף וכן בששה ספיקות שורפים, א"כ מכ"ש דנוכל לומר, היכי דמדאורייתא שורפים מכח הרוב לא רצו חז"ל מכח חומרתם בכ"מ לומר סמל"ח למנוע השריפה, וההיא דתינוק ע"כ הטעם דלא הוי רוב מעליא, וכמו שצ"ל גם עתה בהוכחתו מט' שרצים דלא אמרינן כלל סמל"ח דתינוק שאני דלא הוי רוב גמור, גם מבואר ברש"י קדושין החילוק דבט' שרצים הוי רובא דאיתא קמן, מש"ה לא אמרינן סמל"ח, [והרשב"א במשמרת הבית כשמחלק דט' שרצים כיון דנמצא בעיסה ורוב שבבית אם מתעסקים בעיסה מטמאין אותה, ונסתייע מדברי רש"י קדושין, ולא ידעתי, הא ברש"י מבואר חילוק אחר, וכצ"ל, גם דברי רשב"א אפשרים רק לשיטת תוס' דבתינוק שנמצא לא ידעינן דנוגע בעיסה, אבל לרש"י לא שייך כן, דהא גם בתינוק מוחזקים בודאי דנגע ולא דמספקינן רק על התינוק עצמו אם הוא טמא] וכעין זה חילק התה"ד סי' שי"ד לענין ממון דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב, דזהו רק ברובא דליתא קמן, אבל ברובא דאיתא קמן מוציאין [אאב"ה ראיתי שבגליון תה"ד כתב אאמ"ו נ"י במ"ש שם להוציא מדברי הרשב"ם דברובא דבאיתא קמן הולכין בממון אחר הרוב, וז"ל, וק"ל דממ"ש הרשב"ם בסוגיא דשם בהא דאמרינן הנ"מ באיסורא כגון ט' חניות, א"כ משמע דגם כה"ג דהוא רובא דאיתא קמן הוא רק באיסורא אבל לא בממונא, וצ"ע, עכ"ל, ויש להסביר לפי שיטת רש"י קדושין הנ"ל דבממון הטעם דאין הולכין אחר הרוב משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקת ממון, וכמ"ש תוס' רפ"ג דבב"ק וברובא דאיתא קמן הא לא אמרינן סמל"ח, [ובאמת לפ"ז יקשה לשון רש"י חולין (דף י"ב ע"א) דלמסקנא הא דאזלינן בתר רובא ילפינן מאחרי רבים להטות ולא מחלקינן בין איתא קמן לליתא קמן והרי לדברי רש"י קדושין הנ"ל הא יש חילוק דרובא דאיתא קמן אלים יותר מליתא קמן, דמהני אף נגד חזקה, וצ"ל דזהו רק מדרבנן דהם אמרו והם אמרו לחלק בתקנתם בין איתא קמן לליתא קמן, אבל לענין דאורייתא אין סברא לחלק ודוחק] וזהו ממש כמו שכתב בני הרב נ"י בסוף דבריו אלא שכתב כן מסברא דנפשיה, ובאמת מפורש כן ברש"י קדושין הנ"ל, ובני נ"י רצה להעמיס כן בכוונת הרשב"א שלא יקשה עליו מרוב טבחי ישראל דל"א סמל"ח, ולא ידעתי, הא הרשב"א טרח לתרץ ההיא דט' שרצים, הרי ס"ל דאפילו ברובא דאיתא קמן אמרינן סמל"ח:

ו) ולשיטת הרא"ה והרא"ש הנ"ל מיושב לי היטב קושיית תוס' ריש חולין (דף ג') ד"ה מ"ט לא אמר וכו' ותירוצם דחוק מאד כמובן, דהנה הרמב"ם נקט במומר שהוא מומחה, והיינו דבמומר לא אמרינן רוב מצויים מומחין, והקשו האחרונים דא"כ ר"א דאוקי מתני' במומר לוקי במומר כעין אוקימתא דרבינא דהכל שוחטים ואפילו מומר במד"א דידעינן בי' שהוא מומחה וכו' ונרויח דלא יקשה וכולן ששחטו אההיא, ולזה נראה דגם במומר איכא רוב מומחין, אבל המיעוט דאינו מומחה שכיח במומרים, מש"ה בעינן שיודעים בו שהוא מומחה, כיון דהוי מיעוט דשכיח אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, וא"כ כ"ז לדינא דקיי"ל כשינויא דרבא ביבמות דמיניה יוצא היסוד דגם לרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לחומרא וכנ"ל, אבל לסתמא דתלמודא דהוא בכ"מ ר"א ורבינא דקאמרי שם מחוורתא מתני' כר"מ, מוכח דס"ל דלרבנן לא אמרינן סמל"ח וכנ"ל לא בעינו במומר שיודעים בו שהוא מומחה, דאזלינן בתר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, מש"ה ר"א לשיטתיה לא מצי לאוקמי מתני' במומר וכאוקימתא דרבינא, ולפ"ז פריך הש"ס שפיר רבא מ"ט לא אמר כשמעתיה דכיון דס"ל ביבמות דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה הו"ל למנקט מתני' דהכא במומר וכאוקימתא דרבינא לענין מומחה, דכיון דבמומר מיעוט שאינו מומחה שכיח אמר סמל"ח ובעי' יודעים בו שהוא מומחה, ומשנינן דרבא לטעמיה דאביי קאמר ואיהו לנפשיה מוקי באמת במומר וכאוקימתא דרבינא דבעינן שיודעים בו שהוא מומחה, וא"כ דברי הרמב"ם מפורשים בסוגיא ודוק:

ז) ומיושב לי בזה סוגיא דחולין (דף י"ב ע"א) אי דלא ידע אי גמיר נימא רוב מצויין מי לא תניא וכו', וקשה לי אמאי לא פריך מדר"נ עצמו דאמר אמר לשלוחו צא ושחוט וכו', ולפי הנ"ל ניחא דהתם י"ל דבאמת הוי רוב אבל מ"מ המיעוט שכיח ומדרבנן אסור משום סמל"ח, וכיון דהוי רק דרבנן שוב סמכינן על חזקה שליח עושה שליחותו ואמרינן דהשליח שחטו, ולזה פריך מהברייתא מצא תרנגולת ומוכח דהוי מיעוטא דמיעוטא, וק"ל, [ובלא"ה י"ל דבאמר לשלוחו מטעם ס"ס אתינן, ספק שליח עושה שליחותו, ואת"ל אחר שמא מומחה]:

ח) ובזה נפשט לי מה דמסתפק הפרי מגדים, אם עשה שאינו זבוח גם בחיה ועוף כיון דנפקא מוזבחת ובההיא כתיב מבקרך וצאנך והיינו דאם נימא בחיה ועוף ליכא עשה, מאי פרכי' על ר"נ מברייתא, דלמא ר"נ ג"כ סבר דהוי רוב מצווין א"ש מומחין אלא דסבר דהמיעוט שכיח ואמרינן סמל"ח, ובברייתא דקתני תרנגולת דליכא חזקה דאינו זבוח סמכינן על הרוב, ועלה קתני או שאמר לשלוחו, היינו ג"כ בתרנגולת, או כיון דאסור רק משום סמל"ח דהוי דרבנן סמכינן על חזקה דשליח עושה שליחותו, [והיינו לשיטת תוס' דחזקת איסור אמ"ה לא הוי חזקה דהרי מתה לפנינו רק מכח חזקה דאינו זבוח,] אע"כ דגם בעוף איכא עשה דאינו זבוח:

ט) ובאמת קשה לי, הא עכ"פ לר"מ דס"ל חולין (דף ק"ב) דאמ"ה אינו נוהג בחיה ועוף דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר וסמיך ליה וזבחת מבקרך וצאנך, כיון דס"ל דמבקרך וצאנך דוקא אפילו למה דסמיך ליה דהיינו אמ"ה מכ"ש מה דילפינן מוזבחת עצמו דהיינו עשה דאינו זבוח לא תיכול, דהוא דוקא בבקר וצאן ולא בחיה ועוף, א"כ יקשה מסוגיא דחולין (דף פ"ו) דחרש שוטה וקטן ששחטו פטורים מלכסות דרוב מעשיהן מקולקים, הא ר"מ חייש למיעוטא, וע"כ משום דאמרינן סמוך חזקה לרובא והוי מיעוט, כמו מיעוטא דמיעוטא, וכן הא דמחייב ר"מ משום נבילה מה"ט הוא, והא כיסוי דשייך רק בחיה ועוף מה חזקה הוא לר"מ, לא מבעי' לשיטת רש"י וסייעתיה דהא דבהמה בחזקת איסור עומדת היינו איסור אמ"ה בודאי קשה הא לר"מ ליכא אמ"ה בחיה ועוף, אלא אף לשיטת תוס' דמטעם חזקת אינו זבוח, הא לר"מ לכאורה גם עשה אינו זבוח ליכא בחיה ועוף, דהא ס"ל דמבקרך וצאנך דוקא ואין בכלל חיה ועוף, אח"ז ראיתי בפרי מגדים בפתיחה להל' שחיטה ד"ה עוד אבאר לך וכו' שהקשה כן להפוסקים דליכא כלל עשה דאינו זבוח והחזקת איסור רק משום אמ"ה אמאי פוטר ר"מ מכיסוי, הא לר"מ דאמ"ה אינו בחיה ועוף ליכא חזקת איסור עיי"ש, ולענ"ד גם לאינך שיטות דס"ל דאינו זבוח הוי עשה יקשה ג"כ דלר"מ בודאי ליכא עשה דא"ז בחיה ועוף וכנ"ל, האומנם דתוס' כתבו בחולין (דף ל"ג ע"א) וי"ל דמ"מ אמ"ה אסור דבעי' שחיטה, עכ"ל, וא"כ שפיר הוי חזקת איסור, אבל לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים, דמהיכן ילפינן האיסור בלא שחיטה, דשחיטה בעינן שלא תהא נבילה אחר שתמות, אבל מחיים כיון דליכא משום אמ"ה מהיכא נפקא איסור אם לא דכוונתם מחמת עשה שאינו זבוח, אבל גם בזה קשה הא לר"מ כיון דבקרך וצאנך דוקא לענין אמ"ה מכ"ש דהוי דוקא לענין איסור אינו זבוח דנפקא מהא קרא עצמה דוזבחת וצע"ג, ובמק"א הארכתי:

י) מ"ש בני רחימי נ"י לסתור תירוצו ב' דהרשב"א דהא ודאי אפילו באינן מומחין רוב שחיטתן מתוקנים, א"כ הא דאסור שחיטת אינו מומחה הוא רק מטעם סמל"ח לא הבנתי דבריך. דא"כ יהי' מזה הכרח ליסוד הדין דאמרי' סמל"ח, ויהי' מזה תיובתא לתוס' וסייעתם דס"ל לא אמרינן סמל"ח, ורבא ביבמות מוקי ג"כ מתני' רק כר"מ, גם לכ"ע הא עכ"פ לסתמא דתלמודא ביבמות דקאמר מחוורתא מתני' כר"מ משום דס"ל דל"א סמל"ח, יקשה דלשתרי שחיטת אינו מומחה, ולומר דבאמת כן הוא מלבד דהוא רחוק ודחוק, יקשה איך פרכינן בפשיטות אי ד דידע דלא גמיר פשיטא הא הרבה השמיענו מה דבאמת מותר לפי סתמא דתלמודא יבמות הנ"ל, ואשמעינן דאמרין סמוך מיעוטא לחזקה וכדרבא, אא"כ דנצטרך לומר אף לפי סתמא דתלמודא הנ"ל, מ"מ שחיטת אינו מומחה דראו חז"ל דהמיעוט שכיח הרבה והחמירו בזה וכעין שכתבו תוס' יבמות (דף ל"ו) לענין רוב ולדות ולענין משאל"ס, א"כ גם על הרשב"א ליכא קושיא, אבל באמת גם על זה יקשה, איך פרכינן אי דידע דל"ג פשיטא, כיון דמדאורייתא שריא מה פשיטות יש, דודאי יהי' אסור מדרבנן. א"ו נראה דבאינם מומחין ליכא רוב דשחיטתו מתוקנים וכדמשמע לישנא דהרשב"א דכתב לתרץ קושיית הרא"ה משום דהוי מיעוטא דמיעוטא כתב בלשונו הזהב דאף במיעוט דאין מומחין יש דשוחטים יפה, משמע דישנו מציאות לפעמים אבל לא דהוי רוב, והטורי זהב סימן ט"ו כתב בפשיטות דרוב מעשיהם מקולקלים, ואף שהנכון עם בני נ"י דדברי הרמב"ם רפ"ד מהלכות שחיטה אינם מורים כן, מ"מ צ"ל דשבקינן דדחיק לאוקמי נפשיה כפירושו דהכ"מ, או כמו דראיתי להמבי"ט בספר קרית ספר דהעתיק לדברי הרמב"ם אלו באם שחט לפנינו איזה פעמים יפה, בזה מדאוריתא מותר לאכול משחיטתו ומדרבנן אסור, ואף אי נימא דהרמב"ם יסבור כן דרוב מעשיהן מתוקנים, מ"מ תוס' והרשב"א והרא"ש דהקשו על רוב מצויין אצל שחיטה דנימא סמל"ח, בודאי אלו היו סוברים דגם במיעוטא אין מומחין רוב מעשיהם מתוקנים לא היו מקשים כלום, דהוי מיעוטא דמיעוטא ממש, גם תוספות בכורות אחר דכתבו להוכיח דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כתבו והא דאמרינן רוב מצויים וכו' ואמאי לא הקשו בפשוטו בדרך ממה נפשך מ"ש דבאינם מומחין דאסור ולא סמכינן על רוב מעשיהם מתוקנים ומה שכתב דבסתם סמכינן על רוב מצויין א"ש מומחין, מ"ש הך רוב מהך רוב, א"ו דס"ל דאינן מומחין ליכא רוב כלל:

יא) מ"ש בני להוכיח בחזקה דרוב מעשיהם מתוקנים דאל"כ בהולכים לבית השחיטה נידון ביה דין קבוע שאינו ניכר, אני אומר ולטעמך איך קונים לוקחים בהמה מבית המוכר וסומכים על רוב בהמות כשירות והא הוי קבוע וכן ביבום, וכבר עמדתי בזה, והסברתי לעצמי דוקא היכי דהרוב מכח התערובות, ואנו דנין דכל דפריש מרובה פריש בזה יש דין קבוע אבל רוב בהמות כשירות דלאו מדין תערובות דנין דהבהמה זו פירשה מהרוב כשירים, דהא גם בנולדה לפנינו מותרת ול"ש בזה ענין פריש אלא דשדינן לה בתר רובא דעלמא דהוייתה ובריאתה כדרך הרוב, וכן לענין איילונית וסומא דאם הוא בעיר שכולם אין מומחין וא' נתגדל בפנינו בעיר זו, אעפ"כ דנין אותו דדרכו כדרך הרוב דאין שוחטים אא"כ למדו, ובכל הנך דלאו מדין פריש מרובא פריש הוא אין דנין בו דין קבוע:

יב) גם י"ל דקבוע הוי רק היכי דיש מיעוט בקבוע בודאי אבל בכל הנך טריפות ואיילונית וכדומה דאותם שידוע לנו שהם טריפות ואיילונית אינם בכלל הספיקות דדנינן עליהם, ועל אותן שאין דנין אין בהם ודאי טריפות ואיילונית וכדומה:

יג) תו כתב בני נ"י לסתור תירוצו דהרשב"א דהוי מיעוטא דמיעוטא דמ"מ יקשה בהא דאמרינן פ"ק דחולין דף ג') ר"ג וב"ד ס"ל כר"מ הא גם לרבנן לתסר משום סמל"ח זהו קשה גם לתירוץ להרא"ש והרא"ה דכתב לתרץ רוב מצויים היינו כל או דהוי מיעוטא דמיעוטא, הא גבי כותים ליכא למימר הכי, דא"כ גם לר"מ לא ניחוש, דהא מודה ר"מ במיעוטא דמיעוטא, ובאמת זהו קושי' תוס' בבכורות מהא דר"י אכל משחיטת כותי, ואמאי לא חשש לומר דסמל"ח, לענ"ד י"ל דהא צריכים להבין לישנא דהש"ס וגזר רובא אטו מיעוטא, מה ענין גזירה, הו"ל לומר דחיישי' למיעוטא, ולזה נראה דזהו ממש כההיא סוגיא דר"פ כל הצלמים, דלר"מ גזרינן שאר מקומות אטו אותו מקום, ופירש הרמב"ן דאף במקומות שהוחזקו דאין עובדים אותה, כיון דלר"מ מיעוט יש לו חשיבות גזרינן אטו אותו מקום, ולרבנן מיעוטא כמאן דליתא ולא גזרינן והר"ן כתב שם כסגנון הזה, דאפילו סתם מקומות מדינא שרי ואסורים רק משום גזירה עיי"ש, וא"כ ה"נ לענין כותים דמצאו במקום אחד שעובדים ע"ז, ולר"מ גזרינן שאר מקומות אטו אותו מקום, ולרבנן ל"ג, וא"כ אף לענין שחיטה דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה מ"מ כיון דהמיעוט בעצמותו לא חשוב סמוך מיעוטא לחזקה מ"מ כיון דהמיעוט בעצמותו לא חשוב לרבנן אלא כשאנו דנין על הבהמה זו שלפנינו אמרינן סמל"ח אבל לענין גזירה אטו אותו מקום, כשאנו דנין על המקומות מיעוט מקומות כמאן דליתא ולא גזרינן, וראי' לזה דאמאי גזרו על היין לר"מ הא ר"מ מודה היכי דהחזקה מסייע לרוב כדאיתא יבמות (דף קי"ט) והא היין הי' לו חזקת היתר, אע"כ דחז"ל רצו לגזור איסור יין של אותו מקום משום הרחקה ורק לגזור שאר מקומות אטו מיעוט מקומות תלוי בפלוגתא דר"מ ורבנן, אי מיעוט חשוב או לא, ואנו אין דנין על היין לומר בו חזקת היתר, אלא על המקומות, וה"נ לרבנן לענין שחיטה, כיון דבעלמא המיעוט כמאן דליתא, ואינו חשוב לגזור עליהם ולא תליא כלום בחזקת היתר או איסור שבחפץ ודו"ק:

יד) תו כתב בני רחימי בההיא דבב"ק אייתי ראיה דמומחה את, היינו אף דרוב מצויים נגד זה יש רוב מומחים שאינם מנבלים, וזה דניבול אתרע ליה רובא בודאי כן הוא הפשוט, וכ"כ הפרי מגדים סי' א' [אולם לפ"ז סתם אדם ששחט וניבל, נימא מה ששוחט אח"כ בלא אחרים רואים אותו ליתסר דהא אינו מכלל הרוב, וכיון דאתרע וניבל פ"א בפנינו וגם אף בשחט בזמן רב אח"כ דאפשר דלמד בנתים, מ"מ נימא כיון דהוא שחט כשלא היה מומחה יצא מכלל הרוב זה ודלמא גם עתה לא היה מומחה, ובזה יש לדון טובא, אבל עכ"פ מה ששחט במעט זמן אחר שחיטתו זו שכיבל בפנינו והא אסור וחידוש שלא הובא מזה כלל באחרונים]: