שו״ת רבי עקיבא איגר – החדשות – תשובה א לגאון אחד, קטע 26

בר"ן פרק השוכר את הפועל פ"ה דע"ז בסוגיא דקמא קמא בטל בדף שס"ו ע"א בצד שני משמע דס"ל דכי בעי רבין אר"י קיתון של מים דווקא בחביות דנפיש עמודה, קשה לי הא מ"מ כיון דע"כ ס"ל לר"ד ולרי"צ אר"י דיין ביין מתבטל בששים אלא דחומרא דיי"נ בהיתרא לגוי אסורה, ולהר"ן החומרה דבזה דהאיסור במקומו אסור במשהו ולהרמב"ן מיירי בלא נפל ההיתר בבת אחת והחומרא דיי"נ דנימא גם בהיתר קמא קמא בטל וכמו דהאריך הר"ן מקודם וא"כ הא דבחביות דנפיש עמודה אסור לרי"צ היינו דליכא ס' נגד היין שבחביות ולא אמרינן ביה דמ"מ קמא קמא בטל דכיון דנפיש עמודיה דסופו לירד הוי מיד כמעורב, וא"כ עדיין קשה על ההיא דסלק דלמה לא נצטרף גם היין דהא יין מבטל ביין בס' ואף דלשיטת הר"ן דהיכי דהאיסור במקומו הוא במשהו, י"ל דהא דאיסור לתוך היתר אינו במשהו היכי דמיד שנפל לגו היתר בטל, אבל אם בשעת נפילה לא היה בו ס' ולא נתבטל והוי זה מקומו של היין באיסור משום הכי אח"כ כשנפל קיתון של מים אין מצטרף היין עם המים לבטלו כיון דהיין האסור במקומו אינו מתבטל במינו, והסברא נכונה. מ"מ הא הרמב"ם פסק דבעינן תחלה וכיון דבשעה שנפל היין האיסור לתוכו ויש שם ס' עם המים לבטל, וא"צ לומר סלק היין וכו' דגם היין מצרף לבטל ואלו הי' ביין בלא המים ס' היה בטל בו.

ולומר דכוונת הר"ן דהרמב"ם יסבור כהראב"ד שהביא הר"ן מקודם דר"ד ורי"צ מיירי במקטף קטופי דלא יהי' דין ניצוק והא דחביות נפיש עמודיה אסור היינו דהקלוח הראשון אוסר אעפ"י שאין בו כדי נתינת טעם דכיון דבעצמו חשוב אינו מתבטל ברבוי יין שבבור עיי"ש, והיינו דמחלקים דדבר מועט בטל בס' אבל דבר חשוב אינו בטל בס' ביין ביין (וזהו כעין שיטת תוס' דס"ל דקמא קמא בטל היינו בענין שלבסוף יש ביין היתר ס', ואם כן מוכח דאלו נפל ביחד לא היה מועיל ס' אלא דקמא קמא דהיה בבור מועט בטל בס'), וא"כ שפיר י"ל דרבנן מיירי בחביות דנפל שיעור חשוב ולא מהני יין לבטלו, (ובאמת קשה על הראב"ד ותוס' דדחו לדרי"צ מקמי דרבינא הא י"ל דרבינא מיירי בנפל יין שיעור חשוב ובב"א דאינו מתבטל בס' מלבד דזהו דוחק כיון דהר"ן דחה וכתב עלה דהראב"ד דלא נתחוורו דבריו נלע"ד עוד דע"כ הרמב"ם לא ס"ל בזה כהראב"ד ממה דפסק ביין במים באיסור לגו היתרא בצרצור קמא קמא בטל אבל לא בחביות, ולהראב"ד האיך מצינו החילוק לענין קמא קמא בטל דבצרצור לא הוי כמעורב מיד ובחביות הוי כמעורב מיד הא סברת רי"צ כיון דהוי קלוח חשוב אינו מתבטל בס' וקלוח קמא אוסר אבל ביין במים דמתבטל גם שיעור חשוב בס' י"ל דגם בחביות אמרינן קמא קמא בטל וצע"ג.

עוד תמוה לי בדברי הר"ן שם ע"ב צד א' אבל אפשר שיאמר הראב"ד שיאמר לפי הגמרא שלנו כן ותמהני דהא הראב"ד כתב דהדין מפורש במשנה דהערלה, דערלה מעלה את הערלה ויקשה על הירושלמי ממתני' זו וצע"ג: תשובה עט הרב מו"ה מנים ג"י,

מכ"ק הגיעני, ולדינא הנה הרמ"א סימן א' ס"י כתב מי שנשתמדת אשתו מזכה לה גט ע"י אחר ונושא אחרת, והיינו דאף דבאשת מומר נחלקו גדולי הראשונים אם מקרי זכות לה דיני דלא הוי זכות דטב למיתב טן דו מ"מ בהיא מומרת דבטלה צוותה דבעל דהא אסורה לו מחשש דזינתה לכ"ע מקרי זכות, וא"כ הוא הדין נמי במשוקעת בין הנכרים אף שבעניינים אחרים נוהגת בדת ישראל מ"מ זכות הוא לה. אולם הב"ש סימן ק"מ סק"ג יצא לחלק בין מומרת לזינתה והעלה כן מתוך קושייתו דהא הרמ"א כתב שם ויש מחמירים ואנכי איני כדאי, מ"מ אני אומר באימה וביראה שכבודו הגדולה מונח במקומו, ובכאן לא נהירי' דבריו דהב"ש ס"ל לדמות בפשיטות היתר דידיה לישא ב' נשים להיתר דידה להנשא בגט זה. והנא האמת שכן הוא במהרי"ק שרש קמ"א דאחרי שעמד לחששא דשיטת הרי"ף דבזכי נהי דאינו יכול הבעל לחזור מ"מ לא הוי גיטא עד דמטי לידה, כתב ולא נתיישב לי המנהג ההוא (היינו ששאל השואל בנשתמדת ורוצה ליקח אחרת בזיכוי לה גט ע"י אחר) דהא פשיטא דלדברי הרי"ף אם נאמר דיש לחוש לתקנת הגאון שלא לישא ב' נשים, גם בזכיית הגט ע"י אחר לא נתקן האיסור דסוף סוף עדיין היא אשת איש עד שהגיע לידה עכ"ל, הרי דמדמי זה לזה. אבל מ"מ נלע"ד דהרמ"א ס"ל לחלק די"ל כיון דעכ"פ אינו יכול לחזור ולכופה להיות תחתיו הוי כנתגרשה במקצת ולית ביה משום חרם דרגמ"ה, או כיון דמדינא אין צריך כלל להגט וכמ"ש גם המהרי"ק שם דמסברא היכא דאסורה לו לא מקרי נושא ב' נשים וכדס"ל כן להדיא לעיקר דינא, כמ"ש בסימן א' דבמקום שאין מנהג אין להחמיר ומותר לישא אחרת בלא גירושי הראשונה, אלא דבני איסטרייך החמירו על עצמם, א"כ אין מחוייבים לגבב חומרות ולחוש גם בזה לשיטת הרי"ף הנ"ל, ובשגם דאינו מפורש כן בהרי"ף דלא כתב כן אלא בתנו דהוי כזכי אבל במפרש זכי י"ל דמגורשת מיד, ותמוה לי על הר"ן שהקשה על הרי"ף מכמה מקומות דמשמע דזכי מגורשת מיד ומהיכן ראה הר"ן דהרי"ף לא ס"ל כן בזכי, והרי הרמב"ם בפ"ו מהלכות עבדים חילק כן להדיא בין תן לזכי ולמה לא רצה הר"ן לומר דהרמב"ם הלך בשיטת הרי"ף רבו, וכן ראיתי בתשו' הרא"ם סימן ס"ז ס"ז שכ"כ בדעת הרי"ף אלא דהמהרי"ק למד דהרי"ף ס"ל הכי ג"כ בזכי כיון דהרי"ף כתב ומשכחת זכייה כה"ג וכו' גרסינן ביבמות המזכה גט לאשתו במקום קטטה וכו' מדהביא הרי"ף המימרות הללו שם משמע דבא לארויי דגם בהמזכה האיבעי רק במטא לידה והוא חזר מקודם, וזהו רק דקדוק קלוש מאוד, אלא דלכתחילה בוודאי חלילה לנו להקל נגד המהרי"ק, ובפרט שבתשו' הר"ן סימן מ"ז כתב במפורש בשם רבינו פרץ דבזכי בעינן מטא לידה, אבל מ"מ לענין היתירא דידיה דהוי רק לחומרא בעלמא מה"ת לחוש כ"כ והכי דייקא לי לישנא דמהרא"י בפסקיו סימן מ"ד וז"ל מי שנתנו גט לאשתו משומדת כשרוצה לישא אחרת כמנהג איסטרייך לפי דעתי המנהג שאין צריך גט אחר אם חוזרת לדת ישראל עכ"ל, משמע דזהו וודאי המנהג נכון להתירו לישא אשה אחרת, דהוסיף לפי דעתו לדון מסברא דמהני ג"כ לדידה שלא להצטרך לגט אחר.

ולענ"ד אחריו יאיר נתיב הרמ"א לשונו הזהב בסימן ק"מ ואם אשתו מומרת וזיכה לה גט ע"י אחר כמו שנתבאר לעיל סימן א' אף עפ"י שחזרה בה אין צריך גט אחר, משמע דזהו כבר נתבאר בסימן א' דמהני דיכול לישא אחרת והוסיף עוד כאן דאעפ"י שחזרה א"צ גט אחר וע"ז כתב ויש חולקים בזה, היינו בזה חוששין להחמיר שלא להתירה בגט זה, אבל על המנהג להתירו לישא אחרת ניחא ליה להרמ"א בלי פקפוק ומיושב קושית הב"ש.

הדרינן לדינא דאפילו בזינתה מותר על ידי זיכוי הגט להנשא אחרת, ובפרט בנ"ד דאמרה מה לי בדייני ישראל הוי ממש ככופרת בדת ישראל ח"ו, אבל א"צ לזה וכמש"ל. ואף דבאם מוחית במפורש י"ל דאינו יכול לזכות לה על ידי אחר, כי אף שהרא"ם בתשו' סימן ס"ז כתב דגם בצווחת שאינה רוצה בגירושין, מ"מ האמת שזכות הוא לה משום תיקון הנפש, מ"מ כבר סתר לנכון הרד"ך בתשובה בית ט' חדר י"ב, מ"מ בנ"ד באמירתא מה לי בדייני ישראל י"ל דאינה רוצה בטורח ובבזיון לעמוד לפני דיני ישראל, אבל בגוף הגירושין שע"י זכיית אחר אינה מוחית, ואפשר אם היה שואלין אותה אם מתרצית בזה היתה מסכמת ומה גם י"ל דחכמי איסטרייך דנהגו לזכות לה גט ס"ל גם כן דמעיקר הדין הדעת נוטה דבכה"ג לא גזר רגמ"ה אלא משום חששא פקפוק בעלמא נהגו להחמיר ובדרך מהיות טוב אל תקרא רע כיון דס"ל דמהני הזכוי, ואפשר היכי דמוחית במפורש כיון דאי אפשר בתקנתא דזכוי מודו דאוקמא אדינא להתירו לישא אחרת, ועכ"פ כיון דהרמ"א כתב דבמקום דאין מנהג אין להחמיר ולגבי זה במוחית במפורש אפשר דליכא מנהג מבורר להחמיר די"ל דהמנהג ג"כ רק לרווחא דמילתא אבל לא היכי דלא אפשר בכך, לזה בנ"ד אם מבורר שמופקרת לנכרים לזנות דיש להתיר לו לישא אחרת עליה ע"י זיכוי הגט לה, ומ"מ טוב לענ"ד שלאחר הזיכוי יחזור ויקח הגט מיד הזוכה וימסור לו שנית לשויי' להולכה בכל עת ומקום שימצא אותה כנלע"ד בעהי"ת: תשובה פ שלום וברכה וכ"ט לכבוד ידידי ש"ב הרב הגאון הגדול האמיתי נ"י פ"ה ע"ה המפורסים מו"ה מאיר נ"י.

תמול הגיעני מכתב קדשו ע"י בנו הרבני מו"ה ח"פ נ"י בעצמו. מצוה רבה עשה בזה להשיב רוחי מגודל דאגתי ועצבוני שהי' לי על שלילות מכתבו ממנו זה כמה, ישלם ה' פעלו ומשכורתו יהיה שלימה משמים.

מ"ש ידידי נ"י על דברי תוס' קדושין ל"ד דדווקא במצות עשה דקום ועשה נשים פטורות כמו בתפלין אבל במצות דשב ואל תעשה דהיינו עשה דשבתון. הדבר יקר ומסתבר ואך עומד לנגדי ההיא דסוכה כ"ח ל"נ אלא לתוספת עיני סד"א הואיל ומיעט רחמנא מעונש ואזהרה וכו' ובפשיטו אינו מובן דמה בכך וכי בשביל זה יפטרו נשים והסברתי לי תמיד כיון דהוי רק עשה סד"א דלפטירי כמו כל מצות עשה שהזמן גרמא (והאריכות לשון הואיל ומיעט רחמנא היינו דלא נימא כיון דהוא הוספה ביום הכפורים וכיון דמצות עינוי ביוה"כ יתחייב ג"כ בהוספה, לז"א כיון דנשתנה דיני מעונש ואזהרה, הוא כמו ענין בפני עצמו וכשאר עשה שהזמן גרמא). אם כן חזינן דאפי' בעשה דשב ואל תעשה פטירי זולת דנימא אפשר דמסברא אין חילוק רק דבתר דגלי קרא דהאזרח לא אמרינן דגזה"כ הוא אלא דהקרא אורי לן דעשה כה"ג דהוא בשב ואל תעשה חייבין. וחידש בעיני על הגאון פרי מגדים דבספר משבצות זהב סי' תר"ח סק"א הקשו דלפטרו נשים מתוס' יוה"כ דהוי מצות עשה שהזמן גרמא ונדחק בזה, ולא זכר את סוגיא ערוכה הנ"ל. ומ"ש כבודו נ"י להוכיח דאל"כ לא יהיה נשים מצויים בשביתת בהמה ויקשה מסוגיא דע"ז משום שאלה ושכירות. ולענ"ד הא בר"ן שבת פרק כל כתבי דמ"ז סוף ע"ב שבכל מעשה שבת איש ואשה שוים כדילפינן מזכור ושמור וכל חיובי דשבת בכללי, והובא בקיצור במג"א סימן רצ"א.

מ"ש ידידי נ"י בשם הגאון נודע ביהוד' בסוף ספרו בישוב דברי הריב"א, אם כי שדבריו נכונים, אבל עמדתי במה דמספק שם אם הוא מה"ת שיהא בשב ואל תעשה, ומה ספק בזה הא פרכינן בסוף חולין מאי אולמא האי עשה, ואם מה"ת רשאי לבחור באיזה שירצה צריך קרא דשלח תשלח שצריך דווקא לשלח ולא לקיים עשה דטהרות מצורע. ובאמת בלאו הכי גם אם נידון דסברא דאורייתא הוא עדיין אינו מובן לי היטב פירכת הש"ס הנ"ל דהא ב' עשייה הוי בשב ואל תעשה דבמה שנוטל האם לטהרת מצורע הנטילא גופא ליכא איסור היכא דליכא לאו דלא תיקח כגון בנטילה ע"מ לשלחו אלא דבמה שלוקחים לטהרת מצורע אינו מקיים מצות שלוח ואם מקיים מצות שלוח אינו מקיים טהרת מצורע ושניהם בשוא"ת ובידו לבחור איזה שירצה ואצטריך קרא דשלח תשלח שמחוייב בדוקא לשלח וצ"ע.

ואולם לענ"ד קשה על הגאון נ"ב וביאור דבריו שם הא דבאלמנה מן הנשואין אף אם בעלו ל"ק הא מדאורייתא הוי יבום דהעשה דוחה לא תעשה ולגבי העשה כיון דקיים העשה האחרת ואפשר דלכתחילה מותר מה"ת אם נימא דאף בעשה לעבור בקום ועשה לא אמרינן מאי אולמא היינו דילפינן מקרא דיבמתו ע"ש. א"כ קשה בהא דפרכי' בב"מ ל"ב ע"א הא לאו הכי הו"א ציית ליה הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה הא מה"ת דחי לעשה ול"ת דהעשה דוחה ל"ת ולגבי העשה הברירה בידו, בלא זה לא קשה להריב"א דמאי פריך הש"ס הא איצטריך קרא בעבר לוקה דבכה"ג אמרה תורה שתתעלם ואזדה העשה לגמרי, אבל בלאו הכי לא הי' לוקה על הלאו, בזה י"ל דהפירכא בההיא דאל תחזיר דבלא"ה לא לקי דהוי לאו שאין בו מעשה וגם אם הפירכא על הטמא, מ"מ י"ל דהוא גופא קשיא אמאי נקט הברייתא לדרשא דקרא בכה"ג לאמור לו אביו לעבור על עשה ול"ת דהנ"מ לענין דיעבד ללקות, לנקוט בפשוטו שאמר לו אביו לעבור על לאו גרידא דס"ד דלכתחלה ישמע א"ו דגם באמר לו הטמא ס"ד דלכתחילה ישמע לו וכלשון הברייתא יכול ישמע לו, גם י"ל לפי מה שהקשה בהגהת מיי' פ"ו מהלכות ממרים דלמ"ל קרא הא כיון דאביו ציוה לעבוד מה"ת הוי אביו רשע וליכא עשה דכיבוד אב, ותירוצו סתום, ולענ"ד הי' נראה דאם מדינא עשה דכ"א דוחה ומה שעושה עושה בהיתר, א"כ ציוה לו אביו דבר המותר דזהו מעיקרה הדין דכיבוד דוחה ללא תעשה, ולזה פריך הא הוי עשה ולא תעשה ויש בזה דבר עברה והוי אביו רשע וממילא בדעבד לוקה דלא נדחה הלאו כלל, אבל לשיטת הגאון נ"ב יקשה דהא ס"ד דהברירה בידו ומותר לעשות כן, ומ"ה מוכח לענ"ד דנדחו בזה דברי הגאון וק"ל: תשובה פא לבן אחי הרבני החרוץ מו"ה משה אהרן נ"י.

ע"ד סך ר"ן שקיבל עליו במפורש כל האחריות המעות בהליכה לפ"פ. הנה אם הי' זה בדרך הלואה בהיתר שימוש מעות בהליכה, מ"מ י"ל דכשנותן המעות בפ"פ בעד הסחורה דקונה להמשלח מקרי פרעון כיון דנותן ע"פ דעת המלוה ואח"כ הוי דרך מקח וממכר דהמשלח זוכה על ידו בסחורה וחוזר ומוכר לו לכך וכך. ולכאורה יש לדון דהא היסוד בסוגיא דבב"ק ק"ב ע"ב לפ"מ דקיי"ל דלא כחוכא דמערבא ומטעם דא"ה אפי' חטים וחטים נמי אע"כ דהמוכר מקנה לבעל המעות עיי"ש היטב, ומה"ט כתב הרי"ו והביאו הב"ח סימן קפ"ג דאם קנה במעותיו ומכוין לזכות לחברו דלא קנה. א"כ בנ"ד נמי נהי דהוי כפרעון חוב דלא גרע מזרוק לים והפטר מ"מ לא נעשו מעותיו של המלוה דבמה זכה בהם, ע' בשיטה מקובצת בב"מ בדף ע"א ע"ב שהביא דעת גדולי פוסקים דבאמר זרוק לרה"ר והפטר דמצי אחר לזכות בהם דהוי כהפקר דלא נעשו מעותיו דהמלוה, וא"כ בנ"ד לא מקרי מעות המשלח ואינו בעל המעות, מ"מ זה נסתר מההיא דבב"מ דע"ג ע"א ד"ה והחמרים מעלי' במקום היוקר כבמקום הזול ועיין בתוס' שם דכיון דאין האחריות התבואה על החמרים נקנה התבואה להמשלם במקום הזול, ומלישנא דתוס' שם והחמרים היה משתכרים במעות ההליכה מבואר דהחמרים היו עוסקים במעות לצורכם בהליכה ובוודאי כן הוא בפשוטו דאם לא לאיזה תועלת עשו כן החמרים, הרי דמ"מ זוכה המשלח את התבואה וע"כ אי משום דברבית הקילו דקנין קצת מותר אי דמ"מ לענין דעת המקנה מקרי זה בעל המעות כיון דמ"מ הגיע לו המעות שנפרע בזה המשלח ומכחו הגיע לו המעות.

ואולם מטעם אחר יש לדון דבשלמא אם לא נעשה לוה רק מקניית הסחורות ואילך דהוי לוה על דמי הפרעון בזה באם לא אמר אם מעכשיו וגם אין שומם ידוע דנין דהוי דמי מקח ולא מקרי דרך רבית דאינו משלם לו רק מה שנתחייב בתחילת הלואה אבל אם נעשה לוה בתחלת קבלת הסך ר"ן ולבסוף מחזיר לו יותר אף דנדון דבעת קניית הסחורת פרע חוב ההוא והתחיל אח"כ חוב אחר דמי פרעון הסחורה מ"מ כיון דלא היה זמן בנכסים דתיכף כשפרע החוב חלה החוב של דמי סחורות ניכר כאלו הלואה אחת ופורע יותר מה שקיבל, אך מ"מ נראה דבנ"ד לא הי' דרך הלואה כלל והי' רק שליחות לקנות סחורה אלא דקיבל אחריות על המעות להיות כשואל ואין לו היתר שימוש בהם, אף דעתה הוי כ"ע כשלחני מ"מ על זמן מועט שימסרם בפ"פ להסוחרים ולקנות לו אסור להשתמש במעות לעצמו וכמ"ש הב"י יו"ד סי' קס"ט ד"ה ומדברי הרמ"ה וכו' אלא דזהו אלים וקוץ בה דהא שם כיון דקיבל עליו אחריות יותר מדיני מותר להשתמש בהם, ועיין בחות דעת סימן קס"ט סקל"א דפקפק בזה וכתב בפשיטות דאף להב"י אם אמר במפורש שלא ישתמש בהם דלא נעשה לוה, ובנ"ד דפירש באחריות להיות כשואל, מלישנא להיות כשואל מדוקדק שלא ישתמש בהם שיהי' רק כשואל ולא כלוה. ולענ"ד טוב לפרש להדיא שאינו רשאי להוציא המעות בהליכה, ואף דתוס' בב"מ כ"ט ע"א כתב בהא דאמרינן הוי שואל היינו לוה, מ"מ בלשון בנ"א ומיתורא דלישנא מדלא כתב סתם דמקבל כל האחריות או דמלוה לו המעות. נראה דהמכוון דאין לו רשות להוציא דאולי לא יהי' אח"כ בידו מזומן לקנות סחורה ולפ"ז לא צריך גם לדבריו הראשונים דכיון דלא נעשה לוה מקרי המשלח בעל המעות וזכה הסחורה, ומה שפקפק רחימי הרב מו"ה זעליג נ"י דלא שייך לומר דימכר השליח עבורו בסחורה ואח"כ יזכה לעצמו דדמי' לסימן קפ"ה ס"ב, ז"א דהתם הוא שליח לדבר זה למכור והוא רוצה למכור לעצמו בזה אמרינן כיון דהוא שלוחו למכור הוא כבעלים ואינו יכול להקנות לעצמו כיון דבאותו שעה הוא כבעלים ושם בעלים עליו אבל בנ"ד השליחות הן לזכות לו בסחורה ולאחר שעשה כן פקע השליחות ממנו, ומה שזוכה הוא אח"כ בסחורה לעצמו לא בדרך שליחות מהמשלח למכור ורק דהמשלח בעצמו אמר לו כן מכבר שמוכר לו הסחורה ויעשה קנין לזכות בה.

ואולם מטעם אחר יש לדון דהוי כמוכר לו דבר שלב"ל וכאומר הסחורה שאקנה יהא מכור לך. ובאמת הייתי נבוך די"ל דזהו דווקא כשעושה הקנין עתה על דבר שלא בא לעולם אבל באומר לכשאקחנה תעשה בו קנין ותזכה אז ועשה אח"כ קנין י"ל דמהני דהאמירה היה רק גלוי דעת ורשות שיעשה אז קנין ויזכה בו ובאותו שעה הוא בא לעולם. אך לכאורה דברי הטור חוה"מ סי' רמ"ג סט"ו והרמ"ה כתב דאפ"ה יכול לחזור בו עיי"ש. משמע שגם כה"ג לא מהני אבל לפי דברי הדרישה שם אין סתירה משם לסברתינו הנ"ל, וגם אם נידון לדבר שלא בא לעולם מ"מ אחר שנודע להמשלח בבוא השליח מהיריד ונתרצה בזה יקנה הסחורה להשליח. תשובה פב להרב מו"ה אהרן נ"י ראב"ד זלאטווי.

אשר שכתב ידידי נ"י לדון באשה שאמרה מת בעלי והלכה והיתה לאיש אחר ואחר כך שבעלה הראשון חי די"ל דאין השני יכול לישא אחרת בלא שילחה אותה בגט דכמו דהיא צריכה גט ממנו דשמא יאמרו גירש האחד ונשא הב' ואשת איש יוצאת בלא גט ה"נ מה"ט הוא אסור לישא אחרת בלא גט דיאמרו שנשא את זאת בגט פטורי ועובר על חרם דרגמ"ה.

לענ"ד נראה להקל דבאמת גם לענין הצרכת גט אני נבוך דהא מבואר ביבמות דף פ"ט דמדינא אין לחוש דיתלו לומר דקדושי טעות הי' אלא כיון דעבדא איסורי קנסוה רבנן לחוש לזה, וא"כ י"ל דהיכי דאתמר אתמר בנשאת עפ"י עדות אבל לא באמרה מת בעלי ונשאת, והיינו למ"ש תוס' יבמות מ"ט ע"ב ד"ה סוטה נמי לחלק לענין דהולד ממזר דדווקא במת בעלה קנסוה כי היכי דתידוק אבל זינתה לא קנסוה, והיינו דזהו מצוי שתסמוך על העד ולא תדקדק משום הכי החמירו טפי, וא"כ י"ל ה"נ לענין הצרכת גט משני דבאמרה מת בעלי ושיקרה ונישאת דהיא מזידה להנשא באיסור והוי כזינתה במזיד ולא קנסוה, אבל חלילה לי להחליט כן רק בדרך הערה וספק לדינא, גם י"ל דדוקא לדידה דעבדה איסורא קנסוה, אבל לדידיה לא קנסוה, וי"ל באמת לדינא דהוא מותר בקרובותיה ולגבי דידיה לא חיישינן שיאמרו שנשא אותה ע"י גט מהראשון והם קרובות אשתו, ואף דלבתר הגירושין יאסר בקרובותיה דמחזי כנושא קרובות גרושתו כדמוכח בקדושין דס"ה ע"א במה דאמרינן אלא כופין אמאי אמר לא ניחא לי דאתסר בקרובותיה מ"מ לא מפסיד מידי במה דאוסרים אותה בלא גט מיניה, דהא י"ל דא"י לכופו להוציא ויכול לעגנה כיון דהיא פשעה בעצמה, ע' בתשובה שנדפס בסוף ס' המג"א על התוספתא שדן בזינתא תחת בעלה אם כופינן אותו לגרש והכי עדיף דאינו בעלה, ועיין בתשובת מהריב"ל ח"א סוף כלל ג' דמסתפק בההיא דינא דש"ע סימן מ"ו ס"ה ואם לאו מגרש הא' אם בדרך כפייה או רק אם רוצה כיון דהיא נתנה אצבע בין שינהי, ועיין בתשו' לחם רב סימן י"ט, ובתשו' רש"ך ח"א סס"י ר"ח כתבו בפשיטות דאין כופין, א"כ ליכא קנס גבי בעל, ובנדון דידן אין לקונסו מלישא אחרת ויכול לומר לא אגרשנה וליכא מראית עין, גם הא לאחר הגרושין פסקה המראית עין דמותר באחרת וקודם הגירושין י"ל דלגבי דידיה לא קנסו ליחוש שיאמרו גירש זה ולדון דלאחר שיגרש אותה יהיה המראית עין על העבר שעבר קודם הגירושין על חרם דרגמ"ה מנין לנו לחוש כולי האי. גם יש לחלק דלענין גירושי' לפי מה שיאמרו שנשא על ידי גט מהראשון ליכא צד היתר אבל הכא אף בנשא ע"י גט יש בו צד היתר כגון שאין בו חרם דרגמ"ה במורדת לכמה פוסקים וכדומה ויכולים לתלות בזה, וגם יש דעת הסוברים דחרם דרגמ"ה לא הי' אלא עד סוף החמישי, מכל הלין נלע"ד להקל. תשובה פג לחתני הרב המאה"ג מו"ה יעקב משה אב"ד ור"מ דק"ק פילא.