שו״ת רבי עקיבא איגר – תנינא – תשובה מד, קטע 2

וכבוד עמיתי הגאון בעהמ"ח בית מאיר כתב לי וז"ל, ונ"ל אלו הי' מוחלט לדון בספק קדושין שלא במקום עיגון ע"פ ס"ס הי' יותר קרוב לי לספק אם טבעת מעסינג ישן שוה פרוטה ודאי אפילו במדי והוי בפשוטו תרי ספיקא. אמנם כבר עוררתי בספרי סי' ד' סכ"ו לכתוב אמנם במרדכי וכו'. ועכ"פ נשמע מיניה אף להש"ך ופר"ח שהכלל במקומו עומד להתיר ס"ס מפני מעלת יחוס ישראל מחמירים וכו' עיי"ש. וכן כתבתי בספרי סי' קע"ב:

והשבתי לו לדעתי אם באנו ללמוד משתוקי ולכייל בכללא רבא לדמות לזה כל דיני גיטין וקדושין, א"כ נלמוד דאף במקום עיגון לא מהני ס"ס, דהא בשתוקי אף בנשא יוציא ועיקר פסולו לבא בקהל הוי כדיעבד כמ"ש הר"ן פ"ק דכתובות גבי ההיא ארוס וארוסתו. והרי אף בבת עיסה דליכא חזקת כשרות נחלקו הפוסקים אם תצא, וזה בפסולי כהונה אבל בפסולי קהל הוכיח הב"ש סי' ב' סט"ז דאף הב"י גופי' דהוליד המשמעות מהרמב"ם דבת עיסה תצא, מ"מ מודה דבפסולי קהל ל"ת (וקצת קשה הא כיון דאסרת לבת עיסה לבא בקהל הוי כדיעבד כסברת הר"ן הנ"ל, ונ"ל דהיכי דלענין יחוס כהונה אף דיעבד תצא בזה בעי' לפסול קהל דיעבד ממש. אבל האיסור לכתחילה לבא בקהל לא מקרי כ"כ דיעבד. וכדדייק לישנא דהש"ס והא נמי כדיעבד דמי] ורומפכ"ת נ"י כתב בספרו הנ"ל סי' ד' כן. ולהנ"ל מוכרח דאפי' נשאת תצא כבהג"ה שם. ובאמת מוכח לדעתו דאף בפסולי קהל תצא והשיג על הב"ש דס"ל דבפסולי קהל אף לכתחילה מותר בס"ס, ולענ"ד אין זה השגה, דהא ע"כ מוכח דאף לר"ג אלים לי' ס"ס מרוב, דהא קיי"ל דבחד רובא באינה טוענת ברי דתצא, ואלו באלמנת עיסה קיי"ל דל"ת. וא"כ י"ל דס"ס מקולים בפסולי קהל, אף בליכא חזקת כשרות, ורק ברוב מחמירים כדאמרינן אבל פירש אחד מציפורי ובעל הולד שתוקי, דלדעת רוב הפוסקים קאי גם לר"ג ובליכא ברי. וא"כ תו לק"מ משתוקי דהוי ס"ס, דהרי אף בודאי אזיל איהו לגבה מחמירין, וא"כ ליכא ס"ס, גם נראה לענ"ד דנ"ד עדיף כיון דאומרת לא שמעתי, הוי ברי וס"ס, אף דקיי"ל דברי וחד רובא לא תנשא היינו בפסולי כהונה, וגם הלא ס"ס עדיף מרוב, א"כ י"ל דברי וס"ס מהני, וביותר דהא מה דמחמירינן בברי וחד רוב, היינו לחוש לדברי ר' יהושע אבל בס"ס גם לר"י מהני אפילו בלא רוב, ולר"ג אלים ליה ברי. א"כ בברי וס"ס דלכ"ע שרי בזה לא מחמירינן, ומזה הטעם מה דהביא ידידי מעכ"ת נ"י ראיה לדעתו מדברי תשו' מהר"ם פאדווי סי' ל"ב שכתב, ומי יכניס ראשו וכו' אף דהוי ס"ס, דהתם אף דטוענת ברי מ"מ לגבי הנושא אותה לא מקרי ברי כיון דהעד מכחישה הוי ברי וברי. אבל בנ"ד אין מי שיכחיש אותה אם שמעה הוי ברי וס"ס:

חזר הגאון הנ"ל והשיב לי וז"ל, והנה ראשית הדברים כתב מר על דברי דאם באנו ללמוד משתוקי וכו' לדמות כל דיני גיטין וכו', יעיין מר בספרי סי' קע"ב ויראה שלא הזכרתי אלא גט ומיתת הבעל דהם בחזקת איסור משא"כ בקדושין דהיא בחזקת היתר ואין דומה לשתוקי דאין לו שום חזקה, וגם שם לא החלטתי, מפני שבל"ז ידעתי שאין דברי המרדכי והריטב"א מוכרחים לכוונת שתוקי בשם ס"ס, ותדע שהרי כל חכמי ספרד דנין תמיד להתיר ע"י ס"ס אף במיתת הבעל, ולא באתי בסי' ד' רק לעורר שאין דברי הב"ש מוכרחים ולהגיה הטור, אולם עיקר טעמא בזה שאין דעתי נוטה לדון בספק קידושין שלא במקום עיגון ע"י ס"ס הוא ממה שאני רואה כמה החמירו הראשונים לכתחילה בספק אחות חלוצה, שהוא המרדכי פ' החולץ ולא רצו למיעבד עובדא להתיר לכתחילה ספק דרבנן בענייני איסורי ביאה, והש"ע אה"ע אף יתר מזה מעתיק פסק הר"מ והטור סי' קע"ג ס"ג להוציא ספק ארוסתו שהיא ספק אחות חלוצה, וע"כ כדדחקתי בספרי צלעות הבית סי' ב' בהגה, מפני שאינה אלא ספק מקודשת עיי"ש. עכ"ז מדברי כולם נלמד דלא למיעבד עובדא עפ"י ספק דרבנן לכתחילה לכל הפחות בעניני איסורי ביאה שהוא איסור עולם, וכדינא דהר"מ אף כי נפסלה מכהונה ומדמביא שם במרדכי ראי' מס"ס, ש"מ דשוים הם ס"ס בדאורייתא וספק אחד בדרבנן, וכן נקטו כל הפוסקים במשקל אחד. מזה דעתי נוטה שלא לידון שלא במקום עיגון עפ"י ס"ס בס"ק, ואי משום דנפסלה מכהונה מש"ה לא חשיב דיעבד כנ"ל, ודוקא הראשונים שסמכו על דעתם ברור שההלכה אין חוששין כתבו שלא להחמיר מפני שנפסלה לכהונה, אבל אנן דבעניותינו צריכה גט מספק, כל דאפשר בגט חשוב לכתחילה וראוי דלא למיעבד עובדא לפוטרה בלא גט, אף ע"י ס"ס, כנראה גם מן המהר"ם פאדווי והב"ח הנ"ל, ומה שטען מר הגאון נ"י מצד ברי ושמא, יעיין מר בספרי סי' מ"ה, גם מ"ש מר שההיא דמהר"ם פאדווי אינו אלא בברי וברי, אין מוכרח כ"כ, כידוע לו, ומ"ש מר בטוב טעם לסלק השגתי מהב"ש מכל וכל, וכתב דהא ע"כ מוכח דאף לר"ג אלים ס"ס מרוב דהא קיי"ל בחד ברי ואינה טוענת ברי דתצא, [ומזה סתירה נמי לדברי הב"ש סי' ב' סי"ד דכתב ושם קיי"ל דל"ת, וזהו ליתא באינה טוענת, ובטוענת אפילו ברוב פסולים לא תצא ואלו באלמנת עיסה קיי"ל דלא תצא, יפה כתב ולא עלי התלונה כ"א על המרדכי, ועלי ליכא תלונה כ"כ די"ל מה דקיי"ל בחד רובא דתצא ואפילו פירש אחד וכו' היינו אף משום מעלת יוחסין רק משום גזירה, ולהכי מחלקינן בין ב' רובא לחד, משא"כ בס"ס דאלמנת עיסה דליכא למגזר במידי, אבל לר' יהושע לשיטת הפוסקים דהסוגיא לר"ג, אבל לר"י אפילו בב' רובא ואפילו ידוע דאזלו אינהו לגבה פסול, היינו משום דלדידי' מצד עצמותו ושוב לא אזיל בתר רובא וס"ס, אלים ליה שפיר כתבתי דמיניה לא קשה על הריטב"א עכ"ד:

השבתי בזה"ל, מ"ש חביבי נ"י לחזק דבריו להחמיר בס"ס בקדושין שלא במקום עיגון, מדקיי"ל בהגהת ש"ע אה"ע סי' קס"ב דאסור בקרובות ספק חלוצתו, אף דרק מדבריהם והוי ספק דרבנן, וע"כ הטעם כיון דיש לו בה רק ספק קדושין לא מקרי כ"כ דיעבד ומוכח מזה אף דמצריכינן גיטא ופוסלים אותה לכהונה מקרי לכתחילה להחמיר בספק דרבנן באיסורי ביאה, וה"נ בס"ס עכ"ד. לענ"ד הרי מצינו בהרשב"א בתשובה אלף רי"ו דכתב בנתקדשה ואין ידוע אם הגיעה לכלל שנותיה ונבדקה ולא נמצאו לה סימנים די"ל דהוי ס"ס, ספק לא הגיעה לשנותיה, ספק לא הביאה סימנים אלא שסיים ואפ"ה איני רואה בזה להקל ויש עוד להתיישב בדבר, הובא בב"ש סי' קנ"ה סכ"ב, ורמז לעיין בתשובת הרב וה' בצלאל אשכנזי, ועיינתי שם, ראיתי שכתב על דברי רשב"א אלו איברא ודאי דכל ס"ס לקולא אפילו בשל תורה וא"צ ישוב, וכ"כ הריטב"א פרק המגרש דאי נפק עלה קלא דאתקדשה בספק קרוב לה וכו' לא אסרינן לה, דהוי ס"ס, ספק קלא לאו קושטא הוא, ואם קושטא ספק קרוב לו, הא קמן דאע"ג דהס"ס אינו מתהפך אפ"ה שריא אתתא לעלמא וכו' ויש והאחרונים שחולקים בזה, מ"מ לדברי כולהו ס"ל דס"ס המתהפך אזלינן לקולא אפילו בד"ת, אבל אפשר דהרב הנ"ל כתב שצריך להתיישב משום דהוי רק כמו חדא ספיקא ספק גדולה וספק קטנה, ולא הוי ס"ס מעלמא, ע"כ לשון הרב מוה' בצלאל ז"ל, והביא עוד שם מקודם תשובת רבני פרובינצא וקוטלוניי' דמקילים בדינא דהרשב"א הנ"ל מדין ס"ס, וכתבו וז"ל, וכל ב' ספיקי אפילו בדאורייתא לקולא כמו דנתבאר פ"ק דכתובות גבי פ"פ מצאתי, ובהדי' נתבאר ג"כ בההיא דיצאה מליאה דפליגי ר"ג ור"י, תרווייהו מודו דאי הוי ב' ספיקא אזלינן לקולא אפילו בדאורייתא, כמבואר בירושלמי שם ביאור רחב, אע"ג דבאלמכת עיסה הוי להו ב' ספיקי פסקו לכתחילה לא תנשא, התם מעלה עשו ביוחסין עכ"ל ] מבואר דס"ל דמ"מ באלמנת עיסה הוא רק מפני יחוס כהונה ולא ביחוס ישראל כדעת הב"ש סי' ב' סט"ו] ומסתימת דבריהם משמע להדיא אפילו בלא עיגון ואפשר בגט מקילין בס"ס, ובפרט בדברי חכמי פרובינצא דמחלקים בין אלמנת עיסה מפורש להדיא דאפילו לכתחילה מקילין בס"ס דקדושין וכפי פירוש הרב מוה' בצלאל הנ"ל בכוונת הרשב"א, כתב ג"כ המהרי"ט בתשובה ח"א סי' מ"א וכתב עוד שם טעמים אחרים, וכן הסכים הפר"ח סי' ק"י אות ועיין בתשו' המהרי"ט ח"א סי' נ"א דחכם אחד השיב על דבריו שבסימן מ"א הנ"ל, ונזכר שהחכם ההוא רצה לומר דהטעם דהרשב"א דצריך להתיישב משום דבערוה מחמירין בס"ס, והוא השיב דמסוגיא דאלמנת עיסה מוכח דבין לר"ג בין לר"י מקילים בס"ס ליוחסין, וכן מוכח פ"ק דכתובות בסוגיא דפ"פ, ומדברי תוס' שם דהקשו דבא"כ נמי הוי ס"ס והלא דברים ק"ו אם במקום שהיקל בדבר ערוה לענין חזקה וכו' ומסוגיא דקדושין קידש באבני כוחלא י"ג להדיא דאי חילוק בין שבויה לא"א, וא"כ אם בא"כ מקילין מס"ס, ה"ה א"א, ומה ראה הרשב"א להחמיר עיי"ש, ולכאורה במה דמדמי א"א לא"כ הוא ראי' לסתור, דהא בא"כ מחמירין באלמנת עיסה בס"ס, ומה תמה בזה על הרשב"א, דלמא הרשב"א מיירי שלא במקום עיגון ודחק, אע"כ דס"ל למהרי"ט דלאסרה לעלמא בלא גט, כיון דאין בידינו לכופו לגרש לא מקרי לכתחילה, גם כפי הראיה של מהרי"ט לדון בק"ו ס"ס מדין חזקה מבואר דס"ל אפילו לכתחילה מקילין ס"ס, ועתה מצאתי ביותר בתשובת מהרי"ט סי' קל"ח דכתב להקל להדיא בס"ס בקדושין, והביא שם דברי תשובת מהריב"ל ח"ב סי' ז' דנטה להחמיר עפ"י דברי המרדכי בהחולץ, ואף על פי כן העלה שם להקל, ובאמת בעיקר דברי המהרי"ט שם שכתב להקל בחזקה לחודי' בערוה והביא ראיה מההיא דיבמות, דאמרינן אוקי תרי בהדי תרי ואוקי אתתא בחזקתה מידי דהוי נכסי דבר שטיא אלמא ילפינן ערוה מממון, ודוקא בב' כיתי עדים אמרינן התם מדרבנן כמו דמחמירין בכל איסורי תורה בתרי ותרי עיי"ש, ותמהני הא למסקנא ביבמות בכל ספק קידושין או גירושין חולצת ולא מתייבמת והכי פסקינן בש"ע סי' קע"ג, וכ"כ הפ"י בסוגיא דפ"פ, דמסוגיא דיבמות מוכח דמדרבנן מחמירין שלא ליזול בתר חזקת היתר עיי"ש. וראיות הנהרי"ט דמדמי לה לבר שטיא, ראיה זו חלושה, דהא התם בעי' ללמוד רק דמדאורייתא פטורה מיבום ול"ש לגזור אם אתה אומר חולצת תתייבם, גם ראייתו לדון בס"ס להקל מההיא דאלמנת עיסה ומסוגיא דפ"פ, יש לדון דלמא התם משום דאיכא ג"כ חזקה להיתירא, וזה יש ליישב, והראשונה צ"ע.] הרי מבואר דדעת גדולי המורים אלו כולם ס"ל להקל בס"ס בקדושין, ובפרט דהגאון מוה' בצלאל אשכנזי אשר לפניו גלויים כל דברי הראשונים אף מה שלא באו בדפוס, וכדרכו בספרו שיטה מקובצת לאסוף ולקבץ כל דברי הראשונים, כן דרכו הטוב שם בתשובותיו, ולא אשתמיט להביא דעת המחמירים בס"ס, וראיית מעכ"ת מסי' קס"ב, י"ל דההיא מטעם דהנ"י דקרובת ספק חלוצתו דמי לקרובת גרושתו, החמירו בה טובא, ואף דמקור הדין במרדכי לא נקט לה מטעם זה מ"מ י"ל דאנן קיי"ל כן מה"ט, או מטעם שכתב הה"מ כיון דנעשית החליצה בפרסום החמירו טפי, גם הראי' מסי' קע"ג, י"ל ג"כ דהוא מטעם הנ"ל דהניעוקי יוסף, גם י"ל בההיא דקס"ב הוי לכתחילה ממש, וגם בסי' קע"ג, כיון דלצד הקילא אסורה לעלמא בלא גט ובמה שאנו באנו להחמיר הוא רק לגבי הארוס, גם להכהנים אם ימות הארוס בלא גט, מש"ה לא מקרי כ"כ דיעבד, כיון דרק בספק קדושין היא לו, אבל בעלמא בס"ס בקדושין לאסרה לעלמא בלא גט ולפסלה לכהונה מיד ע"י הגט הוי כדיעבד, גם י"ל דבההיא דסי' קע"ג מסייע חזקת פנויה לאיסור, ואף דחזקת פנויה לא הוי חזקה גמורה מ"מ מחמירין בזה, ועוד יש לחלק בפנים אחרות, עכ"פ בקדושין בע"א דרבו דעת הפוסקים להקל דאין חוששין לקדושין ועלייהו סמכינן במקום עיגון ודחק, משמע דכן הוא עיקר להלכה בודאי י"ל דאם איכא עוד ספק להקל דמקילין, ולסמוך על כל הני רבוואתא דמקילין בכ"מ בס"ס, א"כ בנ"ד יש לסמוך על ס"ס הנ"ל ספק בעיקר הקדושין בע"א, וספק דאמרינן מגו להכחיש עדים פסולים, ונאמנת דלא שמעה מה הוא אומר במגו דלהד"ם, ואף אם העד יאמר שהי' במקום השקט ולא הי' קול המולה, ובענין שראוי לשמוע, והוי מגו במקום אנן סהדי, כדמשמע להדיא מלשון הרשב"א סי' אלף קע"ט, מ"מ הכא י"ל בממנ"פ, אם העד יאמר כן, זהו גופא שהיא אומרת דלא שמעה הוי הכחשה לע"א שלא הי' במקום השקט כ"כ, שיהי' ודאי שצריכה לשמוע, ואם אומר העד שהי' במקום המולה דאפשר שלא נשמעו דבריו, בזה לא הוי דברים בדרך הכחשה להעד, דעל מעשה הקדושין לא הוכחש, דמה דאמרת שלא שמעה אינו ענין הכחשה, דגם לדבריו אפשר דלא שמעה, והוא בעדותו הוי כשני עדים מעידים על המעשה אלא דלא ידעו אם שמעה, שוב נאמנת במגו דלהד"ם וכנ"ל:

מ"ש עוד ידידי הגאון נ"י לפקפק דאולי מה דאמרה ,איך ווייס ניכט וואס ער זאגטע' אין כוונתה דלא שמעה דבריו, אלא כוונתה שלא הבינה לשון הקודש דבזה לדעת הב"י והח"מ דאינה נאמנת, ואפשר דאפילו מגו לא הוי, דאנן סהדי עכ"ל. לא מסתבר לי לחוש לזה דפשטות דבריה מורים יותר דלא שמעה לאוזן מה הוא אומר, ואך לחוש לדברי רומעכ"ת נ"י צויתי לשמוע שנית דבריה ואמרה בפירוש שלא שמעה חיתוך הדברים שהוא אומר, ובזה נ"ל דנאמנת ולא הוי מגו למפרע, ולא מבעי' לדעת הש"ך סי' קמ"ו סט"ו דגם תוס' ס"ל דאם מפרש דבריו דמתחילה כוון לזה ובאותו פעם הי' לו מגו דנאמן, ותוס' מיירי דבתחילה אמר דא"ל דזבנה ממך, א"כ במפרשת דבריה לא שמעתי דנאמנת אלא אף להסמ"ע שם סקל"ד דס"ל דתוס' והרא"ש מחולקים בזה, דתוס' ס"ל אף באמר מפלניא זבינתיה דזבנה ממך לא מהימן, וכדבריו נ"ל עיקר דלדברי הש"ך ל"צ תוס' לטעמא דמגו למפרע, דבלא"ה כיון שכבר הודה דאין ידוע רק מפיו של מוכר הוי בכלל טוען וחוזר וטוען, והראיה שהרא"ש לא הזכיר כלל מטעמא מגו למפרע, ואעפ"כ כתב בפשיטות דבאמר תחילה דא"ל דזבנה מינך לא מהימן, מ"מ נראה לענ"ד דבנ"ד מהני המגו, דהרי צריכים להבין לדעת הסמ"ע אליבא דתוס' מ"ש מהא של אבותי דנאמן לפרש דבריו שלקחוה מאבותיך, ולזה נ"ל דוקא היכי דיכולים לומר דהדיבור הראשון אמת ועכשיו בא להוסיף בזה לא הוי מגו, דמתחלה באמת לא רצה לשקר ועכשיו טוען שקר בפירוש דבריו, ועתה אין לו מגו, משא"כ בההיא של אבותי דהי' לו מגו דממך זביכתי' והוי הוכחה שאומר אמת, אלא דמ"מ א"א להאמינו נגד העדים בזה אם מפרש שלקחוה מאבותיך ולכך כוון מתחלה נאמן כדי לקיים ההוכחה שיש לו מכח המגו שדבריו הראשונים לא היו בשקר, וא"כ ה"נ בנ"ד נאמנת לפרש שכוונתה הי' שלא שמעה חיתוך דבריו להתקיים דברי הראשונים שהי' אמת מכח המגו שהי' לה אז שלא רצתה אז לשקר, ובזה אפשר אף אם א"א לחקור אותה, מ"מ אנן מפרשינן דבריה דלא שמעה כלל, כיון דבאמת כל המגו הוי ענין הוכחה שדבריו אמת, אלא דמק"ע ואנן סהדי חזינן דמשקר, אבל במקום שיש ספק בכוונת דבריה אם הוא נגד אנן סהדי כמו בנ"ד, דנין מכח המגו דדברי' אמת, ומוכח דכוונתה לאופן זה שאפשר שהוא כן, והיינו דכוונתה הי' שלא שמעה כלל חיתוך דבריו, אף דתוס' נסתפקו שם ביצא מב"ד אם נאמן לפרש דבריו שלקחוה מאבותיך, ודברי הש"ע סי' קמ"ו סכ"ד מורים דא"נ דכייל ליה בחדא עם טענת סמיך ליה כדאבהתי, ואף מלישנא דהרשב"ם נראה דס"ל דנאמן, מ"מ עכ"פ צריך הוא לפרש דבריו, אבל אנן לא טענינן ליה שלקחוה מאבותיך, מ"מ נ"ד דאין כאן דוחק לפרש כלל שלא שמעה כלל דבריו, ואדרבא פשטות דברי' מורים יותר על זה שפיר י"ל דאנן טענינן ומפרשינן דבריה בהכי כדי להחזיק ההוכחה של המגו דדברי' באמת:

אמנם זהו מספיק רק להיתירא דידה, אבל מ"מ המקדש אסור בקרובותיה, כיון דהנאמנות שלה רק מכח מגו דלהד"ם, לא עדיף מאל טענה להד"ם דהי' הדין דאסור בקרובותיה, כמו שכתב החכ"צ הנ"ל, ואף למה דצדדנו דבטענת השטאה מהני טענת הא' לגבי אידך, היינו מטעם הנ"ל דלא בעי' מגו דמכח רגלים לדבר נאמנת דלהשטות נתכוונה וכנ"ל, אבל בנ"ד בטענתה דלא שמעה דברי המקדש וזה אין להאמינה אלא במגו דלהד"ם דלא מהני לגבי דידיה, ובאמת אם נחליט דבטענת השנואה מהני גם לגבי דידיה הי' אפשר לומר בנ"ד דנאמנית דלא שמעה במגו דלהשטות נתכוונתי, אך מ"מ קשה עלי להקל נגד החכ"צ הנ"ל, ורק בנ"ד יש לומר דהחכ"צ מודה וכנ"ל, והיינו רק במגו דלהד"ם דלא מהני לגבי דידיה, ונראה דאף להב"ח דס"ל דטענת השטאה מהני, אם נפרש כאשר הבינו הח"מ והב"ש שהוא במגו דלהד"ם, ממילא נ"ד אין היתר להמקדש בקרובותיה במה דטוען לצחוק נתכוונתי, כיון דמתחילה טען דמסופק למאי נתכוון, א"כ עכשיו כשחזר וטען דנזכר דלצחוק נתכוון, הוי מגו למפרע דלא אמרינן ואף להרא"ש בסוגיא דב"ב (דף ל') ס"ל דאמרי' מגו למפרע, הא כתב הש"ך סי' קמ"ו ס"י דוקא במפרש דבריו דנתכוון לזה מתחילה, אבל לא כשמוסיף על דבריו, מכ"ש דסותר דבריו מאינו יודע ליודע, ובלא"ה נראה דמרמה בפי המקדש וראוי לגעור בו:

באופןדבנ"ד היא מותרת לעלמא אף לדעת הח"מ, אבל הוא אסור בקרובותיה אף לדעת הב"ח כפי דפירש החכ"צ בדעתו דהמגו לא מהני אלא להטוען השטאה, לא לגבי אידך, זולת לדעת הב"ח כפי שפי' הח"מ בדעתו דאף האידך מותר מכח טענת השטאה של זה, ועל זה לבד לא נסמוך:

גם יש לעיין אם המקדש מותר לישא אשה אחרת דיש עליו חרם דרגמ"ה, אף דהחכ"צ בתשו' שם במסקנתו דאף דהח"מ מודה בטוען השטאה מ"מ כולי האי לא מחמירינן לחוש בו משום חרם דרגמ"ה, נ"ל דהיינו רק אם הוא טוען השטאה דנאמן, בזה סמך על הב"ח לענין חרם דרגמ"ה, אבל בנ"ד עיקר ההיתר משום טענתה דבזה נראה דאף להב"ח לא מהני רק לגבי דידה כדעת החכ"צ הנ"ל, א"כ אין צד קולא, זולת דנסמוך על דעת הח"מ דכוונת הב"ח דהיכי דהיא טוענת ויש לה מגו מהני גם לידידי' ונסמוך על זה עכ"פ לענין חרם דרגמ"ה, וצ"ע לדינא. מ"מ נראה כיון דהרבה פוסקים ס"ל דבארוסה לא תיקן רגמ"ה, וביותר דבנ"ד הוא מוכן לישא אותה, אלא דהיא מפקעת עצמה ממנו ונאמנת מדינא ואינה אגידה ביה, פשיטא דכה"ג ליכא חשש חרם דרגמ"ה: