שו״ת רבי עקיבא איגר – החדשות – תשובה א לגאון אחד, קטע 15

ואולם באמת יש לקיים דברי הפ"י ובאופן אחר, ולא נצטרך ג"כ לדוחקא דהפ"י דס"ל לסוגיא דב"ב מסברא דאף בחזקת היתר ע"י דנשאת ראוי לאסור מדרבנן לולי טעמא דזילותא דב"ד, ולמסקנא בטעמא דאתחזק היתירא דנשאת לחוד סגי, היינו דבלאו הכי קשה על הפ"י דמ"מ למ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא, א"כ בלאו הכי ליכא חזקת איסור מה חילוק יש בין באו עדים תחלה לנשאת תחלה, הא ליכא חזקת היתר, דתרי ותרי מסלקים כל החזקות ודוחק לומר דבר חדש דרז"ל החמירו בתרי ותרי נילך בתר החזקות. ולזה נלעכ"ד דסוגיא דיבמות אזלי להלכתא דקיימ"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן, ושפיר אמרינן דלרמב"י מדאורייתא בעינן נשאת תחלה שיהי' חזקת היתר, אבל סוגיא דב"ב אזלי למ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא, וע"כ הא דבאו עדים תחלה דתצא משום דחז"ל החמירו אף בספק דשקיל ואמרה ברי לי, א"כ הא דנשאת תחלה ל"ת ע"כ משום זילותא דב"ד, ולמסקנה דב"ב דלא חיישינן לזילותא דב"ד, ובאמת הוא כהלכתא דתרי ותרי ספיקא דרבנן וקיימינן דרמב"י מדינא קאמר וכסוגיא דיבמות, וא"כ שפיר הקשו תוס' ועולים לנכון ב' הסוגיות וק"ל,

אולם ביסוד דברי הפ"י דתוס' מודה להר"י ב"ב דנשאת הוי חזקת היתר, היטב סתר אחי הרב נ"י דבריו ממה דהקשו ביבמות דהתם מיירי דנתייבמה, ובלא"ה נסתרו דברי פ"י ממה דהקשו ב"ב דבנשאת ואחר כך באו עדים דליכא דייקא דבבאו עדים ליכא חומר אמאי לא תצא, ולא ניחא להו דבניסת ליכא חזקת איסור אלא ע"כ דס"ל דגם בזה נשאר החזקה בתוקפו. ובדברי תוס' אלו אינינו יורד לעומקן, במ"ש בכתובות כ"ו וז"ל ועוד כיון דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן יש לאסרה כדאמרינן גבי ינאי וכו'. ולא זכיתי להבין דמה עדיפות קושי' יש בזה מכח תרי ותרי ספק דרבנן, וע"כ דכוונתו דלמ"ד תרי ותרי ספק דאורייתא דמסלקינן כל החזקות, מוקמי סוגיא דיבמות באומר ברי לי וכמ"ש תוס' יבמות, אבל למ"ד תרי ותרי ספק דרבנן דבמקום חזקת היתר מה"ת מותר מטעם חזקה אלא דחז"ל החמירו דלא לסמוך על החזקה ממילא היכא דאיכא חזקת איסור מה"ת אסור וודאי מטעם חזקה ולא מהני ברי, והא זהו עצמו קושייתם הראשונה ומה הוסיפו להקשות בועוד וצ"ע, ובזה תמוהים ג"כ דברי המהרש"א גיטין ד"ט ע"א ד"ה סמוך אהני עפמ"ש וכו' אי דנוקת אחזקת אשת איש. ואינו מובן לי דמשמע אם תרי ותרי ספק דאורייתא בלאו הכי פרכינן שפיר שהוי ספק דאוריית' אלא כיון דתו"ת ספק דרבנן ליכא קושיא רק מכח חזקת אשת איש וזה תמוה דתרי ותרי ספק דרבנן הוא היינו במקום חזקת היתר אבל בליכא חזקת היתר פשיטא דהוי ספק דאורייתא ול"צ לבוא מדין דאוקמינן בחזקת אשת איש

ומ"ש אחי הרב נ"י על קושית הב"מ סימן קנ"ב די"ל דאב נאמן להכשיר לבנו כיון דהאמניתו התורה לפסלו ק"ו להכשירו. לענ"ד זה אינו דלא עדיפא נאמנות האב מעדות של שנים ומ"מ הב' עדים הב'. עדים שאומרים לא מת הוי כתרי לגבי העדים ולגבי האב דתרי כמאה.

אולם דבריך היו מספיקים ליישב במה שעמדתי לחקור על דברי תוס' גיטין י"ט ע"א שכ' דהאידנא כותבין זמן בגט שלא יחפה על בניה ממזרים, וכ"כ הרא"ש שם, ולכאורה מ"מ בגט שאין בו זמן הבנים ספק ממזרים, ואינו דומה לראוה מדברת דנאמנות להכשיר בתה, דהתם הספק גם על האם ואנו דנין להכשירה משום החזקה וממילא וממילא כשר הוולד (ואף דהתוס' ס"ל גם בינאי להקל מדינא אף דהתם מתה האם, צ"ל כיון דעל אותה שעה שאומרים העדים דנשבית היה מקום הספק גם עליה והי' דינה להתירה וממילא גם ינאי מתכשר) אבל הכא דאין דנין כלל על האם דבלא"ה גרושה ופסולה לכהונה, ואם היא בת ישראל דליכא נ"מ לענין תרומת בית אביה ליכא נ"מ לגבי דידה כלל, ואולי י"ל דאנו דנין עליה אם היא מותרת לחזור לבעלה, והוי חזקה דהתירא, ואף דלא צריך לחזקה דכיון דהיא והוא אומרים ברי גם בספק השקול נאמנים, כיון דעכ"פ מסייע לה החזקה דהיתר לבעלה מהני גם לוולד, אך עדיין אני נבוך בזה, אם נקרא חזקה לדון על איש פרטי שמותרת להנשא לו דלא מצינו רק חזקת כשרות לכהונה, או לבעלה שנשואה לו, או ליבמה דעומדת ליפול לפניו, אבל באינה נשואה ואינה זקוקה לו, ואינה עומדת להנשא דווקא לזה אפשר דלא הוי חזקה, (אכן באמת כפי דברי הרמב"ם וכמו דפסקינן בש"ע אה"ע סימן ד' סכ"ט דאשת איש שזינתה ואמרה מנכרי נתעברתי דנאמנת להכשיר הולד, אף דהתם אין דנין עליה דהיא וודאי נתחללה לכהונה, וכבר הארכתי בזה בע"ה בתשובה אחרת), ובזה עולה יפה דברי מעכ"ת אחי הרב נ"י דהאב נאמן להכשיר לבנו דאחר הגרושין זנתה. אולם מ"מ בעיקרא דמלתא לא נ"ל, דהנאמנות לאב הוא רק אם בנו או לאו, אבל הכא דאנו דנין על מי שזינה עמה והוליד ממנה הבן אם הי' זה קודם גרושין מבעלה או לאחר גרושין מבעלה בזה אין נאמן האב לומר איך הולידו.

ומה שכתב אחי נ"י להוכיח דתוס' ס"ל גם כן כשיטת הרשב"א דאף בחזקת איסור מהני הברי, וקושייתם רק דהולד יהי' ממזר ממ"ש תוס' כתובות פ"ה דפירכת הש"ס וכי לא מודה וכו' היינו דאם הודאה לחוד לא מהני גם טעמא דר"ג לא מהני וקשה דמידי אריא, דדלמא הודאה לחוד לא מהני דר"פ אצלה, אבל כיון דהלכה כר"ג רק לכתחילה לא עבדינן בה עובדא לא גרע מספק השקול דמהני הברי עכ"ד, באמת עכ"ז אינו מספיק דזהו הי' ניחא אם היה התוס' מפרשים דפירכת הש"ס דהודאה לחוד וודאי מספיקו וע"כ כל חד וחד טעמא באפיה נפשיה הוא, אבל מדכתב תוס' דאם הודאה לחוד לא מהני, משמע דהוי ספק דאפשר דהודאה לא מהני א"כ עדיין יקשה איך מדמי ספק לרוב. ובאמת עיקר קושייתך הי' מקום לומר כפשוטו דגם לר"י מדינא מהני הברי וחזקת כשרות, רק מטעם יוחסין החמירו, ומ"ה ס"ל להש"ס מסברא דאם טעמא דהודאה לחוד לא מהני, אף דהוי רק חומרת יוחסין גם טעמא דר"ג לא מהני, אך עכ"ז עדיין קשה היאך מדמי הש"ס דבר שיש בו חומרא דלכתחילה לא תעביד עובדא למלתא דאסור מדינא ועכ"פ מדרבנן אף דיעבד, ולזה נ"ל ברור בכוונת תוס' דהש"ס ס"ל דלכתחילה. עבדינן לגמרי כר' יהושע, ואם לר"י לא מהני ההודאה, גם אנן עבדינן כוותיה לכתחילה, ואזדא לה הקושי' של אחי נ"י מההיא דתרי ותרי דהתם הוי ספק לפנינו, אבל הכא לכתחילה מורין כר"י בכל מה דמחמיר ר"י וק"ל.

ומ"ש אחי נ"י להוכיח עוד זה דהא בההיא דדפנו ליכא סברא דדייקא ואף לרבנן תתסר מדינא, ומה שתירץ אא"ז הגאון זצ"ל בספרו משנת דר' עקיבא דבעדים ג"כ דייקא, הא התם אקרא קאי ולדינא דאורייתא ליכא דייקא בעדים עכ"ד, גם בדבריך אינו מיושב דעכ"פ מכח קושית תוס' כפי פירושך דיהי' הוולד ממזר מוכח סברת תירוצם דדייקא מוגרעת לחזקת אשת איש, א"כ ממילא כי היכא דלרמב"י מדאורייתא אסורה היכי דליכא חזקת היתר בבאו עדים ואחר כך נשאת ולא מהני הברי דידה משום חזקת איסור כיון דרמב"י בוודאי סבר כן, ומהיכן פשיטא להש"ס דלרבנן מהני הברי נגד חזקת איסור כיון דרמב"י בוודאי לא סבר כן. גם מה שתמה אחי הרב נ"י על הפ"י דדייק מסוגיא דיבמות דלרמב"י תצא מדאורייתא, אם כן תקשי גם לרבנן ליתסר דבדינא דאורייתא ליכא דייקא, אע"כ דקרא אסמכתא בעלמא הוא וסוגיא דיבמות אזלי רק לדינא לבתר תקנת חז"ל, מלבד דלפי דרכו של הפ"י בלאו הכי נסתלק קושית אא"ז הגאון זצ"ל כיון דס"ל דנשאת תחלה הוי חזקת היתר, ה"נ לרבנן כן, ומש"ה לדידהו לדינא דאורייתא בכל גוונא לא תצא דבאו עדים תחילה שייך דייקא ובנשאת תחלה הוי חזקת היתר. גם יש לומר על קושייתך על הני אריוותא הפ"י ואא"ז זצ"ל דתרווייהו איתנהו דוודאי הדרשה היא דרשה גמורה רק דלא ניחא להש"ס לומר דהברייתא נקט מלתא דלא קאי הדין כן אחרי תקנת חז"ל, משום הכי מוקי להברייתא כרמב"י. אולם במה דהקשה אא"ז הגאון זצ"ל דלרבנן למ"ל קרא דוקדשתו והאריך דהנך רבנן ס"ל דליכא דייקא בעדים, בזה נכונים דברי אחי נ"י דבלא"ה י"ל לדינא דאורייתא ליכא דייקא.

ובההיא ענינא נתקשיתי במה דמשני הש"ס ביבמות בבאו עדים ואחר כך נשאת ורמב"י היא, דמאי ארי' כהן אפי' ישראל נמי דהא הוי ספק איסור זונה להבועל. תשובה נ עוד לאחי הרב הנ"ל.

ואשר שאלתני בענין קביעות המקוה מחדש ולהעמיד שם יורה להחם המים ולשפכם להמקוה ועד הנה נשי העיר היו טובלים במים קרים.

הנה לא נעלם ממך דברי הש"ע יו"ד סס"י ר"א שכתב המחבר יש מי שאוסר להטיל יורה מלאה מים חמים לתוך המקוה לחממו וכו' והרמ"א כתב על זה ויש מקילין ומתירין להטיל חמין לתוך המקוה כדי לחממו, ומ"מ יש להחמיר אם לא במקום שנהגו להקל אז אין למחות בידם עכ"ל. והנה לכאורה הי' מקום לומר דהמחבר לא אסר רק לשפוך חמין מרובין לחממן ממש, אבל לעשותן פושרין בעלמא י"ל דשרי. אמנם המעיין במקור הדין במרדכי פ"ב דשבועות שכתב ואת אשר השיב הר"ש להר"י אחיו אמרו לי שהיית רוצה להתיר למלא מקוה מים חמין ולחברו אל הנהר כשפופרת הנוד, ודבר זה יש לאסור משום גזירת מרחצאות וכו' ואני שמעתי וכו' שהי' מקוה אחד שהיו הנשים מחממין יורה ומטילין לתוך הצונן לחממו בימי החורף ואסר להם ר"ת וכו' ובסוף פ"ק דתענית נמי אמרינן אלימא בחמין טבילה בחמין מי איכא שאובין נינהו פי' דכשאובין חשיבי וכו' ואע"ג דתנן פ"ג דיומא דאם הכה"ג איסטניס מחממין לו חמין ומטילים לתוך הצונן כדי שתפיג צנתן, י"ל דכמה דברים התירו במקדש ואסרו בגבולין מדרבנן כדאשכחן גבי עששית לפי הגירסא אבל הכא צירוף דרבנן ואין שבות במקדש וכל הנך וכו' עכ"ל בקיצור. הרי מבואר דאפילו בהפגת צונן אסור בגבולין.

אמנם באמת תמוה לי על המרדכי דמנ"ל להמציא חומרא זו ונצטרך לדחוק בההיא דיומא, הלא עיקר ראיה לאסור מספ"ק דתענית הנ"ל ואמאי לא נחלק בריווח דדווקא בחמין שייך לומר דכשאובין חשבינן דדומה למרחצאות ויביאו לטבול גם במרחצאות, אבל לפשר בעלמא י"ל דשרי, וכהאי גוונא מצינו לענין נטילת ידים לחלק בין חמין שהיד סו"ב לאיס"ב בחולין ק"ה ע"ב, ואף אי נימא דס"ל כיון דלא שכיח לטבול במים שהיס"ב, עיין טו"ז או"ח סי' ק"ס סק"ז, א"כ לא שייך למגזר גזירה במרחצאות במלתא דל"ש, וגם מסתמא הרוחצים במרחץ לא רחצו במים שהיס"ב, ואם כן בוודאי גם בפושרין שייך גזירת מרחצאות, או י"ל דהיה קשה להו דמנ"ל להש"ס ספ"ק דתענית להוכיח דצונן אסור בט"ב דלמא מיירי בפושרין, אלא ע"כ דטבילה בפושרין ליכא, מ"מ עדיין קשה לי דלמא דווקא בפושרין דניכר כח החימום במים ויש שם חמין עליהם ודומה למרחצאות, אבל בהפגת צונן בעלמא דאין שם חמין עליהם, י"ל דבכלל צונן הוא. ול"ש גזירת מרחצאות, דהרי כיוצא בזה מצינו דרז"ל אסרו רחיצת חמין בשבת משום גזירה דמרחצאות ואף לפשר אסור כדאיתא בש"ע או"ח סי' שכ"ו ס"ד, ואלו בהפגת צונן בלבד בעלמא לא מצינו דאסור, ולהדיא כתב החכם צבי בשו"ת סי' י"א דנשים הטובלות בשבת וטבלו בהפגת צונן בלבד עד שלא יקרא עליהם שם חמין עיי"ש (דלענין רחיצת כל גופו אין חילוק בין הוחמו מע"ש להוחמו בשבת), ואם כן סוגיא דיומא כפשטיה, וכמו כן קשה לי על המתירים ה"ה הראב"י והריב"א שהובא בהג' מרדכי וראייתם מההיא דעבדי חסרת, ומאי ראי' דלמא היתה צריכה לחמם להפגת צונן בלבד, ובזה יחדיו יהיו תמים סוגיא דתענית עם סוגיא דיומא ודנדה, ואולי דמפשט פשיטא להו דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין לחלק ולהבחין בין הפגת צונן לפושרים דשיעורם שוה ובאמת גם ברחיצת חמין בשבת אף בהפגת צונן אסור, ודלא כשו"ת החכ"צ הנ"ל [ומ"מ לפ"ז קשה דמאי הוצרך המרדכי להביא ראיה דבמקדש הקילו מההיא דעששית, ולא הוכיח בקיצור ממתני' דמחמין לו חמין, הא מ"מ ליתסר משום שבות דרחיצת חמין ביום הכפורים, ואולי י"ל דהך שבות דיומא קא גרם, בזה י"ל דאין יוה"כ בכלל הגזירה כיון דיום אסור ברחיצת תענוג הוא ל"ש כלל גזירת מרחצאות, אבל לענין טבילת חמין דלאו יומא קגרים גם ביה"כ הו"ל לאסור] וצ"ע.

ובעיקר הדין נ"ל דמדברי תוס' תענית שם ד"ה טבילה בחמין וכו' משמע דמפרשי דפירכת הש"ס שאובין נינהו, היינו שאובין ממש ולא משום גזירת מרחצאות ודבריהם מפורשים יותר בתמורה די"ב ד"ה ואין המים וכו' אף דלכאורה ממ"ש תוס' שם בשם הר"י שהקשה דלטעמך עדיין קשה הא משכחת בהמשיך חמין מיעוטין לתוך מי גשמים או ע"י עששית של ברזל, ולא כתבו איך יתרץ ר"י באמת לקושיא זו על סתמא דהש"ס, והי' נראה מזה דהר"י רוצה להכריח, מכח קושיא זו דפירכת הש"ס שאובין נינהו היינו משום גזירת מרחצאות, ואסרו רז"ל כל טבילת חמין. אמנם נ"ל כיון דמוכח דתוס' ס"ל דשאובין נינהו היינו שאובין ממש אינו במשמע דהר"י רוצה לחלוק בעיקר הפשט דהו"ל לכתוב כן ולא ברמז בעלמא, אלא משמע כאלו הר"י בא לומר דבלא"ה צריך לדחוק דאין מדרך לעשות חמין ע"י המשכה מדלא משכחת בהמשכת מיעוט חמין וכדומה, או דבלא"ה משני הש"ס שפיר וחדא מינייהו נקט: אבל בעיקר פירש הסוגיא גם הר"י ס"ל דרק מדין שאובין פסול, ואם כן מותר לשפוך חמין לתוך מקוה שלימה דליכא איסורא דשאובין.

ובאמת חשבתי לומר דגם תוס' ס"ל לדינא בזה כהמרדכי דאסור לשפוך חמין לתוך מקוה שלימה, והיינו כיון דמים הנשפכים הם פסולים לטבול דשאובין נינהו אף שנתנם למקוה שלימה מ"מ כיון דפסולתם ניקר בכל המים מחזי כאלו טבילתו בהם ונקרא שם שאובין על כולו, וגזרו חז"ל אטו שאובין (ושאני במילא בכתף ונתן כל היום למקוה שלימה דכשר דאין פעולתן ניכר במי המקוה) ולזה הוכיח רק דאם שאובין שהמשיכה כולה כשר אף בהמשיך מים לתכשר כיון דאין כאן פסול בשאובין כלל, וגם הר"י בא להקשות רק על דרך זה דמשכחת בהמשיך מיעוט חמין לתוך מי גשמים רבים דבכה"ג דהמיעוט מצורף להשלים שיעור מקוה א"כ גם החמין בעצמם כשירים וכאלו אין כאן שאובין כלל, וכן ע"י עששית, והי' מרווח בזה מה דקשה לי הא דלא הקשה ר"י בלא"ה דמשכחת בנתן חמים לתוך מקוה שלימה, באופן דס"ל להתוס' כהמרדכי בחדא דהיכי דהחמין הם שאובין פסול כולה, ופליגי בחדא דע"י עששית או בהמשכת חמין חמין מיעוטין למרובין מי גשמים דכשר. אמנם דחיקא לי להוציא דבר חדש, ופשטא דברי התוס' מורין דרק משום שאובין ממש פסול ולא גזרו כלל בחמין.

וראה מפורש יותר בתוס' נדה ס"ו ע"ב ד"ה אם סמוך וכו' מיהו לפיר"ת אין ראיה שפיר עבדא חסרא להחם חמין להטיל לתוך המקוה הצוננים עכ"ל. וזה סותר לכאורה לפיסקא דר"ת שהובא במרדכי לאסור בזה, אמנם במרדכי הביא ג"כ הך מלתא ואיתא שם מיהו לפי' רבינו חננאל וא"כ י"ל דט"ס בתוס' וצ"ל ר"ח, גם יש שינוי לשון בהרא"ש ובמרדכי שכתבו וז"ל להחם חמין להטילם במקוה אם יראה מן הצינה עכ"ל. א"כ י"ל דרק בהפגת צונן בלבד שרי ור"ת אפשר דלא אסר בעובדא דידיה רק לעשות פושרין וכמו דחלקנו לעיל אלא דהמרדכי לנפשיה סובר דאף בהפגת צונן אסור להר"ת.

גם נראה לכאורה להסתייע להתיר, דלגירסת רש"י ביומא דל"ד ע"ב ואין שבות במקדש אלא דבצירוף דרבנן דשא"מ מותר, וא"כ ע"כ מדלא משני בקיצור דאין שבות במקדש, ע"כ משום דס"ל להש"ס דלא היה הכרח כ"כ דשלא לצורך לא התירו שבות כמ"ש הכ"מ סוף הלכות בית הבחירה, וא"כ ממילא מדהתירו הטבילה ע"י הטלת מים חמין ע"כ הוי טבילה מעליא, וגם אין לומר דלעולם דלא הוי טבילה מעליא רק במקדש הקילו, והא דלא משני הש"ס לענין צירוף כן כיון דבלאו הכי הוי שבות משום ריעותא דטביל' דהגם ע"י עששיות אסור בגבולין להמרדכי משום גזירת מרחצאות, אם כן הוי כמו ב' שבותים דגם במקדש אסור כמ"ש הר"ע ברטנורא פ"ג משנה ג' דעירובין לענין בה"ש, דדווקא התם הב' שבותים דשבת נינהו, אבל הכא אין עניינים שווים ול"ש אהדדי ולגבי כל אחד הוי רק שבות א' ומה"ט ל"ד גם כן מ"ש תוס' נדה ס"ז ע"ב ד"ה משום וכו' דב' ריעותא בטבילה לא מקלינן, דהא ריעותא דמלאכת צירוף ל"ש כלל לענין הטבילה, וגם א"ל דמש"ה לא קאמר הש"ס ורש"י דצירוף מותר משום דאין שבות במקדש כיון דיש כאן עוד שבות דשבת מחמת רחיצת חמין ביוה"כ והוי ב' שבותים דשבת, דז"א דדברי הרע"ב הנ"ל תמוהים ולא מצינו חבר לדברי הרע"ב בזה. [א"א ב"ה ראיתי במשניות א"א המחבר שכתב בגליון דברי הרע"ב הנ"ל וז"ל תמוה לי הא באילן למטה מי' ג"כ ב' שבותים דמפיק מכרמלית לרה"ר וגם משתמש באילן, אח"כ מצאתי בתשו' שער אפרים סי' כ"ו שתמה כן, ועיין בחידושי אבן העוזר שכתב ליישב כיון דאין ב' שבותים באים כאחד דבשעה שמשתמש באילן עדיין לא הוציא לרה"ר ואח"כ כשמוציא לרה"ר שוב אינו משתמש באילן בזה מקרי חד שבות עכ"ל אאמ"ו נ"י. מזה תבין דהכא דשבות דצירוף ושבות דרחיצת חמין דלא הויין ביחד מקרי רק חד שבות.]

עוד הי' נראה להוכיח גם להתוס' דלא כשיטת המרדכי, דמ"ש המרדכי דהקילו במקדש דאין שבות במקדש לכאורה ליתא למ"ש תוס' בשבת מ"ב ד"ה גחלת וכו' וכיון דבשבת אסור וכו' כ"ש בעלמא, וכתב המהרש"א שם אע"ג דאין שבות במקדש היינו לענין איסור דשבת, אבל בשאר אסורין אין חילוק בין מקדש לגבולין עיי"ש. וא"כ ע"כ כה"ג הוי טבילה מעליא גם בגבולין. וגם א"ל דזה יצא מן הכלל כיון דהעבודה אינה כשירה אלא בכהן גדול וכפרת יוה"כ חלוי בו התירו טבילה כזאת שלא יחלוש דאם כן למאי נקט הש"ס גבי צירוף הטעם משום דאין שבות במקדש דמשמע דרק מהאי טעמא התירו ולא משום הכרח אחר, וא"כ לענין טבילת חמין דל"ש כן לסברת המהרש"א ע"כ דגם בגבולין שרי.

אמנם נראה דאין ראי' לזה לא לשיטת רש"י ולא לשיטת תוס' והיינו די"ל דבוודאי הי' הכרח גדול משום חששא דחולשא דכה"ג והוצרכו להתיר טבילת חמין כה"ג, רק לענין מלאכת צירוף הי' ראוי לאסור כיון דאפשר בתקנתא דמתני' לשפוך חמין כיון דגם ע"י עששית יש בו משום טבילת חמין חהמרדכי, וא"כ יותר ראוי להתיר דדווקא בשפיכת המין דנרוויח בזה שבות דמלאכת צירוף, ולזה קאמר לטעם או דאין שבות במקדש ומותר בלא הכרח גדול או דהוי דשא"מ דמותר במלאכת דרבנן, וא"כ אינו מוכח מידי להתיר.