שו״ת רבי עקיבא איגר – החדשות – תשובה א לגאון אחד, קטע 16

ואדרבא יותר יש להביא ראיה מסוגיא זו לאסור, כי באמת קשה לכאורה להכ"מ הנ"ל דהיכי דאפשר בענין אחר לא התירו שבות במקדש, א"כ אמאי התירו צירוף עששית לגירסת תוס' דאין שבות במקדש, הא אפשר ע"י מים חמין, וכן מצאתי אח"ז שתמה המ"ל סוף הל' בית הבחירה, ומזה הי' לכאורה ראי' לחלק דלהטיל חמין למקוה אסור מדרבנן כיון דשם שאובין עליו אבל ע"י עששית מותר, וא"כ אין חילוק בין תקנתא דעששית לתקנתא דמים חמין דבין ובין כך איכא שבות, דבמים חמין איכא ריעותא ובעששית יש ריעותא דמלאכת צירוף. אולם לסברת המהרש"א הנ"ל קשה בהיפוך דנתיר דווקא ע"י עששיות דאין שבות במקדש אבל לא בחמין דלענין ריעותא דטבילה מקדש וגבולין שווים וע"כ או דבשניהם יש ריעותא דטבילה או דבשניהם ליכא ריעותא דטבילה ונסתר סברת הכ"מ הנ"ל. אח"כ מצאתי בירושלמי פ"ג דיומא שהקשה על ר"י דעששיות וז"ל ויחם חמין (דלמה נתיר שבות דצירוף הלא אפשר בחמין), ומשני טעם דהדין תניין שלא יהא אומרים ראינו כה"ג ביוה"כ במים שאובין, וכתב הקרבן עדה דמזה סייעתא גדולה לר"ת דאסור ליתן מים חמין למקוה לטבול בהן והניח בצ"ע ע"ש. וחידוש שלא הערה דגם דעת המרדכי נסתר לכאורה במאי דמשמע דליכא שום טבילה בחמין אף ע"י עששית דמשום גזירת מרחצאות נגע בה, ואין היתר רק בחמי טבריא, א"כ דגם בעששית הוי ריעותא דטבילה בחמין, עדיין קשה למה נתיר בחנם שבות דצירוף וכנ"ל. אמנם לענ"ד אין ראיא כלל מהירושלמי דמשמע דלאו משום טעמא דגזירת מרחצאות קאמר, אלא דכאשר יראו השופכים חמין יסברו דטובל בשאובין, וא"כ קשה מ"ש משופך צוננים בעלמא למקוה שלימה, אע"כ דדווקא בהנך טבילת דכה"ג חשו לה כיון דהנך משום חומר דקדושת יום הכפורים הוא, יאמרו דהוא רק לטהרה יתירה ומהני בשאובין אבל בעלמא י"ל דלא חשו דמעשים בכל יום דשאובין פסול למקוה.

עכ"פ אחרי דבררנו דעת תוס' ספ"ק דתענית ובתמורה ס"ל דליכא איסור בחמין היכא דלא הוויין שאובין, וכ"כ תוס' והרא"ש מפורש בשם הר"ח. וגם ההגהת מרדכי כ"כ בשם הראב"י והריב"א כדאי הנך פוסקים לסמוך עלייהו, דהרי בוודאי מדינא עיקר כהנך פוסקים מדלא מחינן להנוהגין כן ונתפשט זה למנהג פשוט, אם כן בוודאי י"ל דדברי הרמ"א בעצמו הוא רק בדרך חומרא בעלמא. וגם אפשר דלהפג צינון בעלמא מודה הרמ"א דמותר לכתחילה, אבל בכה"ג במקום דחק דאיכא למיחש משום צנועות דימסרו עצמן בשעת הקרירות גדולות ויוכלו לבוא לסכנה, וקצתם יבטלו טבילת מצוה בוודאי אין להחמיר, דהרי לענין טבילה ביום ח' דאסור מדינא משום סרך בתה אעפ"כ הקילו חז"ל מפני צינה או פחד גנבים, ק"ו בכה"ג דמעיקר הדין שרי דהרי לא מחינן להנוהגין כן, וכמדומני נתפשט ההיתר בכל גלילות פולין, א"כ ראוי לסמוך במלתא דרבנן בשעת הדחק, ובפרט להפיג צינתן בעלמא עד שלא יקרא עליו שם חמין בוודאי נ"ל להתיר. וחד מחברייא הוסיף ליתן טעם לשבח די"ל במקוה שע"י מי הגשמים בזה שייך גזירת שאובין, משא"כ במעיין דמדינא אף במעיין כ"ש יכול לרבות עליו שאובין בזה לא גזרו. ובזה יש ליתן טעם דלא גזרו כן במקדש גבי טבלת כה"ג כיון דהי' שם מעיין כדאיתא יומא דף ל"א עכ"ד. והנה אף שהחילוק בעצמותו נכון בסברא, מ"מ מדטרח המרדכי למצוא טעם ההיתר על טבילת כה"ג דל"ג שבות במקדש משמע דס"ל דגם במעיין אסור. וגם ממ"ש המרדכי שם ואל תשיבני מחמי טבריא שיש הפרש וכו' וכתב עוד שם הא דתני בתוספתא שפשוף או שטבל בחמין דיש לדחוק ולאוקמי בחמי טבריא, משמע דליכא גוונא להיתירא אלא בחמי טבריא אבל לא במעיין דומיא דחמי טבריא: תשובה נא לק"ק ליסא. לידידי הרב המאה"ג מו"ה מענדל נ"י אבד"ק לעסלא.

ע"ד הענין באשה ששהתה תחת בעלה ג' שנים ואחר כך טענה שאין לו גבורת אנשים ושעדיין היא בתולה ובאה בטענה בעי' חוטרא ליד'.

הנה הבנתי ממכתבו שאין מבוקש לדון עכשיו בדין כפיי' על הגט כי באמת הדין ערוך לפנינו בש"ע אה"ע סימן קנ"ד דמסקנת הרמ"א דבאומדנא שהדין עמה כופין אותו להוציא, ואף בשוטים היכי דבאה בטענה, ובוודאי גם על זה פקחתם עיניכם היות שפרסמה דברים תחילה שלא בפני ב"ד ושלא בפני בעלה, ובזה כתב הד"מ סימן י"ז וסי' קנ"ד בשם הריב"ש דשוב אינה נאמנת לומר כן בפני בעלה דאזדא חזקה דאין אשה מעיזה, כיון כיון דכבר התחילה לטעון כן שלא בפניו, והובא בב"ש סימן י"ז. אולם הש"ך בספרו ג"א דחה זה בב' ידים. אולם עיקר מבוקשת ידידי נ"י ואריכות מכתבו לדון אם הבעל חייב במזונותיה עד שעת הגירושין הן במודה לדבריה הן בהכחישה.

פתח דבריו יאיר דלמ"ש תוס' ס"פ הבע"י דבטוענת אין לו גבורת אנשים אין לה תוס' כתובה כיון דליכא חובת ביאה, הוי כנכנסה לחופה ופרסה נדה דאיבעיא דלא איפשטא היא ע"ש, א"כ ממילא תליא במחלוקת הרמב"ם והרא"ש בחופת נדה אם היא כאשתו ממש והוסיף ידידי נ"י דאף למ"ש הרמ"א דחופת חולנית סכנת מות לא הוי חופה ליורשה גם להרא"ש, מ"מ הכא עדיף דדעתו לבעול אותה כשיתרפה, ובפרט דגם בחולנית סתם הח"מ לדברי הרמ"א דרוב חולים לחיים ע"כ דבריו. אי משום הא לא אריה די"ל לאידך גיסא דאף להח"מ דווקא בחולנית דהוא ענין טבעי ורוב חולים לחיים ושולח גט והוא חולה נותנים לה בחזקת שהוא קיים, אבל בנ"ד דהוא ענין השתנות אף דידוע לנו דקצתם נתרפאו, מ"מ מאן מפיס דרפואתו שכיח ורובם מתרפאים. אולם לפי הראיה הב' של הח"מ נגד הרמ"א מההיא דיש חופה לפסולות, מזה ממילא מוכח דאף היכי דלעולם לא תהי' ראוי לביאה הוי חופה וה"נ בנ"ד, הגם דראיה זו יש לדחותה בקל דכמו דיתרץ הרמב"ם ההיא דיש חופה לפסולות וע"כ כמ"ש הלח"מ כיון דברצונו לבוא עליה באיסור מקרי חזיא לביאה מיד הכי נמי י"ל לדעת הרמ"א אליבא דהרא"ש, הרי מ"מ זכינו לדון דעכ"פ לעת הר"ן שהביא ראיה נגד הרמב"ם מההיא דיש חופה לפסולות מוכח דע"כ ס"ל דאף היכי דלעולם לא חזיא לביאה מקרי חופה מעליא. וגם מדברי תוס' הנ"ל שדימו אין לו גבורת אנשים לחופת נדה, ומשמע דאם תפסה תוספת כתובה לא מפקינן מינה משמע דלא גרע מחופת נדה, וא"כ ממילא להרא"ש היא כאשתו לכל דבר. וגם בלאו הכי דברי הרמ"א מוקשים דהרי אחרי שיישב הרא"ש לדברי הרמב"ם דהא דמשמע דהאיבעיא רק לענין תוספת כתובה היינו בפרסה נדה, אח"כ חזר והקשה דמ"מ כיון דעכ"פ הסוגיא לא מיירי מזה מנ"ל להרמב"ם להוליד דין חדש דחופת נדה לא הוי חופה, א"כ לדברי הרמ"א תיקשי כן להרא"ש לנפשיה כיון דעכ"פ הסוגיא לא מיירי מזה מנ"ל להמציא דין חדש דבלא חזיא לביאה כלל לא הוי חופה, גם בעיקר יסודו של הרמ"א בדברי תשובת הרא"ש כבר העלה בשו"ת חכם צבי מרגניתא טבא בסימן קכ"ד א"כ בוודאי יש לסמוך לענ"ד דלהרא"ש בכל ענין הוי חופה מעליא.

אולם מ"ש ידידי נ"י דגם להרמב"ם בנידון דידן חייב במזונות אף דהוי כארוסה, מ"מ הא אגידה ביה מחמתיה, ודימה זה לארוסה מגורשת ואינה מגורשת דחייב במזונות לשיטת רש"י כתובות צ"ז, לענ"ד אינו דומה התם דנתחייב במזונות כיון דמוטל עליו לכנסה כשהגיע זמן וחשבוהו רבנן כאשתו דבידו לכונסה ומש"ה בגירושין כזה דלא נפסק אגדה ממנו לגמרי לא פסק החיוב מזונות ממנו, משא"כ בנ"ד דאין עליו חיוב לכונסה דמה יעשה ומשמים עכבוהו, י"ל דמשום מניעת הגירושין לחוד לא מחייב במזונות היכא דליכא צירוף מניעת כניסותו אותה לאשה.

ובאמת בלאו הכא נ"ל לדון ולחייב בנ"ד הבעל במזונות כיון דאנן כותבין ואנא אפלח ואוקיר ואיזן וכו' הרי דנשתעבד לה לחיוב מזונות וסביר וקיבל, ועיין בהגהת ש"ע אה"ע סי' צ"ג סכ"א דמשמע דהקנין שעושין קודם וסמוך לחופה קאי על המזונות בחייו ושאני דינא דתוס' כתובה דאף דהתחייב עצמו י"ל דאמדינן דעתיה דלא גמר והקנה רק אדעתא דחיבה אחר שיתרפא כיון דבלאו הכי עכשיו אינו מתחיל שום חיוב עד שתתאלמן, אבל לענין חיוב מזונות דמתחיל מיד הרי דסביר וקיבל ליזון אותה אף קודם חיבת ביאה, ואף דהרמב"ם ס"ל דא"י לחייב עצמו בקנין בדבר שאינו קצוב מ"מ הא רובם ככולם חלקו עליו בזה.

אמנם נראה דזהו ליתא די"ל דלא ידע בנפשי' שאין לו גבורת אנשים ומש"ה נתחייב עצמו במזונות ע"ד תיקון חז"ל, ואף דמעכ"ת כתב דמסתמא ידע בנפשי' והביא ראיה מתוס' יבמות ס"ט הבע"י דאין לפטרו מדין תוספת כתובה באומדנא דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה לידה דנשאת לו רק אדעתא דאישות. לענ"ד כוונת תוס' כיון דידוע לו דנישאת רק ע"ד אישות הוי כנתחייב לנהוג לה אישות ובאם לאו ראוי' לה להיות נפקעת ממנו, א"כ משום הכי לא מקרי מפקעת עצמה לומר לגביה אדעתא למשקל ולמיפק, דכל שא"א לו לנהוג לה אישות כראוי ראוי לה להפקיע עצמה ממנו.

ומ"ש ידידי נ"י לפום דרכו דידע איהו בנפשיה להפליא על תוס' שכתב דאין לה תוספת כתובה דדמי' לחופת נדה הא אדרבא דמי לח"נ והכיר בה בתחלה שהיא נדה שיש לה ת"כ כמ"ש החכ"צ דלא גרע מאלמנה לכהן גדול דיש לה תוספת כתובה ואף אם לא ידע בתחלה במומו, מ"מ י"ל דאח"כ כשנתגלה לו מומו ונתייחד עמו קנתה, ודומיא למ"ש הר"ן ס"פ אלמנה ניזונית באיילונית ולא הכיר בה עכ"ד.

נפלאתי על ידידי נ"י דאיך שייך לערוך בזה מערכות קושיא על דברי תוס' הא אדרבא מסתימת רוב הפוסקים משמע דס"ל אף בהכיר בה שהיא נדה לא קנתה. וראיית החכם צבי אינה מכרעת לענ"ד מלבד דס"ל די"ל כיון דדעתו לבוא עליה באיסור מקרי חזיא לביאה כסברת הלח"מ הנ"ל, גם יש לומר דערבך ערבא צריך, דלמא באמת אלמנא לכה"ג לית לה תוספת כתובה אא"כ אחר שבא עליה. אולם לכאורה יועיל לנו דמיון של מעכ"ת נ"י אם נדון כסברתי הנ"ל לענין חיוב מזונות דאף דדחינו הדבר דבשעה שנתחייב לא ידע בנפשי' דאין לו גבורת אנשים, בזה יש לדון כסברת ידידי הרב נ"י כיון דאחר שנתגלה לו מומו חזר וזן אותה הרי סבר וקיבל. אמנם לענ"ד לענין זה לא דמי לההיא דהר"ן דעיקר סברת הר"ן כיון שידע אחר כך שהיא איילנות ואינו מקפיד א"כ נתקיים המקח והיא כאשתו לכל דבר וחייב בכתובה, משא"כ בנ"ד דגם עתה א"א להיות כאשתו אם נדון כדעת הרמב"ם דחופה דל"ח לביאה הוי כארוסה, א"כ ממילא אין לה חיוב מזונות עליה א"כ מה בכך דזן אותה, וכי בשביל זה יתחייב לזון אותה לעולם, וכי אם זן ארוסתו שעה אחת חייב לזונה לעולם, והרי מצד הקנין כבר כתבנו דהי' רק כפי תקנת חז"ל כיון דלא ידע ממומיה וא"כ בטלה לו חיוב מזונות ממנו, גם בלא"ה אינו נוח לי סברתי הנ"ל ואף בהכיר מומו מתחלה ושעבד נפשיה בקנין ואנא אפלח, מ"מ לגבי זה בוודאי האומדנא נכונה דלא נתחייב רק לכל זמן שתהיה יושבת תחתיו ומשמשתו, אבל לא בבאה להפקיע ממנו.

גם מה דפשיטא ליה לידידי נ"י דלהרא"ש היא כאשתו לכל דבר וחייב לזונה, יש לגמגם ביה טובא, דיש לומר כיון דא"א לו לבוא עליה אין בו דין חופה כלל כמו דאמרינן ביבמות מודה רב בקטנה כיון דלית לה ביאה לית לה חופה ושאני בההיא דחולנית סכנת מות, מ"מ אלו בא עליה ביאתה ביאה אלא דאינה עומדת לביאה, בזה הוי כמו חופות פסולות אבל הכא דאין באפשרות לבוא עליה וביאתו אינו ביאה י"ל דדמי לקטנה, האמנם דיש לחלק דהכא רק משום חלישות כח הוי ואולי אי מבדרי לי' סמא יהי' עכשיו מיד חזיא לביאה, משא"כ בקטנה דא"א בשום פעם קודם זמנה, מ"מ הדבר צריך ראיה, ומדברי תוס' יבמות דף ע"ב ע"א ד"ה מבחוץ וכו' אין ראיה לזה דהתם סמי' בידינו לקורעו ולשויי' לבר ביאה, וכעין זה מחלק הש"ס ר"פ מי שאחזו לענין קורדייקוס ואין לי ראי' זולת ממשמעות דברי תוס' ספהבע"י דמשמע דאין לו גבורת אנשים דמי ממש לחופת נדה ורק מספיקא לית לה תוספת כתובה אבל לא דמגרע גרע וכנ"ל ועדיין צ"ע.

גם יש לי פקפוק גדול לומר דמשעה שתבעו לגרש והדין באמת דכופין אותו אין לה עוד מזונות כיון דבעמוד והוציא קאי ויש לדמותו קצת לאלמנה לכה"ג ביבמות פ"ה ע"א דמבואר שם אף דבלותה ואכלה מבעי' בש"ס אם יש לה מזונות, מ"מ בלא לוותה ותובעת להבא, אין הב"ד פוסקים לה כיון דבעמוד והוצא, ואף די"ל דדווקא היכי דבעמוד והוציא קאי מצד איסור משא"כ בנ"ד, מ"מ גם בהיפוך אין ראיה דאולי כל שהדבר עומד להתגרש שוב אין הב"ד פוסקים לה מזונות כיון שהב"ד רוצים לכופו לגרש אין שייכות לחיוב מזונות.

והנה באם נדון דבנ"ד יש לה מזונות, בזה יצא ידידי רופ"מ לדון במכחישה גם כן יש לה מזונות, הנה בכל דברי ידידי נ"י לא מצאתי יסוד מוסד לזה, זולת סברתו האחרונה ונדבר מזה, כי מ"ש מעכ"ת בכוונת הר"ן בטעם אחד שכתב דגרשתני יש לה כתובה ומדמי לה למתני' היינו דכוונת הר"ן משום חזקה דאינה מעיזה פנים אלים להוציא ממון דקדוק קלוש למאוד, דלא מצינו כלל דאסבר לה הר"ן בב' טעמים אלא שהביא ב' ראיות, ובתחלה בא רק לברר הדין דעכ"פ מדמה לה הש"ס למתני' מוכח דיש לה כתובה יהיה מאיזה טעם שיהיה, ואח"כ כתב ראיה שנית דהא במת בעלי נוטלת כתובה משום מדרש כתובה, וא"כ ממילא יש לומר דטעמא דגירשתני דיש לה כתובה הוא רק משום מדרש כתובה, דהרי מנ"ל להמציא דבר חדש דהחזקה אלים להוציא ממון הא יש לומר דטעמא דמתניתן משום מדרש כתובה, גם בהר"ן פ"ב דכתובות כתב להדיא דבגירשתני יש לה כתובה משום מדרש כתובה.

תו כתב ידידי נ"י להוכיח כן והקשה מזה על הרא"ש דס"ל דגירשתני כיון דמכחישה בברי אין לה כתובה מסוגיא דילן למאי דאמר רב משרשי' השמים ביני לבינך דמ"ר קשיא לרבא, דהרי דלא הי' ס"ל טעמא דכסופא והי' ס"ל דטעמא דמתני' משום חזקה דאינה מעיזה, וממילא ע"כ מיירי במכחישה בברי דאל"כ ליכא העזה, הרי דמוכח דאעפ"כ יש לה כתובה, לכאורה קושיא אלימתא הוא להרא"ש, ונלע"ד דלר' משרשיא י"ל דאוקי מתני' בטוענת אין לו גבורת אנשים, ונאמנית על הכתובה במגו דהי' טוענת דאינו יורה כחץ דאז לא הי' הכחשה בברי, ומ"מ היתה נאמנת מטעמא דכסופא. וגם ר"מ ס"ל לטעמא דכסופא, אלא דמ"מ הוכיח דמ"ר קשיא לרבא, דלרבא דחזקה דאינה מעיזה לא מהני רק חזקה דכסופא א"כ, אלים טענית דכסופה מטענת העזה, ממילא ליכא מגו דלא היתה טוענת כן משום כסופא, אע"כ דגם טענת העזה אלים כ"כ וכי היכא דמעיזה ה"נ לא היתה חוששת לכסופא, וממילא גם לענין כתובה נאמנת במגו ולא הוי מגו להוציא כיון דמסייע לה שטרא.

אמנם נראה דליתא די"ל דלא הוי מגו דהא אם תטעון שאי"כ אולי יבדוק עצמו באשה אחרת ויוליד ממנה בנים ותתבדה ותוחז, אבל בטענת א"ל ג"א לא תהי' כמשקרת דיכולה לומר דאצלה א"ל גבורת אנשים כדאיתא בהגהת ש"ע שם סימן קנ"ד [ואפשר דגם בטענת אי"כ לא מהני מה שיבדוק עצמו רק להפקיע כתובתה דניכר דהמניעה ממנה דלא זכתה להבנות ממנו. אבל מ"מ לא תהיה כמוחזקת לכפרנית ואצלה איו"כ, דאף דמ"מ טענת אי"כ גרוע דעכ"פ אם יבדוק את עצמו תפסיד כתובתה, מ"מ י"ל דבאמת לס"ד דרב משרשיא גם בטענת אין לו גבורת אנשים ובדק עצמו א"ל כתובת דאינה נאמנית יותר ממה שנאמנית בטענת אי"כ, ועדיין יש לפקפק דבאמת נבוך אנכי לדינא למאי דקיי"ל בשהתה עמו י"ש ולא ילדה וטוענת דאי"כ נאמנת גם למ"א, דמ"מ י"ל דבשהתה יותר מי' שנים אינה נאמנת דהא סברה וקבלה, אף דהאחרונים סתמו ולא פירשו כן מ"מ נלע"ד דמפורש כן בתוס' יבמות ס"ד ע"א ד"ה יוצא וכו' ובכתובות ר"פ המדיר במ"ש דהא דלא חשיב במתני' שכופין להוציא גם י' שנים ולא ילדה ובא בטענה, דא"כ לא הוי מצי למיתניה עלה בין שהי' לה עד שלא נישאת וכו' וכן מפורש עוד בתוס' יבמות ס"ה ע"א ד"ה שביני לבינה וכו' ומה שלא אמרה מיד משום דעד י"ש לא היו חוששין לדבריהם ולא הי' מאמינים להם, משמע דבלא"ה אמרינן סברה וקבלה כיון דלא אמרה כן מיד עכ"ל, וכל זה בטוענת אי"כ אבל בטוענת א"ל גבורת אנשים נראה דל"ש לומר כן דמחלה לו שלא יהא לה אישות לגמרי ובוודאי גרע מהמומין הגדולים דלא מהני בהו סברה וקבלה. ומעתה הרי לר' משרשי' דמוקי למתני, בטוענת א"ל גבורת אנשים ממילא משמע אף בשהתה תחתיו הרבה ולא טענה, ובזה לית מגו דאי"כ דבשהתה תחתיו אמרינן סברה וקבלה. ואולי יש לדחוק דבאמת לס"ד דר' משרשי' מיירי מתני' בטענה א"ל גבורת אנשים ג"כ רק בטוענת מיד, ואעפ"כ כתבתי כן מחמת חידוש הדין שנולד לנו לענין סברה וקבלה

ונ"ל ליישב קושייתם על הרא"ש במה דנדייק לישנא דהש"ס דבנדרים אמרו ה"נ היא גופא קא אמרה נהי דבביאה ידע בי"כ מי ידע, ואלו ביבמות אמרו היא קים לה בי"כ והוא לא קים לו, ולזה נלע"ד דבאמת אפשר דהוא ידע גם כן ומרגיש בוודאי האמת אתו דהוא י"כ, אלא דמ"מ לא נחשב להב"ד להכחשת ברי על טענתה כיון דאפשר דטוען כן משום דלא קים ליה בגווי' כ"כ וטוען כן משום אומדנא דידיה, וכעין מה דאמרינן לענין פ"פ מצאתי א"כ י"ל דדווקא לענין דיהי' נקרא הכחשת ברי בזה טענינן אולי לא קים לי' כ"כ בגווי' אבל מ"מ עדיין שייך גבה חזקה דאינה מעיזה, דאם ידעה דמשקרה לא היתה מעיזה כיון דיודעת שהאמת שהוא י"כ מסתמא גם הוא יודע האמת בבירור ואיך נאמר דיכולה להעיז ולסמוך דהבעל יתלה בעצמו דלא קים ליה בגווי', ולזה מוכח הש"ס בנדרים להסביר הדבר היא גופא אמרה נהי דבביאה ידע ירצה שהיא סוברת דהוא לא ידע כלל ענין י"כ,

ומה מתקו שפת אמת דברי הרא"ש בנדרים שכ' וז"ל וטועה היא וסבורה היא שאין הבעל מרניש בי"כ, ולכאורה תמוה מה טעות הוא, הא באמת לא ק"ל כדאמרינן בנדרים, אלא וודאי כדברינו דמסברת לא קים ליה לחוד, מ"מ הי' מקרי העזה אלא דהיא טוענת שאינו מרגיש כלל בי"כ, ומעתה י"ל דר"מ הי' סבור כפשטא דהוא לא ק"ל בי"כ, אבל לא דהיא טוענת שאינו מרגיש כלל וא"כ הוי העזה מש"ה נאמנת ומ"מ לא הוי הכחשת ברי די"ל דלא קים ליה בגווי'.