שו״ת רבי עקיבא איגר – חלק א – סימן קנא

סימן קנא לידידי הרב רבי יוסף ני' אב"ד דק"ק פרענצלא

מבלתי יכולת כעת לעשות רצונו להחיש דברי תשובתי מיד כפעם בפעם, כי גדל הכאב מאוד ל"ע בעפעפי עיני, ואין בכחי להשיב תשובה שלימה על שאלה כזו המסתעפת לכמה ענפים, ולמען הפיס דעת אביו הקצין ר"ז ני' אשר דואג לבל יראה העדר תשובתי בד"ת לעיני העדה אשר זה מקרוב רו"מ שוכן בתוכה, כאלו נקלה כבודו בעיני, עשיתי זאת וחפשתי תוך קונטרסיי, ומצאתי אחד מהם אשר הכינותי בעניי בימי חורפי מדבר בענינים אלו, והנני שולחו ליד רו"מ, וממנו יקח את הטוב בעיניו אחרי עיונו היטב: ידידו עקיבא

קונטרס במילי דנזיקין בענין הרחקת גפת וזבל ויתר נזקים השנויים שם, דקיי"ל דצריך להרחיק כשיטת ר"ח והרמב"ן, דכולי הוי גירי דיליה כמו שמבואר לכל אחד טעמו בנ"י בסוגיא דמרחיקים סולם מן השובך, ומקורו בהרמב"ן בחדושיו בדיני דגרמי, וכל זה בבא לסמוך סמוך לכותל חבירו, דבשעה שמניח הגפת מתחיל ההיזק ונעשה מכחו הוי גירי דיליה, אבל בבא לסמוך סמוך למיצר חבירו דעת התוס' דאין יכול למחות בידו אף אם יבנה זה כותלו א"צ להרחיק הגפת, ולא מבעיא לשיטת הר"ח והר"ת שהביאו בתוס' דגרסינן אלא אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק א"ע, ופירושו, דהש"ס חזר בו מכל הני שנוייא דלעיל, דאף לרבנן היכא דליכא משום כל מרא ומרא, מותר לסמוך, ומודה רבא לאביי היכא דליכא משום כל מרא ומרא, והנראה מדבריהם, דאף לאחר שבנה זה כותלו אין צריך להרחיק הגפת שסמך מקודם:

וראיה לזה דהא לפי פירושם מבואר דר"י מתיר בחרדל, היינו דגם בעל הדבורים אין צריך להרחיק כיון שסמך מקודם, אף דאחר כך סמך זה חרדלו אין צריך להרחיק הדבורים שסמך מקודם, וגם רבנן דר"י ס"ל הכי, והא דאצטריך הש"ס לומר דרבנן ס"ל דבעל הדבורים אינו מזיק לחרדלו, היינו דבלא"ה היה מותר לסמוך את חרדלו כיון דגם הדבורים מזיקו וכמ"ש תוס', אבל לענין הרחק בעל הדבורים אף אם היה מזיקו, א"צ להרחיק כיון שסמך מקודם, אף דזה יש לדחות, לומר דבעלמא היכא דאין השני מזיק להראשון, ורשאי לבא לגבול הראשון צריך הראשון להרחיק עצמו אף שסמך מקודם ושאני בחרדל ודבורים, דמהראוי כיון שהשני בעל החרדל מזיק להראשון, בעל הדבורים, א"י לבא כלל לסמוך להדבורים, ויהי' מוטל עליו כל חיוב ההרחקה, וכמ"ש תוס' לענין לוקח, דאף בס"ד דהמוכר צריך להרחיק מ"מ אם גם השני מזיק להראשון על השני להרחיק, וה"נ כן, אלא כיון דמ"מ גם הראשון עשה קצת שלא כהוגן, דהיה לו לחוש שמא ירצה זה לסמוך חרדלו מש"ה רשאי השני לסמוך, א"כ י"ל דדי בזה להתיר להשני לסמוך אבל לא שנכריחהו מכח זה לחייב להראשון להרחיק, כיון דמ"מ השני מזיק להראשון, מ"מ נ"ל דוחק לחלק כיון דסוף סוף הדין דהשני מותר ולא ממילא יהיה הדין דיכריח להראשון להרחיק חצי ההרחקה, ולא דמי ללוקח, דהתם באמת אין השני רשאי לסמוך וממילא אין על הראשון שם מזיק, מה שאין כן הכא, אלא על כרחך דגם בעלמא כל שסמך מקודם אין עליו כלל חיוב הרחקה לעולם:

הראי' ב' ממ"ש תוס' דרבא מודה לאביי היכא דליכא משום כל מרא ומרא. משמע דמודה ממש לאביי באילן קדם דלא יקוץ מה"ט. אף שאח"כ יעשה זה בורו ה"נ לרבא:

הראי' הג' ממ"ש תוס' (דף כ"ה ע"ב ד"ה עני והעשיר וכו') דלר"ת אידחי לה למסקנא טעמא דדירה שאני. אלא הטעם דסמך מקודם. אף שאח"כ בנה זה אוצרו מ"מ א"צ להרחיק, וגם בההיא דיונה פפאה נדחק לפרש כיון דלא קביעי תשמישתיה צריך להרחיק. אבל בלא"ה לא היה צריך להרחיק כיון דסמך מקודם. וכ"כ במאור דלשיטת ר"ח ור"ת אדחי למסקנא לההיא דדירה שאני. עיי"ש:

כל הנך ראיות יתנו עדיהן ויצדיקו דלשיטת ר"ת ור"ח כל שסמך הגפת וכדומה קודם שהיה הכותל במיצר חבירו א"צ להרחיק לעולם. אלא אפילו לשיטת רש"י ור"י דלא גרסי אלא. ונדחו כל שינויי דהש"ס. מ"מ י"ל דמודו לדינא דכל הסוגיא קאי לרבנן דלא בעי גירי דיליה. אבל למאי דקיי"ל כר"י דבעי גירי דיליה. אף בגפת וכדומה דמקרי גירי דיליה היינו אם כבר ישנו שם הכותל דבשעה שמניח הגפת מת"י מתחיל ההיזק ובא ההיזק מכחו ממש, אבל אם סמך מקודם, דבשעה שמניח ליכא התחלת נזק, ואח"כ כשבנה זה כותלו ההיזק נעשה ממילא, לא מקרי גירי דיליה. וכן מבואר בתוס' (ד"ה מרחיקים את הגפת וכו') וכ"כ ג"כ בנ"י. דהא דפרכינן הא ליכא כותל סומך, היינו לרבנן, אבל לר"י ודאי מותר דכל שסמך מקודם לא הוי גירי דיליה עיי"ש. כל זה נראה ברור לפי ענ"ד

ומ"ש הטור (ססי' קנ"ה) אחר שכתב כל הרחקות שבפרקין, דלשיטת הרי"ף ורש"י אסור לסמוך בצד מיצר חבירו אף אם אין שם כותל עיי"ש, אינו מוכרח דאפשר דסברי בזה כתוס' והנ"י, דלר' יוסי כל שסמך מקודם לא הוי גירי דיליה [ובדעת הטור צ"ל דס"ל בפשיטות דלעולם מקרי גירי דיליה, וכדעת הרמב"ן שנכתוב בפנינו וכמו שאבאר דגם דעת הרא"ש כן], ואדרבא לכאורה קצת ראיה לזה כדי שלא יקשה עלינו הסתירה בדברי רש"י, הכא בסוגיא ס"ל דאף ברשות דלקיחה צריך להרחיק, ולעיל (דף ז') בהא דאמרינן האחים שחלקו אין להם חלונות זה על זה, כתב רש"י שאין עליו לערער על סתימת אורו, ומלשון זה דקדק הרמב"ן שם דס"ל לרש"י דדוקא להאפיל עליו רשאי, אבל אינו יכול לסתום חלונו, ועי' תשו' הריב"ש (סי' שכ"ה) כתב הטעם דההיזק נעשה כבר ברשות עיי"ש, וקשה מאי אולמא אחים שחלקו דהוו כלקוחות מלוקח דעלמא, אבל אם נפרש דס"ל לרש"י כהתוס' והנ"י הנ"ל ניחא, דכל הסוגיא לרבנן, אבל לדינא למה דקיי"ל כר"י דבעי' גירא, כל שנעשה ברשות הוי אח"כ היזק דממילא ולא הוי גירא דיליה, אף דבנ"י כתב לחלק דדוקא בגפת דלא הוי גירא דיליה אם סמך מקודם כיון דאינו עושה מעשה אח"כ, אבל בחלון שהוא בעצמו בראיתו מזיקו בכל שעה, בזה אף שעשה החלון מקודם מקרי גירי דיליה, מכל מקום י"ל דרש"י ס"ל כדעת הי"א שהובא בהגהת ש"ע סי' קנ"ד סט"ז] דגם בחלון מקרי גירי דיליה [עיי"ש] ומיושבים דברי רש"י הנ"ל היטב, ולפנינו יבואר עוד:

אמנם דעת הרמב"ן בחי' דהא דפרכינן לרבא כי ליכא כותל אמאי סמיך, היינו אף לר"י דאף שסמך מקודם הוי גירי דיליה כיון דבידו הניח שם דבר המזיק אם יבנה זה כותלו ודבר המזיק נעשה בשעה שהניח אותו שם, וכיון דאילו איתא לכותל הוי גירי דיליה, השתא נמי הוי גירי דיליה עיי"ש, וכ"כ הריב"ש בתשובה (סי' תע"א) ודעתו שם בפירוש הסוגיא דזה ברור דאף אם סמך מקודם, מ"מ כשיבנה זה כותלו צריך להרחיק, אלא דלענין אם יכול לסמוך מקודם על סמך שיסלקנו משם לעת שיהיה שם דבר הניזוק, זה תליא בחילופי גרסאות, לגירסת רש"י ודעמיה דלא גרסי אלא, יכול למחות בטענה שאינו רוצה אח"כ להתעצם עמו בדין, אבל לפי הגרסא אלא, הסכים לפי' הר"י מיג"ש דעיקר שינוייא דהש"ס מהדר ביה מסברת המקשה, ולא חיישינן לסברא שיצטרך להתעצם עמו בדין, ומותר לסמוך מקודם, ואח"כ כשיבנה זה כותלו צריך להרחיק דבר המזיק:

וכל זה בסומך למיצר חבירו, אבל אם היה כל החצר שלו והניח שם הגפת, ואח"כ מכר המיצר שבצד הגפת, לגירסת רש"י צריך להרחיק אח"כ כשיבנה זה כותלו, ולגירסת הר"י מיג"ש בהיתר דלקיחה שעשה ברשות גמור א"צ להרחיק, כ"ז מבואר בחי' הרמב"ן ועי' עוד בהרמב"ן במלחמות דעה שלישית בזה לפי פירושו בדעת הרי"ף דל"ג אלא, ואף ברשות דלקיחה צריך להרחיק, היינו דוקא אם בשעה שמכר לחבירו היה שם דבר הניזוק, כגון שמכר החצר שבו הכותל, אבל אם הלוקח בונה שם דבר הניזוק, הוא עצמו מביא ההיזק עליו, א"צ זה להרחיק עיי"ש:

אמנם בטור שהביא דבריו לשיטת רש"י והרי"ף משמע דס"ל גם בדעת הרי"ף כשיטת רש"י, ולעולם צריך להרחיק אף ברשות דלקיחה, וכפי הנראה דעת הרמב"ן נוטה יותר להלכה כהר"י מיג"ש. וקיימינן דברשות לקיחה אין צריך להרחיק. אבל בסומך למצר חבירו צריך להרחיק אף שסמך מקודם. ודוקא אחר שבנה זה כותלו. אבל מקודם א"י להכריחו לסלק ודו"ק:

והנה בדעת הרא"ש יש לעיין טובא. שהרא"ש הביא ג"כ פי' ר"ח ור"ת והסכים עמהם דגרסינן אלא וכו'. א"כ היה נראה דדעתו בכל זה כמו שכתבנו בשיטת תוס'. א"כ תיקשי ממ"ש הרא"ש בפותח חלון לחורבת חבירו דא"י למחות בו דל"ש לומר שמא תחזיק עליו. דכיון דא"י למחות ממילא אין לו חזקה. וכשיבנה זה חורבתו ויזיק אותו יכופו לסתמו עיי"ש, וקשה אמאי צריך לסתום אח"כ הלא ביררנו לדעת תוס' דכל שסמך מקודם אין עליו חיוב הרחקה לעולם. ואף די"ל דבזה שאני בחלון שפותח על רשות חבירו ומשתמש באויר חבירו ומדינא אף בפותח לחורבתו יכול למחות בידו ולומר אין רצוני שתשמש באויר שלי. אלא דא"י למחות מטעם דכופין למדת סדום כמבואר לקמן פ' חזקת הבתים (דף נ"ט) א"כ י"ל דמש"ה צריך זה אח"כ להרחיק ולסתום כיון דמזיקו ושוב לא הוי מדת סדום. ובא בטענה שאינו רוצה שישתמש באויר שלו, ולא משום הרחקת נזקים אתי עלה:

אך עדיין תמוה. דבההיא דיונה פפאה כ' הרא"ש דלא מהני להו חזקה להך עצורי דדייקי שומשמי דהוי כמו קוטרא ובה"כ דאין לו חזקה. ואף אם החזיקו מקודם דכיון שא"י למחות לא הוי חזקה עיי"ש. ובזה תיקשי כיון דסמך מקודם. בלאו החזקה לא יצטרך להרחיק לעולם. גם הרא"ש פ"ב דב"ב (סי' ו') כתב וז"ל דאם היתה רפת בקר קודם לאוצר מותר אף דהוי גירי דיליה משום דדירה שאני עד כאן לשונו. משמע דגם למסקנא צריך לטעמא דדירה שאני. וזהו דלא כמ"ש התוס' והטור בשיטת ר"ח ור"ת:

אח"כ מצאתי בתשובת פני יהושע (חח"מ סי' ח') דהקשה כן על הרא"ש. והוסיף עוד קושיא אחת ממ"ש הטור (סי' קנ"ד ס"ח) דבפותח חלון בעלייתו לר"ה. אינו יכול חבירו לומר היום או למחר אפתח וכו' דר"ה הוי הפקר וזכה מהפקר עיי"ש. ולמאי צריך לטעם זה. הא אפילו בלא זכיה כלל מותר כיון דסמך מקודם, ומתוך כך העלה שם הפ"י דדעת הרא"ש דמותר לסמוך קודם שיש שם דבר הניזוק. אבל אח"כ שכשיהיה שם דבר הניזוק צריך להרחיק, והא דכתב הטור בשם הר"ת דמותר לסמוך כשאין שם דבר הניזוק. היינו ג"כ שא"י למחות בו מלסמוך לפי שעה, אבל מ"מ כשיזיק צריך להרחיק, ומש"ה הביא הרא"ש למסקנא ההיא דדירה שאני. ומחולקים תוס' והרא"ש בכוונת הר"ח ור"ת עיי"ש

ועדיין דבריו צריך ביאור, דלפ"ז קשה מה דהקשינו לעיל, אמאי א"צ הבעל דבורים להרחיק לר"י. ואף אם תדחוק כנ"ל, כיון דגם השני מזיק להראשון א"י להכריח להראשון להרחיק. מ"מ קשה דהא גם הרא"ש כתב היכא דליכא משום מרא ומרא מודה רבא לאביי והא לאביי סמך בהיתר מועיל דאין צריך להרחיק לעולם כמו באילן קדם:

ע"כ נראה לענ"ד בכוונת הרא"ש דגם לאביי דס"ל דבסמך בהיתר מהני, היינו דוקא בדבר דלאו גירי דיליה דאף דלרבנן לא בעי גירי דיליה, מ"מ כל שסמך בהיתר אין שם מזיק עליו ומש"ה בבור מותר לסמוך לאביי דסבירא ליה דלא הוי גירי דיליה, כיון דלא סבירא ליה לסברת מרא ומרא וכמו שכתב מהרש"א בתוספות דיבור המתחיל דיקא] ולפי הס"ד דהש"ס דרבא לא אמר הך דכל מרא ומרא רק לר"י, אבל לרבנן בלא"ה אסור לסמוך תרתי שמעת מיניה, חדא דפליג בזה. על אביי וס"ל אף היכא דלא הוי גירי דיליה אסור לרבנן אף בסמך מקודם, הב' מוכח מהא דאסור לסמוך ולא שרינן ליה ע"ד שיסלק להבור כשיחפור זה את בורו ירחיק ג"ט (דהא השתא קיימינן דלרבנן לא בעי מרא ומרא ועי' בהרא"ש] ע"כ משום דמצי טעין איני רוצה להתעצם עמו בדין, ומש"ה פריך הש"ס מגפת וכדומה, דכי ליכא כותל אמאי סומך, לטעון דאינו רוצה להתעצם עמו בדין, ופריך גם מאילן קדם לבור, דהא לרבנן דלא בעי גירי דיליה אסור לרבא אף בסמך מקודם, ולזה משני הש"ס אלא א"ר קס' רבנן על המזיק וכו', והדר ביה מכל הני שינויי, ומחדש לו ב' דברים דגם לרבא הטעם משום מרא ומרא, אבל היכא דל"ש מרא ומרא, מודה לאביי דבדבר דלאו גירי דיליה, אף לרבנן כל שסמך מקודם מהני שאין צריך להרחיק לעולם מש"ה באילן קדם לא יקצוץ, אך בגפת וכדומה דההיזק מגיריה ומכחו, לעולם שם מזיק עליו אף בסמך מקודם לענין דצריך להרחיק לכשיבנה כותלו, אבל מקודם א"צ להרחיק ולא חיישינן לטענת התעצמות בדין ושאני בבור דאסור לחפור על סמך שיסלקנו אח"כ דהא השתא לרבנן ג"כ משום כל מרא ומרא, ול"ש לומר דיסתמנו אח"כ דא"י לסלק ההיזק שנעשה מה שהיה מרפה לארעא, וממיל' נדחה הך סברא דהתעצמות עמו בדין דגם המקשן לא הקשה כן מסברא רק מכח הוכחה מדלא שרי לחפור על סמך שיסתמנו אח"כ, משא"כ למסקנא דקיימינן לרבנן משום כל מרא ומרא. ממילא אין הכרח להך סברא, ומש"ה בגפת כי ליכא כותל סומך והיינו על סמך שיסלקנו אח"כ. ושפיר כתב הרא"ש דרבא מודה לאביי. היינו דבדבר דלא הוי גירי דיליה גם לרבא אליבא דרבנן מהני סמך בהיתר:

ומה דדחקני לומר כן בדעת הרא"ש דאף בגפת הוי גירי' וצריך להרחי' אח"כ. ולא ניחא לי דדוקא בזיזין ומרזב או בקוטרא ובה"כ. דההיזק מתחדש בכל יום שהוא משמש יום יום ומזיק בתשמישו והוי גירי, אבל בגפת י"ל דלא הוי גירי דיליה כל שסמך מקודם. וכדעת התוס' והנ"י, והיה עולה כהוגן הא דהדר מכל הנך שינויי דבכולהו לא הוי גירי דיליה בסמך מקודם, ומהני דא"צ להרחיק לעולם, ואעפ"כ הדין דבחלון וקוטרא ובה"כ והנך עצורי דדייקי שומשמי דלא מהני סמך מקודם, דבהנך אף בסמך מקודם מתחדש ההיזק בכל יום בגירי דיליה, היינו ממ"ש הטור אחר שכלל כל אחד על דגלו כתב (סי' קנ"ה) בד"א כשיש שם דבר הניזוק, אבל אין שם וכו' מותר לסמוך חוץ מחפירת בורו וכו', הרי דכלל כולהו בחדא מחתא, וכי היכי דבדברים המתחדשים בכל יום בגירי דיליה, ע"כ דסמיכה רק לפי שעה, וצריך לסלק אח"כ כשיהיה שם דבר הניזוק, הוא הדין באינך כולהו הוי גירי דיליה, אף שסמך בהיתר כדעת הרמב"ן להריב'"ש הנ"ל:

ונ"ל דיצא להטור כן, דאם איתא דבגפת וכדומה לא הוי גירי דיליה בסמך מקודם, וממילא אף לרבנן מהני בסמך מקודם לרבא, בזה סבר כאביי, א"כ בגפת וכדומה בסמך וליכא כותל אין צריך להרחיק לעולם, א"כ תיקשי מה דפסק הרא"ש בפותח חלון לחורבת חבירו דא"י למחות דל"ש שמא תחזיק, קשה דמ"מ ימחה בטענת דאינו רוצה להתעצם עמו בדין כסברת המקשן, ומה"ת לומר דהדר ביה התרצן מהך סברא, דהא מגפת וכדומה אין ראיה דהתם א"צ להרחיק לעולם, אבל בחלון וקוטרא דיצטרך אח"כ להרחיק י"ל דגם מקודם יכול למחות כסברת המקשן, אע"כ דס"ל להרא"ש כהרמב"ן דבגפת וכדומה הוי גירי אף בסמך מקודם, ולמסקנא בליכא כותל דסומך, היינו על סמך שיסלקנו אח"כ, ומוכח דהדרינן מסברת עצמות עמו בדין, כן נראה לענ"ד ברור בכוונת הרא"ש והטור

ולפ"ז נ"ל דלשון הטור אינו מדוקדק כ"כ, שכתב (בסי' קנ"ה סי"ז) וז"ל, בד"א כשישנו שם דבר הניזוק, ואפילו עשאו בהיתר כגון עשאו בשלו ואח"כ מכר וכו', ור"ח ור"ת כתבו כסברא הראשונ' עכ'"ל ר"ל ר"ל למ"ש הר"ח והר"ת כסברא הראשונ' דמותר לסמוך למיצר חבירו באין שם דבר הניזוק, לכ"ש דמותר בעשאו בהיתר גמור דעשאו בשלו, ואלו לפמ"ש דבסומך למיצר חבירו לדעת הרא"ש והטור באמ' צריך להרחי' אח"כ איך עשה ק"ו בהיתר דלקיחה מהיתר דסמך מקודם, הא מהק"ו אינו מוכח רק דא"י למחות בו רק קודם שמזיק אותו, והא באמת לגרסת ר"ח ור"ת בהיתר דלקיחה א"צ להרחיק לעולם, כדפריך המקשן בפשיטות, אי בלוקח מ"ט דרבנן, וע"ז אמר אלא אמר רבא והניחו בסברא דבהיתר דלקיחה א"צ להרחיק לעולם, ובטור משמע דשוים להדדי היתר דלקיחה והיתר דסמך מקודם, גם בהגהת ש"ע סי' הנ"ל כ' וז"ל וכן מותר לעשות בכל נזיקים אלו בשלו כשאין שם דבר הניזוק חוץ מחפירת בור (טור ס"ו בשם הר"ח ור"ת והרא"ש) עכ"ל, מדכתב וכן מותר, משמע דדמי לגמרי לדינא דהמחבר סעי' הנ"ל, שכתב גבי בור דבהיתר דלקיחה א"צ להרחיק לעולם, וע"ז כתב הרמ"א דבשאר נזיקים סמך מקודם הוי כמו היתר דלקיחה בבור, משמע דס"ל בכוונת הרא"ש והטור דסמך מקודם אין צריך להרחיק לעולם:

אמנם אף דהמשמעות כן, כבר ביררנו והוכחנו בראיות נכוחות דאינו כן, דכוונת הרא"ש והטור דבסמך מקודם צריך להרחיק כשיש שם דבר הניזוק

באופן שבררנו דלדעת הרמב"ן והרא"ש והטור בגפת וכדומה, אף שסמך מקודם הוי גירי דיליה, ועיין תשובת הריב"ש (סי' תע"א) דנראה ג"כ דעת הראב"ד כהרמב"ן, ומ"ש הנ"י דבגפת מותר לסמוך מקודם דלא הוי גירי דיליה כיון דסמך מקודם, זולת בחלון, דא"י לפתוח לחורבת חבירו, דכשיבנה חורבתו יהא מזיקו בראיה דהוי גירי דיליה, וכ' ע"ז וכ"כ הראב"ד ז"ל בתשובה וכן הסכים הרשב"א ז"ל עכ"ל, נ"ל דלא קאי אגפת דלא הוי גירי אלא קאי אהך סברא דמקודם יכול למחות בטענת התעצמות עמו בדין, וכן הובא בתשובת הריב"ש הנ"ל, אבל לענין גפת באמת ס"ל דהוי גירי דיליה, וכן הוא להדיא בתשובת רשב"א (סי' אלף קמ"ד) וז"ל שם ואם כל הנך דמתנ' גירי נינהו, כל הנך תיובתא דפ' לא יחפור אפילו לר"י נינהו עד כאן לשונו, הרי להדיא כהרמב"ן, וע"כ מ"ש הנ"י וכ"כ הרשב"א היינו רק לענין סברת טורח בסילוקו, מבואר דכולם ס"ל דאף בגפת הוי גירי אפילו בסמך מקודם, זולת התוס' והנ"י דס"ל דלא הוי גירי, כיון דאין ההיזק מתחיל מכחו בשעה שהניחו, ועי' בתשובת פני יהושע הנ"ל שכתב וז"ל כללא דנקטינן מהנך שמעתתא דלהר"י והרי"ף וכו' פשיטא דצריך להרחיק אפילו בלוקח, מיהו נ"ל דהיינו דוקא בהיזיקות המתחדשות בכל יום, כגון צינור וזיזים שמשתמש בכל יום ומזיק בתשמישתן, אבל הרחקה דגפת וזבל כשעשה בהיתר לא הי' נזק ואח"כ כשנעשה הכותל ההיזק ממילא ולא הוי גירי, דבשעה שהניחם לא הי' מזיק, וכ"כ הנ"י בסוגיא דפ' לא יחפור עכ"ל, ולמה דביארנו במחכ"ת דבריו שלא בדקדוק בזה, דהנ"י קאי בשיטת תוס', אבל הרמב"ן והראב'"ד, והרא"ש והטור והרשב"א כולם חולקים בזה וכנ"ל :