שו״ת רבי עקיבא איגר – תנינא – תשובה מד, קטע 3

ההיתר הב' היותר פשוט ומספיק ג"כ להתיר המקדש בקרובותיה דדמי ממש לההיא דקדושין (דף י"ג ע"א) בחטף סלע מידה וקדשה בו דאינה מקודשת אא"כ שדיך תחילה או שאמרה הן, אבל בשתקה לא דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי, וכן באמר לה כנסי סלע זה שאני חייב לכי וחזר ואמר התקדשי לי בו עיי"ש, ועיין בהר"ן שם דאף דלא טענה אין שקלי ודידי שקלי מ"מ אינה מקודשת, וכן פסקינן בש"ע סי' כ"ח ס"ב, א"כ ה"ה בנ"ד אף אם אמת דהיא מסרה לו הטבעת, מ"מ לא עדיף מאלו שאלה לו להדיא הטבעת דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי, ואף למ"ש הר"ן פ"א דקדושין דאם הי' חייב לה ונתן לה סלע בסתמא ואמר התקדשי לי בו דמוקדשת היינו כיון דסלע זו אינו שלה דמלוה להוצאה ניתנה, אבל אם היה לה פקדון אצלו ואמר לה התקדשי לי בו נראה ברור דדמי לגזילה דיכולה לומר דידי שקלי, ודאי אם אמר לה תן לי טבעת שלך ואקדש אני לך בכה"ג מקודשת דאמרינן דנתנה לו במתנה שיקדש אותה בו, וכן באמר תן לי טבעת לקדש בו אשה, יש מקום לומר כיון דנתנה לו במתנה לקדש בו אשה הוי כשלו, והיא גם כן מתקדשת בו, אבל בנ"ד כפי המובא בשאלה שאמר המקדש סתם למי יש טבעת, ולא אמר לאיזה דבר צריך הטבעת, פשיטא דנותנת לו הטבעת דרך שאלה בעלמא, כמו שהעלה הגאון מוה' מאיר זצ"ל בספר גבורת אנשים (דף ק"ח ע"א) דהאומר לחבירו תן לי זה ונתן לו סתם דלא קנאו המקבל עד שיאמר במפורש לו לשם מתנה, וכ"כ בפשיטות המ"ל פ"ג מהל' אישות והשיג שם על המהרי"ט עיי"ש. [אולם בהר"ן קדושין דף ר"ח ע"ב כתב וז"ל דאי מעיקרו יהיב לה סתם הוא שלה מדין מתנה כדמוכח פרק שבועות העדות וכו' עכ"ל והיינו ממש כדברי המהרי"ט וצ"ע, ואף דיש לפקפק עדיין קצת כיון דיצא קול דנתקדשה. אף דנתברר לנו דאין ממש בקדושין דיכולה לומר דידי שקלי, מ"מ לא מבטלי קלא, כמ"ש בהגהת ש"ע אה"ע סי' מ"ו ס"ד דזמה"ז לא מבטלינן קלא, מ"מ נ"ל כיון דלהפוסקים דמקדש בע"א א"ח לקדושין בודאי אין להחמיר בנ"ד משום הקול, כיון דהקול יצא דנתקדשה בע"א והוי קול ושוברו עמו, א"כ עכ"פ אף דאנן מחמירינן לכתחלה לחוש לדעת הסמ"ג דמקדש בע"א חוששין, נוכל לצרף שיטת הפוסקים דמבטלין קלא, וכמ"ש האחרונים דמדינא קיי"ל דמבטלין קלא, א"כ בודאי ראוי לסמוך ע"ז במקדש בע"א:

וידידי הגאון בעה"מ בית מאיר כתב על זה, דאכתי איכא לספוקי, דלמא במתנה ע"מ להחזיר יהבה ליה כדאיתא בתשובת הרשב"א שבב"י סי' כ"ח, בעובדא אלמנה שתבעה לאיש שיקדש אותה, והוא השיב אין לי טבעת, ואמרה לו בת האלמנה הרי לך טבעת וקבלו וקדשה בו, והשיב להתירה איני רואה, דשמא טבעת זו במתנה נתנה לו הבת, וע"מ להחזירה נתנה לו, ונראה שאף הרשב"א לא חייש שמא במתנה חלוטה נתנה לו, וכדעת המ"ל הנ"ל, אלא חייש מ"מ דלמא במתנה ע"מ להחזיר יהבה ליה, וה"ה נמי דיש לספק בזה בהאשה עצמה כדיהבה ליה סתם, וא"כ היא מתקדשת בו כדאיתא בתשובת רבינו אביגדור שבתשובת הרא"ש כלל ל"ה שכתב על דרך זה מצינו שהאשה מתקדשת לפעמים בפרה דידה:

ובנ"ד שנזכר בשאלה דאמר לה "גיב מיר עס' דהיינו בלשון הקודש תן לי זה, כל זה אינו אלא לדעת חביבי הגאון הנ"ל ששתה מעכ"ת הרב נ"י בצמא את דבריו, ומביא לו סייעתא, אכן לבי השיאני לחלוק עליו להדיא, והברור בעיני שכל מה שנותן לחבירו סתם עפ"י שאלת המבקש תן לי, אינו אלא מתנה גמורה וא"י לחזור בו, ומה דמביא מעכ"ת נ"י סייעתא מהמ"ל פ"ג מהל' אישות ה"ח הי"א, זהו ראיה לסתור דעד כאן לא נחלקו שם אלא בנותן מעצמו סתם בלא שאלת המקבל, אבל כשהמקבל התחיל ואמר תן לי, ועפ"י אמירה זו נתן סתם נ"ל ברור וכ"ע מודו דכיון דלשון תן לי אין סובל אלא תן לי במתנה מה שנתן לו סתם, היינו ודאי מתנה ולא פקדון או שאלה, ומכ"ש לדעת הר"ן כדמביא נמי מעכ"ת נ"י, ויפה כוון מעלתו שזה ראיה ברורה נגד המ"ל ועל ראיית המ"ל מהזן את חבירו מוכרח לחלק, דשם י"ל כיון דכוון לטובתו של חבירו בתורת הלואה, וכן ביורד לתוך שדה חבירו דמכוון לטובת חבירו בתורת הלואה, משא"כ בנותן סתם דבר לחבירו במה שא"י אם צריך לאותו דבר, וק"ל לחלק, וכן משמע מלשון תוס' קדושין (דף ט' ד"ה הך וכו') וי"ל דש"ה דמעיקרא היתה שואלת שלא בתורת קדושין, ויותר היה להם לומר, דמעיקרא לא שאלה אלא בתורת הלואה או שאלה או פקדון א"ו מה דאמרה הב לי אינו אלא לשון מתנה, ומכיון שעפ"י דבור זה נתן לו סתם, פשיטא שתיקה זו הודאה היא, וראיית הגאון מוהר"ם ז"ל הנ"ל מסוגיא פ"ק דבב"מ (דף ט') הי' רוכב על החמור, ודייק כן מלישנא דרש"י שם עיי"ש. וכל הרואה יראה שדבריו תמוהים כי במ"ש א"ו הוא הדבר אשר דברתי וכו', א"י דמה משני בזה מה דהקשה והברור שהיא ראיה לסתור כדכתב בעצמו, ואע"ג דרש"י כתב במתני' וכו', ועיקר פירש"י הוא לענ"ד דבמתני' פירוש להמסקנא דר"י דנתנה לו אינו כאומר זכה לי בהגבהה, אלא הך הגבהה תעשה לצורכי כדי שתתנה לי ואני אזכה בה שפיר קאמר רש"י אי קנה קמא דלא מתכוון להקנות לחבירו [כלומר אלא לעצמו כמו שטוען] הא יהבה נהיליה במתנה, דהרי ע"פ דיבורו ששאל ממנו תן לי שהוא מוכלל מב' אופנים, או שתגביה כדי שתקנהו אתה ואח"כ תתנו לי במתנה, או שלא תכוון כלל לקנותה אלא שתהא הפקר עד שתבא לידי ואני אזכה בה מן ההפקר לכן פירש"י בממנ"פ וליכא לספוקי כלל דאם קנאו לעצמו כמו דטוען, ואח"כ נתנו לו לפקדון, דהרי עפ"י שאלתו דאמר תנה לי אינו סובל אלא לשון מתנה נתנה לו, וכדעתי' ממש, משא"כ השקלא וטריא שאזלו בהעחשבה דתנה לי אין פירושו אלא זכה לי מוכרח לפרש בד"ה אלא לאו ואשמעינן סיפא משנתנה לו טען אותה טענה אני הגבהתי תחילה לצרכי, לא אמר כלום, דגלי דעתי' וכו' אבל א"י לומר א"כ שהרי במתנה נתנה לו, דהי' במשמע אף כי נאמינהו דמתחילה חזר משליחותו ועבר והגביה לעצמו נתנו לו במתנה, וזה ודאי אינו כיון דעבד שליחותו, דהרי הוא אומר זכה לי והוא הגביה לצורך עצמו שוב נתינתו כנתינת סתם בלא אמירת המקבל כלל תנה לי, ולא מבעי' לדעת המ"ל הנ"ל ודאי לשם פקדון נתנו לו, אלא אפילו לשיטת הר"ן, בזה מודה כיון דחזינן דעבד שליחותי' וזכה לעצמו מה"ת דבמעט רגע נשתנה דעתו, ואלו מתחילה הי' חפץ ליתנו במתנה לא הי' משנה בשליחותי', או אך לפקדון נתנו להכי מוכרח לפרש דבאמת אינו נאמן דגלי דעתי', וכן בד"ה סיפא דלא אפשר מוכרח לפרש וא"כ דגלי דעתיה וא"י לפרש משום דבמתנה נתנו לו, היינו נמי מטעם הנ"ל כיון דסברי דתנה לי היינו זכה לי, לא נאמינו שהגביה לעצמו הרי עכ"פ לא עביד כדבעי חבריה מיניה, ומה"ת לומר דבתר הכי יהיב ליה במתנה, ולהכי פירש דמש"ה לא"כ גלי דעתיה כשנתנו לו דאדעתא דידי' אגבהה, ונהי דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, איהו עכ"פ סבר למיעבד שליחות' ומשקר במה דאמר אני זכיתי תחילה, וכיון דמשקר בזה נשאר בהפקר עד דאתי ליד המקבל וזכה המקבל מהפקר, ובזה נ"ל ברור דלא ובעי' אם המבקש תן לי מה דבידך במתנה, אלא אפילו דאמר לו רק תן לי מה שבידך וזה נתן לו סתם הוי מתנה, ולהכי אין היתר בנ"ד, ואי משום דהמקדש מכחיש להעד ואומר דאס זיא האט מיר ניכט דיא האנד געלאנגט' אין בכך כלום, כי לא מצינו בגמרא שיהא מקרי גזילה אלא בחטף מידה, אבל מה שמניחה מרצונה וליטלו מידה עפ"י שאלתו ג"יב עס מיר' אין זה אונס אלא רצון, ועיין תשובת הריב"ש סי' ק"ע עכ"ל:

השבתי להגאון נ"י שדעתי מסכים בזה לדעתו לדחות דעת הגאון מוהר"ם בעל גבורת אנשים, והדין אמת דבאומר תן ונתן לו סתם דהוי מתנה, אך בנ"ד בגביית העדות שנית לא נזכר בעדות העד שאמר המקדש תן לי רק שאמר ווער האנו איין ריכג' לא הוי מתנה ויכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי, ואף דבראשונה העיד העד שאמר גיב מיר עס' מ"מ לגבי דידה יכול לחזור מעדותו, כיון דנתקבל עדותו שלא בפניה דלרוב הפוסקים אפילו דיעבד פסול ויכול לחזור מעדותו, וזהו מספיק רק לגבי דידה להתירה בלא גט, אבל לגבי דידי' להתירו בקרובותיה אין העד יכול לחזור ולהגיד, כיון דהעיד מתחילה בפניו, והגאון נ"י הסכים עמי דאף להר"ן דאפילו בלא שאלת המבקש אמרינן סתמה למתנה, היינו כיון דא"י שחבירו צריך לאותו דבר מה"ת יתן לו דבר בשאלה, אבל כל שחבירו צריך לו אמרינן דבהלואה נתן לו דמה"ט בזן לחבירו, וכן ביורד לתוך שדה לא אמרינן דבמתנה נתן לו, וה"נ כיון דאמר "ווער האט איין רינג' גילה דעתו דצריך אותו עתה לאיזה ענין שפיר אמרינן דבשאלה נתן לו, ומצד חזרת העד כיון דנתקבל שלא בפניו יכול לחזור וכנ"ל:

אולם אף שידידי הגאון נ"י מסכים עמי בזה, דעתי מפקפק מאד, כי בתשובת מהרח"ש חלק אה"ע סי' י"ט כתב וז"ל, ראיתי עתה בדברי ראב"ח ז"ל בתשובותיו סי' ס"ח וז"ל, המקובל אצלינו מפי ספרים וסופרים והר"י אדריבי כתבו בשם הרדב"ז ושארי גדולי הדור דבעניני איסור אישות ל"ש קבלת עדות שלא בפני בע"ד, שהב"ד בעצמם הם הבע"ד, ובין להקל ובין להחמיר אתמרא ע"כ, ומהר"י אדריבי בתשובה סי' ד' הביא דברי הרדב"ז וז"ל אני סובר דמקבלים עדים שלא בפני בע"ד בקדושין דכ"ע בע"ד נינהו לאפרושי מאיסורא, וז"ל המאירי מקבלין עדות שלא בפני בע"ד לאפרושי מאיסורא כגון שיש עדים שנתקדשה, וכן נראה בתשו' הריב"ש בקדושי מורינה, והכי משמע בתשובת הרשב"א הכתובה בקונטרסים, ואני מעיד שכן הי' דעת מהר"י ביר"ב, וכמהו' שמואל מדינא סי' ד' וז"ל אלא שהם הפריזו על המדה לקבל עדות שלא בפני בע"ד לאסור אשה על בעלה, ואני וחבירי חלקנו עליהם בזה, אבל בעדות קדושין לא חלק אדם מעולם, חתמתי שמי הרדב"ז, ע"כ לשון מהרח"ש, והסכים שם עמהם, וחשש ג"כ לדעת הפוסקים דגם בד"מ מהני בדיעבד קבלת עדות שלא בפני בע"ד עיי"ש, וכן ראיתי בתשובת מהר"ם אלשיך סי' ק"ד שכתב וז"ל, והן אמת דאלו עיקר הענין הי' על הקדושין החרשתי כי הנה המהריב"ל בתשובה ח"ב סי' ח' הביא תשו' הרשב"א דנראה ממנה דא"צ קבלת עדות בפניו, אלא בממונא אע"ג דאיהו מסיק דהוי ספק מקודשת, וכן הרב מזרחי סבר בקדושין דבעי בפניו, אבל כיון דליכא אלא ספיקא וכו' ע"ש, הרי שהרבה גדולי חקרי לב ס"ל דבקדושין מהני קבלת עדות שלא בפניו, וממילא אינו יכול לחזור מעדותו, זולת דנצרף לזה דעת הרא"ם ומהריב"ל ולדון בס"ס, כן נראה לענ"ד:

תשובה מו לכבוד הרב ר' אלי' נ"י אב"ד בק"ק פלעשי. ע"ד שאלתו בנשא מינקת חבירו:

הנה בדין שוגג כתב מהרי"ו בשם הא"ז דבנינקת חבירו בשוגג מהני וסגי הפרשה, והתה"ד כתב לחלק דוקא שוגג גמור דלא ידע כלל שהיא מניקה, או בע"ה דלא ידע דין מינקת חבירו, אבל לא ביודע הדין, אלא סמך על איזה סברא להתיר, והמ"ל כתב דמוכח דהר"י אורלייניש חולק על זה ממה דהביא הרא"ש בשמו להוכיח מההיא דפרק אעפ"י, והא התם הוי שוגג גמור בהוראת ר' יוסף עיי"ש, ובאמת החלקת מחוקק נקט סי' י"ג דאפי' הוראת ת"ח שהורה לו כך לא מקרי שוגג גמור, ואזדא לה ראיית המ"ל, וראי' ברורה לזה, דהרי התה"ד בסוף התשובה כתב הגהה אפי' באשת כהן צריך לדקדק היטב בתשובת מיימוני שהשיב מהר"ם למ' יעקב אי סמכינן אחד מד' עיי"ש, היינו דבתחלה כתב דאפי' באשת ישראל יש לסמוך בדיעבד על הגהת מיימוני דבשנה מעוברת ג"כ סגי בכ"ד חדשים, דאף דתלמודא מסיק דוקא באשת כהן סמכינן אחד מד' היינו משום דלאו הלכה פסוקה היא דעת מהר"ם בחודש העיבור עיי"ש, מזה נשמע דבאשת כהן סמכינן על חד מד' אף דהלכה פסוקה דלא כוותיה, ועל זה כתב דצריך לדקדק בתשו' מיימוני אי סמכינן אחד מד', והכוונה על תשו' מיימוני השייכים לסדר נשים סי' כ"ד, דשם כתב דדוקא בההיא דמת תוך ל' יום דמן הדין היה לומר דהלכה כרבנן אלא חומרא בעלמא הוא עיי"ש, ולכאורה תמוה, אמאי לא הביא דמתשובה זו מוכח ג"כ דלא כהא"ז לענין שוגג, דהא שם מבואר דעפ"י הר"ר יעקב עשו כן, וביותר דהמ"ל דייק מדברי התה"ד דס"ל דליכא חולק על הא"ז, דבשוגג לא יוציא, ולזה יפלא אחרי דעסיק בה התה"ד בדברי תשו' מיימוני הרי מפורש חולק על הא"ז, ע"כ דעפ"י הוראת חכם לא מקרי שוגג מעליא, ואזדא לראיית המ"ל:

מ"ש מעכ"ת דמ"מ הוי ראיה, דאם הי' סברא לחלק בין שוגג למזיד מנ"ל להר"י אורלייניש להביא ראיה, דלמא ההיתר רק היכי דלא הוי מזיד גמור, ע"כ דאין שום סברא לחלק, לק"מ, די"ל דפסיקא להר"י אורלייניש דאין לחלק בין שוגג עפ"י הוראה לבין מזיד גמור, ואם קידש כנשא הוי לגמרי כנשא, דהא בסוגיא לא מצינו הדין רק בנשא, אלא דבאנו ללמוד קידש מנשא, וכיון דמצינו עכ"פ דקיל יותר קידש מנשא לענין שוגג קצת, מה"ת לן להמציא דקידש יוצא:

מ"ש מעכ"ת ראיה מתוס' דהקשו בההיא דלא תתארס ולא תנשא, הא י"ל דנקט לא תנשא לענין אירסה בשוגג זהו ליתא, דהא הך ברייתא ר"מ קתני ור"מ לשיטתי' דקניס בדרבנן שוגג אטו מזיד, כדאיתא בגיטין (דף נ"ד ע"ב) והי' הדין דגם בשוגג לא יוציא, אבל לדידן דקיי"ל דבדרבנן לא קנסינן שוגג אטו מזיד י"ל דבשוגג לא יוציא, ומה"ט יש להקשות על המהרש"א דכתב דקולא בקדשה כיון דבלא"ה אסורה לו אינו לר"מ, דהא ס"ל בסוטה דצריך להוציאה בגט ולא יחזירנה, אף דהתם בלא"ה אסורה לו מדאורייתא עיי"ש, א"כ יקשה על ראייתם מההיא דלא תתארס, הא עדיין ישאר הקושי' דהא התם ר"מ הוא ולדידי' גם קידש יוציא, ובעיקר קושיית מהרש"א נראה לענ"ד לחלק דדוקא בקידשה דמיד כשחלה איסור מינקת אסורה לו ממקום אחר, אבל בההיא דסוטה כשנשא מעוברת חבירו לא היתה אסורה לו ממק"א וחלה הדין דיוציא אותה לא מהני מה שאח"כ נאסרה עליו משום סוטה. ואבאר עוד דלא יקשה עלי דא"כ היאך מחלקין תוס' דבסוטה סגי בהפרשה דבלא"ה אסורה משום סוטה, הא מ"מ כבר נשאה באיסור קודם שהיתה סוטה, והיינו דלרבנן דר"מ דמאותו שעה דפקע איסורא דמעוברת חבירו כגון בהמתין אח"כ אין הדין דיוציא, ה"נ מאותו שעה דנעשית סוטה ונאסרה עליו ממקום אחר הדין דלא יוציא, דאם דנין הכל על אותו שעה שבאנו לדון דיוציא, אבל לר"מ דלעולם יוציא מכח דנשאה באיסור, א"כ אנו דנין על אותה שעה שנשאה דאם הוא באיסור זהו הגורם להוציא, מש"ה אף דעתה נעשית סוטה, מ"מ תיכף כשנשאה באיסור נגמר הדין דיוציא אף שיגיע שעה דאין לחוש לזה, ולא עדיף נעשית סוטה ועברו עליה כ"ד חודש דיוציא:

מ"שלהוכיח עוד מדהקשו הראשונים מההיא דהתם יכול להפרישה משמע דהפרשה בעלמא סגי, ולא תירצו דמיירי בשוגג, לענ"ד י"ל דאמאי נקט תקנה דליכא בכל גוונא הו"ל למנקט יותר יכול להוציא דזהו תקנה כוללת לכל גווני, אלא דלדעתי יש לדחות דהך תקנה יכול להוציאה ליתא באשת כהן, והי' הדין דאינה שותה, וכמ"ש תוס' בסוטה, מש"ה נקט יכול להפרישה דזהו אף באשת כהן, ומיירי באמת בשוגג עכ"פ יהי' איך שיהי' הא חזינן דהרמ"א סמך על הא"ז בסי' יו"ד והב"ש כתב ס"ק ל"ד דה"נ לענין מינקת חבירו, ומעכ"ת פקפק מכח ראיותיו דהרבה פוסקים חולקים על הא"ז. מזה ראוי לומר דהרמ"א היקל רק בהבחנה דקיל יותר כמ"ש תוס' בסוטה, [וזהו דעת הרמב"ם דבהבחנה אין כופין לגרש.] לענ"ד הא לפי ראיית מעכ"ת מהרא"ש מהראי' דלא תנשא, הא הרא"ש בודאי ס"ל דאין קולא בהבחנה, דהא ס"ל בתשובה דבהבחכה יוציא ואפילו בכהן, והרי לא מצאנו זה רק במינקת חבירו, א"כ יהא מוכח דאף בהבחנה ס"ל להרא"ש דבשוגג יוציא, גם בממנ"פ אם בהבחנה מחלקין נהי דליכא ראיה מהבחנה למינקת, מ"מ דלמא גם במינקת מקילין בשוגג כיון דעכ"פ חזינן לחלק בין שוגג למזיד ומנ"ל להביא ראיה דקידש לא יוציא, גם הא"ז ותה"ד דברו הכל ממינקת חבירו ומשמע דהרמ"א פסק כוותייהו. גם הא הרמ"א סי"ב כתב ועי' לעיל כיצד נוהגים, והיינו לענין הנזכר שם קולא דכהן וקולא דשוגג, אבל מה שיש לי לדון נגד הב"ש אלו הייתי כדאי, דנראה מדברי הד"מ דסמ"ק בכהן במזיד ובישראל בשוגג בהבחנה בסניף שיטת הרמב"ם דבהבחנה לא יוציא בזה סמכי' על הא"ז בישראל שוגג וכן מקילין בכהן, וה"נ סמכי' במינקת חבירו בקידש דיש סניף שיטת הרמב"ם דדוקא נשא אבל קידש לא יוציא, בזה סמכינן בשוגג על הא"ז, וכן בכהן, וא"כ כ"ז בקידש מינקת חבירו, אבל בנשא דליכא צד סיוע להקל, לא סמכינן להקל על הא"ז לחוד, והכי משמע דרמז הרמ"א על סעי' י' דהיינו להקל בכהן וכן בשוגג בישראל, והרי קולא דכהן בודאי רק בקידש, דהא בנשא מפורש בש"ס דאף בכהן יוציא, ה"נ קולא דבשוגג רק בקידש, דבחדא מחתא מחתינהו, מש"ה הקדים הרמ"א וכתב וי"א דאין חילק בין קידש לנשא, ועלה כתב ועיין לעיל סי' זה ס"י, והיינו דבהך מלתא דקידש דינו כמו דלעיל ס"י, וא"כ בנ"ד בנשא אין קולא דשוגג מהני גם מ"ש מעכ"ת כיון דהתרה אותה וידעה ועברה היא מזידה, זהו נכון, ובתשובת מהרי"ו מפורש דבעינן דוקא שניהם שוגגין:

מ"ש מעכ"ת לדון מצד דפרסה נדה אף דהר"ם כתב לאסור משום דמחלק דבסוטה מאוסה בעיניו ה"נ מתגנה בעיניו, שהוא הקפיד שתהי' בתולה, אינו מהדומה, דבתשובת מהר"ם העתיקו המהרי"ק שורש קל"ה איתא דדוקא בההיא דסוטה דהיא שנאתו והוא שונאה, משמע כיון דשניהם שונאים זה לזה לא יפוייסו, אבל בנ"ד היא אינה שונאתו, גם וכי בכחינו לדמות ענין מאוסים עליו, די"ל דוקא בבגדה בו לזנות תחתיו מאוסה עליו דמעלה בו מעל. גם עברה איסור א"א החמורה, אבל לא בזינתה מקודם אף דהטעתו. גם בסוטה אנו דנין דטואס בה ולא יבא עליה עוד, והא דמפרישה עד אחר זמן כד"ח ולנשאה אח"כ, היינו דישקה אותה ואם תמצאת טהורה יחזיקנה לאשה. אבל מקודם לזה הבירור דטהורה היא מאוסה לו. אבל הכא כיון דמפריש לנשאה אח"כ כ"ד חודש, הרי חזינן דלא מאוסה בעיניו ורצונו להחזיקה, שפיר החשש במקומו שיבא עליה. ובאמת האריכות למותר, דהדבר פשוט דמ"מ החשש שיבא עליה אחר שתטהר מנדתה, ובההיא דמהר"ם רק באיכלה ג' חדשים דהבחנה קודם שתטהר, ובענין שקידש אותה איזה ימים קודם כלות ג' חדשים דהבחנה, ופשוט מאד, אך מ"מ בשעת הדחק והחשש דעניות תעבור על דעת קונה יש לדון להקל קולא דהרמ"א בזונה מופקרת, דבמזנה לחוד בלא מופקרת ג"כ ישנו הרבה מקילים, אי מטעם דאין מי שיכוף אותה, אי מטעם דהוי לא שכיח ולא גזרו בה רבנן, ובנ"ד דהיא גם כן מופקרת דכתב הרמ"א להקל: