שו״ת רבי עקיבא איגר – החדשות – תשובה א לגאון אחד, קטע 27

על עסק הריב שבין השותפים בוודאי כפי החלטת הש"ך סימן צ"א ה"נ בנ"ד תליא באם שניהם רגילים לדייק היטב ישבע הנתבע שבועת מודה במקצת, ואם שניהם אינם רגילים לדייק הוי רק כטענת שמא ואין על הנתבע שבועת מודה במקצת, ואם התובע דייק והנתבע לא דייק הוי כנ' ידענו ונ' לא ידענא משואי"ל. ונ"ל אף בנתבע ג"כ דייק יש לדון טובא דהא עיקר דיוקא מהרא"ש מלישנא דמתני' חנווני על פנקסי כיצד לא שיאמר וכו' דלמא התחיל בלשון חנווני ע"פ והוצרך לבאר לא שיאמר וכו' ויטעון ע"פ אלא שיאמר במפורש נתתי, א"ו דגם באומר נתתי על ידי פנקסי נשבע ונוטל ובא מתני' לומר לא שיאמר ר"ל דלגבי איש אחרינא הוי ג"כ בירור ע"י פנקסו שכתוב בו שפלוני חייב לו אלא דווקא בחנווני דהוי רגליים לדבר כיון שציוה לו הבעה"ב ליתן והוא כתב בפנקסו שנתן יכול לישבע שנתן, ומזה למדנו שאדם רגיל לכתוב כל עניניו בפנקסו בדיוק היטב דהוי טענת ברי על פי פנקסו עיי"ש, ואם כן י"ל דהראי' רק בדמיון הוי ע"פ דמסתמא לא עשה מעשה לכתוב מה שאינו אבל בהיפך לדון עפ"י פנקסו במה דלא כתוב י"ל דדלמא שכח מלכתוב ואינו דומה שב ואל תעשה לקום ועשה, והרא"ש בעצמו סוף כלל ק"ג כתב דאין להוציא מיתומים בטענת פנקס דשמא נתפרע ולא נמחק, והביא ראיה מירושלמי שהו בתוס' יבמות דקט"ו ע"ב ד"ה אימר אשתלויי.

והב"י סימן ק"ו מחו"מ ד' כתב זה בשם הרשב"א בתשו' דחיישינן שמא פרע ולא מחק הכתב וכתב הב"י עלה ועיין בתשובת הרא"ש בסי' צ"א, כנראה דרמז דנראה קצת סתירה על דברי הרשב"א מתשובת הרא"ש שבסימן צ"א דיכול לטעון עפ"י פנקס או דצריך לחלק דשם ליכא חשש פרעון וכמ"ש הש"ך סס"י ק"ו. ופלא בעיני דהא הרא"ש בעצמו בסוף סק"ג כתב ג"כ כדברי הרשב"א אלא אלא דבתשובת הרא"ש סק"ג סי' ב' ששאל השואל בתרתי, הא' שנמצא כתוב בפנקסו שהשכין לו הנכרי ע"פ ט"ו ר"ט והנכרי אומר שהי' על י' ר"ט אם יכול לישבע, הב' שהנכרי תובע משכון א' ורוצה לפרוע כך וכך והוא אומר שלא מצא בפנקסו הלואה על משכון זה, אם יכול לישבע שלא הלוה, והרא"ש השיב דאדם שכותב בפנקסו בדקדוק יכול לישבע עי"פ ומוכח כן מהדא דחנווני על פנקסו, ותשובת שאלה שנייה יוצאה מכלל תשובה זו מדין א' לשניהם עכ"ל הרי מבואר דגם יכול לטעון עפ"י פנקסו במה דאינו כתוב בפנקסו, ותיכף אח"ז כתב הרא"ש תשובה הנ"ל דאין להוציא מיתומים בטענת פנקס דשמא נתפרע ולא נמחק. ולכאורה הם דברים סתורים דכמו דחיישינן לדשכח מלמחוק הכי נמי נימא דשכח מלכתוב ההלואה, ובהכרח צריכים לחלק דבסימן ב' מיירי במי שדרכו שלא לשהות זמן מה ודייק לכתוב תיכף ומיד את כל המאורע, ובאידך תשובה מיירי שדרכו לשהות מעט, וזהו לכאורה ראי' ברורה לדברי הש"ך שבסס"י צ"א בשם מהריב"ל.

והנה באמת דברי הרא"ש הנ"ל דחיישינן דתפרע ולא נמחק דהביא ראי' לזה מהירושלמי לכאורה קשה דהא מרא בשמעתתא בההיא דינא בירושלמי הוא ר' יוסי דלמא רק ר"י לשיטתיה דסבר במתני' דפ"ד במעשר שני והוא ביבמות שם דחיישינן שמא פינן ואשתלויי אשתלי למחוק. אבל למאי דפסקינן כת"ק כמ"ש הרמב"ם פ"ו דמעשרות דהוא מעשר שני והיינו דאמרינן ביבמות אם איתא דפינן מיכפר הוי כפר הרי דלא חיישינן דשכח למחוק, ואולי יש לומר דמשמע להרא"ש דדינא דירושלמי כיון דלא מצינו חולק משמע דהוי לכ"ע, והיינו דלהוציא מיתומים חיישינן דשכח למחוק אבל במתני' דמ"ש דהוי ספק איסור חיישינן לחומרא. (ועדיין אינו מיושב לי כ"כ דהרי בסוגיא דיבמות שם פרכינן ומי חיישינן שמא פינן והתנן וכו' ומאי פרכינן דלמא לחומרא חיישינן שמא פינן אבל בשומשמי' אין מוציאין מספק אע"כ דס"ל להש"ס דממתני' משמע דהוא וודאי תרומה ומעשר שני ובאם קידש בזה אשה אינה מקודשת למ"ד מ"ש ממון גבוה, א"כ יקשה טפי הא מה על הרא"ש דכ' דחיישינן דאשתלי.) ועכ"פ אף אם נידון בכוונת דמשוינן ליה לספק אה אמרינן אשתלוי אשתלי אינו מספיק בזה בתורת דברי הרא"ש הנ"ל דכיון דחיישינן לדונו בספק שכח שלא להוציא מיתומים איך הותר לו לישבע וצריכים אנו לחילוק הנ"ל בין אם דרכו לכתוב מיד ובין אם דרכו לשהות קצת, ואף דלפ"ז י"ל דגם באם אין דרכו לכתוב מיד לא הוי כנ' ידענא, ואין לדון אותו למשואי"ל דלהוציא ממוחזק הוא דחיישינן אבל לא שלא להחזיק מ"מ י"ל כיון דבגדר ספק הוא וממילא א"י לישבע וחייב לשלם, ואך כ"ז מספיק ליישב סתירת הרא"ש, אבל מ"מ לא ידענא מנ"ל להרא"ש ללמוד זה מחנווני על פנקסו, דדלמא דווקא לדון במה דכתב ע"פ אבל לא לדון במה דאינו כתוב ודלמא אף בדרכו לכתוב מיד דלמא אזדמן לו איזה אונס ולא הי' לו אפשרות לכתוב מיד וכדאמרינן רפ"ב דכתובות. וחפשתי ומצאתי בעזה"י להמהריב"ל שתמה על הרא"ש, ואחר כך כ' דאף להרא"ש בוודאי רק בדרכו לכתוב מיד, והרי לדעתו לספק לדינא אף בדרכו לכתוב מיד, ומ"מ לדינא פשיטא דא"א לסתור דברי הרא"ש מכח קושי' ואף אם מקרי ספיקא דדינא י"ל דאין זה בכלל משואי"ל כיון דזהו ספיקא דרבוואתי אם יכול לשבע ואף דאנן מורין לו מספק דאינו רשאי לשבע מ"מ א"צ לשלם דשמא הדין דרשאי לשבע וא"כ לדינא אפשר דפטור בלא שבועה וצריך לישבע שעכ"פ א"י בהיפוך שחייב לו.

מ"ש חתני הרב דאף באינו רגיל דהוא בכלל משואי"ל י"ל יכול להשביע להתובע בגלגול, בוודאי בפשוט וכך הוא אבל באמת לבי מהסס בכל פעם ששגור בפי כל כששותפים באים לחלוק שכל אחד יכול להשביע לחבירו שבועת שותפים, והרי דעת ר"ש והרמ"ה דבשבועת שותפות בעינן הודאה במקצת ובסמ"ע סי' צ"ג סק"ז כתב דגם דעת המחבר כמ"ש בסימן ר"ץ, ובסמ"ע שם סק"ב כתב דהמחבר אזיל לטעמיה דס"ל דבשבועת שמא הללו, א"צ להיות יודה במקצת, וזה תמוה הא אדרבה דעת המחבר דצריך להיות מודה במקצת כמ"ש הסמ"ע עצמו סק"ז ג"כ י"ל דיכול לומר קים לי דצריך הודאה, וכן מצאתי בכנה"ג סימן צ"ג בב"י אות כ' אבל הרשב"א סימן ק"נ ומהר"א ששון סימן קי"ד והראב"ד ז"ל בתשובת כ"י ומשפט צדק ח"א סימן ע"ג כתבו דיכול המוחזק לומר קים לי כרש"י ואין משביעין אותו בלא הודאה עכ"ל, ואף דבכנה"ג שם כתב בשם הרדב"ז ח"א סימן ר"ב דאף לרש"י מ"מ לבתר דתקן היסת בכופר הכל גם בשותף אף דליכא הודאה צריך לישבע היסת אף דטענו שמא עיי"ש, וכ"כ סימן צ"ג בפירוש דברי רבינו ישעי' שבטור ומדמי ליה לתיבה פרוצה, וכן מוכח לענ"ד לכאורה מדברי הגהת ש"ע סימן פ"ז סי"א מיהו התובע יכול לומר איני חפץ ממך רק שבועת היסת ולא שבועת שותפים, ולכאורה דבשלמא בעלמא דגם בלאו שבועת המשנה מחוייב עכ"פ היסת שייך לומר כן דל שבועת המשנה השבע לי היסת אבל הכא דבלאו שבועת שותפים דמתניתן אין עליו היסת כלל דטענת שמא א"כ כיון דאינו חפץ בשבועת השותפים אפילו היסת ליכא אע"כ דהכלל הוא דחז"ל תקנו דבשותפים הטענת שמא אלים כמו ברי וממילא יש עליו חיוב היסת כמו בעלמא, וא"כ בכופר הכל חייב עכ"פ היסת דזהו ממילא נכלל בתקנה דהוי כטענת ברי, אולם עכ"ז תמהו דהא מפורש בהיפוך בש"ע סי' ר"ץ סי"ט שכתב שם אבל אם לא הי' טענה או כפירה והודאה השיעור הזה אם טוענים אותו וודאי חייב לישבע היסת, הרי גם להיסת בעינן שיטעון וודאי אבל בשמא א"י להשביע רק בשיעור ב' כסף ואיכא כפירה והודאה וצ"ע לדינא.

מ"ש חתני דאם מכר בהקפה אחר המחאתו אם צריך לשלם מה שהי' מרוויחים אם הי' מוכרים אז שלא בהקפה, לענ"ד פשוט דלא תליא במה שהיה יכולים להרוויח אלא דתלי בשיווי הסחורה דזה שמוכר בהקפה שלא כדת הוי כמזיק ושורף הסחורה דאין משערין מה שהי' יכול להרוויח אלא במה דשוה בשוק בשעת השריפה ואם קנו בשעת הזול ונתיקר דידוע הרווח נלע"ד שצריך לשלם דהוי כמזיק בשעת היוקר ופשוט: תשובה פד

בר"ן ריש קדושין מיהו איכא למ"ד אע"ג דשוה כסף ככסף לענין קדושין הנ"מ מטלטלי אבל מקרקעות וכו' אע"ג דאפשר לדחות ראיה זו וכו' וקשה לי למה כתב הר"ן בדרך אפשר לדחות הא סברא זו מוכרחת מהאי בעי עצמו שטר ארוסין שכתב שלא לשמה הוי' ליציאה בעינן א"ד אתקש הויות להדדי דמה בכך דלא אתקש כל הויות ליציאה וליכא לימוד כסף מיציאה, מ"מ למה נסתיר מכח היקישא דהויות היקישא דיציאה והיתר נלמוד תחלה הויה דשטר מיציאה ואח"כ הויה דכסף דבעינן לשמה מכח דאתקש הויות להדדי ומתקיים שפיר ב' ההקשים, גם קשה כן למסקנא דפשיט הויה ליציאה מקשינן, מ"מ נילף דהויה דכסף בעינן לשמה מהיקשא דהויות להדדי, אלא ע"כ מוכח דל"ש כלל לדון בכסף דבעי' לשמה דאין הקדושין מכח הטבוע אלא מפני שויו, ואדרבה לכאורה ראיה לשיטה זו מהך סוגי' דהא חזינן דראוי להקיש הויות להדדי לענין לשמה אלא דאמרינן דהיקישא דהויה ליציאה עדיף, ולדון אח"כ כסף דבעינן לשמה א"א וכנ"ל, וא"כ לענין מחובר דשייך בכסף אף אם לא מקשינן הויה דכסף ליציאה מ"מ כיון דלמדנו הויה דשטר מיציאה דפסול במחובר יש ללמוד אח"כ כסף משטר בהיקישא דהויות להדדי גם ק' לי על הר"ן דמדמי מחובר לענין שלא לשמ' א"כ לפי הצד דלא בעינן כתיבה לשמ' משום דאיתקש הויות להדדי ה"נ כשר שטר במחובר כיון דהויה דכסף לא אתקש ליציאה וכשר במחובר שוב מקשינן שטר לכסף וא"כ הו"ל לפשוט האיבעי מברייתא דגיטין דג' דברים שוו גיטין לשחרורי עבדים, ופרכינן שם והאיכא מחובר וליכא תירוץ רק מה דמסקינן דאיתא בקדושין הרי דמקשינן הויה ליציאה ולא הויות להדדי אבל להנך שיטות ניחא דלענין מחובר ליכא איבעי דמקיימינן תרווייהו דבתחילה ילפינן שטר מיציאה וג"כ כסף משטר, והאיבעי רק לענין שלא לשמה דלא שייך בכסף ולא הו"מ למפשט מברייתא דגיטין הנ"ל מדלא חשיב שלא לשמה דדלמא כרבה והוי בכלל מוליך ומביא עיי"ש וא"כ יש ראיה גדולה להנך שיטות: תשובה פה

נדרים ע"ח ע"א בר"ן ד"ה כשם שארוסה וכו' ומסתפקא לי כיון דיבם לא מצי מיפר, אם במקום יבם מן הארוסין אי מצי מיפר או לא, ובש"ע פסק בפשיטות דמיפר, ולא זכיתי להבין הא לפ"מ דצריך לומר בסוגיין דמאי יפר דקאמר ר"א היינו בשותפות האב בוודאי מוכח הא דאר"ק לא יפר היינו אפי' בשותפות האב ואפילו למה דמסקינן דיפר דקאמר ר"א היינו היבם גרידא מ"מ הא הר"ן כתב בסוגיין דאיך אפשר לומר דיפר לחודי' קאמר איך אמר ר"א ק"ו ומה אשה שקנה הוא לעצמו מיפר הא האי ק"ו לא סגי אלא להפר בשותפות ותירץ דר"א אמר כן לדבריו דעכ"פ יהי' הדין הק"ו דיכול להפר בשותפות ואודי לי מיהת דיפר בשותפות ור"ע השיב דמגרע גרע יבם מארוס, א"כ מוכח ג"כ דר"ע דאמר לא יפר היינו אפילו בשותפות וכ"כ הר"ן בפשיטות במתני' דר"ע אמר לא יפר דגרע ליה יבם מארוס ואפי' בשותפות לא מצי מיפר וזהו ע"כ הכל ביבם מן הארוסין דלאחר נשואין הא פקע כח האב ואין שייך הפרה בשותפות וא"כ איך אפשר להסתפק דאב לחודיה מצי מיפר הא אמרינן דהיבם אפילו בשותפות האב אינו מיפר וצע"ג: תשובה פו

תמורה כ"ט ע"א תוס' בד"ה מנה"מ תימא מה"ת וכו' לא זכיתי לעמוד בסוד קדושים דוודאי בפשוטו הוא אסור להדיוט כמו בכל נעבד ומה"ת לומר דבע"ח שאני דלא נעשה נעבד ורק מדאיצטריך קרא לגבוה מוכח דלהדיוט שרי אבל בלא ראי' מה"ת להמציא דבע"ח יצא מכלל שארי דברים, ומה דשקיל וטרי בסוגי' דלעיל להביא ראיה מקרא דנעבד אסור לגבוה היינו כיון דהאמת דינא דלהדיוט שרי מש"ה צריך ראי' דלגבוה אסירי ומזה גופא ידעינן דלהדיוט שרי וצע"ג: תשובה פז

ואזכיר לידידי נ"י מה שאני עומד כעת בערובין ג' ע"א גבי סוכה נמי בהיכירא פליגי אפלוגי בתרתי למה לי, וקשה לי הא בריש סוכה אמרינן כולהו כרבה ל"א ההוא ידיעה לדורות הוא כתיב, וא"כ לרבה דס"ל דילפינן מהא מ"מ צריכה למתני תרתי דאי קתני מבוי הוי אמינא דסוכה לא בעי הכירא דלמען ידעו לדורות כתיב ואי תני סוכה הו"א דגם ר"י ס"ל היכי דצריך היכירא לא מהני למעלה מ"כ דלא שלטא ביה עינא אלא דטעמא דר"י בסוכה דס"ל למען ידעו לדורות הוא דכתיב וצ"ע: תשובה פח

שבת ע"א ע"ב תוס' ד"ה אשם וודאי וכו' עיין במהרש"א דמ"ד דבעי ידיעה היינו רבנן דהתם דפוטרים מאשם תלוי, והוא תמוה דמהיכן נשמע דס"ל דבעי ידיעה הא טעמייהו בפשוטו דלא חייבם תורה על אשם מעילות אשם תלוי,

ולענ"ד דנשמע דר' יוסי ס"ל דבעי ידיעה בהא בכריתות ז' ע"ב ומי אית ליה לר"י תנאי וכו' מודה ר"י במחוסרי כפרה דהתם דבהא בעי ידיעה הרי דטעמא דר"י דאין ב' מביאין חטאת א' משום דבעי ידיעה, והרי ר"י ס"ל במתני' דשם דכ"ג ע"א דאין ב' מביאין אשם א' א"כ מוכח דס"ל דאשם בעי ידיעה (ומה דלא פרכינן התם בכריתות מרישא דר"י אמר אין ב' מביאין אשם א' צ"ל דניחא ליה למפרך יותר חטאת חטאת) ואם כן הא דאמרי' בסוגיא מ"ד בעי ידיעה היינו ר"י והוא נכון וברור מאד בעהי"ת: תשובה פט

תמורה י"ט ע"ב אלא היינו טעמא דר"ש במחוסר זמן דיליף לה מבכור וקשה לי הא בזבחים קי"ד ע"ב דברי ר"ש גם בתורים שלא הגיע זמנם וכיון דגם זה ילפינן מבכור גם אשם נילף ומה הפרש בין זה לזה ובפרט דלכאורה עיקר פרכת הש"ס מזה דבאידך דינא דר"ש באו"ב פשיטא דליכא קושיא דבאותו ואת בנו הקדישו חל מקודם ששחט האם והי' חזי לגופי' וכן במח"ז דח' ימים משכחת לה בולד קדשים דההקדש חל ושחטו תוך ח' ימים עכ"פ יהי' איך שיהי' נשאר הקושיא דמ"ש מתורים: תשובה צ לכבוד אחי ידידי הגאון המפורסם מו"ה בונם נ"י.

מ"ש אחי הגנ"י על מה שהעלו מדברי הרמב"ם פ"ז דעולות דס"ל דסי' דאורייתא, די"ל דהא הרמב"ם נקט ואבד זכרו וי"ל דמשום הכי מדאורייתא סמכינן אסימנים, לענ"ד פשוט דהרמב"ם נקט אבד זכרו היינו במים שאל"ס וכדומה בגוב אריות וכל אינך דמעידים רק על דברים שחזקתן למיתה אבל אינו ברור כ"כ דמת בזה צריך דאבד זכרו וכדדייק הרמב"ם בלשונו הזהב אם העידו העדים בדברים שחזקתן למיתה, וכ"כ הרמב"ם פי"ג מהלכות נחלות דבמים שאל"ס דל"ת זהו במעיד שאבד זכרו אבל בההיא דנהרג ואין מכירים אותו בטבע על זה לא קאי ואבד זכרו.

מ"ש אחי הגנ"י על דברי הפ"י שהקשה דבאבידה ינתן למי שתבעו מכח ברי ושמא, דל"ש כן אלא בשמא דבע"ד, יפה כתבת וגם אנכי כוונתי לכך זה ימים רבים, ואך יש לדקדק מפסקא דהרמ"א סימן רכ"ב מכרתי שדי וא"י למי ובא אחד ואמר אני לקחתי דנאמן הא זהו דמי למציאה דמיד שאמר מכרתי אינו הבע"ד וכמאן דנקט אבידה בידו וכי היכא דהתם נאמן לומר אני גם באבידה יהיה נאמן, אך י"ל דהתם משום דמרתת שמא יכירנו וכההיא קדשתי את בתי וא"י למי ובא אחד ואמר אני אבל באבידה לא שייך כן דהמוצא א"י להכחישו ואך מלשון הגהת מיימנ' פ"ט דאישות וז"ל ונראה לדינא דמהימן דהואיל דהמוכר מודה שאינו שלו מצי אמר לו לאו את מודה דלאו דילך הוא זיל לעלמא וכו' דמשמע דבלאו טעמא דמרתת אתי עלה ואעפ"כ יש לומר משום הכרח דקיצור לשון הוא והטעם משום צירוף סברא דמרתת. ובענין

זה קשה לי בכתובות כ"ב ע"א ד"ה מנין להפה שאסור וכו' הא מ"מ גם לאחר כ"ד דליכא הפה שאסר להימין מדין עדות שאומר לזה כמו דאחר נאמן לומר אני ה"נ להימין האב לברר ומצאתי כן מפורש בהה"מ פ"ט דאישות הי"א, ובזה אינו מספיק תירוצם דתוס' דשם דקאי האיש המקדש קמי' וכו' דזהו מספיק רק שאינו דרך פירוש שמיד נתכוין לזה, אבל מ"מ להני דבריו שאומר לזה מדין עדות, ונדחקתי דהתורה אשמעינן דאף אם זה מכחישו ואומר לא קדשת אותה לי דמצד עדות הוי הכחשה ובזה צריכים לטעמא דהפה שאסר דאי באינו מכחיש למ"ל קרא דסברא פשוטה היא להאמינו בכך וקושי' תוס' עולה יפה דאף בכה"ג כיון דעושה פירוש לדבריו א"כ מעולם לא אמר דקדשה רק לזה וממילא מותרת לאחר אם ימות זה, ועדיין צ"ע:

ודברי תוס' אלו קשים לי דדייקא בלשונם מדלא אמר ביחד וכו' בלא הפסק מרובה הא מ"מ אם באמת לא הפסיק ואמר כן תכ"ד הזה אזדא כהוכחה זו ושפיר יש להאמינו מדין פירוש לדבריו ומהיכן מוכח דאמרינן הפה שאסור.

מה שהקשה אחי הגנ"י על הא דנקטו האחרונים דב' סימנים אמצעיים הוי סימן מובהק והא משמלה ילפינן סימנים דאורייתא ודילמא מיירי ביש בה ב' סימנים ארכה ורחבה, לענ"ד י"ל דהנך פוסקים סברי דיאוש נפקא לן מאשר תאבד וכמ"ש תוס' בשם ירושלמי וע"כ קרא דשמלה אתי לארוי דסימנים דאורייתא ומיירי ע"כ אפילו בחד סימן דאי בב' סימנים דהוי מובהק דכעדים דמי לא צריך קרא לרבויי, ואם ס"ל דסימנים דרבנן וסימנים כדי נסבה ס"ל באמת דקרא אתי לדין יאוש דקני ואף דעדיין יש לפקפק נהי דלפי הצד דסימנים דאורייתא י"ל דב' סימנים הוי מילתא דפשיטא ול"צ קרא להכי מ"מ למה דחקינן לומר דלמ"ד סימנים דרבנן דסימנן כדי נסבה דלמא להך צד דסימנים דרבנן ס"ל דקרא אתי לב' סימנים מ"מ י"ל דס"ל להש"ס בפשיטות בב' סימנים דהוי מובהק ולא צריך קרא גם י"ל כך ומה דהקשו האחרונים בהא דאמרינן את"ל הא פשיטא ליה משום דאיכא למימר כדשנינן הא מ"מ פשט לי מתכריך של שטרות, ולזה י"ל דבאמת בהא מספקינן דדלמא תכריך ליכא ראיה דדילמא ב' סימנים דאורייתא וכיון שכן י"ל דלפי הצד דסימנים דאורייתא באמת אמרינן דב' סימנים הוי גם כן רק סימן אמצאי ולא מובהק ומה דאנן מתירים בב' סימנים היינו משום דממתני' דמצא תכריך מוכח אי דסימני' דאורייתא אי דב' סימנים הוי מובהק:

מה שתמה אחי הגנ"י על הנ"י יבמות מ"ט ע"ב ד"ה סימן מובהק, לענ"ד פשוט דצריך להיות פסיק ב' נקידות בין גבי גט ובין מצא קשור ובתחילה כ' לדינא דמעידים בסימן מובהק אפילו בדאורייתא כדאמרינן גבי גט היינו מההיא דנקב יש בצד אות פלוני ואח"כ ציין בפ"ע על הגמרא מצאו קשור וי"ל דלהך תנא אית ליה סימנים דאורייתא וממתניתן ליכא סתירה דמיירי בארוך וגוץ, וביותר נלע"ד דבא לומר אהא דכתב דסימן מובהק מהני דמהני בין בגופו בין בכליו. תשובה צא