שו״ת רבי עקיבא איגר – החדשות – תשובה א לגאון אחד, קטע 21

גם יש לדון בלשון יותן כמ"ש מעכ"ת נ"י דהוי קנין אתן ומכ"ת נ"י הביא דבתשו' נודע ביהודא חח"מ סי' כ"ה כ' בשם חתנו הגאון מוהרר"י זצ"ל דבתנו גם להרמב"ן דס"ל דיטול יחזיק מהני, תנו לא מהני דבאתן גם הרמב"ן מודה. ולענ"ד דברי הגאון זצ"ל מוקשים למאוד דהא הרמב"ן למד דיטול מהני בברי מדמהני בשכיב מרע, דמה דלא מהני בברי משום קנין דברים גם בשכיב מרע לא מהני דשכיב מרע שאמר אתן לא מהני, עיין בלשון הב"י בשם הרמב"ן, וא"כ כיון דמצינו דשכיב מרע מהני תנו כדאיתא בכל דוכתא גבי שכיב מרע תנו מוכח דגם בברי מהני בקנין דהכוונה דיזכה בקנין זה ותנו לו את שלו, ובהכרח דשאני אתן דהוי רק כמו הבטחה, וכמו שרצה באמת הגאון מוהר"י ז"ל לחלק מסברא אלא דדחה ממה דכ' הח"מ באה"ע רס"י ק"ט בשם הב"ח דתנו הוי קנין דברים. ולענ"ד דברי הב"ח לאינך שיטות הר"י מיג"ש וסייעתו דס"ל דיטול לא מהני בברי דלשון להבא הכי נמי תנו לשון להבא הוא, ולדינא מכח ספיקא דרבוואתא יפה פסק הב"ח דלא מהני, אבל להרמב"ן בוודאי מוכח דתנו מהני.

ולפ"ז היה נ"ל דבנ"ד ממנ"פ מהני, דלשיטת הר"י מג"ש וסייעתו הא ס"ל דשכ"מ עדיף דמייפי' אמירתו באומר יטול יחזיק, ולהרמב"ן הא מוכח דאף בברי מהני תנו, ומעכ"ת נ"י כתב דדינא דידן תלוי, במחלוקת הפוסקים דלהר"י מיג"ש דמייפינן אמירתו ה"נ בתנו, אבל להרמב"ן דלא מייפינן אמירתו לא מהני תנו. ולענ"ד לרמב"ן באמת מוכח דגם בברי מהני תנו וכנ"ל, ועכ"פ כפי מה דנקט מעכ"ת נ"י דנ"ד לענין אמירתו יש לו דין שכיב מרע א"כ כיון דפשוט בכל דוכתא דתנו מהני בשכיב מרע ה"נ בנ"ד ולא תליא בספיקא דרבוואתא.

אמנם נ״ל בהיפוך דנ"ד להר"י מיג"ש וסייעתו לא מהני ולהרמב"ן מהני, דבאמת מסתפק אנכי להר"י מיג"ש דיטול לא מהני בברי ובשכיב מרע מהני, אם הוא דווקא היכי דהשכיב מרע נותן בדין מתנת שכיב מרע כגון במחלק כל נכסיו או במקצת ומצוה מחמת מיתה, אבל בנותן מקצת סתם ובקנין ואמר יטול אם נימא כיון דמתנתו מדין מתנת ברי מהני צריך שיהי' אמירתו כאמירת ברי ולא מהני יטול, או דמ"מ כיון שהוא שכיב מרע מייפי' אמירתו ונ"ל ראיה מדברי הש"ך סס"י רמ"ח דהקשה הא כיון דשייר ה' זהובים הוי מתנת שכ"מ במקצת' ולכאורה לא קשה מידי די"ל כפשוטו דשטחיות דברי המחבר הכי המקנה נכסיו וכו' אג"ק אם מתנת שכ"מ היתה, ר"ל דהמקנה הוא שכ"מ ונתן אגב קרקע דאף דהוא במקצת ובעי קנין, מ"מ הא אגב מהני כמו כו"מ כדכתב המחבר סי' ס"ו ס"כ לענין זה דינו כשכ"מ דא"צ שיאמר קני לך וכל שעבודי כמו שכ"מ דעלמא, אלא ע"כ דפשיטא ליה להש"ך דכל דמתנתו כדרך מתנת ברי אין מייפי' לאמירתו ודינו כבריא לכל דבר.

אמנם נ״ל ללמוד בהיפוך מדברי הריב"ש סימן שמ"ו בשם הרשב"א דההיא דספ"ק דגיטין הולך מנה לפלוני אף דעמד אינו יכול לחזור דנתן רק במקצת ובלא חילק נכסיו ומ"מ כיון דהוא שכ"מ ואלו הי' רצה ליתן במתנת שכ"מ דכתיבה וכמסירה דמי, מש"ה אף בנתן במקצת מ"מ הולך דידיה כזכי דמי. הרי מצינו אף דנותן במתנת ברי מ"מ לאמירתו הוא בכלל שכ"מ, ומ"מ אין מזה סתירה לדברי הש"ך הנ"ל דהרי בלא"ה צריך להבין דהא הרשב"א ס"ל דבשכ"מ שנתן שטר חוב צריך שיאמר קני לך וכל שעבודי דאית ביה דלא מייפינן לאמירתו, ולמד זה מהא דשכיב מרע שאמר ידור בבית פלוני דלא מהני, וא"כ היאך כתב הריב"ש בשמו דהולך דידיה כזכי, וע"כ דצריך לחלק דדווקא להוסיף במתנה כגון ידור בבית דנוסיף דנותן לו גוף הבית לדירה והרשב"א דימה לזה נותן שטר חוב דנוסיף שנותן לו שעבודים דאית ביה בזה לא מייפינן אמירתו, אבל בהולך מנה דבאותו מנה עצמו שנותן מייפי' לאמירתו במזכה לו מיד, ואין אנו מוסיפין דבר אחר, אם כן י"ל דס"ל להש"ך דהכי נמי אף דס"ל דבנותן שכ"מ שטר חוב א"צ שיאמר קנה לך איהו, מ"מ בנותן כדרך מתנת ברי אין מוסיפין במתנתו ושאני בהולך שאין מוסיפין שום דבר, וא"כ באומר יטול י"ל דמודה הש"ך דאף בנותן כדרך מתנת ברי, מ"מ מייפינן הלישנא דבאותו דבר שנותן לו אף דמשמעותו להבא מ"מ מייפינן דמקנה לו מיד וכמו בהולך, וא"כ ה"נ בנ"ד בתנו אף דנתן במהיום דהוי כמתנת בריא, מ"מ לענין האמירה דינו כשכ"מ דתנו מהני,

אמנם באמת דחוק לכוון כן בכוונת הש"ך, דמאן מפיס ליה לחלק בכך ולעשות מזה קושיא, ובפרט די"ל דהנך שיטות דס"ל דנותן שטר חוב א"צ שיאמר קני לך וכו' ס"ל דלא מקרי הוספה דהשעבוד הוא בכלל השטר חוב כמ"ש הה"מ לחלק לדידהו בין ידור בבית לנותן שטר חוב, וא"כ שוב דמי להולך, גם אף דמדברי הריב"ש בשם הרשב"א הנ"ל מבואר דס"ל דאף בנותן בדרך מתנת ברי הולך כזכי מ"מ הא כתב שם בשם הר"ן דס"ל דע"כ הסוגיא מיירי במחלק נכסיו או במצוה מחמת מיתה, דאל"כ כיון דנותן בדרך מתנת ברי הוי כבריא והולך דידיה לאו כזכי, עיין ש"ך סס"י קכ"ה. וא"כ לכאורה בנ"ד תליא באשלי רברבי, דלהרמב"ן הוכחנו דתנו מהני אף בברי, אבל לשיטת הר"י מיג"ש וסעייתו, י"ל דתנו הוי כיטול, וכיון דנותן במהיום דהוי כמתנה ברי דינו כברי לכל דבר וכדס"ל להר"ן.

אמנם באמת הא כתב הטור סימן רמ"ה בשם הרמ"ה דבאומר אתננו לך מעכשיו קנה כיון דאמר מעכשיו, אינו מקנה לו קנין דברים וה"נ בנ"ד דאמר מהיום דהוי כמעכשיו מהני קנין אתן ואין לחלק ולומר דדווקא היכי דמעכשיו מיותר הוא דהא סתם קנין כמעכשיו הוא משום הכי מפרשים דבא לייפות ולבאר דנותן ממש ולא ק"ד בעלמא משא"כ בנ"ד דאין מעכשיו מיותר, דהא כיון דאמר ולאחר מיתה צריך שיאמר גם מהיום, מ״מ מלישנא דהרמ"ה משמע לאו משום יתור הוא אלא דעכשיו ל"ש לגבי קנין דברים. גם הא הטור כתב ברס"י ר"ו דבאומר לכשאמכור שדה זו במנה אמכרנו לך מעכשיו קנה, ועיין בב"י דצ"ל מעכשיו, דאל"כ הוי קנין דברים, ובסמ"ע כתב דבלאו מעכשיו הדרה סודרה למרי, כי היכי דבמקנה בסודר לאחר ל' יום דלא מהני ולא אמרינן דסתם קנין כמעכשיו, והוי מעכשיו ולאחר ל' יום, דכיון דאומר לאחר ל' אין סתמו כמעכשיו, ה"נ כיון דאומר לכשאמכרנו אין סתמו כמעכשיו, ולכאורה לקושטא דמלתא תרווייהו אתנהו דבלא מעכשיו הוי קנין דברים וגם הדרא סודרא למרא, וכיון שכן הא התם אין מעכשיו מיותר, דהא סתמו אינו במשמע מעכשיו, כיון דאומר לכשאמכרנו ואעפ"כ מהני להוציא מידי קנין דברים, וה"נ בנ"ד.

אמנם לענ"ד יש לדון בנ"ד כיון דאומר ושכר דירה ינתן לפנויות דזה הוי כמו דבר שלא בא לעולם, וגם מטבע אינו נקנה בחליפים וגם בשעה שבא לעולם כבר מת הנותן דאף דכתבנו דבדמי הבית הוי כבית לדמיו, מ"מ בשכר דירה דהוא טפל לבית הוי ממש כמו פירות דקל ואף דהרמ"א ברס"י רי"ב כתב בשם תשו' הרמב"ן דבכותב שידור פלוני בביתו ואח"כ נכתב וקנינא וכו' אמרינן דהקנה גוף הבית לדור, דקנין ענין חזק הוא והרמב"ן דימה זה לההיא דר"פ הכותב דבאומר דו"ד אין לי מהני קנוי מידו מ"מ נ"ל מדלא מצינו בשום מקום דבנותן לו פירות דקל וקנו מידו דאמרינן דמכח הקנין הקנה לו הדקל לפירות, והרמ"א ג"כ לא כתב כך בסי' ר"ט גבי דבר שלא בא לעולם, מזה נראה דדווקא בנותן דבר שאין בו ממש כגון דו"ד, וכן בדירת בית בזה אמרינן דכיון דעל דבר שאין בו ממש ל״ש ענין קנין בוודאי הקנה לו גופו של דבר, אבל בפירות דקל דיש בו ממש ושייך בו קנין אלא דהדין דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בזה לא מהני הקנין והכי נמי בנ"ד בשכר דירה, גם דברי הרמב"ן בעצמם אינם ברורים דמדברי הב"י סימן קצ"ה מחודש יו"ד שכתב על דברי רב האי ורי"ו והגמ' שלא כדברי הרשב"א שכתבתי בסי' רנ"ג והרמב"ן שאכתוב סוף סי' זה עכ"ל, מבואר דהב"י ס"ל דרב האי ורי"ו והגמ' לא ס"ל לההיא דהרמב"ן הנ"ל, והיינו ע"כ משום דס"ל להב"י דמדסתמו וכתבו דקנין לא מהני לאויר משמע דס"ל דאפילו קנין בסוף לא מהני וכן בב"י סימן רכ"ג מחודש ו' כתב על הרשב"א בתשובה דחולק עליו רבינו האי ע"ש. ועיין במהרי"ל ח"ב בסימן שכתב אההיא דהרמב"ן אני סבור דכל שאר הפוסקים חולקים דכל כי האי הוי צריך לאדועי ע"ש, ועיין בתשובת הר"ם אלשיך סימן פ"ז בשו"ת פרח מטה אהרן ח"א סי' י"ג וכיון דהקנה הכל בענין א' הדרן למחלוקת דרבוואתא במקנה לו דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם ביחד דלא קנה כלום, ועיין מרדכי פ' מי שמת, והובא בהגהת ש"ע סי' ר"ג, ובסמ"ע שם כתב דהנך פוסקים ס"ל דקני את וחמור לא קנה כלל, ובמהרי"ט חח"מ סימן נ"ב כתב לדחות הך שיטה להלכה רווחת דקני את וחמור קנה מחצה.

ואולם באמת בהג"ה במרדכי שם דהך שיטה ס"ל ג"כ דקנה מחצה, אלא דס"ל לחלק דבנותן לשנים ואחד לא קנה, קנה השני חלקו אבל בנותן ב' דברים לאחד ולא קנה קצת לא קנה כלל, וא"כ בנ"ד הוי ספיקא דדינא, ואוקמינן בחזקת נחלה ובטלה המתנה כנלע"ד בעה"י: תשובה נט

בש"ע אה״ע סימן ד' סק"ט בהג"ה הא דאב נאמן על בנו היינו במי שהוא בחזקת אביו כגון באשתו נשואה, אבל פנוייה שאומרת זהו בן פלוני, והוא אומר שממזר נתעברה, אינו נאמן לפסלו והיא נאמנת עליו להכשירו עכ"ל. מקורו בתה"ד סי' רס"ז וז"ל משום דר"י דנאמן על בן בין הבנים נמי לא מהימן, דנראה דההי' דהמנותא ליתא אלא בבן שנולד מאשתו בההיא האמינתא התורה שיכיר וכו' לאחרים הוא ומאשתו נולד, ומסתמא הוא דלשדיי' אבתרי' וכשהוא אומר דלאו מיניה הוא ומממזר הוא נאמן, אבל בנ"ד דלית ליה לא נשואין ולא קדושין בהך אתתא היאך תיסק אדעתיה דלהאמין במידי הואיל והוא אמר דלאו מיניה הוא וכו׳ מבואר שורש החילוק היכי דמסתמא הוא בחזקת בנו נאמן לומר שמפלוני הוא, אבל היכי דאינו בחזקת בנו רק שהיא אמרה שהוא מיני' נאמן הוא לומר שאינו בנו אבל לא דמפלוני הוא ולא זכיתי להבין דאף בנשואה היכן מצינו דנאמן לומר דמפלוני הוא והתורה לא האמינתו רק לומר בני זה בן גרושה הוא דמחזיקו לבנו או לומר אינו בנו, אבל לומר אינו בנו ומפלוני הוא, זהו לא מצינו, ומה בכך דלפנינו הי' בחזקת בנו הא כיון דמאמינים ליה שאינו בנו, א"כ שוב אינו נאמן דמפלוני הוא, ונימא לדבריך לאו אביו אתה ואינך נאמן עליו וצע"ג. [א"א ב"ה עיין סימן מה שהעלה אחי הרב החריף מו"ה שלמה נ"י דבר יקר בכוונת הנ"י פ"ד דיבמות עפ"י דברי אאמ"ו נ"י הנ"ל.] תשובה ס לק"ק טיצק להרב המאה"ג מו"ה ראובן סג"ל נ"י.

על דבר שאלתו בדו"ד שבין יורשי ראובן ובין שמעון חתנו בעסק צוואת ראובן שאמר תנו מנה לפלונית בתי וכוס כסף פלוני, והיה מצוה מחמת מיתה ואח"כ נפטרה בת ראובן ושמעון בא לגבות זה ולירש את אשתו.

הנה מקור דין זה באה"ע בב"ש סי' צ' ססקי"ג שהביא בשם תשו' מהר"ם אשכנזי שכתב דבכה"ג הבעל יורשה ולא הוי ראוי, ועיין בגוף התשובה ההיא דפסק כן בנתן מנה ע"ש. אולם מדברי תה"ד סימן ש"ן מבואר להדיא דכל זמן שלא גבתה הוי ראוי ואין הבעל יורשה, ובשו"ת שב יעקב הכריע כתה"ד בחאה"ע סס"י ך, דבנתן מעות שאינו דבר מיוחד הוי מחוסר גוביינא ומקרי ראוי, אם כן בנ"ד בוודאי אין זכות להבעל להוציא המנה נגד דעת התה"ד והשב יעקב. אולם לענין הכוס של כסף דהוא דבר מיוחד בזה בוודאי לא הוי ראוי וכמו שהעלה הש"ך חו"מ סימן רנ"א דאף במטלטלי דמתנת שכיב מרע אם קדמו היורשים ומכרו מפקינן מהלקוחות ע"ש.

אמנם לא נתברר בשאלתו אם נפטרה הבת אשת שמעון קודם שמת אביה או אח"כ דנראה ברור דאם מתה קודם בוודאי אין הבעל יורש דבזה שהי' רשות ביד אביה למכרו ולחזור מהמתנה ממילא הוי ראוי. וביותר נ"ל דאף אם זרע קיימא להבת גם כן אינו יכול ליירש דמתנת שכיב מרע אינה קונה רק אחר מיתה ובאותה שעה אין המקבל בעולם. ואף דבספ"ק דגיטין מבואר דבשכיב מרע שאמר הולך מנה לפלוני ומת המקבל בחיי נותן דיתנו ליורשי מקבל, עיין בהר"ן שם דבאמת הניח בתימא דהא מתנת שכיב מרע אינה קונה עד אחר מיתה ואם עמד בטילה וגם יכול לחזור בו. ודעת הרמ"א הובא בטוח"מ סימן קכ"ה דבהולך באמת אינו יכול לחזור אלא אם כן עמד כיון שהוציא המעות מרשותו, ועיין בש"ך שם סק״ל, וא"כ במתנת שכיב מרע דעלמא דיכול לחזור במת מקבל בחיי נותן לא קנה, ומכל שכן בנ"ד לגבי בעל בוודאי הוי ראוי, אך אם מתה הבת אחר מות אביה נראה לענ"ד דהבעל זכה לירש הכוס כסף אבל לא המנה ואם יש לה ז"ק הם יורשים המנה כנלע"ד. תשובה סא עוד לו.

ועל קושייתו בטור או"ח סימן תצ"ח עגל שנולד ביו"ט מותר לשחטו אם האם עומדת לאכילה, אבל אם עומדת לגדל וולדות אסור, והקשה רומפמכ"ת הא לכאורה בפשטא דסוגיא דאמרינן לרב וכי מה בין זה לעגל וכו' משמע דרק לרב צריכין לטעמא דמוכן אגב אמו אבל למאן דמתיר באפרוח אין צריך כלל להאי טעמא, וא"כ לפי מה דהביא הטור סימן תקי"ג אפרוח שנולד ביו"ט דיש מתירים והגאונים אוסרים עיי"ש, הו"ל להטור כאן להביא ג"כ דעת המתירים בעגל שנולד והאם עומדת לגדל, דהא המתירים באפרוח דל"צ לטעמא דמוכן אגב אמו גם בעומדת לגדל מותר ולא הו"ל להטור לסתום כאן בהחלט דעומדת לגדל אסור עכ"ד.

בקושיא זו כוון רפ"מ לדעת הגדול בספר שער המלך שהקשה כן יעיי"ש, ולי נראה לתרץ בהקדם דברי תוס' בסוגיין דהא דפרכינן וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה ולא משני דהוי מוכן להושיט ידו למעי בהמה לשחוט, היינו משום דרבי אושעי' מספקא בחולין אם אמרינן ד' סמנים אכשר רחמנא או לא, ועוד תירצו לכתחילה בוודאי אין לשוחטו במעי אמו דלא גרע משוחט בלילה ע"ש ולכאורה בלא קושייתם ג"כ צריכים לתירוצם מכח קושיא אחרת והיינו דלכאורה יקשה הא באמת גם לר"י יקשה מעגל דהא הך סברא דמתיר עצמו בשחיטה ל"ש רק באפרוח דהלידה גורם דהסימנים ראויים לשחיטה, משום הכי גורם ג"כ היתר מוקצה, משא"כ בעגל שנולד היאך שייך מתיר עצמו בשחיטה הא גם קודם הלידה היה סמנים שלו ראוי לשחיטה ע"י הושטת ידו למעי אמו. ולזה בהכרח צ״ל ג"כ כתירוצם דתוס' דקאי לאותו צד דלא אמרינן ד׳ סמנים אכשר ביה רחמנא, ושייך שפיר לומר לר"י דמתיר עצמו בשחיטה דע"י הלידה הוכשרו הסימנים שלו לשחיטה.

ולפ"ז צ"ל דלאידך תירוצא דתוס' דקאי אף לאותו צד דד' סימנים אכשר רחמנא, אלא דלא הוי מוכן דלכתחילה אסור לשחוט במעי בהמה, אם כן מדלא מקשה גם לר"י בהכרח צ"ל דגם בזה שייך מתיר עצמו לשחיטה דבא לו ההיתר לכתחילה לשחטו. אולם באמת זהו דוחק מאוד לדונו בשביל כך דמתיר עצמו בשחיטה כיון דלא היה מקודם שום מניעה בסימנים דידיה שהי' ראויים לשחיטה אלא דלילה מעכב עליו. ולזה נראה דהטור ס"ל לקושטא דמלתא דבהכרח לומר כתירוצם הא' והיינו על קושייתינו מדלא מקשה גם לר"י ע"כ דקאי לאותו צד דלא אמרינן ד' סימנים אכשר רחמנא. ואולם בהא ס"ל מסברא כתוס' בתירוצם הב' דבין כך ובין כך לא הוי מוכן כיון דלכתחילה אינו יכול לשוחטו במעי בהמה. ולפ"ז מיושב דברי הטור דהא דמשמע מסוגיין דלר"י ליכא למפרך מעגל היינו דבעי למפרך מכל הצדדים אף אם לא אמרינן דד' סימנים אכשר רחמנא דבזה לר"י ליכא קושייא דשייך סימנים מתיר עצמו בשחיטה משא"כ לדינא דפסקינן דאיבעיא דלא אפשיטיה אי ד' סימנים אכשר רחמנא או לא, ממילא גם לר"י צריכין לטעמא דמוכן אגב אמו, דהא ליכא היתירא דמתיר עצמו דד' סימנים אכשר רחמנא והיה לו היתר בשחיטה קודם הלידה ואי דממנ"פ מותר דלאותו צד דד' סימנים אכשר הוי מוכן, זה אינו דהא מ"מ לא הוי מוכן כיון דלכתחילה א"י לשחטו במעי אמו דהוי כמו לילה.

וביותר נראה בדרך מרווח יותר, דהטור ס"ל לגמרי כתירוצם א' דתוס' הנ"ל ומש"ה לא הוי מצי הש"ס למפרך לר"י, דלר"י ממנ"פ מותר דאם אמרינן ד' סימנים אכשר הוי מוכן דאיבעי היה להושיט למעי אמו ולשחטו. ואם לא אמרינן ד' סימני' אכשר רחמנא ממילא שייך היתירא דמתיר עצמו בשחיטה ומ"מ לדידן דמספקא לן אם ד' סימנים אכשר רחמנא או לא ממילא יש לאסור בעגל שנולד דלא שייך היתירא דמתיר עצמו, דדלמא קמי שמיא גליא דד' סימנים אכשר רחמנא ומ"מ לא הוי מוכן דהא אף דקמי שמיא גליא דד' סימנים אכשר הא אנן מספקינן א"א לנו לשחוט במעי אמו וממילא לא היה מוכן לכך וצריכין להיתירא דמוכן אגב אמו לכלבים ובעומדת לגדל אסור וק"ל: תשובה סב עוד לו

וכעת אודיע לרופמכ"ת מה דנתקשה לי היום בדברי תוס' חולין י"ד ע"א ד"ה ונסבין חבריא וכו' והא דאמרינן פכ"ה גבי ר"ש דמלח גרמא גרמא וכו' התם פריש לגמרי לחוץ מהאי גיסא, וכ"כ תוס' פסחים ע"ד ע"א, וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ב' סי' י"ז, ואנכי בער ולא אבין דבריהם הקדושים דמה הוצרכו לזה הא מדאסיר ר"ש למלוח גרמא גרמא ע"כ דס"ל דדם שנבלע בו ממקום אחר, אינו יוצא ע"י מליחה, ועלה אמרינן אפי' חדא נמי פריש מהאי גיסא ובלע מהאי גיסא, והיינו דגם כן נימא דאין יוצא ע"י מליחה כיון דנבלע ממק"א, וכיון שכן אף דפירש ממקום למקום לא מקרי פירש, מ"מ כיון דאינו יוצא ע"י מליחה מ"מ יאסר אח"כ כשיתבשל דע"י בישול יצא לחוץ וכדין כל בשר שנתבשל בלא מליחה וצלע"ג.

ובדרך פלפול הי' נראה לי ליישב דקושייתם דמאי פריך הש"ס דחדא נמי דלמא ס"ל לר"ש דהוי ספק אי דם ממקום אחר יוצא ע"י מליחה, ומ"מ לא שרי מטעם ספק דרבנן דדם שמלחו אינו אלא דרבנן, דכיון דמיד שנבלע בו הדם נאסר לאכלו כך, אלא דהספק אם יצא אח"כ ע"י מליחה, והוי כמו אתחזק איסורא דלא אמרינן ספק דרבנן לקולא, וזהו רק בב' חתיכות דאם פירש האי ובלע האי הוי דם שפירש, ומיד שבלע האי אסורה לאכלה כך בזה אמרינן מס' דשמא לא הותר ע"י מליחה, משא"כ בחד חתיכה דאף דפריש מהאי גיסא ובלע האי גיסא הוי דם שפירש ממקום למקום דעדיין היתר, ובשעה שמבשלים אח"כ דאז ראוי להתחיל האיסור חל הספק שמא יצא על ידי מליחה ולא נאסר לעולם והוי ספק דרבנן ולקולא ולזה תירצו דפריש לגמרי לחוץ ואסור ג"כ מיד באומצא, ומ"מ רחוק הוא בעיני לאמתתן וצ"ע.