שו״ת רבי עקיבא איגר – החדשות – תשובה א לגאון אחד, קטע 20

אולם בדינא דהמחבת נ"ל לדון טובא דלא בעי הגעלה דהרי הרוטב בוודאי הי' ס' נגד טעם האיסור והחשש רק דלאחר שהי' חתיכת הדג עם האיסור שבתוכו מונח על הכף, כיון דחתיכה ענ"נ ונאסר הדג ובלע הכף ממנו וכשהחזירו להרוטב נאסר הרוטב דאין בו ס' וכיון דחענ"נ הוא דרבנן והוי ספק שמא הי' בו ס' הוי ספק דרבנן, ואף דלאו בירור גמור הוא דהי' מעט רוטב בכף וא"כ הוי ס"ס להחמיר ספק שמא לא הי' בו רוטב ואף אם הי' בו ס' נאסר כדי נטילה, וספק שלא הי' בו ס' מ"מ יש כאן ב' ספיקות ג"כ ספק שהי' כחוש בלא רוטב ולא בלע כלל הכף מהאיסור ואין הנאסר וכו' גם הך דינא גופא דבשמן אף היכי דיש ס' בעי נטילה הוי רק חומרא בעלמא כמ"ש האחרונים, בוודאי יש לצרף בזה דעת האומרים דבמקצת חתיכה לא אמרנן חענ"נ עיין ש"ך סימן צ"ו בענין. דליכא גוונא דאיסורא בנ"ד אא"כ לא הי' בו ס' והי' שמן או מעט רוטב דאם היה בו ס' בממנ"פ דבכחוש אין בלוע יוצא בלא רוטב, ואם הי' מעט רוטב הי' בטל בס' ואם הי' שמן בלא רוטב דנאסר כדי נטילה מ"מ לא אמרינן לגבי חענ"נ, וכיון שכן דאם הי' בו ס' בוודאי שרי ממילא לענין חתיכה עצמה נ"נ הוי ספק דרבנן.

הן אמת שראיתי להפמ"ג בסימן צ"ח בטו"ז סק"ג דנסתפק בנשפך במבשא"מ ואח"כ הוסיפו בו מים עד דעכשיו בוודאי איכא ס' והספק רק אם אז לא הי' בו ס' ונעשה נבילה, די"ל דאסור כיון דכבר היה בכלל ספיקו דאורייתא, ודמי לספק טריפה שבשלו בכלי ונעשה אינו בן יומו עיי"ש.

אולם לדידי נראה דאין לדמותו כלל דדווקא התם דיינינין על האיסור גופא דמה שאסור בעצמותו משום ספק דאורייתא אף דנעשה אח"כ ספק דרבנן מ"מ עומד באיסורו דהיינו הבלע של ספק טריפה אף דנפגם מ"מ עומד באיסורו, וכמו כן בס' איסור שנתערב והוא דבר חשוב אמרינן דכיון דהספק בעצמותו לחומרא עומד באיסורו ולא נתבטל כיון דהוא דבר חשוב, משא"כ גבי נשפך דמיד כשנשפך ואסרנו המאכל היינו מספק שמא מעורב בו טעם איסור, אבל מ"מ לא נתחדש ולא נולד איסור חדש לומר דטעם ההיתר נהפך לאיסור כדין חתיכה עצמה נעשה נבילה, דלגבי הטעם של ההיתר אמרנו דלא נאסר מעולם דהוי ספק דרבנן, וא"כ כשהוסיפו אח"כ עד ס' מותר דטעם התיתר לא נאסר מעולם ולא בעי ביטל, ובענין זה לא מקרי תרתי דסתרי דכך משפט תורתינו הקדושה דבמילי דאורייתא ספיקו לחומרא ובדרבנן ספיקו להקל, ואולם מדברי הש"ך סימן פ"ד סק"ל משמע כדעת הפמ"ג דהרי בחורו נקוב לחוץ אסור רק מספיקא דשמא פירש, ואעפ"כ דעת הש"ך לדון בו דחתיכה עצמה נעשה נבילה.

ובזה מיושב היטב דברי הת"ח. כלל נ"א שכתב שם דאף לטעם הר"ב, מ"מ יש להקל אף בעירו הרוטב להקערה אח"כ דהוי ספק דרבנן כמו בנשפך, ותמהו כל האחרונים הט"ז והש"ך והמנ"י דהא ביצת אפרוח ודג טמא הוי מבשא"מ, ואף דהדגים טהורים שבמחבת שנאסרו הוי מב"מ עם הדגים שבקערה, מ"מ כיון דנאסרו מספק בעי ביטול כמו וודאי איסור דבלח בלח בעינן ס'.

ולענ"ד נראה דהרי לרבינו אפרים דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשה נבילה אם חתיכת היתר בלע כזית חלב ובשלו עם חתיכות אחרות ובכולם ס' נגד כזית האיסור אף דחתיכה עצמה אסורה דאין הגעלה באוכלין וכדאיתא בש"ע רס"י ק"ו מ"מ אם אינו מכירו בטל ברוב כיון דפליטת טעמו אינו אוסר הוי כמו יבש ביבש כמ"ש הראשוני' בפשט דברי הש"ס פ' גיד הנשה שנתבשל עם הגידים דפרכי' ויבטל ברובה, וכיון שכן אף לדידן דקיי"ל כר"ת, מ"מ אנן אמרינן דהמעט דגים שנשארו במחבת ונאסרו מספק שמא הי' אז שם דג טמא ולא היה בו ס' אף דנאסרו לאכלו דשמא אוכלים טעם דג טמא שמעורב בהם, מ"מ גוף טעם ההיתר לא נעשה נבילה, וכשעירו אח"כ הרוטב והדגים להקערה ועכשיו יש ס' בכולם נגד טעם האיסור מותר הכל דהא הפליטה טעם ההיתר של המעט דגים ההמה אין אוסר רק אם יבוא אליהו ויברר אותם נאסר אותם מחששא דמעורב בהם טעם איסור ואין הגעלה באוכלין וממילא הוי כמו יבש ביבש כנ"ל ברור ונכון בעה"י וכיון שכן בנ"ד נמי טעם הדג לא נעשה נבילה ולא נאסר הרוטב ולא בעי במחבת הגעלה. אך לאשר ידעתי מך ערכי מבלי לסמוך על דעתי הקלושה והוריתי להגעיל גם המחבת, אולם אם יזדמן לזה במחבת חרס דעתי נוטה להקל להשהותה מעל"ע וד' יניחני בדרך אמת: תשובה נז

בש"ע חוה"מ סימן רס"ח ס"ב בהג"ה ב' שבאו כאחד לתוך ד' אמות או שעומדים ונפלה המציאה לתוך ד' אמותיהן קנו שניהם עכ"ל, מלשון זה משמע להדיא דבעומדים שם קודם נפילת המציאה אף שאחד בא לשם קודם לחבירו, מ"מ קנו שניהם דבשעת נפילת המציאה לשם שניהם עומדים שם. ותמוה לי דהא בגיטין ע"ח ע"א דפריך הש"ס וליחזי הי מינייהו קדים וכו' הרי מבואר דאם קדמה היא לתוך ד' אמות אלו קודם להבעל, ואח"כ בא הבעל לשם וזרק לה הגט קנתה היא דכבר זכתה בד"א אלו לקנות על ידן הגט שיתן לה אף דבשעת נתינת הגט גם הבעל הוא בתוך ד' אמות) א"כ הכא נמי בבאו שניהם זה אחר זה ואח"כ נפל המציאה לשם מהראוי שיזכה הא' דכבר זכה בד' אמות אלו לענין מה שנפל לתוכו. ולענ"ד דין זה ברור כמ"ש דזכה האחד ובהכרח שבקינן לדברי הגהת ש"ע הנ"ל דדחיק ומוקי לנפשי' דאו שעומדים היינו דבאו לשם בבת אחת וצל"ע.

ונסתפקתי להסוברים דגם במתנה ד' אמות קונים אם ראובן בא תחילה לתוך הד' אמות ואח"כ בא לוי לשם, ושמעון נתן ללוי מתנה וזרקו לתוך ד' אמות אלו, אם נימא דלוי לא קנה, כיון דראובן בא לשם תחלה ד' אמות אלו נעשו שלו וכמש"ל, או דנימא דלענין זכיית זה החפץ דא"א לראובן שיקנה דתלוי בדעת הנותן לא מקרי הד' אמות שלו וזכי' ללוי בכל מה דא"א שיזכו הד' אמות לראובן זוכים ללוי, והנה מדברי הב"ש באה"ע סימן קל"ט סכ"ג במ"ש שם בדברי הרמב"ם דאיירי דאין לה שם ד' אמות כגון דבא אחר לשם תחלה וכו' הרי דס"ל בפשיטות דאף מי שאין לו שייכות בזכייה זו מ"מ כבר הד"א הם שלו שלא יקנה בהם זה האחר.

אמנם דברי הב"ש תמוהים לכאורה מסוגיא דגיטין הנ"ל דפריך והא אי אפשר לצמצם, ולדברי הב"ש משכחת לה ברווחא דתחלה הי' אחר בתוך הד' אמות, ובעודו שם באו הבעל והאשה זה אחר זה לתוך ד' אמות אלו דכ"ז שהראשון עומד לשם הד"א שלו ולא ניקני להבעל והאשה, ואח"כ הלך הראשון משם דבאותו שעה שהולך משם הבעל והאשה זוכים כאחד בד"א אלו אלא ע"כ דלענין הגט אין נפקותא בזכיית אותו האיש דאין לו שייכות בו וצל"ע לדינא ומה דיש לעיין בהג"ה זו דהא אי אפשר לצמצם, עיין בספר בית מאיר סימן קל"ט דהתעורר מזה. תשובה נח לק"ק פראנקפורט לכבוד ידידי חביבי הרב הגאון המפורסים מו"ה יהודא ליב נ"י אב"ד ור"מ דק"ק הנ"ל.

ע"ד עובדא דאתי לידי' צוואת שכיב מרע שנכתב שיותן מהיום ולאחר מיתה מדמי הבית שלו לכל אחד מבנותיו הפנוייות ס"ך ש"ן ר"ט ושכר דירה מכל החדרים שבבית וינתן להם לצורך פרנסתן ובסוף הצוואה כתוב וקנינא וכו' ואח"כ נפטר אחד מבנותיו הפנוייות וציותה שחלקה בדמי הבית שזכתה עפ"י צוואת אביה יוחלק בין אחתיה הפנוייות.

הנה בפשיטות הדבר כמ"ש מעכ"ת נ"י דמהיום ולאחר מיתה צריך קנין כדאיתא בש"ע סימן ר"ן ס"ט. ומה שתמה מעכ"ת נ"י על שלא הובא שם דעת הנ"י דף רכ"ט ע"א דס"ל דגם בקנין אם עמד חוזר, גם אנכי הרגשתי בזה ובש"ע שלי כתבתי על הגליון ועיין בנ"י דף רכ"ח סוף ע"א ודף רכ"ט תחלת ע"א. וצ"ע. (א"א שמעתי מאאמ"ו נ"י דנראה דגם דעת תוס' בגיטין ט' ע"א ד"ה וא"ח וכו' דתירצו דמיירי דמהיום, מבואר דס"ל כדעת הנ"י דאף במהיום אם עמד חוזר.]

ומ"ש מעכ"ת נ"י במ"ש הנ״י במימרא דאביי ומודה רשב"ג באם נתנם במתנת שכיב מרע דלא עשה ולא כלום דכבר קדמו אחריך דמיירי במתנת שכיב מרע מהיום ולאחר מיתה, והא כיון דהקנין נגמר מחיים הוא קדם לאחריך. זה זמן רב עמדתי על זה ותמהתי ביותר דמלישנא דהרשב"ם והנ"י שכתבו וז"ל אם נתנם האחד במתנת ברי כדרך מתנת שכיב מרע דהיינו מהיום ולאחר מיתה או במתנת שכיב מרע מבואר דמפרשי דמיירי בברי שנתן מהיום ולאחר מיתה אלא כיון דנתן כדרך מתנת שכיב מרע (כדאיתא בברייתא קל"ה ע"ב איזה מתנת בריא שהוא כמתנת שכיב מרע כל שכתב מהיום ולאחר מיתה) קרי לה אביי מתנת שכיב מרע, ובזה בוודאי יקשה הא קנה מחיים וקדם לאחריך, ובזה נסתר ג"כ במה דרצה מעכ"ת נ"י לתרץ דהנ"י ס"ל דגם בלא עמד חוזר דכללא הוא כל שעמד חוזר חוזר במתנתו, דהנה מלבד דמבואר בהיפך בנ"י דף רכ"ח ע"ד בסופו, גם הא הנ"י מפרש לה בברי שנתן לה מהיום ולאחר מיתה, ובזה בוודאי אינו יכול לחזור כדקתני מתני' האב אינו יכול למכור, ומעכ"ת נ"י כתב בלשונו דהנ"י מפרשם כפירש רשב"ם דמיירי במתנת שכ"מ מהיום ולאחר מיתה, ומלשון הרשב"ם והנ"י נראה בעליל דמפרשי בברי שנתן מהיום ולאחר מיתה, וכבר רציתי לדחוק דמה דאמר אביי וכבר קדמו אחריך היינו לענין הפירות דלא קנה עד אחר מיתה, אבל באמת כבר כתבתי בסימן נ"ג דלענ"ד קנה הכל מיד, אלא דהנותן שייר לעצמו הקרקע לפירות שיגדלו בחייו וממילא הפירות דלאחר מיתה הם ללוקח כיון דלא שיירם הנותן לעצמו. ומ"ש מעכ"ת נ"י תוך חצאי עגולה דלהרמב"ם דס"ל במהיום ולאחר מיתה עמד אינו חוזר הטעם דמ"ש ולא"מ ר"ל לעולם. לא ידעתי מה צריך לזה דהטעם בפשוטו דכל שאומר מהיום הוי כברי שנתן מהיום ולאחר מיתה דמפרשי גופא מהיום ופירי לא"מ כדאיתא ב"ב קל"ו ע"א, עכ"פ הדין ברור דמהיום לא״מ צריך קנין, ולזה צריכין אנו לדון בנוסח השטר.

ונ״ל לדון טובא בלשון יותן מדמי הבית דהוי בכלל דבר שלא בא לעולם כיון שדמי הבית עדיין לא בא ליד הנותן, וביותר דאף לר"מ דס"ל אדם מקנה וכו' לא מהני דדווקא היכי דהקנין מצי לחול לכשיבוא לעולם כגון פירות דקל דקנין כסף חל לכשיבוא לעולם וה"נ אם מקנה דמי הבית בקנין אג"ק, אבל במתנה בקנין סתם א"א לחול כשיבוא לעולם דאין מטבע נקנה בחליפין, גם כיון דכשבאו המעות לעולם כבר מת הנותן בהא מודה ר"מ כדאיתא ב"ב קכ"ז ע"ב בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. ונלע"ד דזה תלוי באשלי רברבי, דהנה איתא בגיטין ס"ו ע"א דמי חמרא לא קאמר, והקשו שם בתוס׳, דהא זו הוי דבר שלא בא לעולם, ותירץ דמפרשי חמרא לדמיו, אי נמי דמיירי בנמכר קצת יין, ולכאורה נראה בב' אופנים דהנך תרוצים פליגי לדינא, האופן הא' דלכאורה יש לעיין בתירוצם הא' דמ"ש פירות דקל דלא מפרשי דקל לפירותיו, ומ"ש דמי חמרא דמפרשי חמרי לדמי, ואפשר לומר כמ"ש הכ"מ פכ"ג ה"ט, מהלכות מכירה לחלק בין פירות דקל לפירות שובך דבשובך דהשובך טפל לפירותיו מפרשים דשובך לפירות קאמר, אבל בפירות דקל דפירות טפילים לדקל לא מפרשים דדקל לפירותיו קאמר ע"ש, א"כ י"ל דדיוקא דסיפא הוא העיקר דדווקא בפירות דקל שהם טפלי' להדקל משום הכי לא מפרשים דקל לפירותיו, אבל בדמי חמרא דדמים חשובים כמו חמרא ואין אחד טפל לחבירו מפרשים דחמרא לדמי, וא"כ יש לומר דבזה פליגי ב' תירוצים בתוס' דבתירץ הב' ס"ל דלא מפרשים חמרא לדמיו, והראי' שמביאים בתי' הא' מערוכין, אינה ראי' גמורה (כמו דנקטו בלשונם דמשמע בערוכין) דבאמת י"ל דמה דאמרינן התם דמי שור זה עלי עולה היינו דמחייב עצמו ליתן דמי שיווי השור כמו דמי פלוני עלי וכנראה דס"ל הכי בתוס' ערוכין שם ד"ה אר"ח -- האופן הב' עפ"י סוגיא דגיטין מ"ב ע"ב עבד שמכרו רבו לקנס מהו ובתוס' שם נקטו ב' סברות דבעבד אין הקנס יוצא מגופו וגם לא עבידי דאתי, וכנראה דמספקי להו בפי' האיבעי די"ל דהחילוק דבדקל לפרותיו הפרות יוצאים מגוף הדקל משא"כ בעבד לקנס ומה דקאמרינן משום יימר, היינו לר"מ דמהני אפי' דבר שלא בא לעולם ממש, אבל לרבנן בלא"ה לא מהני דעבד לקנס לא עדיף יותר מפירות דקל כיון דאין הקנס יוצא מגופו, או דהחילוק דגם בדקל לפירותיו בעינן עבידי דאתי, וא"כ מה דאמרינן מי יימר זהו צריך גם לרבנן לחלק בין דקל לפירותיו לעבד לקנס ועיין בחידושי הרשב"א שם דכ' בשם הרמב"ן דהחילוק דבעינן שהפירות יוצאין מגופו. (ומה דקשה מסוגיא דכתובות דנ"ח יוקדשו ידי לעושיהן עיין מ"ש בחלק א' סי' קמ"א.) ואח"כ כתב בשם תוס' דהטעם דהוי ב' מי יימר, ועיין בהה"מ שכתב הטעם דהוי ב׳ מי יימר ואם כן לכאורה חמרא לדמיו תליא בזה דלהה"מ דמי חמרא לדמיו לדקל לפירות כיון דעבידי דאתי ולהרמב"ן דמי חמרא לדמיו לעבד לקנס והוי ספק איבעיא כיון דאין הדמים יוצאים מגוף החמרא. ובמ"ל פכ"ב מהלכות מכירה הביא חבילות תשובות במעות לפירות אי מהני, ולא זכיתי לספרים ההם, זולת לתשובת מהר"ם אלשיך ראיתי שכתב בפשיטות דלא מהני וכתב לחלק בין דקל לפירותיו, דבמעות לפירותיהם אי אפשר לבוא לפירות כאחד בהסתלקות הקרן מרשותו על ידי מכירה עיין שם ופלא בעיני שלא הביא דברי הראשונים דהרי דעת הה"מ מבואר דלא סבירא ליה לחילוק זה, וגם להרמב"ן הוי רק בכלל ספק איבעיא ומטעם אחר כיון דא"י מגופו, אבל לא דוודאי לא מהני,, וא"כ י"ל דבזה פליגי הני ב' תירוצים בתוס' דלתירץ הב' ס"ל דחמרא לדמיו לא מהני דהוא ספק איבעיא וכדעת הרמב"ן הנ"ל, ולפ"ז בנ"ד בדמי בית הוי ספיקא דדינא, דלתירץ ב' בתוס' לא מהני אי מטעם דלא מפרשינן בית לדמיו, ואי מטעם דגם בפירש בית לדמיו ג"כ לא מהני, והי' הדין לכאורה דאוקמינן בחזקת נחלה ובטלה המתנה.

אמנם לכאורה נראה דדעת רוב הפוסקים להלכה דדמי בית מהני, דממאי דפירש רש"י והר״ן בההיא דדמי חמרא לק' דליזבין חמרא וליתוב מדמיו, מבואר דס"ל דלא כתירץ ב' דתוס' הנ"ל דאף דעדיין לא נמכר היין, מ"מ צריך למיזבן היין וליתן דמיו, ואין לדחוק דמה דאמרינן דמי חמרא לק' היינו לרווחא דמלתא דאפילו ספק לא הוי דאלו אמר דמי חמרא הי' עכ"פ ספק כמו בעבד לקנס, דז"א דהא בגיטין מ"ג ע"א איתא אר"א ת"ש הרי דר' אבא פשיט דעבד לקנס לא מהני, ואלו בסוגין אמרינן אליבא דר"א דהכי קשיא ליה דמי חמרא ל"ק, וא"כ יקשה דהא לר"א לשיטתיה דפשיטא ליה דעבד לקנס לא מהני גם דמי חמרא לא מהני, אלא ע"כ דס"ל דאינו דומה לעבד לקנס, גם בהרמב"ם פי"א מהלכות זכייה הכ"ב, מבואר דדמי יין מהני, והכי מבואר מפסקי הטור וש"ע סימן רנ"ג ס"ג דבאומר דמי חמרא ונמכר היין ונאבד מקצת דמים ההפסד לפי חשבון מבואר דס"ל דמהני, והכי מבואר מדברי הרמ"א סימן ר"ט ס"ד האומר שיקנה דמי היין לכשימכר היין הוי דבר שלא בא לעולם ומקורו במרדכי שהביא ג"כ ב' תירוצים דתוס' וקבע הרמ"א להלכה לעיקר כתירץ הא' דדווקא לכשימכר הוי דבר שלא בא לעולם, משמע דבדמי יין סתם לא הוי דבר שלא בא לעולם, ומדסתמו כן להלכה ולא הביא שום חולק וגם האחרונים שמו יד לפה ולא כתבו דיש בזה ספיקא דדינא משמע דלכ"ע מהני, וע"כ צריך לומר דאף להרמב״ן הנ"ל מ"מ בדמי חמרא כיון דהוא חליפי היין ותמורתו הוי קצת כיוצא מגופו, וכעין מש"כ הרשב"א גיטין ליישב ההיא דתוספתא באויר חורבה כיון דהוא חלק מחורבה הוי כיוצא מגופו, וכעין סברת הש"מ הנ"ל דנראה כאלו יוצא מגופו, ה"נ י"ל בדמי חמרא כיון דהוא חליפי היין נראה כאלו יוצא מגופו: ושאני קנס דמעלמא בא ואינו תשלומי העבד, ואף דעיקר קושית הרשב"א מהתוספתא דהוא במונח דא"י לשייר עצמו אויר אלא א"כ ע"י חורבא לאוירא: זה אינו מוסכם דהרשב"א עצמו בתשובה שהובא בבית יוסף סימן רי"ד כתב דיכול לשייר לעצמו אויר לחוד, וכן מבואר מדברי הר"ן שהביא הב"י סימן רנ"ג דכתב דלר"פ דס"ל הואיל ויורש יורשה ה"נ אויר כיון דיורש יכול ליתן במתנת שכ"מ ע"כ הא דמשכחת דמורש אויר לחוד היינו שלא הי' למוריש רק אויר ע"י שיור שמכר בית לאחר ושייר לעצמו אויר הרי דס"ל דיכול לשייר עצמו אויר, מ"מ בלא הוכחה י"ל מסברא דדמי חמרא הוי כיוצא מגופו, וגם הא דמפרשינן דחמרא לדמיו י"ל אף להראב"ד דס"ל בפירות שובך דלא מפרשינן שובך לפירות מ"מ מודה בדמי חמרא כיון דהוא חליפי היין שייך יותר לומר דחמרא לדמיו קאמר, ובפרט דמשמע בסי' רי"ג דקיימ"ל באמת בפירות שובך דמפרשים שובך לפירות והכי נמי בדמי חמרא, ולכאורה באמת מההיא דפירות שובך דהוא מתני' פ"ה דב"ב ק' לכאורה להרמב"ן הנ"ל הא אין הפירות יוצאין משובך עצמו, וצ"ל כמ"ש התוי"ט דמיירי מתני' דאין באין לחזור מהמקח, א"כ ממילא לדינא דקיי"ל בסי' רי"ג דלא הוי דבר שלא בא לעולם, וא"י לחזור מבואר דלא קיי"ל כהרמב"ן הנ"ל, ואולי י"ל דהוי כעין ס"ס, ספק דאינו דומה לעבד לקנס וכדעת הה"מ, וס' דעבד לקנס גופו מהני. עכ"פ כיון דסתימת פסקי הש"ע מורים דבפירות שובך ודמי חמרא מהני, והכי מבואר נמי מדברי רש"ל שהובא בטו"ז יו"ד סימן רט"ו סק"ד, כסף זה להרווחים מדמיו לא הוי דבר שלא בא לעולם מי אנכי נבער מדעת לגבר חיילים להוליד דפירות שובך ודמי חמרא הוי ספיקא דרבוואתא ועיין מ"ש מזה בתשובה סי' פ"ג,

ובההיא עניינא קשה לי במ"ש תוס' ריש פרק המפקיד דגם המקשן ס"ל דמקני הפרה לכפילא, ופריך בדרך ותפשוט איבעיא דעבד לקנס דמהני, ובחידושי רשב"א גיטין מבואר יותר הא דלא משני דאקני פרה לכפילה, ובזה לא הי' קשה גיזותי' ולדותיה נמי (ונ"ל ביאור דבריו דבזה לא קשה מאי פסקי די"ל דדווקא כפל דהריווח בא מכח הגניבה משום הכי כיון דנפסד על ידו ומשלם לו הגניבה מקנה לו הריווח שבא מכח הגניבה אבל לא שארי שבחי' דאינם באים מכח הגניבה). היינו משום דלא תפשוט איבעי דעבד לקנס לפ"ז קשה לי מסוגיא דהמפקיד ל״ה ע"א דפשיט יוקרא ממתני' דשלם ולא רצה לשבע והיינו משום, דיוקרא הוי שבחה דמעלמא, הא להך צד דעבד לקנס מהני י"ל בפשוטו דמקנה לו פרה לכפילא, וממילא י"ל דשאר שבחיה דמעלמא לא מקני ליה, וא"כ יהא הדין דיוקרא הוי ספיקא דתלי באבעי דעבד לקנס, ומספק לא זכה השומר וצלע"ג. [א"א ב"ה קושיא זו כבר אמורה בסי' ל"ג.]