שו״ת רבי עקיבא איגר – החדשות – תשובה א לגאון אחד, קטע 25

ובנ"ד יש עוד צירוף כ"ש דענין גרירא דבש"ס ובירושלמי היינו דמשום שטותה ניחה להתפתות ויגררו בנ"א אחרים לפתותה וכלישנא דאמרינן אינה יכולה לשמור עצמה דמשמע דאם יגררו אחריו לא תשמור עצמה מהם, דבזה אם יהי' לה בעל ישמור אותה או דמשום חומר איסור אשת איש מופרשים ומובדלים ממנה, משא"כ בכל דהיא מחזרת עצמה לגרר אנשים אחריה לצודם בערמה י"ל דבכה"ג אין מזור לה ע"י בעלה דגם הוא אינו יכול לשמר אותה כיון דהיא סוררת ברחובות ובשווקים ובבתי אחרים וגם לא יחדלו משום חומר איסור א"א כיון דהיא מחזרת עצמה הם כאנוסים וכעין מ"ש תוס' רפ"ק דשבת ד"ד ד"ה וכי אומרי', ובפרט בנ"ד דמגררת אחריה נכרים וראוי לחוש בהיפוך שתכשל באיסור אשת איש ח"ו וטוב יותר לשוי' פנויי' וחלילה לסמוך ע"ז רק בדרך צירוף כ"ש.

והנה לצרף לזה ג"כ להתירה חרם דרגמ"ה ע"י ק' רבנים כי ההתרה לחוד יש לחוש דשמא בנ"ד ראוי' לגרשה והיא גם כן מרוצית לקבלת גט ואין טעם להתיר החרם, אבל עכ"פ לעשות שניהם ביחד ליתן גט לידה ולהתיר ע"י ק' רבנים. יש בזה בממ"נ אם נקראת עתים שוטה ואינה ראוי לגרשה קיימא התרת חרם במקומה. אך ראיתי שכ' הגאון מו"ה שמחה זצ"ל בתשו' רש"ל סי' ס"ה וז"ל, אמנם לענ"ד באם נידון בנ"ד בכלל עתים שוטה ואסור לגרשה מה יושיעינן לשרי ההתרת ק' רבנים דסוף סוף לא פקע האיסור דמעשה גרושין דעי"ז יש גרירה עכ"ל, ודברי הגאון הנ"ל נראה לענ"ד למה שמבואר שם בדבריו דהוא נקט בגירסת הירושלמי בהיפך דלטעם גרירא אפי' דיעבד אסור, ואידך מ"ד ס"ל דטעמא דמתני' רק מכח הלימוד דמשלחה וחוזרת והיינו רק בא"י לשמור גיטה אבל ביכולה לשמור גיטה ואינה יכולה לשמור עצמה ורק עתים חלומה שרי לכתחילה לגרש דלא ס"ל כלל טעמא דגרירא, ועל זה כתב כדי ר' אילא ור' זעירא דבירושלמי לסמוך עליהן בשעת הדחק ואם יש גמגומים בדבר יסכימו רבותינו עם התרת החרם וכו', ולזה נראה כוונתו דלגבי איסור דמעשה גרושין סמכינן על אינך אמוראי בירושלמי דהיינו ר' אילא ור' זעירא דלית להו טעמא דגרירא אלא דחושש לאידך מ"ד דאולי אין הגט גט והוא באיסור כל ימיו בחרם דרגמ"ה בזה חשש להחמיר ומצא תקנה לזה להתיר החרם דרגמ"ה, אבל אנן לדידן דקיי"ל כדעת כל הפוסקים דהעיקר כר' יצחק בסוגיא דחיישינן לגרירה (ולענין דיעבד בלא"ה יש להקל וכנ"ל) לא יועיל לנו היתר דק' רבנים, ודעתי הקלושה להקל בנ"ד ובתנאי אם יסכים מעכ"ת נ"י ועוד רב מובהק אם בהתרת גירושין לחוד אם בצירוף ע"י ק' רבנים: תשובה עד לכבוד הרב המופלג מו"ה משה נ"י אב"ד דק"ק זיידנפעט.

מ"ש מעכ"ת לתרץ דבריו דדמי עבד כפי שהוא שוה הוי קרן ולא הוי קנה רק המותר מדמיו שכן הוא מפורש בירושלמי ספ"ה דשבועות. אני אומר דממקום שהביא שם מבואר ההיפוך, דז"ל הירושלמי שם וספ"ג דכתובות בעי מהו לשלם דמי עבד מפ"ע כל שלשים הוי קנס או יתר מדמיו קנס, תמן תנינן המית שורך עבדי משביעך אני ואמר אמן פטור, אמר ר' חגי קומי ר"י תפתר במוכה שחין, א"ל ומה דבתרי (היינו אימא סיפא) המית שורך בני וכו' חייב ואי במוכה שחין ליפטר א"ר חגי קומי דר"י תפתר כמאן דאמר ונתן פדיון נפשו דמי מזיק ואין דמי מזיק כולו קנס עכ"ל, הרי דמסיק הירושלמי דע"כ סבר דמי נזק ולא מיירי במוכה שחין ונפשט האיבעי דכולי ל' קנס, ואף די"ל דרך אחר על פשיטות הירושלמי להסוברים דבתובעו דמי קרקע הוי קרקע, וא"כ י"ל הא דבעבד פטור משום דדמי עבד הוי דמי קרקע והמותר מדמי עבד הוי קנס, מ"מ כיון דהירושלמי ס"ל כן לראיה ולדינא דכוליה קנס אין בידנו לחלוק, וגם הא לרב פפי משמיה דרבא דאמר ספ"ה דשבועות דף ל"ד אימא סיפא וכו' לאו לאתויי גנבת עבד, הרי דס"ל להוכיח דס"ל למתני' דמשביע ע"ק חייב ולדידיה קם ראית הירושלמי דכוליה ל' קנס, וגם מסקי' שם בשבועות מהא ליכא למשמע מיניה הרי דאינו הכרח דאפשר דמתני' סבירא ליה דמשביע ע"ק חייב וממילא מוכח דכולי ל' קנס. גם נ"ל למה דאמרינן גיטין מ"ב ע"ב מכר עבדו לקנס מהו וכו' מי איכא עבד דליכא ש"פ ומשני בטריפה הרי דלבד זה גם עבד דמוכה שחין אם אינו טריפה שוה עכ"פ פרוט' דיכול למכרו לקנס וא"כ לית' לדחיית רב חגי בירושלמי ומוכח דכולי ל' קנס.

גם נראה לענ"ד ראיה ברורה מסוגיא דבב"ק דמ"ג סוף ע"א אידי ואידי דמי' מיהו בע"ח דמשלם על פי עצמו וכו' הרי מדבאנו ליתן טעם דפטור בהמית שור עבדו מדמי עבד ע"כ דאינו במוכה שחין ודפטור אפילו מדמי עבד, הרי מבואר להדיא דכולי' קנס, וזהו ראיה שאין עליה תשובה. ובההיא ענינא ראית בפני משה על ירושלמי ספ"ג דכתובות דס"ל פירושי דירושלמי אי דמי מזיק כולי' קנסא היינו אם דמי מזיק ע"כ כיפרא כפרה והוי קנס. ועשה מזה קושיא על הרמב"ם דפסק כופרה כפרה ואף עפ"כ פסק דמשלם כופר עפ"י עצמו. ולענ"ד בפשוטו דכוונת הירושלמי דאם דמי מזיק אם כן אם הניזק אינו שוה כ"כ משלם יותר ממה שהזיק והוי קנס אבל למ"ד דמי ניזק אף דהוי כפרה מ"מ לא הוי קנס וכסוגיא דידן בב"ק מ"א ע"ב דמשני קסבר ר"א כופרה כפרה ואפי' בתם לא הוי קנס וק"ו במועד עיי"ש וא"כ פסקי הרמב"ם אלים יפה לדינא. ועיין בתוס' ספ"ג דכתובות ד"ה זה הכלל דכתבו בפשיטות דאפי' למ"ד דמי מזיק שמשלם יותר ממה שהזיק לא הוי קנס כיון דבא לכפר על עצמו ותמהני איך כתבו כן בפשיטות נגד דברי הירושלמי הנ"ל וצריך עיון: תשובה עה להרב מפילענע.

נידון הסכסוך שבין הרבני מו"ה אברהם נ"י ובין הפו"מ נ"י הנה מה שטען הפו"מ שחלילה לשמוע לדברי הרבנית ולחשוד שבעלה הגאון זצ"ל יחזיק המקומות על חוב ארבעה ר"ט, ועוד יתר ראיות המוכיחות, אינו מספיק דלו יהא דהוי כמו אנן סהדי ממש ולדונו למגו במק"ע הא הש"ך החליט בסי' ס"ו סקל"ה דכל טענות שטוען המוכר לפטור את הלוה א"צ לבוא עלה מדין מגו אלא דבעצמותו הוי מחילה, ואם כן בנ"ד נמי טענות הרבנית הוי מחילה למוהר"א נ"י ואף בנ"ד דהוא משכנת קרקע והחזיק בה, מ"מ הא כתב הנ"י ב"ב ובדף הספר הוא רכ"ו ע"א דעת היש חולקים דמצי מחיל ובש"ע סי' ס"ו ס"ל הובאה ב' דיעות בזה, ואנכי מצאתי להר"ן בחידושי גיטין דל"ז שכתב להדי' דיכול למחול ומבואר שם דאף במשכנתא דאינו יכול לסלקו (והתומים ס"ק נ"ה כתב בפשיטות דבאינו יכול לסלקו לכ"ע לא מצי מחיל ולא ראה דברי הר"ן הנ"ל). אמנם נראה דבנ"ד דהרבנית אינה היורשת לבעלה אלא דנחלט לה השטר חוב (אותו הלשון נזכר במכתב הרבנית ת') והיינו בפשוטו דנחלט לה לגביית כתובתה וא"כ היא עצמה הוי קונה שטר חוב ומכרו לאחר דאין הראשון יכול למחול כדאיתא להדיא בש"ע סימן ס"ו סל"א, אלא דאולי ההחלט הוא ע"י שבעלה נתן לה השטר חוב במתנת שכיב מרע ובזה אני מסתפק הרבה במקבלת שטר חוב במתנת שכיב מרע ומכרו אם אינו יכול למחול. ואופן ספיקתי למה דאמרינן ב"ב דקמ"ז ע"ב ומודה ר"נ דאם נתנו במתנה דאינו יכול למחול וכו' עשאוהו כשל תורה. ויעויין בתוס' כתובות דפ"ה ע"ב ד"ה המוכר וכו' התם הכי פירושא אא"ב דאורייתא וכו', ולכאורה. עדיין קשה בהא דמשני עשאוהו כשל תורה הא גם מכירת שטרות הוא של תורה ואפילו הכי אינו יכול למחול, וצ"ל דהכי אמרינן דהך אסמכתא מקרא והעברתם נחלתו עשאוהו לדרש גמור כשל תורה והיינו דעשאוהו ליורש וכ"כ להדיא הר"ן פ"ט דכתובות.

ולפ"ז צ"ל דעשאוהו ליורש גם לשעבוד הגוף דאם לא כן עדיין יקשה אמאי אין היורש דהנותן יכול למחול שעב' דהגוף וממילא לפקע החוב אלא ע"כ דעשאוהו ליורש גם לשעבוד הגוף (ולכאורה קשה התינח לר"פ ב"ב שם דהואיל ויורש יורשו, אבל לשינוי דרב אחא שם דעשאוהו כיורש רק במה דאיתא בבריא ואם כן איך יזכה בשעבוד הגוף הא ליתא בבריא ויעויין בב"י סימן רנ"ג בשם הר"ן לענין אויר דפסק להעיקר כרב אחא, וצ"ל דגם בזה שייך שינוי דר"א דאיתא בברי במעמד ג' דחז"ל עשאו דין מעמד ג' שיזכה גם בשעבוד הגוף ויהי' מוכח באמת דבמעמד ג' אינו יכול למחול) אח"כ ראיתי בש"ך סימן רנ"ג סק"ל שכתב במלות קצרות כדברי הנ"ל דעשאו כשל תורה היינו דעשאוהו כיורש, וכיון שכן יש מקום גדול לומר דמקבל שטר חוב במתנת שכיב מרע ומכרו דיכול למחול כיון דהוא הבע"ד וזכה בשעבוד הגוף והוי כיורש דעלמא שמכרו דיכול למחול, וחידוש שלא מצאתי הערה מזה וצ"ע לדינא.

אמנם בנ"ד לא צריך לזה דהא לא נכתב שם המלוה הראשון רק סתם לבעל השטר. ובזה כתב הש"ך בפשיטות סק"י דאינו יכול למחלו ומהאי טעמא בנ"ד מהני מסירה לחוד בלא כתיבה ואין בכח הרבנית לבטל מעשה אם לא ע"י בירורי דברים שכפי מכתבה אפשר שיבוא לידי בירור, ובזה בודאי יהי' ידוע אם האמת כן שנתן לבעלה הגאון זצ"ל הדירה ההוא לשכר בעד החזקת קא יטען, ולזה ע"י החשבונות בפנקאות הקהל יבורר אם לא פרעו שכירות בשנים ההם יותר מאשר פרעו מקודם יניכר שלא פרעו השכירות ומחוייב' לשלם לר"א דמי השכירות דכ"ז שלא ניכרי' זה נגד זה שכר דירה נגד פרעון שטר חוב נשאר זה חייב וזה חייב כמ"ש הש"ך סי' ס"ו סק"א אלא דמחוייב' לשלם השכר דירה למוהר"א נ"י כנע"ד בעהי"ת: תשובה עו לבני הרבני מו"ה וואלף נ"י.

אשר כתבת במה דשקיל וטריי הר"ש פ"ב דטב"י אם לוקין על טעם כעקר כיון דלמידין שאר איסורי בק"ו מנזיר יש לומר דאין מזהירין מן הדין, וכתבת להוכיח מדאמרינן דנזיר וחטאת הויין ב' כתובים הא מצריך קרא בחטאת למלקין עלה, ידידי בני הא המקשן פריך על ר' יוחנן דלגמר בכל התורה כולה מנזיר והיינו למלקות דלאיסור בלא"ה הא ס"ל דחצי שיעור אסור מן התורה, הרי דפרכינן דגמר מנזיר למלקות ועלה שפיר משני דהוי ב' כתובים. וא"כ הקושיא סובב באמת על המקשן עצמו דמאי פריך דנגמר מנזיר ולמלקות הא אין מזהירין מן הדין, וזהו באמת ראית הר"ש אשר מזה החליט באמת אם ילפינן טעם כעיקר ממשרת וק"ו בשאר אסורי דלק' עלה דהוי רק גילוי מלתא בעלמא ורק אם ילפינן מגעולי נכרי' הוי רק עשה.

אמנם לדידי קשה אף על מסקנת הר"ש דאם ילפינן טעם כעיקר מגעולי נכרי הוי רק עשה אם כן איך אמרינן דר' עקיבא מוקי למשרת להיתר מצטרף לאיסור דטעם כעיקר יליף מג"כ, הא ג"כ ודאי דלא מייתר דצריכה לכתוב דיני הגעלה (ולישנא דתוס' באמת צ"ע) אלא דמשרת הוא דאייתר דילפינן מגעולי נכרי ומזה הוכיח ר"ע דמשרת אתיא להיתר מצטרף לאיסור. ולהר"ש הנ"ל יקשה דדלמא משרת לטעם כעיקר ולמלקות דאלו מגעולי נכרי הוי רק עשה וצ"ע.

ובדברי רש"י פסחים שהבאת, זכור אני שעמדתי דמדכתב רש"י דאלו פשט היין בכל הפת לא הוי פליגי רבנן הרי דס"ל לרש"י דטעם כעיקר ההיתר נהפך לאיסור דאף שאין בו כזית טעם מ"מ גוף ההיתר נעשה איסור כיון דטעם איסור בתוכו ואפי' אם כל הבלע האיסור הוי רק חצי זית מ"מ כיון דאוכל כזית פת שבלוע בו חצי זית יין חייב דההיתר נהיפך לאיסור. ותמוה לי מסוגיא דחולין דף צ"ח ע"א האי פלגא דזיתא דתרבא וכו' לא תזלזל בשיעורא דרבנן, הא לפי החשש דיש בו טעם חלב הוא איסור דאורייתא דהוי כזית איסור ע"י שנהפך ההיתר לאיסור והוי הספק בדאורייתא וצ"ע. ובסוגיא זו דחולין יש עוד תמיה על הר"ש בטבול יום דכ' להוכיח מסוגיא זו מדאמרינן ועוד האמרי' חצי שיעור אסור מה"ת דאף בתערובת חצי שיעור אסור מן התורה. וזה תמוה למה דאמר תחילה לא תזלזל בשיעור דרבנן והיינו דמר בר רב אשי רצה להקל כיון דחצי שיעור מותר מן, התורה והוי בדרבנן וא"כ אמאי נקט דווקא בפלגא דזיתא הא גם בזיתא כיון דמעורב בתלתי' זתים ממילא כשיאכל כזית לא יאכל כזית איסור ותמיד יאכל רק חצי שיעור דהיינו פחות מכזית תוך שיעור אכילת פרס דכל שאינו אוכל כזית בכדי אכילת פרס הוי רק כאוכל חצי שיעור, וא"כ לעולם לא יצטרך ששים דבתלתי' סגי דיהא שיעור דרבנן דבלאו הביטול הוי ג"כ רק חצי שיעור, בשלמא בפשטא דסוגיא בלא דברי הר"ש י"ל דאנו דנין על תחלת הנפילה דאם בתחילתו הוי חצי שיעור דלא היה כאן מעולם שיעור דאורייתא זהו הוי כמו שח"ש דרבנן אבל במה שנעשה ח"ש על ידי התערובת חמור יותר, אבל לפי זה אזדא ראיית הר"ש דשפיר י"ל דחצי שיעור על ידי תערובת ליכא איסור דאורייתא והא דאמרינן והאר"י חצי שיעור אסור מן התורה היינו כיון דבעידן דנפל היה איסור דאורייתא חמיר יותר כמו בנפל זית דמחמרת מה"ט וכנ"ל וצע"ג.

ואודיעך עוד מה שאמרתי בדרך פלפול בישוב קושית העולם בענין זה בסוגיא דנזיר א"ר אבוה אר"א כל משקים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור וכו' משקין אין מידי אחרינא לא, דלדידיה ישאר קושית הש"ס דנילף בק"ו לכל התורה כולה מנזיר, ובזה לא שייך לומר דנזיר וחטאת הוי ב"כ דהאי יקדש דמיירי באוכל ליכא למילף מנזיר כיון דבנזיר עצמו אין מצטרף לאיסור רק במשקים וצריך קרא בחטאת דבקדשים אפי' באוכלים המל"א ולעולם נילף בכל התורה מנזיר דבמשקים המל"א וזהו תמי' רבה. ואמרתי על פי קושיית הר"ש במס' טבול יום דמאי פרכינן דנילף מנזיר הא לענין איסור ממילא אסור דחצי שיעור אסור מן התורה ולמלקות הא אין מזהירין מן הדין. והנה למ"ש הה"מ בהל' מא"ס דהיכי דהאיסור ידעינן בלאו הק"ו בזה מכח הק"ו מזהירין כיון דהק"ו איצטרך רק למלקות, שפיר פרכינן כיון דחצי שיעור אסור מה"ת ול"צ לזה הק"ו בזה נילף מק"ו למלקות. והנה

י"ל דבר חדש דאף אם באוכלים אפילו בתערובת חצי שיעור אסור מן התורה מ"מ במשקים אינו כן, היינו דהא הטעם דחצי שיעור אסור מן התורה משום דחזי לאצטרופי שיאכל עוד חצי שיעור ויהי' צירוף למה שיאכל עתה, וזהו שייך רק באוכלים דמשערים כזית בכדי אכילת פרס אם כן אם יאכל תוך שיעור פרס יצורף להשלים השיעור למה שאוכל עתה אבל במשקים בתערובת לשיטת הרמב"ם דבמשקים משערים רביעית בכדי רביעית עיין ש"ע או"ח סי' תרי"ב ס"י א"כ לא שייך חזי לאיצטרופי דמה ששותה עתה חצי רביעית בתערובת, אם ישתה מיד עוד חצי רביעית הא עם השתייה ראשונה היה רביעית בכדי יותר מרביעית דהא בשתיה ראשונה דשתה ג"כ ההיתר הוי יחד יותר מרביעית, אם כן מה"ט רק בשותה בעין חצי שיעור אסור מן התורה דחזי לאצטרופי לשתות מיד עוד חצי שיעור להשלים אבל כל שהוא בתערובת א"א לעולם שע"י הצירוף יהי' שיעור דהיינו רביעית בכדי רביעית. לפ"ז י"ל דר' אבוהו אר"א דמיירי במשקין הכי קאמר דבכל איסורים אין היתר מצטרף לאיסור, היינו למלקות דלאיסור באמת ילפינן בק"ו מנזיר אבל למלקות לא כיון דצריך הק"ו לאיסור ממילא אין מזהירין מן הדין ודוק: תשובה עז להרב המופלג חרוץ ושנון מו"ה איצק נ"י אבדק"ק צערק.

מכ"ק הגיעני אתמול, וע"ד השוחט שאומר עתה שכמה פעמים מצא פגימות בסכין לאחר השחיטה והכשיר משום אימת אדונו, דכתב מעכ"ת נ"י אם יש לדון זה לאמתלא והוי כאמר לו כן בפעם הראשון כשמצאו. לענ"ד בפשוטו אף אמתלא טובה לא מהני דעיקר היסוד דהך דינא מבואר בתוס' והרא"ש דמדינא ע"א דעלמא אינו נאמן אלא א"כ אמר ליה בפניך נעשה כן והוא שותק, אלא דבנתנו לידו לשמרו והי' בידו פעם אחת להפסידו כמו ניסוך וטומאה שכן נעשה השומר כמו בעלים ולא נסתלק שם בעלים ממנו עד שהחזיר הדבר לבעליו בעצמו או ע"י אחר ומצא להבעלים ולא א"ל ולא מידי, והיינו דבעלים עשאוהו אותו לבעלים עד שיוחזר להם מידו בתורת מתוקן דהיינו ע"י שאינו אומר להם בפעם הראשון דהוי כאומר להם במפורש דמתוקן ואז פקע שם בעלים ממנו והוא כעד אחד, דעלמא, ואם כן מה לנו באמתלא סוף סוף כיון שהחזיר בשתיקה פקע שם בעלים ממנו, ואף דבנ"ד בשחיטה כתב הט"ז סס"י א' סקכ"ג בשם הריטב"א דאם עד אחד אמר ששחט שלא כהוגן דאסור דלא אמרינן בזה דעד הראשון הוי כב' ע"ש, מ"מ באמת במהרי"ק מבואר עוד טעם דמיד שנשחט הבהמה הוי בחזקת שחוטה כדינו וא"צ מדין עדות וכמו במומר ששחט ושוב אין עד אחד נאמן. ולענ"ד ראי' לזה מסוגיא דגיטין פ"ה והוא בש"ע יו"ד סי' רפ"א באומר הסופר אזכרות לא כתבתי לשמן דאם לא אמר לו בפעם ראשון אינו נאמן, ולתוס' והרא"ש דהטעם דהוי כעד אחד דעלמא, ואמאי לא נימא דעד אחד דעלמא ג"כ מהימן לומר שלא נכתב לשמה להכחישו להסופר כמו שנאמן עד אחד להכחיש את השוחט שלא שחט כהוגן להט"ז הנ"ל, א"ו ראיה ברורה מכאן דאינו נאמן, ונ"ד הוי ממש כס"ת.

ואף להרשב"א דעד אחד דעלמא נאמן אלא דפועל גרע טפי דעליו מוטל יותר להודיעו בפעם ראשון שמצאו, מ"מ זהו שייך ג"כ בנ"ד דאטו משום יראת אדונו לא הי' מוטל עליו להודיע וכיון דלא היה העיד בשעה שהי' מוטל עליו להודיע שוב א"כ.

אחת היא שיש לדון דהא חזינן באומר שכל הס"ת לא כתב לשמה דנאמן דכיון דמפסיד שכרו נאמן והכי פסקינן בסי' קכ"ד, מ"מ הכא במה שמפסיד שכירות מחדש וכפי הנראה נחלשו רעיוניו עד שאדונו סילק אותן ואף דהוא אומר דזה החטא הי' בלבו ודואג ומחמת זה נחלש, מ"מ אין ההפסד שירותו ע"י עדות זו דווקא, וההפסד דכלים אינו ברור דצריך לשלם כיון דלא הי' כוונתו להזיק, עיין בחה"מ סי' כ"ה ועכ"פ אין דין פשוט וגלוי לכל, ואולי לא ידע דצריך לשלם, ובפרט יש בנ"ד עוד צד להקל להתיר הכלים דמסתמא הם אינן בן יומו מעת בישול משחיטתו, דהנה בט"ז סימן א' סק"ו כתב דבשוחט ששכח הלכות שחיטה שהעלה דדמי לנמצא סכין פגום דבלא שיבר בה עצמות אסורה. ובזה כ' דהכלים אסורים ולא מחזקינן להו בחזקתייהו ומדמי למקוה שנמצא חסר דלא מהני חזקת טהרות. ואני בחידושי כתבתי על זה דאינו מוכרח דהרי חזינן לדר"ח דמיקל בלא שיבר עצמות דתליא דבעצם המפרקת ופגמה וע"כ דלא דמי למקוה וכמ"ש תוס' בטעמא לחלק, א"כ י"ל אף דההלכה כר"ח בלא שיבר מ"מ יש לומר דלא דמי לגמרי למקוה מכח חילוקים דכתבו תוס' אלא דמ"מ קיי"ל דהשחיטה אסורה ומאן יימר לן דאין למידים זה ממקוה וא"כ י"ל דהוי רק ספק דאף דבמקוה טמא אפילו ברה"ר דמכח תרתי לריעותא הוי כוודאי, מכל מקום יש לומר דבסכין אינו כן דהוי רק ספק וכמו דמחלק ר' חסדא דסכין עדיף ומותר הכי נמי יש לומר דסכין עדיף והוי רק ספק. ויש להמתיק עוד לתירוצם האחרון דתוס' דהחילוק לר"ח דסכין הוי ס"ס ספק במפרקת וספק שלא שחט במקום הפגום, א"כ דגם אנן ס"ל דהוי ס"ס אלא דלא מהני כיון דהוי חזקת אינו זבוח, והרי מבואר בש"ך סי' ק"י דג' ספיקות מהני באתחזק איסורא דספק ראשון הוי כוודאי מכח החזקה ושוב מהני ס"ס, ממילא בב' ספיקות הספק הראשון מקרי וודאי והשני הוי חד ספק ואסור מספק ולא דמקרי וודאי איסור. וא"כ אזדא ראיית הט"ז ממקוה דהתם דמקרי וודאי לא מהני חזקת טהרות אבל בסכין דהוי ספק מהני חזקה דכלים. אבל באמת מסברא הדין עם הט"ז דמה חזקה יש לכלים אנן אומרים רק דהבלוע שבתוכו אסור ועצמות הכלי הא עדיין מותר דהכלי אינו נאסר רק דהבלוע שבו אסור והבלוע לא היה לו חזקת היתר, אבל מ"מ יצא לנו מזה דין חדש דיש להקל בכלים שאינן בן יומו כיון דהוי רק ספק הוי ספק דרבנן, ואף דהש"ך כתב בשם מהריב"ל דבבשלו ספק טריפות הכלים אסורים אף שאינם בן יומו כיון דהגוף ספק בדאורייתא הוי כמו בשלו ודאי טריפות מ"מ בלא נודע הספק עד אחר שנעשו אינו בן יומו ואתיילד הספק בדרבנן יש לדון להקל בהפסד מרובה ולדמות למ"ש בקיצור ס"ס אות א' אלא דיש לחלק דזהו רק בלא נודע כלל דהיינו דאח"כ נמצא ספק טריפות שלא היה ידוע מקומם כלל אבל בנ"ד דנודע הספק אם כשמצא השוחט הפגומה בסכין. ונהי דהלוקחים לא ידעו מ"מ מקרי נודע וקם דיני דספק דאורייתא אסור ונעשה הבהמה כוודאי איסור והכלים אסורים ואך בנ"ד דמדינא אינו נאמן וכנ"ל יש לסמוך להקל בהפסד מרובה להתיר הכלים שאינן בן יומו שאין להם תקנה בהגעלה, ומה שאפשר בהגעלה יגעילו, כנ"ל: תשובה עח