שו״ת רבי עקיבא איגר – חלק א – סימן קנא, קטע 2

ועדיין חל עלינו חובת ביאור בענין פתיחת חלון לחורבת חבירו דאף למה שבררנו דהרא"ש ור"י מיג"ש קיימי בחד שיטה דבגפת וכדומה, אף דמותר לסמוך מקודם שמזיקו ולא חיישינן לטענת מתעצם עמו בדין, מ"מ אח"כ כשיבנה זה כותלו צריך להרחק הגפת מכל מקום נ"ל דבחלון לחורבה מחולקים הם הרא"ש והריבי"ש וכמו שאבאר:

הנה בהרא"ש מבואר דעתו דמותר לפתוח חלון לחורבת חבירו ול"ש שמא תחזיק, דכיון שא"י למחות לא יהי' לו חזקה, וכשיבנה אח"כ חורבתו ויזיק אותו יכוף אותו לסתום חלונו. מבואר דדין חלון וגפת שוים הם, אולם בדעת הר"י מיג"ש ורמב"ן לא נראה כן, דהמעיין בחידושי הרמב"ן בסוגיא דחרדל שכתב בסוף דבריו וז"ל, נקטינן לפי שיטת רש"י דכל הנך הרחקות דמתני' כגון הבא לסמוך גפת וזבל למיצר חבירו, ואין שם כותל, א"נ הבא לפתוח חלונות לחורבת חבירו שאינו מזיקו עכשיו לענין היזק ראיה, אעפ"כ יכול לעכב ולומר למחר אני בונה כותלי או אני בונה חורבתי, ונמצאת מזיק אותי, וההיא שעתא הוי גירי דיליה ויכול לעכב עליו, ולא מצי למימר השתא אסמוך וכי אתית למבני בצד המיצר מסלקנא להו, דקשה לסלקו מאחר שסמך, ועוד דלמא מחזיק עליו וכו', ולפי גירסא האחרת ופירושה הנכון שכתבנו, אין אדם יכול למחות ביד חבירו שלא לסמוך, וכשיבא הלה לסמוך הוא מוחה בידו, ומשום דלמא תחזיק ליכא למיחש, דכיון דא"י למחות אין לו חזקה עכ"ל, משמע לכאורה למה דמסכים בשיטת הר"י מיג"ש גם בחלון מותר לפתוח וא"י למחות בידו כמו בגפת, ואמנם אם הפי' כן יקשה לנו בתמיה גדולה דברי הרמב"ן פ' חזקת הבתים בסוגיא דחלון המצרי, די"ל כדעת הרי"ף דהיזק ראיה בחלון אין לו חזקה, וכל הסוגיא דחלון צורי דיש לו חזקה, היינו בפתוח לחורבה דאינו מזיקו, לו חזקה, היינו לענין דאינו יכול בעל החורבה לבנות ולהאפיל עליו נגדו וע"ז אמרינן שם למטה מד"א יש לו חזקה ויכול למחות, היינו כיון דיש לו חזקה יכול למחות בטענה שמא תחזיק עלי הרי אף דפתוח לחורבה יש לו חזקה, ומכח החזקה יכול למחות:

וביותר דשם בדברי הרמב"ן עצמו מבואר דאזיל בשיטת הר"י מיג"ש, ממ"ש שם דהא דאר"ז למעלה מד"א אין לו חזקה וא"י למחות, הך דא"י למחות אפילו בפתוח לחצר, דאלו בחורבה כיון שאינו מזיקו, וגם לא יהי' לו חזקה פשיטא דא"י למחות, וגם ר' עלאי דפליג דאפילו למעלה מד"א יכולים למחות, היינו רק בחצר אבל בפתוח לחורבה מודה דא"י למחות, כיון דלא יהי' לו חזקה עיי"ש. וקשה מאי דוחקיה בזה, ולא מפרש דטעמא דר' עלאי אף בפתוח לחורבה יכול למחות בטענה דלא אתעצם עמך בדין, ותזיקני בראי' דמייתית שרשיפא, אע"כ דקאי בשיטת הר"י מיג"ש דלמסקנא אזדא לה טענת מתעצם עמו בדין, א"כ מ"ש מגפת דמותר לסמוך סמוך

למיצר חבירו כשאין שם כותל, ולא חיישינן שמא תחזיק עלי, דכיון דא"י למחות לא יהי' לו חזקה, מה"ט גופא יהי' מותר לפתוח חלון לחורבת חבירו וממילא לא יהי' לו חזקה, ומ"ש דבגפת תלינן החזקה במחאה ובחלון תלינן המחאה בחזקה, ומצאתי אח"ז בתשו' מהר"א ששון (סי' פ"ז) שתמה על הריב"ש (סי' תע"א) שכתב דהסכמת הרמב"ן בפותח חלון לחורבת חבירו יש לו חזקה, וא"י להאפיל עליו, והקשה עליו מדברי הרמב"ן פ' לא יחפור דמשמע להדיא דאין לו חזקה עיי"ש, ומאד נפלאתי על גאונו, הלא כדברי הריב"ש מבואר להדיא בהרמב"ן בסוגיא דחלון המצרי וכנ"ל, ודברי הריב"ש נכונים, והתמיה קיימת על הרמב"ן דלכאורה דבריו סותרים אהדדי ולזה נ"ל דכשנדקדק בדברי הרמב"ן בסוגיא דחרדל בלשונו הזהב שהעתקנו דפתח בתרתי, דלגרסת רש"י הבא לסמוך גפת א"נ הבא לפתוח וכו' וסיים בחדא דלשיטת הר"י מיג"ש מותר לסמוך ולא כתב דמותר לפתוח, מזה נראה דבכוונה ובדקדוק כ"כ, והיינו דיש לחלק דבגפת וכדומה שעושה הכל בשלו ואינו משתמש בשל חבירו ל"ש חזקה, דלמה ליה למחויי כיון דאינו מחזיק דבר בשלו, וליכא חזקה אא"כ היכא דיכול למחות בשום טענה. ותליא החזקה במחאה, מש"ה הדין דמותר לסמוך מקודם וא"י למחות, וממילא לא יהי' לו חזקה ועי' לקמן עוד טעם דליכא חזקה בגפת] משא"כ בפותח חלון לחורבת חבירו דמשתמש באויר חבירו, בזה אף אם הדין דאינו יכול למחות לפתחו, מ"מ הוי חזקה, כיון דמשתמש ברשות חבירו הו"ל להודיע שאינו מוחל לו האויר, וכמ"ש הרמב"ן כיוצא בזה בחי' פ"ק דבבא בתרא באחין שחלקו דא"י לכופו ולסתום ואעפ"כ הוי חזקה, וכ"כ הריב"ש בתשו' (סי' תע"א) להשיג מזה על הרא"ש דס"ל כיון דא"י למחות לא הוי חזקה, וכתב וז"ל ולדבריו אף אם א"י לעכב עליו מלפתחו, למה אין לו חזקה של ג"ש דהרי הי' יכול למחות בסוף כל ג' וג', ולא יחזיק עליו לענין שאם יבא לבנות כנגדו לא יצטרך להרחיק, וכיון דלא מיחה י"ל דהוי חזקה עכ"ל, א"כ י"ל דבחלון מודה הר"י מיג"ש דיש לו חזקה כיון דמשתמש באויר חבירו, וממילא יכול למחות דשמא יחזיק עליו, משא"כ בגפת דאינו נהנה בשל חבירו אין לו חזקה אא"כ דיכול למחות בו, ואם כן לק"מ על דברי הרמב"ן, ובלא"ה צ"ל כן לשיטת הר"י מיג"ש עצמו, למה שכתב הריב"ש בתשו' שם להוכיח דלהמפרשים דר"ז מיירי בחלון הצורי, וע"כ דבחלון הצורי אף למעלה מד"א ליכא היזק ראיה, ע"כ מוכח דגם בחורבה יש לו חזקה א"כ תיקשי קושייתנו על הר"י מיג"ש דמפרש לה בחלון המצרי, וע"כ דפתוח לחורבה יש לו חזקה, אע"כ כמו שכתבתי וברור

ונ"ל להביא ראיה לזה מהרשב"א (סי' אלף קמ"ד) שכתב דיכול למחות לחבירו לפתוח חלון לחורבתו דשמא יבנה חורבתו ויהי' טורח בסילוקו, כדמוכח פ' לא יחפור מפרכת הש"ס מכל הני דמתני' ומכ"ש עכשיו דרבתה המחלוקת בחכמי ישראל אם היזק ראי' יש לו חזקה, ושמא יעמוד ב"ד וידונו דיש לו חזקה, ואע"פ שאינו מזיקו עדיין ונמצא זה זקוק למחות תמיד עיי"ש, וקשה מנ"ל להוכיח מפרכת הש"ס לסברת טורח בסילוקו דלמא התם הטעם שמא יחזיק עליו, משא"כ בחלון דל"ש שמא יחזיק כיון דהיזק ראיה אין לו חזקה, ואי דס"ל כיון דא"י למחות לא יהי' לו חזקה, היכי מסיים כ"ש שרבתה עתה מחלוקת ושמא ידונו שיש לו חזקה, הא אם א"י למחות אין לו חזקה, ואיך תלה טעמא דמחאה בחזקה ומוכח דתולה מחאה בחזקה, א"כ י"ל דמה"ט בגפת אסור, ומנ"ל הך סברא דטורח בסילוקו, אע"כ כנ"ל דבגפת וכדומה בזה תולה חזקה במחאה, ומוכח סברא דטורח בסילוקו, רק בחלון דמשתמש באויר חבירו תליא המחאה בחזקה, ושפיר כתב שמא יבא ב"ד וכו' וזה סייעתא גדולה למה שכתבנו

אח"כ מצאתי שהעתיק בתשו' מהריב"ל (בספר ג' סי' ל"ג ובסי' נ"ז) לשון הר"ן שהועתק לו בזה הענין, וז"ל ובשאר נזקים שאינם מזיקים עכשיו כמו גפת וכו' לפי שיטת רש"י לאו כל כמיניה לסמוך דאפילו יאמר אסמוך עכשיו ולכשיבנה חברי אסלק נזקי אין שומעין לו, כדי שלא יצטרך חבירו להתעצם עמו בדין, ומכאן נמי שמעינן מי שבא לפתוח חלון לחורבת חבירו אע"פ שעכשיו אינו מזיקו כלל יכול למחות בו, כיון דאלו בא לבנות מזיקו וסתם חרבות עשויים לבנות, אבל לשיטת הר"ם כל נזקים דלא מזקי מעכשיו סומך עד שיבא חבירו לסמוך, אבל מ"מ נ"ל דאפילו לפ"ז אם בא לפתוח חלון על חורבת חבירו, אע"פ שאין עכשיו מזיקו מ"מ הרי הוא מחזיק עליו, וכשיבא לבנות יצטרך להרחיק כנגד חלונותיו שלא יאפיל עכ"ל, הרי בההיא דמחלק דבגפת א"י למחות ובחלון יכול למחות מחששא דשמא יחזיק עליו, והיינו ג"כ כסברא הנ"ל, והרשב"א דנקט שמא יבא ב"ד וכו', ה"ה דהוי מצי למימר בפשיטות שמא יחזיק ויצטרך חבירו להרחיק שלא יאפיל, עכ"פ מה שכתבתי נראה ברור בדעת הר"י מיג"ש והרמב"ן לחלק בין גפת לחלון, דבגפת מותר לסמוך ואין לו חזקה, ובחלון יכול למחות ויש לו חזקה, ודעת הרא"ש דחלון שוה לגפת וא"י למחות ואין לו חזקה, וההיא דחלון צורי מפרש לה בפתוח לחצר, וסבירא ליה דהיזק ראיה יש לו חזקה, וברור:

ועדיין צריך ביאור במ"ש הרמב"ן בסוגיא דחרדל הנ"ל, דלרש"י אסור לסמוך גפת וכיוצא בזה, וא"י לפתוח חלון לחורבת חבירו מטעם דיכול לומר שמא אבנה חורבתי ונמצאת מזיק אותי דקשה לסלוקי ועוד שמא תחזיק עלי, וכתב הרמב"ן וז"ל, ואע"פ שנראה לנו שא"י להחזיק עליו הואיל דאינו מזיקו עדיין בכך א"נ לדברי האומרים דהיזק ראיה אין לו חזקה מצי לדחויי מה"ט דכתיבנא עכ"ל, ר"ל מטעם הא' דטורח בסילוקו, והרי דס"ל דאפי' בחלון שנשתמש באויר חבירו אין לו חזקה, דהא מיירי בחלון כדתלי לה בחזקה דהיזק ראיה וא"י למחות רק מטעם דטורח בסילוקו, וממילא למה שהעלה להלכה כר"י מיג"ש דדחיא למסקנא לסברת טורח בסילוקו, ממילא גם בחלון רשאי לפתוח, והדרא קושייתינו לדוכתא הסתירה בדברי הרמב"ן :

ונ"ל דהפירוש בדברי הרמב"ן כך הוא, דאעפ"י שנראה לנו דאין לו חזקה, היינו אף אם יכול למחות, מ"מ לא הוי חזקה לענין זה דאם יבנה חורבתו ויזיק אותו שלא יצטרך לסתום החלון, דמה שלא מיחה כיון דעדיין אינו מזיקו מחל לו החלון כ"ז שלא יזיקנו, אבל לאותה שעה שיזיקנו לא מחל לו ולא הוי חזקה ויצטרך לסתום מ"מ יכול למחות בטענת טורח בסילוקו, והיינו רק לענין שיהי' לו חזקה לשעה שיזיקנו בזה לא הוי חזקה, אבל כ"ז שאין מזיקו יש לו חזקה שא"י להאפיל עליו, ופירוש זה למדתי מדברי הריב"ש בשו"ת (סי' שכ"ב) ותשובת מהר"א ששון (סי' פ"ז) דפירשו לה להרמב"ן דאין לו חזקה, היינו אם נניח שיכול למחות ולא מסברא כיון דא"י למחות אין לו חזקה, א"כ י"ל כמ"ש דיש לו חזקה עכ"פ לשעה שאינו מזיקו שא"י להאפיל עליו, אלא שמתוך דברי מהר"א ששון נראה דפירש בדברי הרמב"ן דאין לו חזקה כלל וכלל כיון דאינו מזיקו לא חש למחות בו, אלא מדברי הריב"ש הנ"ל מבואר היטב דאין לו חזקה לענין זה דאם יזיקנו דצריך לסלקו, ומ"מ הוי חזקה, דכ"ז שאינו מזיקו א"י להאפיל עליו, ונראה הטעם שזה מחל לו האויר אבל מ"מ נזקו לא מחל לו, וקצת דייקא כן בלשון הרמב"ן שכתב א"נ לדברי האומרים דהיזק ראיה אין לו חזקה וכו', וזהו מספיק רק להזיקו ולא להאפיל עליו, משמע דגם לטעם הראשון כן, ובאמת דמכל מקום יכול למחות מחששא דיחזיק שלא יכול להאפיל עליו, אלא דנקט טעם הא דטורח בסילוקו דזהו טעם מספיק על כל הני דמתני':

ומעתה אף למה שהסכים הרמב"ן לשיטת הר"י מיג"ש דבגפת אינו יכול למחות בידו לסמוך מקודם, דלא חיישינן לסברת טורח בסילוקו, וגם ל"ח שמא יחזיק, דכל שא"י למחות אין לו חזקה, היינו דוקא בדבר שעושה ברשות עצמו ואינו משתמש בשל חבירו, גם בלאו הכי השתיקה והסבלונות בשעה שאינו מזיקו לא הוי חזקה על אותו שעה שיזיקנו ויצטרך לסלקו, מש"ה א"י למחות, אבל בחלון הוי חזקה, כיון דמחזיק בשל חבירו אף שא"י למחות הוי חזקה, ואף אם יבנה חצירו ויזיקנו יצטרך לסלקו דלשעה שיזיקנו לא החזיק, מ"מ הוי חזקה לענין שא"י להאפיל עליו, מש"ה יכול למחות ואם לא מיחה הוי חזקה שא"י להאפיל עליו, אבל אם בנה חורבתו ומזיק אותו צריך לסתום החלון, ואין סתירה בדברי הרמב"ן:

ומאד מדוקדקים דברי הריב"ש (ססי' תע"א) דסיים בשיטת הרמב"ן וסייעתו דבפותח חלון לחורבת חבירו יש לו חזקה לענין שאינו יכול להאפיל עליו, דייק בלישנא לענין שאינו יכול להאפיל עליו, דהיינו דוקא לענין זה הוי חזקה, אבל לא לשעה שיזיקנו:

ובעיקר סברת הרמב"ן דבהחזיק בשעה שאינו מזיקו דאינו מועיל לשעה שיזיקנו, נראה לי דהרבה חולקים עליו, ה"ה רבינו יונה שהביא הרא"ש דבגפת יכול למחות שלא יסמוך עד שיסלקנו אח"כ דשמא יחזיק עליו, הרי החזקה מהני אף לשעה שיזיקנו, גם בתוס' (ד"ה ה"נ בלוקח) מ"ש בשם רבינו תם דמיירי בהחזיק בה וטוענים ללוקח, הרי דס"ל ג"כ דמהני חזקה שהחזיק קודם עשיית הבור שא"צ לקוץ אף אחר שיהיה הבור ויזיקנו, גם מדברי הרשב"א (סי' אלף קמ"ד) הנ"ל מבואר כן, דהא כתב שמא יבא ב"ד וידונו בהיזק ראיה דיש לו חזקה, הרי דלפי הצד דהיזק ראיה יש לו חזקה אין צריך לסתום החלון ומהני החזקה שהחזיק בעוד שלא היה מזיקו, וראיתי בתשו' מהר"א ששון הנ"ל שהוכיח בהיפוך מדברי הרשב"א הנ"ל, מדכתב תחילה דיכול למחות משום טורח בסילוקו ולא כתב שיחזיק עליו, אע"כ דלא מהני החזקה כיון דאינו מזיקו עדיין כדעת הרמב"ן:

ולענ"ד ליתא, דהא דלא חש לשמא יחזיק, היינו כיון דבאמת היזק ראיה אין לו חזקה, ואדרבא מסוף דבריו מבואר דלא כהרמב"ן וכמ"ש לעיל ונראה דכוונת מהר"א ששון ממה דלא חש לשמא יחזיק לענין שא"י להאפיל עליו. אע"כ דלא מהני חזקה ולטעמיה אזיל דס"ל בכוונת הרמב"ן דגם לענין זה לא הוי חזקה, אבל באמת העיקר כמ"ש, גם ממ"ש הרא"ש בההיא דיונה פפאה וכ"כ הטור (סי' קנ"ה) דבקוטרא ובה"כ אף בהחזיק מקודם לא מהני דמקודם א"י למחות. וכיון דא"י למחות אין לו חזקה. משמע דאם היה יכול למחות, היה חזקה אף דאינו מזיקו עדיין. הרי ביררנו דעת תוס' והר"י והרא"ש והרשב"א והטור דלא כהרמב"ן בזה גם בדברי הרמב"ן בסוגיא דיונה פפאה לא ס"ל כן, וכמ"ש הב"י גם בתשו' הריב"ש (סי' שכ"ב), מזה נראה דהרמב"ן בעצמו ספוקי מספקא ליה, ולא אתי ספיקא דהרמב"ן ומוציא מידי ודאי חבל הנביאים הנזכרים לעיל:

אמנם באידך סברת הרמב"ן הנ"ל שכתב א"נ לדברי האומרים היזק ראיה אין לו חזקה, דמבואר דס"ל אף בהחזיק בעוד שלא היה מזיקו לא מהני כיון דלאותו נזק שמזיקו עכשיו אין לו דין חזקה, בזה מסייעים לו דברי הרשב"א בתשו' הנ"ל במ"ש דשמא יבא ב"ד וידונו דהיזק ראיה יש לו חזקה, משמע דלפי האמת דהיזק ראיה אין לו חזקה, לא מהני גם החזקה שהחזיק מקודם, אמנם מתוך דברי הרא"ש והטור הנ"ל בקוטרא ובה"כ מבואר דחולקים גם בזה דהא כתבו בקוטרא ובה"כ לא מהני חזקה אף דהחזיק מקודם, דהא מקודם א"י למחות. משמע דאם היה יכול למחות היה מהני החזקה כיון דהחזיק מקודם ונ"ל טעמם בזה דעיקר הסברא דלא מהני חזקה לקוטרא ובה"כ משום דמסתמא אינו מוחל לו, וידוע לכל שאין דרך ב"א למחול זה וא"צ למחות, וכל זה אם כבר הנזק מוכן, אבל אם החזיק מקודם י"ל מדלא מיחה מחל לו. דהו"ל למחות כיון דא"י לכל שאינו מוחל לו, דהא אינו מזיקו עכשיו, הרי מבואר דהרא"ש והטור חולקים גם בזה על הרמב"ן:

ונבאר ג"כ בענין היתר דלקיחה מחלוקת הפוסקים בזה דלפי גרסת הר"ח והרא"ש והר"י מיג"ש דגרס אלא אמר רבא, לכולהו בהיתר דלקיחה א"צ להרחיק לעולם, אמנם יש לעיין במ"ש הרא"ש בפ"ק בההיא דב' אחין שחלקו דאין להם תלונות זה על זה דצריך לסתום החלון, והא נעשה ברשות גמור בהיתר, ואף אם נימא דהתם הטעם משום דמוכר בעין יפה מוכר, וכשמכר לזה החצר מכר בעין יפה שלא להזיק אותו וכמ"ש הרשב"א בתשו' הובא בב"י (ססי' קנ"ד) במוכר חצר ושייר הבית לעצמו דצריך לסתום החלון דמוכר בעין יפה מוכר, מ"מ קשה ממ"ש הטור (סי' קנ"ד סל"ט) בראובן שמכר או נתן הבית לשמעון והחצר ללוי דצריך שמעון לסתום החלון, והתם דמכר לשניהם כאחד דלכל אחד מכר בעין יפה תיקשי אמאי צריך לסתום, הא נעשה בהיתר גמור, גם אם נימא דבאחים שחלקו הטעם דמוכר בעין יפה מוכר שלא להזיק אותו, א"כ ע"כ הא דאמרינן אלא אמר רבינא וקיי"ל דבלוקח א"צ להרחיק, היינו בלקחו שניהם כאחד, זה משרה וזה ירק, אבל במוכר שמכר חצי שדה לחבירו, וזרע ירק צריך המוכר להרחיק המשרה, ובאמת בהרא"ש העתיק פירש"י בלוקח היינו שמכר חצי שדה לחבירו וזרע ירק, וכן בטור (סי' קנ"ה ס"מ) כתב כן, ואף דאפשר לחלק בין משרה לחלון, דבחלון שניזק גוף החצר בזה שייך בעין יפה מוכר שלא להזיק החצר שמכר לו, אבל במשרה וירק אינו בגוף המכירה שמכר השדה שמניח בה הירק דאפשר לעשות בה דבר אחר, ודוחק גם בטור משמע דבכל הניזקים כמו בגפת וכותל א"צ להרחיק להרא"ש אף דמזיק גוף הכותל שמכר לו:

ולזה נראה לענ"ד דהרא"ש והטור לשיטתייהו דכתב הרא"ש בתשובה הובא בטור סי' קנ"ד סכ"ב) בכותל שהיה מפסיק בין חלון ראובן לגינת שמעון ואח"כ נפל הכותל. ומזיק ראובן בראיה לגינת שמעון דכתב שם אף לפי שיטת האומרים דא"צ המזיק להרחיק כשסמך בהיתר היינו כיון דהוה דבר המפסיק הוי כמו היתר דלקיחה וא"צ להרחיק לעולם. כ"כ הפ"י שם בתשובה] צריך לסתום. דלא אמרו אלא היכא דהמחזיק סמך בהיתר ואח"כ נתן שם הניזק דבר הניזק, אבל בנידון זה דלא חידש בעל גינה כלום, והחלונות מזיקים להגינות שהיו כבר, והגינות נפסדות ליכא מאן דפליג דצריך בעל החלון לסתום עיי"ש, א"כ י"ל דה"ט באחין שחלקו וב' שקנו יחד דצריך לסתום, כיון דמעצמו ניזק ולא חידש בה כלום:

וה"נ נראה לדינא לשיטת הרא"ש בעושה הכל ברשות. הגפת והכותל. ומכר לשנים כאחד לזה החצי שבו הגפת ולזה החצי שכו הכותל, שצריך להרחיק הגפת כיון שבעל הכותל ניזק מעצמו מבלי שחידש בה דבר, אבל אם לא היה שם כותל ובא לבנות כותל א"צ להרחיק, כיון דנעשה הגפת ברשות גמור ואין בכחו של זה לחדש דבר ולחייב לזה להרחיק הגפת, ומזה הא דא"ר בלוקח וכמו שפירש"י שבא זה לזרוע ירק, וכן י"ל באחים שחלקו אם בא אחד לעשות דבר בחלקו שיהיה ניזוק בו א"י להכריח להמזיק להרחיק א"כ דעת הרא"ש והטור ממש למ"ש הרמב"ן במלחמות בדעת הרי"ף שהבאתי לעיל דלגרסתינו דל"ג אלא, וקיימינן דלוקח צריך להרחיק, היינו דוקא אם בשעה שלקחו כבר היה מוכן דבר הניזוק אבל בלא"ה לא:

זולת במה דנראה בדעת הרמב"ן במלחמות לשיטת הרי"ף דבמוכר חצר ושייר בית לעצמו דצריך לסתום החלון כיון דבשעה שלקח מתחיל ההיזק, וכ"כ להדיא הנ"י בדעת הרי"ף לחלק בין מכר חצר לחבירו ושייר בית לעצמו דצריך לסתום, ובין מכר חורבה לחבירו ואחר כך בנה חורבתו דאין צריך לסתום עיי"ש, בזה משמע קצת בטור דא"צ לסתום, ממ"ש הטור (סי' קנ"ד) ואם מכר החצר ושייר הבית לעצמו, בזה כתב הר"י אברצלוני כיון שמוכר בעין יפה מוכר, כדמכר לו החצר מכרו לעשות בו מה שירצה, וא"י למנע לומר שלא יאפיל עליו עכ"ל, משמע דוקא שיכול להאפיל עליו אבל לא לכופו לסתום החלון, ועי' דרישה שנדחק לחלק דעדיף בזה מאחים שחלקו דצריך לסתום, דהתם מעולם לא היה לזה זכות לשמש בחלון זה משא"כ בשייר בית לעצמו דכבר היה תשמישו בחלון זה לא היה דעתו במכירה שיכוף אותו לסתום: