שו״ת רבי עקיבא איגר – תנינא – תשובה פט

תשובה פט לידידי הרב ר' יעקב בק"ק ווילעהן. ע"ד שטר ח"ז שנכתבים חוץ מקרקעות, אם נכלל גם הבתים שאינו דר בהם אלא שמשכירים לאחרים:

נראה דאין לחלק בין הפרקים לדון באומדנא ולהוציא מיורשי דאוריי' נגד לשון הסתום בשטר חוץ ממקרקע, דבפשוטו כל הקרקעות בכלל, אף למה שהעלה בתשו' חינוך בית יהודא למיזל בתר טעמא שכתב הנ"ש הטעם דכותבים חוץ ממקרקע וספרים שהוא דבר מסויים ואיכא עגמת נפש טפי אם יאבד מתוך משפחתו, משא"כ מטלטלי דמידי דלא קפדי אינשי אף אם תסוב לבית אב אחר עכ"ל, מזה דן החינוך ב"י דפשיטא דרק בביתו ומקומות בבהכ"נ איכא עגמת נפש כשרואה ביד אחר, אבל לא בשדות וכרמים וכן בתים העומדים לסחורה לרווח ל"ש עגמת נפש, לא ידעתי מנ"ל הא דבפשוטו כוונת הנ"ש דכל דבר הקבוע היינו קרקעות יש עגמת נפש אם תסוב ממטה למטה, ודי בזה אם נאמר דקרקעות העומדים לסחורה, דהיינו לקנותם ולמוכרם בריוח כיון דעומדים לצאת מרשותו כמטלטלי דמי לענין זה, ואין בזה קפידא לשוב לבית אב אחר, כיון דבלא"ה היו עומדים לכך, אבל שדות וכרמים דאין המו"מ בהם לקנות ולמכור אלא להחזיקם לעצמו לעבדם ולאכול מפירותיהם ולמכור פירותיהם להרוויח, וכמו בנ"ד דהריווח היה לעשות מהם מרעה לצאן ובקר י"ל דיש בהם עגמת נפש כיון שהוא דבר מסויים להיות תמיד בחזקת לאכול פירותיהם והקרן יהיה קיימת לו, אף דאפשר היה לפעמים רצון הבע"ד למכרם אין מזה ראיה, דפשיטא דלפעמים מוכר אדם בית דירתו בעד הון רב, וכי נאמר דראינו שזה ביקש למכור בית דירתו לקונה ביוקר הרבה דיטלו בנות חלק שטר ח"ז מזה, א"כ י"ל דתלי רק אם קנאם להשתכר לחזור ולמכרם או דקנאם שיהיה תמיד בחזקתו להשתמש בהם הן לדור בהם הן לעבדם לאכול מפירותיהם, ומה דהוכיח החינוך ב"י דא"כ כל אחד יערים ויקנה קרקעות בכל מעותיו וישכירם כדי להפקיע זכות בנותיו, אין זה הוכחה כ"כ, דאין זה מדרך להלביש מעותיו בקרקעות ששכרם מועט בפרט היכי דבשעת כתיבת שטר ח"ז כבר היה לו קרקעות אלו, הרי חזינן דלא הערים אף דלפי נוסחתינו בשטרות בכל יפוי כח שיהיה הכל נדרש לטובת בעהש"ט, מ"מ זהו בספיקא דלישנא, אבל בלשון חוץ מקרקעות אין בזה ספק בעצמות הלשון דפשיטא דהכל בכלל קרקעות אלא שאנו באנו להוציא משמעות הלשון בכח אומדנא, ועיין תשו' מהרי"ט ח"א סי' קכ"ב ובתשו' חכ"צ סי' ד' ולענ"ד בזה וכיוצא בזה יש להרבות בדברים על הבע"ד להביאו לידי פשרה הראויה: תשובה צ

עובדא הוי פק"ק פרידלאנד, זקן אחד נפטר ואלמנתו הראתה לי את אשר נעשה בכתב בינו לבינה ביום שנשאת לו זה ג' שנים, שבאם הוא יעדר בחייה תירש אותו ותנתן לה כל עזבונו, ואם היא תעדר בחייו יירש הוא חצי עזבונה והשאר יטלו יורשיה, וקנינא וכו':

הנה בפשוטו דין זה ערוך בסוגיא דב"ב (דף קכ"ח) דעל מה דקתני במתני' דאם אמר על מי שאינו ראוי ליורשו שירשנו דלא מהני, ואם כתב בין בתחילה בין באמצע בין בסוף לשון מתנה דבריו קיימים כיצד שזה פלוני ירשנו ותנתן לו זו היא מתנה בסוף, וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם והש"ע:

ואולם אחרי העיון יש לדון טובא בזה, א' דמדין מתנה ג"כ לא מהני דהא אמרינן ב"ב (דף קל"א ע"ב) דבכתב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופס ומבעי' לן בבריא איך, ופסק הרמב"ם דאפילו בבריא הכי הוא, וכתב הה"מ בשם הר"י מיגש כיון דהיא איבעי' דלא איפשטא לקולא עבדינן, ודנין אותה רק לאפוטרופסת, והכי פסקינן בש"ע אה"ע (רסי' ק"ז) דהכותב נכסיו לאשתו בין בריא בין שכ"מ אעפ"י שקנו מידו לא עשאה אלא אפוטרופס, והנה יש לדון לשיטת הרא"ש דבכותב כל נכסיו לבנו בלשון ירושה דל"א דעשאו אפוטרופס, דענין ירושה לא שייך על אפוטרופס, ומזה אני מסתפק דאפשר בכתב לאחר לשון ירושה ומתנה בתחילה או בסוף, דמהני לישנא דירושה לאגלויי דאינו עושהו לאפוטרופס בעלמא, וממילא זוכה מכח לישנא דמתנה, עוד יש סניף בנ"ד דלא הניח בנים רק בני אחיו, דדעת הרא"ש בתשובה דלגבי ב"א לא יעשה אפוטרופסת, ואף דגם בס"ס קיי"ל דאין מוציאין ממון כדעת הרא"ש פ"ק דבב"ק מ"מ בנ"ד דהיה ג"כ קנין דבזה ס"ל ג"כ לקצת מרבוואתא דמהני, עיין בסמ"ע (סי' רמ"ו סק"ח) וא"כ יש ג' ספיקות בקיום המתנה די"ל דמהני בממון כעין מ"ש הש"ך בכללי ס"ס, דאף דס"ס באתחזק איסורא לא מהני מ"מ ג' ספיקות מהני [ובזה יש לי מקום ליישב קושיית תוס' כתובות (דף ט') דהקשו למ"ד מקח טעות ממאתים אבל מנה יש לה, נימא דשמא זינתה תחתיו ברצון ואין לה כלום, והוכיחו מזה דבס"ס מוציאין ממון ולפי הנ"ל י"ל כך דאלו טענה מכ"ע לגבי מנה הוויין ג' ספיקו', ספק מכ"ע דודאי עכ"פ יש לה מנה, את"ל דרוסת איש דלמא אינה תחתיו ויש לה מנה, את"ל דרוסת איש תחתיו דלמא באונס ויש לה מאתים, ומש"ה בטוענת משארסתני נאנסתי לגבי מנה יש לה מגו דמכ"ע, דאף דר"י לית ליה מגו, היינו היכי דלא הוי מגו גמור אלא דהיה טענה מעולה, אבל מגו מעליא מהני כמ"ש תוס' כתובות (דף י"ג ע"א) ד"ה רב אסי ואף לזעירי דוקא התנו דס"ל דלא הוי מגו דאינה טוענת ברצון לא נבעלתי דלא יאמינו לה כיון דאין אפוטרופס לעריות כמ"ש תוס' שם ד"ה השבתני] מ"מ לא מצינו דבר חדש כזה דבג' ספיקות מוציאין, וגם אפשר דהוא בכלל שם אונס חד הוא, דהכל רק משם אחד דלמתנה גמורה איכוון, וכבר כתבתי מזה במק"א אם גם בספיקא דדינא אמרינן שם אונס חד הוא, [והנה במה דנחלקו האחרונים אם ס"ס דדינא מקרי ס"ס לכאורה יש ראיה מדברי תוספות חולין (דף ע"ט) ד"ה עייל לי, דלתירוצם הא' ע"כ דס"ל לר"י דר"א מספקא ליה אם חוששין לזרע אב וגם אם אמרינן שה אפילו מקצת שה, דאלו ס"ל דודאי חוששין א"כ אמאי פטור ממתנות הא לחלק לא צריך קרא, ואייתר או שור לחייב כוי, אע"כ דמנספקא ליה שמא אין חוששין לזרע אב, וצריך קרא לחלק וגם ע"כ מספקא ליה בשה ואפילו מקצת שה, דאלו בודאי לא אמרינן כן אמאי חלבו אסור, ואם דאמרינן בודאי אפילו מקצת שה, א"כ לחייב מלקות באותו ואת בנו, דמיירי בצבי הבא על התיישה אע"כ דבשניהם מספקא ליה, א"כ אמאי חלבו אסור הא הוי ס"ס, ספק אין חוששין לזרע אב, והוי כולו צבי, ואת"ל חוששין שמא לא אמרינן שה ואפילו מקצת שה, אע"כ דס"ס דדינא לא הוי ס"ס] והרי בש"ע סי' ק"ז הנ"ל כתב המחבר אפילו בבריא ובקנין לא עשאה אלא אפטורופסת על יורשיו אחיו או שאר יורשין, הרי דבכל צרופי מעליותא בריא וקנין ולגבי כל יורשין דעלמא אמרינן דל"ע אלא אפטרופסת והיא ממש נידון דידן ב', י"ל דגם מתנה א"י לזכות דלא מבעי' בנכסים שנוספו לו אחר מעשה השטר דלא חל הקנין על דבר שלא בא לעולם, אלא במה שהי' לו אם כיון דכלל הכל בלשון אחד שתנתן לה כל עזבונו דהכל בכלל מה שיש לו ומה שיתוסף לו י"ל דלא קנה כלל, כמ"ש הה"מ פ"ט ה"ב מה"א בכוונת הרמב"ם, דאף דקיי"ל בקני את וחמור דקנה מחצה מ"מ כיון דאמר כולכם לא נחלק בדבורו וכיון דאין האחיות מקודשות גם האחרות אינן מקודשות, וכ"כ הרא"ש בקידושין ובש"ע אה"ע (סי' מ"א ס"ג) קידש נשים הרבה וכו', ואם אמר כולכם מקודשות לי נכריות מקודשות ואחיות אינן מקודשות, וי"א שאף הנכריות אינן מקודשות, וכתב החלקת מחוקק הטעם הנ"ל דגרע מקני את וחמור, כיון דכלל הכל בדיבור א', אלא שכתב עוד דהר"ן כתב חילוק אחר בין קני את וחמור לההיא דכלכם, דדרך הלוקח לקנות רע ויפה ביחד, וכוונתו לזכות בכולן עיי"ש, והב"ש כתב ג"כ תחילה חילוק הראשון דכלכם דכלל הכל בדיבור אחד גרע, וכתב עלה והר"ן והמגיד מחלקין בע"א וכו' אבל הכא דרך ליקח רע וטוב ביחד לא מצאתי כן בהה"מ, דמחלק רק בחילוק הראשון הנ"ל, או דיש חילוק בין דיני ממונות לקדושין, אלא דקשה לי מפסקא דש"ע אה"ע (סי' ק"ח ס"א) ואינה נוחלת עמהם אלא בנכסים שהי' לו בשעת צואה, אבל הנכסים שבאו לו אח"ז הצוואה אין לה חלק בהם שאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו, והא כיון דכלל בדיבור אחד תטול אשתו כאחד הבנים, נימא כיון דבטל לגבי נכסים שלאחר מכן בטלה כולה, ויהי' הכרח מזה דס"ל להמחבר דאין חילוק בזה בין כללם בדיבור אחד בין לא, וההיא דסי' מ"א וי"א דאף נכריות אינן מקודשות, היינו מטעמא דהר"ן הנ"ל, דדרך לוקח לקנות דוקא הכל ביחד, ולטעמא דהה"מ והרא"ש הנ"ל דבדבר אחד מגרע גרע נצטרך לומר בההיא דתטול אשתו וכו' דאמרינן אמר רבא בנכסים של עכשיו, היינו כמ"ש הרשב"ם דאפילו לר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלב"ל, הנ"מ במפרש אבל בסתם אין אדם מעלה על דעתו על דבר הראוי לו לבא אח"ז להקנותו עיי"ש, וא"כ לא דמי לכלכם דאמרינן דדעתו הי' רק על נכסים שברשותו אז, אמנם לפ"ז יקשה על הה"מ הנ"ל דכתב בכוונת הרמב"ם דבכלכם גרע כיון דכללן בדיבור אחד, והרי הרמב"ם פי"א מהל' זכיה ומתנה איתא כלישנא דהש"ע סי' ק"ח הנ"ל, דאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו, ובהכרח י"ל דיש להעמיד דברי הרשב"ם הנ"ל בלשון הרמב"ם דמ"ש שאין אדם מקנה שא"י להקנות, אלא דמסתמא אין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו, וא"כ שפיר י"ל דטעמא די"א שבסי' מ"א הנ"ל דנכריות אין מקודשות הוא מטעם הה"מ והרא"ש הנ"ל דבדבור אחד גרע, וא"כ לדידהו בנ"ד לא קנה כלל כיון דכלל הכל בדיבור אחד כל עזבוני, וה"ה הגאון בעל בית מאיר כתב לי על פרט הזה דלפי' רשב"ם שבתוס' והרמב"ן ב"ב (דף קל"א ע"א) מוכח דבמערב לשון מתנה וירושה ביחד מהני מדין ירושה אף בדברים דא"י לזכות במתנה עכ"ל נראה דס"ל להגאון במ"ש תוס' שם ובקונטרס פירש משום דמפיק לה בלשון, אתון, היינו מכח לישנא דירושה מהני אף ללא בא לעולם ולפ"ז מה דאמר אביי עלה לאו מלתא היא דאמרי וכו' לזה בירושה ולזה במתנה אפילו רבנן מודו, הרי אף לרבנן דא"י להורישו מ"מ ע"י שמערב לשון מתנה זוכה מכח לישנא דירושה אף לדבר שלב"ל, ואף דהתוס' דחו שפיר מההיא דר"פ מי שמתו, דאמרינן אימר דשמעת ליה לר"מ [ולדברי הגאון מוכרח דט"ס הוא, וצ"ל אימר דאמר דשמעת ליה לריב"ק וכו', הרי אף לרבנן דאף להוריש דבר שלב"ל לא מהני, מ"מ לענין נכסים שלא באו לעולם קיימא היסוד במערב לשון ירושה ומתנה אף דמדין מתנה לא מהני בדבר שלב"ל מ"מ מהני מכח ירושה, אבל לענ"ד כיון דדחו לפי' רשב"ם ומוכרחים לפירוש אחר, ממילא מה"ת להמציא יסוד זה דאף דא"י להורישו למי שאין ראוי ליורשו אלא ע"י עירוב לשון מתנה, הא מהני למה שא"י לזכות מדין מתנה, כיון דלא מצינו יסוד לזה בסוגין, גם הא כתב בתשו' בני אהרן סי' נ"ו בשם מהרי"ט דאף דבן בין הבנים יכול להוריש מ"מ בדבר שלב"ל א"י להורישו עיי"ש, וכתבתי מזה במק"א בעזה"י, א"כ ממילא לא מהני בעירוב לשון ירושה ומתנה דהא בשניהם לא מהני בדבר שלב"ל, גם נראה לענ"ד מלישנא דתוס' הנ"ל שכתבו בדברי הרשב"ם ואין זה מקנה דבר שלב"ל כיון שאין המתנה באה עד אחר מיתה ואז הן בעולם, וגם מדהקשו מההוא דר"פ מי שמתו דאמרינן אימר דשמעת לר"מ, נראה בכוונתם שלא פירשו כלל לומר דמשום ירושה מהני ללא בא לעולם, אלא דס"ל דבכ"מ כשמפרש שיתחיל הקנין באותו שעה לכשיבא לעולם לא מקרי דבר שלב"ל וכדמסיק הרמב"ן בכוונת הרשב"ם, והיינו דאמרינן דמפיק בלשון ירתון, היינו דלשון זה כמפרש דמי שיתחיל רק באותו שעה, ולזה כתבו תוס' דאין זה מקנה דבר שלב"ל והקשו מסוגיא דפ' מי שמת דמסקינן דלכשתלד גם לר"מ ל"ק, הרי אף דפירש דהקנין מתחיל לכשיבא לעולם לא מהני, ולפ"ז אין כאן ראיה מדאמר אביי דהוי לזה במתנה ולזה בירושה, דהיינו דלישנא דירושה מועיל לעשותו כמפרש שיתחיל הקנין רגע קודם מותו בשעה שבא להנחיל וממילא מהני מדין מתנה, וכן מבואר ממש להדיא במרדכי ר"פ יש נוחלין וזהו דעת הי"מ בהגהת ש"ע חוה"מ (סי' ר"ט ס"ד) אלא מדברי הרמב"ן בתחילת דבריו נראה דהי' מפרש בכוונת הרשב"ם דירושה עדיף בזה, וא"כ הי' עולה יפה הוכחת הגאון הנ"ל, ואך עכ"ז לאינך פוסקים דמפרשים דלא כהרשב"ם אין מוצא ליסוד הדבר הזה, וגם אף להרשב"ם אם נפרש הכוונה דירושה עדיף בזה, מ"מ אין ראיה, והיינו דזה ודאי אם בלישנא דירתון ל"צ לומר דתנאי ב"ד שאני דירושה עדיף דמהני לדבר שלב"ל מ"מ אין לעשות מזה עצמו הוכחה דמהני בו לדבר שלב"ל, ע"כ דמדין ירושה הוא דהא עכ"פ מוכח היסוד דתנאי ב"ד שאני לענין לשלב"ל מההיא דבנן נוקבין דמהני אף דהוי לשלב"ל, אלא דההוכחה דלא הו"ל לחז"ל לתקן בלשון ירתון דלא ליתן מקום לטעות דסברי דירתון מהני מדינא כריב"ב כיון דלא מצינו תנאי ב"ד לענין העברת נחלה מש"ה אי לאו דשנה משנתו כריב"ב לא הו"ל למיתני ירתון, ור"פ הקשה לו דהא תינח אם אפשר לקיימו כולו מדין תנאי לריב"ב בזה הי' מקום לטעות כיון דלא מצינו תנאי ב"ד להעברת נחלה יאמרו דמדינא מהני והוי הכל מכח תנאו, משא"כ כיון דממילא הוי דבר שלב"ל ומוכח דמדין תנאי ב"ד אתינן עלה בהך תקנתא עצמה דבנן דכרין בודאי לא ילמדו ממנה למקום אחר דהרי רואים דהך עצמה אינו כלל מדינא רק מתנאי ב"ד, וא"ל אביי משום דמפיק בלשון ירתון, והיינו דלריב"ב מהני מדינא מכח תנאי דירושה מהני לדבר שלב"ל ויהי' מקום לטעות להוכיח מזה דיכול להנחיל למי שירצה ומוכח שפיר דשנה משנתו כריב"ב, ולזה אמר אביי לאו מלתא היא דאמרי כיון דגם לרבנן מהני בעלמא לשון ירושה אם מעורב בלשון מתנה וליכא בזה חסרון רק דהוי לדבשלב"ל דלא מהני מדין מתנה ובזה אסקו דעתייהו דמהני מכח תנאי ב"ד כמו בבנן נוקבין ואין מקום לטעות ולהוכיח דיכול להנחיל למי שירצה ודו"ק, ג', כיון דאמר כל עזבוני מקנה לה אחר מיתה ואין קנין לאחר מיתה, ואף דקיי"ל בש"ע סי' רנ"ח כר"י דזמנו של שטר מוכיח עליו, והוי כמהיום ולאחר מיתה דגופא מהיום ופירי לאח"מ, מ"מ י"ל מגרע לישנא דירושה מזה איגלאי מלתא דיתחיל רק לאחר מיתה כמו ירושה דעלמא דל"ש במחיים, ד', די"ל דלא הקנה לה שתקח עזבונו אלא כההיא דבעי למקני ממנה בהעדרה מחייו חצי עזבונה וכיון דהיא לא הזכירה לשון מתנה רק לשון ירושה דלא מהני דאף דממילא הוא יורש אותה, מ"מ נ"מ לענין ראוי דבעצמותו אינה יורשה ורק מכח עשייתה אותו ליורש על המחצה וזה לא מהני דאינו דומה ללשון ירושה ל"א ומתנה ל"א דזהו הכל בחד נותן שדה לפלוני בלשון ירושה ושדה לפלוני בלשון מתנה אבל לא בכזה דלשון מתנה דמדידיה לדידה לא מהני על מה שמדידה לדידיה, וא"כ י"ל כיון דהוא לא קנה ממנה גם היא לא קנתה ממנו, דלא אקנו לה רק ע"ד זו שגם הוא יקנה ממנה, אלא דיש סתירה לזה מדברי הרמב"ם פי"א ה"ד מהל' מכירה וכן הוא בש"ע סי' ר"ז סי"א דהנותן ערבון לחבירו וכו' דאם חזר המוכר אין מחייבים לכפול ערבונו דהוי אסמכתא ואם הלוקח חזר בו קנה המוכר הערבון שבידו, דבמחילה אסמכתא קניא, ולא אמרינן דהלוקח קיבל על עצמו שיהי' ערבונו מחול דבעי למקני מן המוכר לכפול ערבונו אם יחזור המוכר, וכיון דלא זכה בזה משום אסמכתא אדעתא דהכי לא מחל ערבונו, ומ"מ אפשר לחלק דאין דעתו כלל לא לקנות זה מזה ולא זה מזה, דדעת שניהם שיתקיים המכר בכולו, אלא דהכל מדרך קנס זה לזה מש"ה אין תולה זה בזה, אבל כמו נ"ד דרוצים לקנות זה מזה, י"ל היכי דבטל לגבי הא' בטל ג"כ לגבי השני, וזה צ"ע לדינא, מכל הלין טעמי נ"ל דלא זכתה האשה בכלום ע"י שטר הנ"ל: תשובה תשובה צא לכבוד ידידי הרב רבי יעקב אבדק"ק ווילעהן.

ע"ד הענין אלמנה נתנה נכסים לבניה במתנת בריא מעכשיו ושיירה לה כח לדור בביתה כל ימי חייה ועתה באה להנשא ולדור עם בעלה, ובניה מוחים, דאין לה זכות לדור רק לבדה ולא עם בעלה, וידידי רומעכ"ת רצונו לדמות לדינא דהרמ"א סי' רנ"ז ס"ו:

הנה לפי מה דפסק הרמ"א שם דיכול לדור בהם עם אשתו ושמשים הצריכים אליו, משמע תרתי איתנוהו, ולו זכות לדור עם אשתו, גם שמשים הצריכים אליו, דאמדינן דעתו דלא עלה על דעתו לישב בלי אשה ובלי שמשים, א"כ ה"נ בהיפוך לא עלתה על דעתה למיתב ארמלתא, אבל באמת דברי הרמ"א תמוהים לי, דבמקור הדין בשו"ת הרשב"א שהובא בד"מ בב"י מבואר בזה"ל מסתברים לי דאף לאשתו שייר דלא עלה על דעתו שלא יהי' לו שמש לשמשו ויצטרך לאפות ולבשל בעצמו, ולא גרע אשתו משמש, משמע דאשתו רק משום שמש שרינן, ולא שרינן ליה תרתי אשתו ושמש, אלא הא או הא וכדכתב הרשב"א אח"כ אבל זה משייר דירה לעצמו שייר לאשתו או לשמש לשמשו, משמע דלא שרי אלא בחדא, א"כ בהיפוך באשה שבאה לשנשא י"ל דלא, דל"ש בי' דצריכים לה לשמשה באפיה ובישול:

אמנם הי' נ"ל מה דהוצרך הרשב"א לסברא, ובאומדנא, היינו כפי מה דמבואר שם הנוסח בשאלה ושייר לעצמו בלבד, דנראה דבלשון בלבד בא למעט שלא יהי' לו זכות דירה רק לעצמו בלבד, ומש"ה דן הרשב"א דלא מיעט רק בניו הנטפלים עמו, אבל לא אשה או שמש, וכדדייק הרשב"א שם בשו"ת, וז"ל, והא דקאמר לעצמו לבד, לומר שלא ידורו עמו בניו הקטנים הנטפלים עמו עכ"ל, אבל לא אמרי' דמיעט אשה דלא גרע משמש, אבל בלא"ה שייר סתם לדור בהם ולא דקדק בלשון לעצמו לבד, נ"ל דגם בניו הנטפלים עמו שריין, דהא במשכיר בית לחבירו בסי' קנ"ד ס"ב דא"י להרבות דיורים ואכסנאים, אבל סמוכים על שולחנו א"י לעכב, א"כ ה"נ י"ל בשייר דירה לעצמו דבמה דמשייר לעצמו משייר בהם בעין יפה יותר, וכמ"ש הסמ"ע (סי' שט"ז ס"ה) יכול נמי להחזיק אצלו בניו הנטפלים, כיון דסמוכים על שלחנו, וממילא מה"ט יכול לישא אשה וליקח לו שמש, וא"צ לבא בזה מכח אומדנא דמוכח, א"כ ממילא גם בהיפוך כמו בנ"ד י"ל במה שנשאת לאיש לא מקרי מרבה דיורים ואכסנאים דהיא ובעלה כחד נחשבים דסמוכים על שלחן אחד ולא הוי הוספת דיורים, כך הי' נ"ל אבל מדשינה הרמ"א מלשון הרשב"א וכתב הכותב נכסיו לבנו והתנה לדור בהם כל ימי חייו, משמע דבלשון הזה צריכים ג"כ לטעמא דהרשב"א הנ"ל, וממילא בכה"ג א"י להחזיק אצלו בניו הקטנים הנטפלים עמי, ועדיין צ"ע: