שו״ת רבי עקיבא איגר – החדשות – תשובה א לגאון אחד, קטע 24

אמנם לעיקר נ"ל להקל אף במין במינו והיתר בהיתר, כי מסתימת כל הפוסקים משמע דלא משכחת דבר שלא יהא בטל ד"ת, וגם הר"ן בעצמו בשו"ת סימן נ"ז ונ"ט כתב ואם נתערב חמץ במצה קודם שש שעות דבטל דהיתר בהיתר בטל והביא ראיה ממתניתן דכלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה עיי"ש. הרי אף במין במינו היקל כאשר באמת מהראיה זו מוכח דאף במין במינו בטל למה דקיי"ל כרבא צמר גמלים וצמר רחלים הוי מין במינו דכולהו צמר אקרי, ועיין פר"ח או"ח סימן תמ"ד ס"ג שדחה לדברי הר"ן דצמר רחלים מקרי איסור לענין שלא לחברו בפשתן משא"כ חמץ קודם זמנו עיי"ש. עכ"פ לדבריו גם בשר מקרי איסור שלא לחברו בחלב הרי דהר"ן בעצמו לא ס"ל לעיקר להלכתא כדבריו בנדרים וכיון דבמה דס"ל להר"ן נדרים דאף בשר מקרי היתר דלא בטל אף באינו מינו בזה בוודאי לא קיי"ל כהר"ן כדמוכח בההיא דסי' צ"ט וכמ"ש (לדעת הר"ן בשיטת הרי"ף צ"ע דצמר גמלים הנ"ל) ממילא הדרינן לעיקר להראיה דצמר גמלים דמיניה מוכח דאף מין במינו והיתר בהיתר בטל וביותר דמסתימת שאר הפוסקים ודברי הר"ן מפורשים בשו"ת מידי ספיקא לא נפקא, ואם כן בנידון דידן יש להקל דלדין דאורייתא הוי ס"ס ספק דמין במינו בטל ונתבטל בשר בהמה בעוף וספק דיש ס' נגד החלב ולגבי דרבנן שרי מחד ספיקא וכיוצא בזה כתב הש"ך יו"ד סימן ס"ו סק"י. אולם עם כל זה נ"ל להחמיר בנ"ד דהא הבלוע שבקדירה לא נתבטל דעומד במקומו ולא נהפך לבשר עוף וא"כ כשהחלב נכנס לתוכו החלב והבלוע שבדופן יחד נעשה בב"ח וכשמתערב אח"כ בבשר עוף אסור מדאורייתא מכח טעם החלב שבתוכו דאסור דאורייתא.

ומ"ש רומעכ"ת שצוה להשליך האוכל לא היה צריך לזה דהא קיי"ל בשאר אסורים חוץ מיין נסך דאף לח בלח ימכור כולו לנכרים חוץ מדמי איסור שבו וא"כ בנ"ד מותר למכרו לנכרי דאינו נותן יותר בשביל הבלוע בשר בהמה בחלב כנלע"ד: תשובה סט

בש"ע חוה"מ סימן קי"ז ס"א בהגה עשה שדהו אפותיקו מפורש שא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו ונמצא השדה לא היתה שלו י"א דגובת משאר נכסים נראה להביא ראיה לאינך שיטות הפוסקים דאף בכה"ג אינו גובה מסוגיא דכתובות ס"פ מי שהי' נשוי אבעיא להו אשתדוף בנ"ח וכו' ואם איתא מקמא מיהו תגבה, ולכאורה תמוה דלמא מיירי דהשדה הב' הי' אפותיקו מפורש דבכה"ג לכ"ע באשתדוף אינו גובה וביותר דהרי בלאו הכי קשה למה דדייק הש"ס ר"פ ממתני' דינא דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה אם גובה או לא והרי ממתני' דכתבה ראשונה ללוקח לכאורה מוכח להדיא דקדם וגבה לא גבה מדיכולה הראשנה לטרוף משני' ובהכרח לומר דיש לומר מתני' מיירי באפותיקו מפורש וכמ"ש הרא"ה עיי"ש אלא ע"כ מוכח מזה דבאפותיקו מפורש אף בנמצא גזולה אינו גובה משאר נכסים ולהכי א"א לאוקמא באפותיקו מפורש מדקתני לראשון ולא חתמה לו מה לו לחתום או לא הא בלאו הכי לו יהי' אפשרות בשום אופן לגבות מהראשון כיון דהב' הוא אפותיקו מפורש אלא ע"כ דמיירי בלא אפותיקו, ואף למה דס"ד עכשיו דאשתדוף לא גבי ממשעבדי, מ"מ מהני חתימתה לענין אם ימצא הב' גזולה דבזו בוודאי יוכל לגבות מהא אבל באפותיקו מפורש דגם בכה"ג אינו גובה לא שייך כלל ולא חתמה לראשון כנלע"ד. תשובה ע

ע"ד שאלתו בראובן שנתן חפצו לשמעון לשם קנין כשהוא ישן או בחצירו של שמעון כשהוא ישן וכן במציאה כהאי גוונא אם קנה שמעון או לא.

גרסינןבגיטין ע"ח נתן בידה והיא ישינה ניעורה קוראה והרי היא גיטה אינו גט עד שיאמר לא הא גיטיך עיי"ש מבואר דבעודה ישינה לא מתגרשה, וטעמא דמלתא כתב הרא"ש שם דישינה לית בא דעת כלל, וביארו הרשב"א והר"ן דאף דבגט לא בעינן דעתא דידה מ"מ אין שמור בידה ובעינן עכ"פ שיהא הגט במקום המשתמר ומדמו לה לשוטה שאינו יכול לגרשה כדאיתא פרק חרש וכיון דבגט דהוא בע"כ אפילו הכי לא מקרי יד לקנות הגט בשעה שהיא ישינה אי מטעם דאין בה דעת אי מטעם דאינו משתמר בידה, ק"ו לענין מתנה ומציאה דא"י לזכות לו בע"כ לכ"ש דישן לא קנה אע"ג דלענין חצר עדיף מציאה ומתנה מבגט, היינו דחצירה. מטעם שליחות אתרבאי בזה במציאה ומתנה דהוי זכות זכין לאדם, משא"כ בגט דחוב הוא לה ואין חבין לא נעשה חצירה שלוחה משא"כ כשנתן בידה ממש בוודאי הסברא נותן יותר שיהא עדיפות לקנות הגט דבע"כ משארי דברי' שאינן בע"כ וכיון דישינה לית לה יד לקנות הגט ק"ו לקנות מתנה ומציאה לא מבעי לשיטת רש"י כתובות ל"א דמבואר שם דלענין ממון אינו קונה במה שבידו רק מדין הגבהה או משיכה, עיין במגיני שלמה ופ"י שם דפשיטא דלא שייך כן בישן, אלא אפילו לדעת תוס' שם ד"ה דאיבעי גחין וכו' דזהו גופא הוי קנין במה שהוא בידו מ"מ בישן לא מהני כיון דאפילו בגט לא מהני, אך כל זה בנתן בידו ממש, אבל בנתן לחצירו של שמעון נ"ל דמהני דחצרו כשלוחו במידי דזכות אע"ג שהוא ישן ואין לו יד לא אמרינן כיון דבטל יד הבעלים באותה שעה ממילא בטל יד שלוחו ואי אפשר לחצר להיות שלוחו לקנות כמו במת המשלח דבטלה השליחות דבישן לא מקרי בטל כח המשלח כיון דממילא יהי' לו יד כשיקוץ ולא מחסר מעשה, וכ"כ הר"ן פרק הזורק בעשאה שליח לקבלה שנתן בעל הגט לשליח קבלה בשעה שהוא ישינה דמתגרשת ועיין בבית יוסף סימן קל"ח שכתב דאף לטעם הרא"ש הנ"ל דלית לה יד דלא מקרי בת דעת מ"מ בנתנו לשלוחה מהני, וכתב הטעם דאל"כ לא היה לנו להכשיר למסור הגט לשליח קבלה, אא"כ נדע שהיא נעורה בשעת קבלת הגט עיי"ש. ולענ"ד ראיה מפורשת מסוגיא ערוכה גיטין ע' ע"ב כתב גט לאשתו ואחזו קורדייקוס וכו' במאי קמפלגי ר"ל מדמי לה לישן ור"י סבר ישן לאו מחוסר מעשה וכו' הרי להדיא דבשעה הבעל בשעה שעושה שלוחו שליחתו מהני דלא בטל כח המשלח כיון דלא מחוסר מעשה הוא. ומעצמו יהיה לו יד כשינעור משינתו, והכ"נ בשליח קבלה שלה עכ"פ מפורש בהר"ן ובב"י דמוסרים גט לשליח קבלה שלה בשעה שישינה וכן בנ"ד לענין חצירו בשעה שהוא ישן דקנה דחצירו כשלוחו. ונ"ל לדינא בגט באמרה תזכה לי חצירי ונתן הגט לחצירה בשעה שהיא ישינה דמגורשת כמו בנתן לשליח קבלה שלה וכדדייק לישנא דהר"ן שם דאחר שכ' הדין הנ"ל בנתן לשליח כשהיא ישינה דמגורשת היום וז"ל מיהו בחצירה כיון דבעינן שהיא עומדת בצד חצירה, כל שהיא ישינה אינה מתגרשת על ידי חצירה עכ"ל משמע דווקא דבגוונא דבעינן שהיא עומדת מצד חצירה דבזה חצירה מדין ידה אתרבאי בזה בעינן שלא תהא ישינה דכיון דבישינה לית לה יד לא שייך דחצירה יהא ידה אבל הכי דלא בעינן עומדת בצד חצירה כגון שאמרה תזכה לי חצרי דקנה חצירי מדין שליחות כמ"ש הר"ן ר"פ הזורק גם בישינה מתגרשת כ"ז נ"ל בפשיטות.

אולם מה דאיכא לעיונא במציאה שנפל לחצירו בשעה שהוא ישן אם קנה, דלכאורה למ"ש הנ"י פ"ק צידמא בשם הר"ן דחצר במציאה לא מדין שליחות זכה דהא הוה תופס לבעל חוב דלא שייך בגווי' מגו דאיבעי זכי לנפשיה אלא דזכה מדין יד דאף שאינו עומד בצידו שכל מה דמשתמר בדבר שזכות הוא לו מקרי ידו שגם מה שבא לידו כי ניחא ליה דליקני הוא נתנו בחצר המשתמר והוי ידו אריכתא ע"ש, א"כ דמדין ידו הוא י"ל דכשנפל המציאה לחצירו אם בעל החצר ישן דלית ליה יד לא קנה חצירו.

אמנם נ"ל לדינא דגם במציאה זכה לו ודהרי בלאו הכי דעת הראב"ד הובא בהרשב"א דגם בגט אם נתנו לחצירה כשהיא ישינה מגרשת. והרשב"א כתב דאפשר לצדד כדבריו דלא דמי לשוטה דאין לה חצר כיון דאין לה יד, דהתם אין לה יד כלל אבל ישינה אע"ג דהשתא אין לה יד מ"מ ראוי להיות לה יד דלאו מחוסרת מעשה הלכך אפילו השתא יש לה חצר כיון דהיא משתמרת ע"ש. וכן הה"מ העתיק בשם הרשב"א שהוא צריך עיון לדינא וא"כ לדעת הראב"ד פשיטא דזוכה במציאתה, ואף להחולקים דס"ל דבגט לא מגרשא הא רוב הפוסקים סבירא להו דבמציאה ג"כ חצירו קונה מדין שליחות, וכן דעת תוס' פ"ק דמציאה ולדידהו גם בישן קנה כמש"ל ובפרט שדברי הנ"י בשם הר"ן הנ"ל תמוהים לי מאד כאשר הבאתי בתשובה אחת דהא להדיא אמרינן פ"ק דמציעה דלא ילפינן קטן מקטנה דגבי איש לא אתרבי כלל חצר משום יד א"כ איך אפשר דבמציעה קונה רק משום יד וצע"ג.

וא"כ לדברי רוב פוסקים נראה דבר"ד זכה במציאה ולו יהא אלא ספק קנה מספיקא, וכמו שכתב הרא"ש דמציעא דכל שזכה מספק במציאה נעשה הוא מרא קמא ולא מהני בתפס אחר מידו ע"ש. ה"נ כנלע"ד. (הגה, חסר כאן סיום התשובה.) תשובה עא

ש"ע א"ח סי' ע"ו ס"ג לקדיש ולקדושה ולברכו מפסיק, במג"א סק"ה וז"ל דאם פוסק לשאול מפני כבוד בשר ודם ק"ו מפני כבוד השכינה, ומה"ט נ"ל אם שמע קול רעמים יפסיק ויברך עכ"ל, ולענ"ד יש לפקפק בזה טובא עיי' תוס' די"ג כתבו וז"ל שואל מפני היראה ר"מ ור"י הלכה כר"י דאפי' באמצע משיב מפני הכבוד, א"כ נראה דמותר לענות קדיש וקדושה באמצע ק"ש דאין לך מפני הכבוד גדול מזה וכו' עיי"ש מבואר מדבריהם דלר"מ דאינו משיב מפני הכבוד אסור להפסיק ולענות קדושה רק לר"י דמשיב מפה"כ ואף דאינו שואל מפה"כ צ"ל דס"ל דקדושה הוי כמשיב כיון דכל הצבור עוסקים בקדושה כמו שדקדקו בלשונם דאין לך מפה"כ גדול מזה, דמשמע דמדמו זה למשיב דמותר מפה"כ, וא"כ כ"ז בקדיש וקדושה דהצבור עונים רשאי לענות עמהם דהוי כמשיב אבל בשמע קול רעמים דכל הצבור עוסקי' בק"ש אפשר דאין להם לפסוק וא"כ הי' נראה לחלק אם שמעו קול רעמים ובין הפרקים דשואל מפה"כ ב"ו, ק"ו דפסיק לברך על הרעמים, אבל באמצע לא.

אמנם נראה דהדין עם המג"א די"ל דתוס' קאי בשיטת רש"י דמפני היראה היינו דירא שלא יהרגני והוי פיקוח נפש מש"ה אין לדמות קדושה וקדיש למפני היראה ואסור לר"מ אבל למה דקי"ל בש"ע דמפני היראה היינו אביו או רבו שצריך לירא ממני א"כ גם באמצע רשאי להפסיק ולברך על הרעמים אף דהוי כשואל מ"מ הוי כשואל מפני היראה, וזהו דקדק המג"א בלשנו דאם פוסק לשאול מפני כבוד ב"ו, היינו מפני אדם נכבד דצריך לירא ממנו, וע' תב"ש וא"ר דפקפקו על המג"א הנ"ל, (הגה עיין בהגהות רע"א על או"ח) ובעיקר הדין דמפסיק לקדיש ולקדושה ולברכו, הנה בתוס' לא נזכר רק לקדיש ולקדושה, והרא"ש והטור כתבו סתם לברכו מפסיק, ובב"י וד"מ כתבו דמפסיק ואומר ברוך ד' המבורך ל"ו, ולענ"ד מדברי רבינו יונה יש ללמוד דמפסיק ואומר ברוך ד' המבורך ולא יותר שהרי כ' וז"ל ולברכו נמי כיון שהיא הפסקה מועטת לענות ברוך ד' המבורך מותר דאין בו כדי שאילת תלמיד לרב דתכ"ד כדיבור דמי עכ"ל והיינו דשאילת תלמיד לרב הוא ד' תיבות שלום עליך רבי ומורי והוא מפסיק רק בג' תיבות ברוך ד' המבורך והוי תכ"ד, הרי להדיא דס"ל לרבינו יונה דאינו אומר ג"כ לעולם ועד וכיון דכל הראשונים סתמו דלברכו מפסיק ולא כתבו איך ומה, ובתוס' לא נזכר כלל ומפסיק לברכו ע"כ נראה דראוי לחוש לדעת רבינו יונה ובפרט דעיקר הדין תמוה דמנ"ל דלברכו מפסיק דהא דמפסיקי' מפני היראה או מפני הכבוד אין ראי' דהא גם בק"ש עוסק בשבחו של מקום, עיקר הלימוד הוא מדפליגי בתפלה אם אפסיקי' לקדיש וקדושה, ובדרך דאף דקי"ל דאין מפסיקי' מ"מ כיון דלחד מ"ד מפסיקי' ראוי לומר דע"כ לא פליג אידך מ"ד רק בתפלה אבל בק"ש מודה דמפסיק וכמ"ש הרא"ש. והררי"ו, וכ"כ בתב"ש דעיקר הלימוד מההי' דתפלה, וכיון שכן אין הכרח דמפסיקי' לברכו דע"כ לא מבעי לן אלא אם מפסיקי' לקדיש ולקדושה בתפלה אבל לברכו לא מצינן דמבעי לן, וא"כ י"ל דגם בק"ש אין מפסיקי' לברכו, ונ"ל דמה"ט אף שכ' הרר"י להוכיח דמפסיקין לקדיש וקדושה מההי' דתפלה הנ"ל אעפ"כ כ' אח"כ דגם לברכו מפסיקי' דהוי הפסק מועט וכמו שהעתקת למעלה לשונו הזהב, והא לקדיש וקדושה דלא הוי הפסק מועט ואפ"ה מפסיקי' ואמאי צריך למיתי עלה בברכו משום דהוי הפסק מועט ולזה נ"ל דכיון דליכא על ברכו ראי' מתפלה מש"ה הוכיח למיתי עלה מסברא כיון דלא הוי רק הפסק מועט ולדינא צ"ע.

גם בעיקר דברי רבינו יונה אחרי שבררנו דבריו דאין להוכיח לענין ברכו מתפלה ורק מסברא אתי' עלה כיון דהוי הפסק מועט, איך יליף דמפסיקי' בק"ש לקדושה הא בסוגי' ברפ"ג מבואר דלא אבעי לן רק לקדיש אבל לקדושה לא מבעי לן, ואדרבא מסוגי' דהתם משמע דלקדושה בודאי אין מפסיקי' ממה דפליגי שם אם רשאי להתחיל להתפלל אם א"י להגיע עם הש"ץ לקדושה ותלי שם בפלוגת' אם יחיד אומר קדושה, משמע להדי' דלכ"ע אסור להפסיק בתפלה לקדושה ולא איבעי לן רק לקדיש דחמיר מקדושה וכיון שכן מנין לנו דמפסיקין בק"ש לקדושה, ואף דהרר"י והרא"ש העתיקום דפליגי בר"פ מ"ש אם מפסיקי' בתפלה לקדיש וקדושה, בעונותי לא זכיתי להבין דבריהם הקדושי' בזה דהא אדרבא שם משמע דהאיבעי רק לקדיש ולא לקדושה וצ"ע: תשובה עב

שבת קל"ב ע"א תוס' ד"ה מה צרעת וכו' אכתי נימא קבורת מת מצוה תוכיח דעדיפ' ממילה, תמוה לי מאוד דאיך שייך לומר מזה תוכיח אטו יש לן קרא דקבורת מ"מ אינה דוחה שבת והרי בסנהדרין פרכי' דידח' שבת דדוח' עבודה שדוחה שבת, ומשני רציח' תוכיח, ובתוס' שם הקשו דמ"מ נילף כך מדדחי מילה שדוח' שבת ומתרצי דמ"מ שייך רציח' תוכיח דדוח' דבר שדוחה שבת והיא עצמה אינו דוח' שבת, וא"כ אם נימא דהכא רציח' לא הוי תוכיח דמילה עדיפא שדוחה צרעת הדוחה עבוד' שדוח' שבת, באמת גם קבורת מת מצוה לדחי שבת מה"ט דהא רציחה לא הוי תוכיח וא"כ מילה וקבורת מצוה תרווייהו לדחי שבת ובאופן זה הו"ל למנקט קושייתם בדרך סתירה דע"כ אין זה סברא אם דוח' עוד מדרגה דכיון דמצינו רציח' דדוח' עובד' שדוח' שבת והיא גופ' אינה דוח' שבת ה"נ י"ל מילה אע"ג דדוח' צרעת שדוח' עבוד' הדוח' שבת, דאל"כ דיש בזה עדיפות יקשה דנימא באמת לקושט' דדינה דקבורת מת מצוה דידח' שבת דהא ל"ש רציחה תוכיח, דמת מצוה עדיפא דדוחה מילה דדוחה צרעת שדוח' עבוד' שדוחה שבת, אבל לישנא דתוס' דקבורת מ"מ יוכיח תמוה מאד וצע"ג, גם אם ננקוט הקושי' כפי' הנ"ל יש לתרץ די"ל דהא דאין קבורת מ"מ דוח' היינו כפי המסקנא דאו אינו דגברא לא חזי א"כ ליכ' ק"ו דדוחה מילה דדוחה צרעת שדוחה עבוד' דהא מה דצרעת דוחה עבודה לא משום חומרא רק דגברא לא חזי וליכ' ק"ו רק ממה דדוחה מילה דדוחה שבת ולגבי זה שפיר אמרי' רציח' תוכיח, אבל לפי התחלת הבריית' שהיינו דנין זה לק"ו דצרעת דדוחה עבודה באמת היינו דנין דגם קבורת מ"מ דוחה שבת, ולרב ספרא דלא ס"ל טעמא דגברא לא חזי, לדידי' באמת מוכח מדקי"ל דקבורת מ"מ לא דחי שבת ולא ילפי' מדדחי מילה דדוחה צרעת דדחי עבודה דדחי שבת, ע"כ מוכח דגם בזה שייך רציח' תוכיח דסוף סוף מצינו שדוחה דבר שדוחה שבת והיא גופא אינה דוחה דאין לומר הטעם דאמר' מילה שלא בזמנה יוכיח דדחי צרעת דדוחה עבודה דדוחה שבת ואעפ"כ היא גופ' אינה דוחה שבת דעדיין נימא קבורת מ"מ דדוחה מילה בזמנו דדוחה צרעת דדוחה עבודה שדוחה שבת אע"כ דאין חילוק בזה, ולרב ספרא באמת מפרשי' הך או אינו דקתני היינו דאמרי' רציח' תוכיח וכמ"ש מהר"ם לובלין אבל רבא י"ל דל"ש בזה רציחה תוכיח כיון דיש במילה עדיפה דדוחה צרעת דדוחה עבודה דדחי שבת והא דקבורת מ"מ אינו דוחה היינו מכח האו אינו דטעמ' דצרעת דגברא ל"ח והוא נכון מאד בעזה"י. ומזה

ק' לי על הרשב"א בחי' דלרב ספרא דאין הטעם משום דגברא ל"ח ע"כ דס"ל כר"א דמכשירי' דחי שבת דלמילה עצמו ל"צ קרא דאתי מק"ו, והא דמילה שלא בזמנו אינו דוחה שבת מק"ו היינו מקרא דלבדו יעשה ולא מילה שלא בזמנו, וצ"ל הא דל"צ קרא לבזמנו אף דמילה של"ב הוא יוכיח היינו די"ל דהתם הטעם דאפשר להמתין כיון דממילא הוא של"ב, ואך מ"מ קשה דהא ליכא ק"ו דנימא רציחה תוכיח, ואי דס"ל להרשב"א לסברא לחלוטי' כמו האי תימא דתוס' דמילה עדיפא שדוחה צרעת שדוחה עבודה דדחי שבת, א"כ לדינא יהי' באמת קבורת מ"מ דוחה שבת דהא רציח' לא הוי תוכיח, ואי דמ"מ לגבי קבורת מ"מ אמרי' מילה של"ב, הא קבורת מ"מ עדיפא שדוחה צרעת שדוחה עבודה דדחי שבת וצע"ג תשובה עג לכבוד ידידי הרב המאה"ג אב"ד ק"ק גרילן יע"א.

הנה בענין ספיקתו בנידון שבעירו באשה שזה איזה פעמי' בימי הקיץ הי' שוטה דהיינו שלא ישכון בביתה ומבזבז באכילה ושתייה ומקשטית עצמה ומכניסה לביתה נכרי' ועניני כיעור ואחר עבור הימים היא יודעת שעשתה שלא כהוגן ומתביישה והיא כבודה בת המלך פנימה אם היא בת גירושי' בימי חלימתה.

הנה בעניותי הי' נראה כיון דעכ"פ אחר הגירושין אין עוד חשש דיכולי' לסמוך על שיטת תוס' והרא"ש והתוס' בגירסת הירושלמי כמו שהוא לפנינו דבמה שהטעם משום גזירה עבר וגירשה מגורשת ושכן העלו גדולי פוסקי' אחרוני' להלכה בת' מהרח"ש סי' ל"ג ובגט פשוט סקל"ב, ולגבי לכתחיל' בדרבנן אף דיפה כ' מעכ"ת נ"י דבנ"ד אין שייכות לדברי הגאון רבינו שמח' דבעי סימני שטות הנזכרים בחגיגה פ"א כיון דחזיא דנגררת ומפקרת עצמה, מ"מ אינך דברי מהר"ש ב"ר אברהם דבאין לה וסת לכך אין לחוש שתחזור לשטותה מחמת תרי זימני, זהו שייך גם בנ"ד דאין התחלת שטותה בזמן אחד ולא הוי שם וסת עליה כמ"ש הרמ"א להלכה יו"ד סי' קפ"ט וכמ"ש כ"ז ידידי מעכ"ת נ"י ומה שחזר ודחה גם את זה מטעם הנ"ל כיון דחזינן דנגררת. לענ"ד הא גרירה זו ג"כ מצד חלאת גופה שאינה שלימה בשכלה ותגבורת התאוה יחד משולבות ושייך גם בזה ענין וסת ובעוד שלא נקבע לא חיישינן שיארע לה עוד ולזה ראוי לצרף לענ"ד דעת המבי"ט בת' ח"ב סי' ק' דלא מקרי עתי' שוטה לענין זה רק היכי דביום א' נשתנית מחלימותה לשטותה אבל לא כשהיא חלומה זמן קצוב ימים הרבה והובא בכנה"ג וכעת ראיתי שהביאנו ג"כ בגט פשוט סקל"ח ולא השיגיהו.