שו״ת רבי עקיבא איגר – החדשות – תשובה א לגאון אחד, קטע 22

ועיין בהרא"ש פרק כ"ה סימן מ"ט בנמלח בכלי שא"מ ומקצתה תוך הציר דאסר הר"ף לכל החתיכה דאמרינן דפירש הדם ממקום למקום. ומקרי דם אברים שפירש, והרא"ש השיב עליו דמי הוא הנביא שהגיד דפירש ממקום למקום ואינו יוצא לגמרי מ"ש. והפר"ח רס"י ס"ז הקשה הא בלא"ה ס״ל להרא"ש בפסקיו פ"ק דחולין ובתשו' כלל ב' דפירש ממקום למקום לא מקרי פירש, ונדחק הפר"ח דהרא"ש לדבריו דהר"ף קאמר. ולענ"ד א"צ לזה, דהרי למה דאסר הר"ף החתיכה נשמע ב' דברים הא' דמה שפירש ממקום למקום על ידי חוזק המליחה אינו יוצא עוד ע"י מליחה, וגם מדאסר לאכלו אפילו צלי נשמע דס"ל דדם איברים שפירש במה דפירש ממקום למקום. והרא"ש בתשובה שם השיג עליו בתרתי, וז"ל לא מסתבר למימר שמקצת החתיכה המונחת בציר מונעת העליון שמחוץ לציר לפלוט ואף אם היה מונע לפלוט הוי דם איברים שלא פירש, וא"ת כשיבשלהו יפלוט, מ"מ יהא מותר בצלי עיי"ש, הרי להדיא דאם נניח להר"ף סברתו דדם נבלע ממקום למקום היה מודה לו הרא"ש דאסור עכ"פ לבשלו, וא"כ משום הכי הוצרך בפסקיו לבא בטענה דמי הנביא שהגיד וכו' כדי להתירו אף בבישול, דבזה לא יספיק ההיתר דפירש ממקום למקום לא מקרי פירש, דמ״מ יאסר בבישול דיפרוש ע"י בישול, ומה שלא חלק הרא"ש ג"כ על גוף יסוד דפירש ממקום למקום לא מקרי פירש, היינו דסמך אדבריו שכ"כ בפ"ק דחולין, כנלע"ד ברור לפשוט: תשובה סג

וכעת אודיע לכבודו מה דנשאלתי אתמול מבחור אחד בן כ"ג שנים דמרגיש בעצמו ביצה א' של שמאל מעוכה ונשפך כקיתון ממש, ואין ידוע לו אם נולד כך, או שבא לו ע"י דחיפת אדם. וכדומה ויש לי לדון דספק פצועה דכה מותר לבוא בקהל כמו דדרשינן ממזר וודאי וכו' ה"נ יש לומר פצוע דקה וודאי, ואף דחכמים אסרו ממזר ספק, היינו מטעם מעלת יוחסין, משא"כ בפצוע דקה דאינו מוליד, ויש לומר כיון דאין זה פגם ופסול יחוס רק דמגזרת הכתוב אסור לבוא בקהל, לא שייך גביה מעלת יוחסין.

עוד יש מקום לדון לשיטת תוס' דסוברים דבבהמה שנמצא טריפה דהגבינות שלה אסורה דלא שייך לומר אוקמה אחזקה כיון דלא נתברר בשעתה דאינה טריפה, א"כ יש לומר בנידון דידן דליכא חזקה מבוררת שלא נולד פציעה דקה, ממילא י"ל בהיפך דדנין אותו כשעת מציאתן כיון דעכשיו פ"ד כך הוא מעולם אף דכתב תוס' דכל הטמאים כשעת מציאתן הוא רק לקדשים ולחומרא, היינו היכי דהיה חזקה בהיפוך, אבל הכא די"ל דמעולם היה כך דנין שפיר אותו כהשתא ומחזקינן דנולד פ"ד. אולם למה דקיי"ל יו"ד סימן פ"א כשיטת הרשב"א בגבינות דחזקה דאתי מכח רובא הוי חזקה, א"כ ה"נ הוי חזקה שלא נולד פצועה דקה מכח הרוב דלא הוויין פ"ד וצ"ע לדינא.

ובדברינו יש להמתיק היטב סברת תוס' יבמות פ' ע"ב ד"ה עד שיהא בכולן אע"ג דאמרן לעיל דבעי שיהא לקוי ממעי אמו וכו' מ"מ כיון שניכר מיד וכו' והיינו דלפי הסברא הנ"ל דהיכי דיש לומר דמעולם היה כך הוי חזקה דכשעת מציאתו כן היה ממעי אמו, וביותר דיש להסביר דזהו בעצמו ענין חזקת הגוף, כיון דדנין דיש לגוף חזקה דאיננו נופל בו שום שינוי, א"כ אם תאמר שלא היה לקוי במעי אמו, תצטרך לומר דמה שאנו רואים אותו עתה לקוי, היינו שנשתנה אח"כ וזה נגד החזקה משום הכי מחזקינן שמעולם כך היה, אך לכאורה למה צריך ראיה שהוא סריס ממעי אמו, הא בלא"ה יש לדונו כך מכח חזקה כיון דהשתא הוא סריס כן היה ממעי אמו, ולזה נ"ל דהוי חזקה בהיפוך דבשעה שנולד היה בחזקת הרוב שאינם סריסים, והוי חזקה דאתיא מכח רובא ואמרינן השתא הוא דיצא מהרוב וכל זה כשלא נולד בו ממעי אמו שום סימן סריס, אבל כל שיש לו סימן א' א"כ עכ"פ יצא מהרוב, דאותן שיש להם איזה סימן מסימני סריס, אין הרוב בחזקת מתוקנים כמ"ש תוס' שם להדיא, א"כ תו אזלינן בתר חזקה דהשתא דמעולם היה כן, אף דלשיטת תוס' הנ"ל דחזקה דאתיא מכח רובא לא הוי חזקה, א"א לכוון כן בדבריהם מ"מ לשיטת הרשב"א מסתברים הדברים כנלע"ד.

ובענין זה נ"ל לבאר דברי תוס' יבמות שם במ"ש וא"ת קטן וקטנה וכו' לר"ה דאמר דאמר עד שיהא בכולן, עיין מהרש"א והדוחק גדול למאוד, ומה דהביא ראיה מדברי תוס' שאחר זה דג"כ לאו דווקא נקטו דס"ד עד שיהא בכולן, אינו דומה דהתם עכ"פ עיקר קושיתם רק מכח היסוד דבעי עד שיהא בכולן, ורק לשונם למ"ד הוא קצת שלא בדקדוק, דבאמת לכ"ע סברי דבעינן עד שיהא בכולן אבל לומר דכל יסודם דעד שיהא בכולן אינו צריך לקושייתם, זה כמעט א"א לאמרו.

ונ"ל בכוונת דבריהם, דהרי בלאו הכי צריך להבין דאיך היה ס"ד לתוס' בקושייתם דבלא בירור שהוא לקוי במעי אמו יהא רשאי לייבם, הא פשיטא דבנולדו לו עתה סימני סריס דמידי ספיקא לא נפקא דשמא הוא סריס ממעי אמו, ובוודאי הא דקאמר הש"ס מנא ידעינן וצריכים שאינו עושה כיפה, היינו להקל לפוטר בלא חליצה בזה בעינן ברור שהוא סריס במעי אמו, אבל להתיר לו לייבם אותה פשיטא דאף מספק אסור לייבם. ואף אם נימא דאפילו להקל לא מחזיקינן ליה לסריס ממעי אמו, משום דבשעה שנולד היה בכלל רובא בעלמא דאינם סריסים והוי חזקה דאתיא מכח רובא ואמרינן השתא הוא דיצא מחזקה וכדעת הרשב"א גבי גבינות מ"מ הא בוודאי לר"מ דחייש למיעוטא אף דלא אתילד שום ריעותא וחייש למיעוט שמא הוא סרוס ובעי בירור שאינו סריס ע"י ב' שערות. קודם כ' שנים, א"כ פשיטא דאם נולדו סמני סריס והוא בן כ' ולא הביא ב' שערות דמחזקינן ליה לסריס, דא"א לו להתיר לייבם אותה דבווודאי הוי ספק שמא הוא סריס ממעי אמו דאף דבשעת לידה לא היה בו ריעותא, הא עכ"פ לא נתברר ההיפוך וממילא הוי חששא בעצמותו שמא הוא ממיעוט הסריסים, והוא לכאורה תמיה עצומה.

גם יש לעיין בתירוצים שכתבו וכן פירש רשב"ם פ' יוצא דופן וכו' דמאי ראיה מדברי רשב"ם אלו דמחזקינן ליה לס' סריס ממעי אמו.

ולזה חלקי אמרה נפשי דתוס' בקושייתם היה ס"ל דכמו דסימני סריס דהיינו אינו מעלה כיפה, ואין מימיו מעלה רתיחות, והוא בן כ' ולא הביא ב' שערות מחזקינן ליה לסריס, ה"נ בהיפוך, אם יש לו סימן בהיפוך כגון שמעלה כיפה וכדומה הוי בירור דבשעה זו אינו סריס דכל שלא נשתנה באיברי הזרע על ידי פצוע וכדומה לא הוי סריס רק ביש לו טבע כל סימנים הנזכרים אבל כל שיש לו סימן בהיפוך הוי בירור דעתה אינו סריס, ואף אם למחר ישתנו ויולדו לו כל הסימנים שלא יעלה כיפה וכדומה, מ"מ בוודאי לא היה סריס עתה בשעה שמעלה כיפה, וההיא דעברו רוב שנותיו ולא הביא ב"ש דמחזקינן ליה לגדול אף דמעלה כיפה ואינך דברים היה ס"ל באמת דלא הוי סריס רק כיון דעד סוף שנותיו לא הביא ב' שערות בודאי טבעו לכך, ולא קטנותו גרמה לזה דלא מסתבר שיהא קטן כל כך ומחזקינן ליה לגדול ולא לסריס, ולזה הקשו שפיר דאם עתה מעלה כיפה אף אם למחר יוולדו לו כל סימני סריס דהיינו דלא יהא מעלה כיפה וכדומה או שיהא בן ל"ה שנים ולא יבא ב' שערות, מ״מ עתה בודאי לאו סריס הוא כיון דמעלה כיפה, ומשום הכי לאו הו"מ להקשות לר' יוחנן דס"ל דאפילו באחד מהן דלדידיה כיון דאף בשעה שהוא מעלה כיפה, אפשר שיהא מוחזק לסריס ע״י סימן אחר, א"כ פשיטא דאם למחר יהא נולד לו סימן מה שלא היה אפשר להתברר עתה כמו אין לו זקן. אף דעתה לא אתרע כלל מכל מקום באפשרות הוא דהוא סריס למפרע והי' בכחו וטבעו שלא להעלות זקן, אבל לר"ה דבעינן עד שיהא בכולם היה ס"ל דבבירור שאין לו אחד מהם, הוא בירור שאינו סריס, ומ"מ בלא הקדמת היסוד דבעינן שיהא לקוי ממעי אמו לא הוי מצי להקשות כיון דעתה מעלה כיפה, ואינו סריס תתייבם, ומה בכך דהיה אפשר לומר כיון דבלאו הכי אם מייבם בעודו קטן לא קנאה ולא מפטרה לעלמא ביבום זו ועיקר הזיקה לו להתייבם אותה כשיגדל, ורק כיון דזקוקה לו לייבמה לכשיגדל גם עתה מותר בה ולא מקרי א"א שלא במקום מצוה כמ"ש תוס' יבמות רפ"ד ד"ה תיגלי מלתא וכו' א"כ י"ל דאם נולדו בו סימני סריס קודם שיגדל אף למפרע קודם שנעשה סריס אסורה לו כיון דאינה עומדת להתייבם לו לכשיגדל הוי כמו אינה זקוקה לו, ולזה הקדימו דכל שאינו לקוי ממעי אמו היינו אף אם נסתרס קודם שהגדיל מותר לייבמה כשיגדיל דמ"מ מקרי היה לו שעת הכושר, ולזה שפיר הקשו.

ולזה חידשו בתירוצם דאף אם בבירור אין לו סימני סריס אפשר לו להיות סריס זולת ע"י ב' שערות קודם שעברו רוב שנותיו, בזה השערות מבררים שאינו סריס אא"כ שיש בו כל הסימנים דמוכח מלתא דהם שומא בעלמא וא"כ אם נולדו בו אחר כך סימני סריס והוא בן כ' ולא הביא ב' שערות דבזה מחזקינן ליה עכ"פ מהשתא לוודאי סריס והשערות שלאחר כ' שנים בוודאי הם שומא. אם כן אותן שערות לא הוי בירור שאינו סריס, וממילא הוי ספק דשמא הוא סריס ממעי אמו דאף שהי' מעלה כיפה מ"מ אפשר דהוא סריס דאף אם לא היה נולד בו אחר כך ריעותא דאינו מעלה כיפה היינו מחזקינן אותו לאינו סריס בוודאי היינו דאז היינו דנין להשערות לבירור שאינו סריס ולתלות שאר סימני סריס במקרה בעלמא. אבל כל שנשתנה ונולדו בו כל הסימנים דבזה בוודאי הוא סריס והשערות בוודאי הם שומא, ממילא הוי ספק סריס למפרע, ולזה מביאו ראיה מפירש הרשב"ם פ׳ יוצא דופן דס"ל דבעברו רוב שנותיו ולא הביא ב' שערות דהוי סריס הרי אף דבבירור אין לו סימני סריס מ"מ אפשר שיהיה סריס בלא הסימנים אלא דבהביא ב' שערות קודם שעברו רוב שנותיו אזי השערות בירור דאינו סריס כל שאין הוכחה גדולה שהם שומא על ידי כל הסימנים. ובאמת לפי תירוצם יש לומר דמה דחייש ר"מ שמא ימצא סריס היינו בפשוטו דשמא יעברו רוב שנותיו ולא יביא ב' שערות דבזה בלא שום סימן הוי סריס, ואדרבא אפשר דזהו הוי חששא יותר דאפשר שלא ישתנה בשום סימן ואף על פי כן יהא סריס, אבל לחוש שיהא נולדו בו כל הסימנים, דהיינו אף שעתה מעלה כיפה מ״מ אולי ישתנה ולא יעלה כיפה דזהו הוי כמו נגד חזקת הגוף דלא ישתנה והוי רובא וחזקה דגם לר״מ לא חייש למיעוטא כדאיתא רפ"ג דע"ז, אבל בקושייתם היה סבורים דגם בזה אין חשש דכל שבבירור אין לו סימנים סריס הוי לפי שעה בוודאי אינו סריס דא"א להיות סריס בלא הסימנים ובעברו רוב שנותיו ולא הביא ב' שערות גם כן לא הוי סריס רק גדול והקשו שפיר כנלע"ד בעהי"ת: תשובה סד עוד לו.

וכעת אודיע לרומעכ"ת מה דצריך לעיין בהרמב"ם פ"ג מהלכות גרושין ה"ו כתב אמר לסופר כתוב גט לפלונית ויהיה עמי לכאנשאנה אגרשנה בו ונכתב וגירשה בו אינו גט מפני שלא היתה בת גרושין ממנו כשנכתב גט זה ונמצא שנכתב שלא לשם גרושין וכו' והוא מסוגיא דיבמות נ"ב, ותמוה לי מסוגיא דגיטין דף מ' ע"א דא"ל צאי בו והתקדשי בו וכו' והא בשעה שכתב שטר ארוסין זו לא היתה בת תפסת קדושין דאלו נתן לה פרוטה וא"ל התקדשי בו לאחר שאשתחרר לך לא היתה מקודשת דמעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת כדאיתא פ"ג דקדושין דף ס"ב ע"ב, ואם כן נכתוב שטר ארוסין זה בשעה דלא היתה ראוי להתקדש והוי נכתב שלא לשמה דלא מהני, ואף דמקדשה ומשחררה בשטר זו, מ"מ לגבי הקדושין לא מקרי כתיבה לשמה, והרי אם כתב שטר שחרור וקודם שמסר לה השטר שחרור כתב לה ג"כ שטר קדושין לא היתה ראוי להתקדש אם כן אף במשחררה באותו שטר, הכי נמי לא יהא מהני דמה בכך דידוע דבשעת חלות השטר זה דהיינו כשימסרנה לידה תהא בת תפיסת קדושין דאז יחול השחרור, הא מ"מ בשעת הכתיבה עדיין לאו בת קידושין היא ואף דיש לומר דר"מ לטעמיה דס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם וגם קודם שחרור היא ראוי להתקדש על ידי שיאמר לה התקדשי לי לכשאשתחררך וכמו שכתב תוס' יבמות שם להדיא, מ"מ מאי דוחקא דהש"ס למצוא פלוגתא חדשה ר"מ סבר יש בלשון הזה לשון שחרור ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון שחרור, לימא דתרווייהו ס"ל יש בלשון הזה לשון שחרור ור"מ לטעמיה דסבר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והוי כתיבה לשמה ורבנן לטעמייהו דסבירא להו אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והוי כתיבה שלא לשמה וצע"ג. ובהכרח לדחוק דאף דהאמת דאם כתב שטר שחרור וקודם שמסר לה שטר שחרור כתב לה שטר קדושין מקרי שלא לשמה היינו דאפשר שימסר לה השטר קדושין בלי השטר שחרור ואין השחרור תלוי בקדושין אלו אבל היכי דשטר קדושין זה בעצמו יהיה השחרור מקרי כתיבה לשמה כיון דעתיד שיבוא תרווייהו בהדדי השחרור וחלות הקדושין ועדיין צריך עיון. וגם קשה לי בעיקר פירכת הש"ס מהברייתא הא יש לומר דבהניח לו תפלין וכדומה לא עדיף יותר מהודאה בפנינו דשחררו דמהני משום דבידו לשחררו (ואף דקיי"ל ב"ב דף קל"ה ע"א בגט זיל חוש לה מ"מ י"ל בשחרור לא החמירו) ואם כן דילמא מיירי דכתב שטר קדושין ולאחר זמן מסר לה השטר וכיון דעיקר הראיה מנתינת הקדושין הוי כהודה בשעת נתינת השטר קדושין לידה דשחררה משום הכי אינה מקודשת דלו יהא דהודה עתה זה בפנינו הא אינו נאמן למפרע רק על להבא וממילא השטר קדושין שנכתב מקודם הוי כתיבת שלא לשמה דאף למ"ד בגרשתי אשתי למפרע דנאמן על להבא דפלגינן דיבורא מ"מ הכא אם ניפלוג דיבורי' דשחררו עתה ממילא היה כתיבת השטר קדושין קודם השחרור והוי שלא לשמה ור"מ לטעמיה דס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם והוי כתיבה לשמה וכנ"ל וצ"ע.

והנה לכאורה יש להקשות למ"ש הרי"ף פ"ק דגיטין בהא דאמרינן בדף ט' ע"א ההיא משום דלאו כרות גיטא הוא, היינו כיון דנכתב בשטר זכותו של הרב במה דכתב חוץ מקרקע פלוני לא מקרי כריתות ומבאר שם דלפ"ז גם בפרוש עצמך ונכסיי' קנויים לך חוץ מקרקע פלוני לא מהני, אם כן איך אמרינן בסוגיא דגיטין הנ"ל דיש בלשון הזה לשון שחרור, הא מ"מ כיון שנכתב בו זכותו דהאדון הר"א מקודשת לי לא הוי גט שחרור דבעינן ג"כ כריתות כמו בגט אשה, ונראה לי דדוקא התם דזכות דהרב דהיינו חוץ מקרקע פלוני לענין זה הוי שטרא דהרב דהוי כאלו העבד חזר והקנה לו קרקע פלוני דהיה השטר שייך להרב, ואם כן יש חלק להרב בשטר זה, אבל בשטר קדושין דהמקדש נותן לה שטר, ואם כן לכל מילי הוא שטר דידה הן לשחרר הן לקדושין ואין לו שייכות בשטר ההוא שפיר מקרי כריתות כנלע"ד: תשובה סה

נסתפקתי בהא דקיי"ל בש"ע חוה"מ סי' ע"ה ס"ד אבל אם תבעו חפצים וכו' ועדים מעידים שראו בידו כשנתבע וכו' אם זהו דווקא שראו אותו בידו אז כשנתבע וכפר אבל עתה בשעת העדות אין החפצים בעין אבל אם העדים מעידים שגם עתה הם בעין הוי הילך כי היכי דבהודאת פיו מקרי הילך אף שאינו מחזיר לו מיד או די"ל דדווקא בהודאת פיו דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא למכרו ולהקדישו כמ"ש תוס' והראשונים דהבעלים יכולים להקדיש פקדון שביד אחרים כדמוכח מסוגיא דב"ב גבי קרי מה שאין כן בהודאת עדים כיון דהוא כופר אין הבעלים יכולים להקדיש כמו נגזל דאינו יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו, וכמ"ש תוס' להדיא פ"ק דב"מ בסוגיא דתקפו כהן ואף דהעדים מעידים עליו ויכול להוציאו בדיינים ע"י עדות זו, מ״מ אינם יכולים להקדיש כמבואר פ"ק דבב"מ גבי מסותא דבגזל מטלטלים אף דיכול להוציאו בדיינים א"י להקדישו, הרי חזינן דמקרי אינו ברשות בעלים וא"כ י"ל דלא מקרי הילך כיון דאינו ברשותיה דמרא.

ודרך פלפול אמרתי עפמ"ש תוס' שבועות דף מ"ו ע"א ד"ה דטענו כלים וכו' ור"י אומר דאינו ראיה דאיכא לאוקמי כגון שהחזיר לו כבר, ולכאורה דברי תוס' אלו תמוהים הא' דמאי נקטו קושייתם מדקאמר ר"י עד שיהא מקצת הודאה ולא הקשו בפשוטו גם על הת"ק דלמאי צריך תקנת נגזל הא בלאו הכי כיון דהוי הודאת עדים דר"ח ומחויב שבועה דאורייתא והוא דהוא גזלן וחשיד על השבועה כבר קם הדין דשכנגדו נשבע ונוטל. הב' במה שתירצו כגון שהחזיר לו כבר א"כ יקשה דמאי אריא עד שיהי' שם מקצת הודאה כיצד וכו' ולא נטלתי אלא א' דזהו ע"כ מיירי בלא החזיר אותו הכלי דמודה שנטל דאם לא כן לא הוי מודה במקצת, ואם כן גם באמר לא נטלתי כלום הוי מודה במקצת ע"י הודאת עדים והוי ליה לר"י לומר בקיצור כיצד כגון שעדיין לא החזיר.

ונלע"ד דהנה בר״ן הובא שיטות הפוסקים דבהנך דאמר ר"י עד שיהיה מקצת הודאה אף דאומר הילך מ"מ כיון דהוי כעין מודה במקצת תקנו חכמים דנשבע ונוטל. והנה אף דמדברי תוס' לעיל ד"ה לא קצצתי לך אלא אחת מבואר דאם אמר שכבר פרע אותו אחת שקצץ דלא מקרי הודאה במקצת, מ"מ יש לומר דזהו דווקא באם כבר החזיר לו דלא מקרי עליו שם הודאה, אבל בלא החזיר אלא דמכח ההילך דנין דכמאן דנקיט בגווי' דמי בזה מקרי עכ"פ כעין הודאה, ולזה יש לומר לומר דתוס' בקושייתם לא רצו להקשות על הת"ק דמאי צריך תקנת נגזל הא גם בעלמא במודה במקצת חשוד שכנגדו נשבע ונוטל די"ל כגון דהכלים בעין גם על ידי הודאת עדים מקרי הילך ואם כן אין כאן חיוב שבועה, ולזה הקשו על ר"י דאמר עד שיהיה שם מקצת הודאה והיינו ע"כ כעין מודה במקצת, אף דאמר הילך דאל"כ תקשי על ר"י דבמודה במקצת למאי צריך תקנת שכיר הא בלאו הכי כיון דהוא חשוד כנגדו נשבע ונוטל, אלא ע"כ דהתקנה באומר הילך דהוי כעין הודאה במקצת ולזה קשה הא בלאו הכי מכח הודאת עדים אף דמקרי הילך מ"מ הוי כעין הודאה מכח הודאת פיו, ומה לי דהוי כעין הודאה מכח הודאת פיו, ומה לי דהוי כעין הודאה מכח הודאת עדים, ועל זה תירצו דמיירי לאפוקי החזיר לו כבר והיינו דבאמת עתה נקטינן הסברא דע"י העדאת עדים לא מקרי הילך, כיון דאינו ברשותיה דמריה למכרו ולהקדישו, והא דצריך תקנת נגזל לת"ק היינו דהחזיר ממש, ועלה פליג ר"י דבאחזיר ליכא תקנה כיון דלא הודה במקצת ולא משכחת התקנה רק באומר לא נטלתי אלא א' ולא החזיר, דמדינא פטור כיון דמשעה דמודה נעשה פקדון והוא ברשותיה דמרא הוי הילך ומ"מ כיון דהוי כעין הודאת תקנו דנשבע ונוטל, אבל אלו טעין לא נטלתי כלום. לא משכחת התקנה דבממ"נ אם לא החזיר מקודם לא צריך לתקנה, דהא בלאו הכי הוי מודה במקצת חשוד דלא הוי הילך כיון דכפריה וליתא ברשותא דמרא להקדישו, ואם החזיר מקודם לא מקרי כעין הודאה מקצת וליכא תקנה, והוא נכון בדרך פלפול אבל לדינא הוא ספק גדול לענ"ד וצ"ע: תשובה סו