שו״ת רבי עקיבא איגר – תנינא – תשובה פח, קטע 2

אולם קשיא לן טובא דממנ"פ אם נימא טעמא דשמואל דכשר בא"א דהוי מינוי שליחות, ע"כ שמואל סבר אף בעושה שליח שלא בפניו הוי לשמה, וע"כ הא דפליג שמואל על ר"י בהך סברא לענין מינוי שליחות שלא בפניו לכתיבה, היינו דסבר טעמא דר"מ דמכשיר בג' דס"ל דבד' הוי כמצוה שיעשו שליח, והוי מינוי שליחו' שלא בפניו, א"כ תקשי אמאי פסק שמואל כר"י בב"ד, דלמא גם ר"י סבר דהוי מינוי שליחו', אלא דס"ל דלא מהני, אבל למה דסבר שמואל דמינוי שליחו' שלא בפניו מהני, הו"ל לפסוק כר"מ, ואי דסבר שמואל דטעמא דר"מ דס"ל דהב"ד הם הממונים שליח, וס"ל דבא"א מילי ממסרן ובזה ע"כ ר"י חולק דאם מילי ממסרן, הוי השומע מב"ד כשומע מבעל והוי לשמה, א"כ מנ"ל דר"מ פליג על ר"י, דלמא סבר ג"כ מינוי שלא בפניו לא מהני לכתיבה והא דמכשיר בג' דהוי שומע מפיו, דהב"ד הם הממנים שליח ועשייתם כעשיית הבעל ומנ"ל לשמואל לחלוק על ר"י, א"כ ממנ"פ תיקשי בקצרה אי ס"ל טעמא דר"מ דהב"ד הוי מינוי שליחו' שלא בפניו, הו"ל לפסוק כר"מ ואי טעמא דר"מ דמילי ממסרן לשליח, הו"ל לשמואל לפסוק כר"י דמינוי שליחות לכתיבה בעי' דוקא בפניו, בשלמא על הרמב"ן לק"מ, די"ל דלכ"ע בעינן מינוי שליחו' בפניו, והא דמכשר שמואל בא"א, דס"ל דלא הוי מילי רק היכי דהבעל מצוה להסופר שיכתוב ולא נעשה שליח אא"כ הוא כותב בעצמו, אבל כשהוא חוזר ומצוה ממילא לא עשה הוא שום מעשה שליחות, אין ידו כיד הבעל ולא נכנס במקומו, אבל כל שנעשה שליח להך גופא למנות שליח אחר יכול לעשות כן דזהו עיקר השליחות, ובכה"ג מילי ממסרן, וממילא הוי לשמה, דמה שהשליח ממנה אותו הוא בשליחות הבעל, ומה ששומע מהשליח כשומע מהבעל, ובאמת י"ל דא"א תרתי איתנוהו בה, דהוי בכלל מינוי שליחות שהוא עושה שליח, ובכללו ג"כ שהשליח יעשה לאחר שליח ובכתיבת הגט לא מהני משום מינוי שליחות דבעינן בפניו, וס"ל לשמואל דבאמת מהני מחמת דהשליח ממנה אותו, דבכה"ג מילי ממסרן ובזה קיי"ל כר"י דאף בכה"ג מילי לא מימסרן, ופסול הגט, אבל בשליח לקבלה מ"מ מהני אף דמצד דהשליח ממנה אותו לא מהני, מ"מ מהני מצד מינוי שליחות של האשה אף דמשאואל אין ראיה כלל דהוי מינוי שליחות בכללו, מ"מ י"ל דס"ל כן להרמב"ן מסברא, ומש"ה כשר במתנה ובקבלה אך להטור דמביא ראיה משמואל, ע"כ דלא ס"ל דטעמא דשמואל דבכה"ג מילי ממסרן, דהא בזה קיי"ל כר"י דמילי ממסרן כה"ג, ובזה אין חילוק בין כתיבה לקבלה, אע"כ דס"ל דטעמא דשמואל דהוי מינוי שליחות, ומביא הטור ראיה לזה הסברא דהוי מינוי שליחות, וא"כ תקשי כנ"ל, כן נראה לענ"ד:

שם סי' קמ"ה, ודאי כל שמת בחייה קאמר, זהו לשון הרשב"א בחידושיו, ותמוה לי, דהא הרשב"א כתב תחילה ש"מ שאמר אם מתי, כוונתו מחולי זה, אבל לא אם מתי לעולם קאמר, וראי' מדאתקין שמואל בגיטא אם מתי, וא"א דלעולם קאמר ואם לא מתי ג"כ לעולם קאמר, איך אפשר לתנאי זה שלא ימות, וא"א לומר אם מתי לעולם בחייך קאמר, א"כ אפילו אומר אם מתי מחולי זה, נימא ג"כ דבחייך קאמר, והרי קתני ימים שבנתים ויורשה, וחכ"א מגורשת לכל דבר ואינו יורשה, הרי אפילו מתה בחייו הוי גט, אלא ודאי כל שהתנה מתוך חוליו אם מתי מחולי זה קאמר, אבל אם מתוך בוריו התנה אם מתי ודאי כל שמת בחייה קאמר, וכל אי מתי הרי זה גט דומה לע"מ שתצא חמה מנרתקה שסוף התנאי להתקיים והוא מתנה בכך עכ"ל, הרי מפורש דסתמא אינו כוונה בחייך, וא"כ בהתנה מתוך בוריו אמאי בעינן שמת בחייה דוקא, ואם נימא דמכח דהתנאי מיותר דהא בודאי יתקיי' מש"ה מפרשינן דבחייך קאמר, א"כ אזדא לראיית הרשב"א דבהותנה מתוך חולי, דכוונתו לחולי זה מדאתקן שמואל בגיטא דדלמא בחייך קאמר, ושאני באם מתי מחולי זה, דאין התנאי מיותר, מש"ה לא מפרשינן דבחייך קאמר, אע"כ דאין בזה חילוק, דכל שאין משמעות לשונו סובל דבחייך קאמר, אף דמיותר התנאי לא מפרשינן הכי ואמרינן באמת דהתנאי פטומי מילי וכדסיים הרשב"א דהוי כמו ע"מ שתצא חמה מנרתקה והרי אם נפרש דבחייך קאמר שפיר הוי ענין תנאי, ואינו דומה לאם תצא חמה, וצלע"ג: