שו״ת רבי עקיבא איגר – החדשות – תשובה א לגאון אחד, קטע 19

והנה לכאורה יש מקום לומר דבנ"ד לכולי עלמא אסור, והיינו די"ל דהא דמיקל הר"ן ורבינו יונה במשמשין שמכרם לישראל, הטעם כיון דרבי מתיר בע"ז עצמה במכרה או משכנה, יש לנו לומר דלא פליגי רבנן עלי' רק בע"ז עצמה אבל במשמשין מודים דלמעט בפלוגתא עדיף, וא"כ י"ל דאין לנו להתיר במשמשין רק במה שמתיר בע"ז עצמה, והיינו במכרה לצורף ישראל דווקא לדעת הרמב"ם והר"ן דלצורף דווקא מתיר רבי' אבל במכרה לאינו צורף דאסור גם לרבי, י"ל דאסור גם כן במשמשין, ואם כן י"ל דדווקא בנרות שעומדין להדליקם וכ"ע לגבי נרות כצורף דמי בזה מקילין דהמכירה הוי ביטול, אבל במנורה דעומד בקיומו ומכרה לאינו צורף, יש לומר דלכ"ע לא הוי ביטול. אמנם באמת מלישנא דהר"ן שכתב וכן הדין בכל משמשין שאינן ניכרים משמע דבכל ענין אף במנורה וכדומה ואף מכרה לאינו צורף הוי ביטול, ונ"ל דהר"ן ס"ל דהך מלתא גופא דמודה רבי במכרה לאינו צורף דלא בטל הוא ג"כ דווקא בע"ז עצמה, ומשום כיון דלאו צורף הוא ולא יתכנו החפץ, וכיון דע"ז הוא בוודאי לא יחזיקנו לעצמו וימכרנו לנכרי ופלח לה, אבל במשמשים שאינם ניכרים יחזיק לעצמו, ואף אם הנכרי הודיע לישראל הלוקח שהוא של ע"ז, מ"מ כשיחזור וימסרנו לנכרי, לא יודיע הישראל כן לנכרי דמה תועלת לו בהודעה זו, כיון דהנכרי לא יאמין לו כן ולא יתן לו יותר, גם כיון דאין ניכר בעצמו ואין ניכר בו צורת ע"ז, אף שמודיע שהוא של ע"ז אפשר שיחזיק הישראל לעצמו וכיון שאינו חושש לזה המוכר הוי ביטול אף דאינו צורף ונשאר בקיומו מ"מ כיון דלא פלח לה עוד הוי ביטול כדמשמע בע"ז מ"ג ע"א ובדף נ"ג ע"ב באופן דלהר"ן ורבינו יונה בנ"ד המנורה מותר להדיוט, ולאינך שיטות הנ"ל אסורה.

והנה בש"ע יו"ד סימן קמ"ו בהג"ה ס"ח ומשמשי ע"ז אם מכרם או משכנם בפשטא נראה דהרמ"א הכריע כדעת הר"ן ורבינו יונה להקל. אמנם נראה דרך אחרת בכוונת הרמ"א, דבפשוטו יש לתמוה הלא בסימן קל"ט סעיף ב' הביא המחבר ב' דיעות הנ"ל במחתה שמכרה לישראל ולא הגיה הרמ"א שם כלום ואיך יסתום כאן להקל, ודוחק לומר דבסימן קל"ט סמך הרמ"א אההיא דסימן קמ"ו דאפכא מסתברא, דשם בסימן קל"ט הוא עיקרא דדינא זה דמשמשים שמכרם ושם הו"ל להרמ"א להכריע דעתו, לזה נ"ל דאין דעת הרמ"א להכריע בבירור כדעת הר"ן, רק הכא בסימן קמ"ו שכתב המחבר ויש מתירין במכרה לצורף ישראל, ע"ז קאי דברי הג"ה ומשמשים שמכרם או משכנם כוונתו במכרם לצורף ישראל, בזה יש לסמוך להקל, אף דבהג"ה לא זכר כלום מצורף, מ"מ הרי לא התנה ג"כ מכרם לישראל, ואלו הר"ן ורבנו יונה לא הקילו רק במכרם לישראל אבל לא לנכרי ע"כ כיון דקאי המחבר דמיירי במכרו לישראל לא הוצרך להזכירו, הכא נמי י"ל דמיירי בצורף דקאי אדברי המחבר דמיירי בצורף ולא הוצרך להזכירו שנית (ומה דהזכיר הרמ"א מכרו או משכנו, ולא כתבו בקיצור ומשמשים כה"ג בטל משום דבעי לחדש דמשכנו דינו כמוכרו), ואף שכתבתי דדעת הר"ן עצמו להקל במשמשים אף במכרם לאינו צורף כמש"ל, וכן נראה להדיא מדברי המחבר סימן קל"ט סי"ב, דאפילו במחתה מיקל הר"ן אף שלא לצורף, מ"מ הרמ"א אינו רוצה להכריע להקל רק במכרו לצורף ישראל, דיש לנו ב' סברות להתיר דדעת הרמב"ם דאף בע"ז עצמה מכרה לצורך בטלה, וגם דעת הר"ן ורבינו יונה דבמשמשין אף מכרה לאינו צורף בטילה מש"ה במשמשין שמכרה לצורף סמכינן על הצטרפות שיטות אלו להקל.

ובאמת כן נוטה הדין דהוי ס"ס פלוגתא דרבוואתא דהוי ס"ס מעליא, ואף דהוי חזקת איסור, מ"מ בס"ס דרבוואתא מהני אף בחזקת איסור דמשום החזקה לא ישתנה הדין, כמ"ש בכנה"ג יו"ד, ואף דלדעת המהריב"ל בשו"ת ח"ג סימן מ"א ס"ס דרבוואתא לא מקרי ס"ס דהוי משם אחד, מ"מ מצינו כמה אחרונים החולקים עליו, עיין בשו"ת שער אפרים סימן ע"ט. וגם בדברי המריב"ל עצמו סותר עצמו בכלל זה וכמו דהארכתי במקום אחר, והשתא אתי שפיר דבסימן קל"ט דלא נזכר כלום מצורף לא הכריע הרמ"א להקל, כנ"ל ברור בכוונת הרמ"א דלא בא להכריע להקל במשמשין שמכרם רק במכרם לצורף דווקא. נמצא בנ"ד במנורה שמכרה שלא לצורף, הדבר קשה להתיר אף להדיוט כיון דלדעת רש"י והרשב"ם ותוס' והרא"ש לא הוי ביטול ואסור מדאורייתא, ואיך נסמוך להקל בדאורייתא על שיטת הר"ן ורבינו יונה במקום שהגאונים הנ"ל חולקים עליהם, ואדרבא לצורך הדיוט חמור מלצורך בית הכנסת דלצורך בהכ"נ יש לומר דאין כאן חשש דאורייתא דמה שמשתמשין בו להדליק נרות לצורך התפלה, י"ל דהוא בכלל מצות לאו להנות ניתנו, ואף דנעבד אסור לגבוה, י"ל דדווקא לצורך הקרבה אבל לצורך מצוה י"ל דאסור רק דרבנן כיון דמאיס, ואלו לצורך הדיוט הוא דאורייתא דלדעת הרבה פוסקים דמכירה לא הוי ביטול אסור מדאורייתא, ע"כ נלע"ד דאין תקנה למנורה זו וטעונה גניזה כנלע"ד: תשובה נו עוד לו.

וע"ד סכין הנמצא ברחוב ואינו יודע ממי נפלה, אם מישראל או מעכו"ם מהו להשתמש בו ואם נתלה דמישראל נפל יש היתר להחזיקו לבשר כיון דכל אנשי העיר דרכן לחרוץ סכין חלב לסימן שהן של חלב.

מלתא דא כבר אמורה בתשובת חו"י סי' רכ"ח שכתב להחמיר היכי דשם רוב העוברים גויים ואינו שרי אלא היכי דידוע שרוב העוברים ישראלים הם אכן בשו"ת שבות יעקב ח"א סימן מ"ז הפריז על המדה כתב להקל אף ברוב נכרי בלא ליבון והגעלה, ומדמי לה לההיא דש"ע סימן קכ"ב לבנתן כלי לאומן גוי דאם לקחו ממנו לאחר זמן דמותר מטעם ס"ס ספק לא השתמש בו נכרי, ספק לא השתמש בו תוך מעת לעת זה או נשתמש בו בדבר הפגום, וכיון שאפילו היכי הסכין הי' ביד נכרי שרינן מטעם ס"ס, מכ"ש בנמצא דהוי ספק אם נגע בו גוי מעולם ע"ש. ואיני רואה ראייתו לראיה נכונה דכיון דרוב העוברים נכרים הוי כמו וודאי נפל מנכרי וכיון דבסכין ישן הוי וודאי נשתמש בו נכרי וליכא אלא ספק שמא נשתמש בו תוך מעת לעת או בדבר הפגום והוי כמו סכין נכרי דעלמא דאסור להשתמש בו, דכיון דרוב העוברים נכרים מקרי סכין נכרי וכאלו ראינו דמנכרי נפל, ואינו דומה כלל לדינא דהש"ע הנ"ל דהתם כיון דרק אצלו לפי שעה הוי ספק שלא נשתמש בו, וק"ו פריכא הוא. ויותר מזה אף במחצה על מחצה נכרים וישראלים נ"ל לאסור דכיון דחכמים אסרו לשאינו בן יומו, ואם כן הוי הך בליעה שבכלי ספק בליעתו בישול ישראל, ספק של נכרים, והוי הך בליעה ספק טריפה דאסור אף שאינו בן יומו, והוי כמו בשלו ספק טריפה בכלי דאסור אף אחר מעת לעת כמ"ש המהריב"ל ושאני בההיא דסימן קכ"ב דהבליעה משל ישראל, ואנו מסופקים בו אם נתוסף בו גם בליעת איסור והס' אם נכנס בו בליעה כלל מאותו שעה שמוסרו לאומן והוי כמו ספק נתערב טריפה ברובא דכשרות דהוי ספק דרבנן, והכא נמי כן אף דאינו בן יומו אסור מדרבנן, הוי ספק דרבנן, וכן מצאתי להדיא במנח"י כלל נ"ט אות ו, אבל בנ"ד אם נמצא סכין ספק ישראל וספק עכו"ם דכל הבליעה מסכין זה הוי בליעה ספק טריפה ולא מהני במה דהוי אינו בן יומו דהוי כתרנגולת ספק טריפה שנתערב במינו דבעי ס' ולא הוי ספק דרבנן כמ"ש הש"ך סימן ק"י. עכ"פ היכי דהוי רוב נכרים הדבר ברור דליכא ס"ס כלל, וכמ"ש תוס' בסוגיא דפ"פ דרוב דאורייתא לא מחשב לספק להצטרף לס"ס, וכ"כ תוס' ב"ב נ"ה ע"ב ד"ה ר"א מטהר וכו' ע"ש, וכ"כ הש"ך יו"ד סימן קכ"ט סקכ"ח, וע"כ נראה לי לדינא כמ"ש החו"י, ואינו מותר אלא ברוב עוברים ישראלים, ואם הם שווים אזלינן בתר רוב השוק, ואם שווים בשוק אזלינן בתר רוב העיר וכמ"ש הש"ך יו"ד סימן א' סקי"ז. והיכי דהוי רוב ישראל נ"ל דמותר אף בסכין דאפשר בהגעלה ולא מתקלקל בכך, ול"א דהוי דבר שיש לו מתירין ולא ניזל בתר רוב לקצת שיטת הפוסקים, ועיין מג"א סימן תקי"ג ס"ק י"ג דהוי טרחא והוצאות ולא הוי יש לו מתירין כדאיתא ביו"ד סימן ק"ב ס"ג בכלי איסור שנתערב בכלי היתר. גם נ"ל שאין צריך להשהותו מעת לעת משעה שמצאו אף דזה מוציאו מחשש דאורייתא, ולדין דאורייתא הוי דבר שיש לו מתירין, וכמ"ש הש"ך שם סק"ח דבתערובת כלי איסור צריך להשהות מעת לעת, מ"מ דברי הש"ך אינם מוכרחים למ"ש הר"ן פ"ב דפסחים דכיון דדבר שיש לו מתירין דרבנן, היכי דמדרבנן לא יהי' לו היתר לא מקרי יש לו מתירין עיי"ש, והכא נמי כן, אף לדעת הרמב"ן שם דלא ס"ל כן מ"מ י"ל דכלי לא הוי ישל"מ במה שיכול להשהותו עד למחר דל"ש לומר עד שתשמש באיסור דיכול להשתמש בו היום ומחר, עיין פ"י ריש ביצה לענין טלטול מוקצה ביש לו מתירין, ומהך דינא גופא דש"ע סימן קכ"ב הנ"ל מוכח דלא כהש"ך, מדהתיר הג"ה להשתמש בו מכח ס"ס ולא הצריך להשהותו הכלי מעת לעת למ"ש המחבר ריש סימן ק"ב להחמיר בס"ס ביש לו מתירין כמ"ש, אע"כ דזה לא מקרי ישל"מ דלא כהש"ך, זולת נאמר שסמך בזה על שיטת הפוסקים דס"ס שריא בישל"מ, ממילא גם בנ"ד יש לסמוך על הפוסקים דסמכינן ארוב בישל"מ.

גם כיון דלהר"ן לא הוי דבר שיש לו מתירין, יש לסמוך עכ"פ היכי דהוי רוב דלהרבה פוסקים אזלינן בתר רוב גם בישל"מ, וכבר הבאתי ראי' ברורה להנך פוסקים מסוגיא דביצה לימא מסייע לדר"ח רוב וקרוב וכו' ועיין במהרמ"ש דדלמא כי הדדי נינהו ואסור מספק כיון דהוי דבר שיש לו מתירין, ותירץ דבלא ר"ח קרוב עדיף וכמ"ש תוס' ב"ב דף כ"ג ע"ב ד"ה רוב ואם נאמר דבאמת לא מהני רוב לענין ישל"מ, א"כ מכ"ש דקרוב לא מהני אם כן מאי סייעתא הוא לדר"ח דלמא קרוב עדיף מרוב, אלא דלא סמכינן עלה מטעם יש לו מתירין, אלא ע"כ דרוב מהני לענין יל"מ, גם י"ל כיון דהוי לסכין חזקת היתר כשהיתה חדשה הוי רובא וחזקה, די"ל דמהני לכ"ע בישל"מ, ומ"מ יש לדון דלא מהני חזקת היתר דהכף לגבי הבלוע הכף עדיין מותר אלא דהבלוע הוא האיסור ובזה לא היה מעולם חזקה והדברים עתיקים

ובזה רצה חד מחברייא ליישב קושית המ"ל בפ"ז הלכות מעילה מהא דמצא מעות בהר הבית דאזלינן בתר רוב חולין אף דהוי דבר שיש לו מתירין ע"ש, והיינו ג"כ כיון דחזקת היתר מסייע להרוב, מכל זה נ"ל דברוב ישראל א"צ הכשר. אולם במחצה על מחצה נלענ"ד דאסור מדינא כמ"ש דהוי כמו בשלו ספק טריפה בקדירה דאסור אף שאינו בן יומו, ונ"ל עוד אף בנמצא סכין קרוב לבית ישראל דאסור, והיינו דבאמת תמוה לי על שלא הזכירו בש"ע סימן ק"י באם ה' חניות מוכרים בשר שחוטה וה' בשר נבילה דניזל בתר קרוב, וכן בש"ך סימן א' סקי"ז דביאר כל פרטי דינים וסיים דאם הכל מחצה על מחצה אסור, והשמיט היתירא דנמצא קרוב לבית ישראל, ולזה לולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש דלא אזלינן בתר קורבא אלא כשיש שם ב' חניות אחד איסור ואחד היתר, וזה דומה לב' שובכין והיונים שבתוכם שווים, או לעגלה ערופה בב' עיירות דשווין, אבל בהרבה חניות אף דחצי' בשר שחוטה, מ"מ אין בזה מעלת קורבא דהא לענין אם נידון שנפל מהקורבא הוי לגבה רוב שנפל משאר החניות ובוודאי לא מקרוב נפל ואם אנו דנין להחזיר המציאה לבעל החניות הקרוב היינו אומרים דלאו מיניה נפל דהוי רוב וקרוב, אם כן אף בענין איסור אין צריך לדון אלא על היתירו ואיסורו מ"מ נסתלק בזה מעלת קורבא כיון דאינו יכול לומר דבוודאי מהך חנות הקרובה נפל. ומה דהקשה תוס' ב"ב דתפשוט לדר"ח ממתני' דט' חניות דסתמא קתני אף בנמצא סמוך להחניות נבילה, היינו דבלאו דר"ח דקורבא עדיף מרוב שפיר יכולים לדון דבוודאי מהך חנות נפל ולענין אבידה מחזירין אותה לבעל החנות הזה, וממ"ש הכו"פ סי' ק"י לדון בלקח מט' חניות ונמצא עומד קרוב להנבילה אם אסור בוודאי משום קורבא או דקבוע עדיף גם מקורבא ע"ש, אין זה סתירה לדברינו דהתם דלקח מקבוע דכמחצה על מחצה דמי שפיר יש לדון דלקח בוודאי מאותו החנות דאין הרוב מנגדת משום הקביעות, אבל בנמצא ס"ל כנ"ל, כך הי' נ"ל, וא"כ בנ"ד קיימינן להלכה כדעת החו"י אלא ברוב עוברים ישראלים, וכל זה שאין רושם בסכין אבל ביש בו רושם כמו חריצים שעושין לסימן סכין חלב זהו סימן שמישראל נפל כמ"ש החו"י שם. ונראה דהדין עמו אף ברוב עוברים נכרים ולא חיישינן למכירה מישראל לנכרי, די"ל כאן נמצא ולא חיישינן למכירה כמבואר בסוגיא דסימנים דאורייתא דלא חששו למכירה רק לשאלה, והכי נמי בסכין לא שייך שאלה דמהיכי תיתי ישאיל סכינו לנכרי. גם אם הי' חיישינן למכירה, מ"מ כיון דבוודאי היה מתחלה של ישראל הוי ספק אם ניתוסף בו בליעת עכו"ם דשמא לקחו העכו"ם זה יום או יומיים ועדיין לא נשתמש בו וספק השתמש בו דבר פגום, ודומה ממש לההיא דסימן קכ"ב הנ"ל, ובזה עולה יפה דמיונו של השבות יעקב כנלע"ד.

שוב נתיישבת דיש להקל במחצה ע"מ ישראלים ונכרים דס"ס, ספק דישראל ואת"ל דנכרי שמא הוא אינו בן יומו ואינו דומה לספק טריפה ונעשה הכלי אב"י דהיינו דנין על הספק לחומרא והוי וודאי טריפה דאסור באינו בן יומו אבל בנ"ד נהי דמדין ספק דרבנן לא מצינו למיתי עלה דכשמצאו הבלוע שבו אסור מספק דאורייתא ולא מהני להשהותו מעת לעת, מ"מ מותר מטעם ס"ס כנ"ל דהוי כנולד ב' ספיקות ביחד דהא מקודם דנאבד הסכין לא נולד ספק דהיינו יודעים דישראל הוא ואחר שנאבד נולדו ב' ספיקות יחד, וע"ש בתשובת סי' רנד: תשובה נז

עובדא בא לידי פה ק' פרידלנד עמד השואל ושאל שלאחר שבישל דגים במחבת גדולה ומליאה ונתן הדגים בקערה ע"י כף אחת אחת, אחר כך עירה הרוטב בפעם אחת מהמחבת לקערה, ואחר כך כשנשתהו הדגים בקערה ונצטננו נאכלו הדגים, ונמצא בחתיכה האחרונה מונח בתוכו חתיכת דג טמא, דהיינו רצועה דקה וארוכה קצת כעין סרטין שקורין קרעפס, ובלכתו לשאול ממני ארכס ממנו חתיכת האיסור ואינו בפנינו לשערו אם יש בו ס' והשואל אמר שכפי אומד דעתו קצת הי' בו ס' אך אינו בבירור אצלו

הנה החתיכת הדג נ"ל דבוודאי אסורה, אף כפי הסכמת האחרונים בסימן צ"ח דבאיסור דרבנן אף מבשא"מ אם נאבד האיסור תולין דהיה ששים כנגדו, מ"מ הכא הוי איסור דאורייתא כפי הסכמת הש"ך סימן ק"ז והמנ"י כלל כ' סק"ד דציר דגים טמאים ע"י בישל הוי דאורייתא והוי אינו מינו נגד דגים טמאים, ואין להתיר מטעם ס"ס ספק הי' כחוש ולא נאסר רק כדי נטילה, ספק שהי' ס' נגדו ואף דאין אנו בקיאן בין כחוש לשמן, ואין עושין מזה ס"ס דהוי חסרון ידיעה י"ל דזהו רק אם הוא בפנינו ומשום חסרון בקיאתינו מספקין במלתא, משא"כ כשנאבד דאף אם היינו בקיאים לא היינו יכולים לעמוד על הבירור שפיר הוי ס"ס, דהא מ"מ י"ל בהיפוך כיון דאפילו הי' בפנינו לא הי' אפשר לדונו בדין כחוש לא יועיל במה דאינו בפנינו. ובדבר זה נסתפק בפרי מגדים סימן נ"ג בש"ך סקט"ו, ובתפארת למשה סימן ק"ץ סט"ו כתב לאסור עיי"ש, גם הלא אף בכחוש עכ"פ בעי כדי נטילה דהוא עובי רוחב אצבע דזהו לא שייך לעשות בחתיכת דג דממילא יופסד הכל. ולפ"ז י"ל ביותר אף באיסור דרבנן יש לאסור דהוי ס"ס להחמיר ספק דהוי כחוש ואינו מועיל ספק דאינו מתפשט יותר מכדי נטילה ואת"ל דהיה שמן שמא לא הי' ס'.

והנה בדין הכף בזה שפיר הי' מקום להקל בלא הגעלה ע"י ס"ס הנ"ל ספק כחוש וספק ס' דבזה אף דעובי תחתית הדג שהאיסור מונח עליו אינו כדי נטילה, ואם כן אף בכחוש מתפשט האיסור לכף, הא קיי"ל דכחוש בלוע אינו יוצא מחתיכה בלא רוטב, וממילא אין הנאסר יכול לאסור ואף דהאיסור הוא עדיין לפנינו מ"מ לענין בליעת הכף דרך התפשטות הטעם מהאיסור דרך החתיכות הדג מקרי בלוע, וביותר מזה כתב המג"א רס"י תמ"ז במצות המשוחים בשומן ומקצתה נתחמצה ונגעה מצה אחרת בצד שלא נתחמצה לא נאסרה דהבלוע של החימוץ באותו מצה גופא ממקום למקום הוי בלוע) ואף דהחק יעקב חולק, היינו באותו חתיכה עצמו לא מקרי בלועה.

ובאמת דברי המג"א תמוהים אצלי למאוד, אם היתה כולה חמוצה היינו צריכים ס' נגד כולה ולא אמרינן שתסגי, ס' נגד מקום שנגע דהרי הטעם שמחוץ למקום נגיעתה כשמתפשט ממקום למקום ובא לשפת המצה זו נעשה בלוע הרי דהטעם דכולה מתפשט באחרת א"כ מה לי דכולה חמוצה או רק מקצתה, וכי כיפי תלוי לה לחמוצה. לזה נראה ברור כדעת הח"י, אך זהו רק באותו חתיכה, אבל מחתיכה לחתיכה אף בעוד שהאיסור מונח עליו מקרי בלוע, כמו שהעלה בשו"ת משאת בנימן סימן כ"ט (ובדבר הת"ח כלל כ"ט שכתב כן בלב הדבוק בעוף יש לעיין כיון דדבוק בו הוי לכאורה כחתיכה אחת ועיין). וגם מה דגמגמנו דהוי חסרון ידיעה לא שייך לגבי הכף דהא לגבי דבר בלוע סמכינן על בקיאתינו כמ"ש הש"ך סי' ק"ה אולם באמת כמעט מבואר להדיא בהגהת ש"ע סימן ק"ה ס"ט גבי חלב כחוש המונח על החתיכה הנוגעת בחתיכות אחרות אוסרינן כולן ולא מתירים מטעם בלוע ועיין בפמ"ג דהניח שם בצ"ע. גם השואל אמר שקרוב לוודאי שבכל פעם כשלקח חתיכת דג עם הכף, שאם ג"כ מעט רוטב, וא"כ גם בכחוש נאסר הכף ככ"ר כמ"ש הטו"ז ס"י צ"ב, ואף אם לא הגיע הרוטב למעלה כ"כ עד אמצע של חתיכת הדג מקום שהאיסור מונח, הא מ"מ קיי"ל כר"י כדמשמע בסי' צ"ב, וכן עיקר להלכה דמקצתה תוך הרוטב בלע בכולה גם אף בלא רוטב הא קיי"ל כהרשב"א בדבר שמן בצלי בעי ס' וגם נטילה וא"כ הוי רק חד ס' שמא הי' שמן, ובזה אף אם הי' ס' מ"מ הא בעי נטילה, וכיון דחלק עובי חתיכת הדג לא היה בו כדי נטילה ממילא נכנס גם להכף דהא דבר שמן בלוע יוצא בלא רוטב, זולת שנאמר דהוי ס"ס בכה"ג ספק שהיה כחוש בלא מעט רוטב בכף דאז לא יוצא הבלוע להכף, ואת"ל שהי' שמן דלמא היה ס' וגם מעט רוטב ולא בעי נטילה, אך ז"א דמיד שאתה אומר שהי' שמן הוי ס"ס להחמיר, ספק דלא הוי רוטב, ואף אם יש ס' בעי כדי נטילה, ואת"ל שהי' רוטב דלמא לא היה בו ס' וכמ"ש תוס' כעין זה פ"ק דכתובות בסוגיא דפ"פ. ולזה נ"ל דהכף צריך הגעלה ואף דמ"מ יש לדון כיון דהך מלתא גופא דבשמן בעינן ס' ונטילה לאו מוסכם הוא דהרא"ה חולק עליו א"כ י"ל שפיר דהוי ס"ס אך עכ"פ כיון דאמיד ומוחש להשואל דהי' מעט רוטב בכף ממילא הוי רק חד ספק והכף בעי הגעלה