שו״ת רבי עקיבא איגר – החדשות – תשובה א לגאון אחד, קטע 17

ומ"ש ידידי נ"י בסוף דבריו העולה מזה דלא מבעיא להפוסקים דס"ל דבגירשתני נוטלת כתובתה, ולזה הסכים הש"ך בספרו ג"א דבוודאי בנידון דידן נאמנית לענין מזונות אף במכחישה עכ"ד. זה אינו דהא רוב הפוסקים ס"ל דגובית כתובתה רק מטעם מדרש כתובה ולא תוספת כתובה א"כ מוכח בהיפוך דחזקה דאינה מעיזה לא אלים להוציא ממון.

ובאמת לקושטא דמלתא בער אנכי ולא אבין דעת רבותינו הקדושים ובראשם הר"ן שכתב תחלה דבגרשתני נאמנת ליטול כתובה משום מדרש כתובה, ואח"כ כתב דלפ"ז בטוענת אין לו גבורת אנשים גם כן נוטלת כתובה, ותמוה לי דבשלמא בגירשתני וכן במת בעלה שייך סברת מדרש כתובה דכיון דמאמיני' לדבריה שנתגרשה או נתארמלה ומתירין לה להנשא, וממילא הוי זמן גביית כתובה, אבל בטענת אין לו גבורת אנשים הא בלאו סברת מדרש כתובה, הא פשיטא דאחר שנתגרשה לפנינו תהיה גרושה בוודאי, אלא דטענת הבעל דבגירושין כזה ע"י הפקעתה ממנו בטענת שקר לא נתחייב לה כתובה, א"כ מה יועיל לזה מדרש כתובה. ואם נדון דאף במפקעת עצמו שלא כדין יש לה כתובה מדינא כדחזיא במורדת דלא קנסוה רק לפחות לה כתובה ועיין תוס' ר"ע אעפ"י ד"ה ועוברת ע"ד שכתב דקנסא היא, משמע דמדינא אף דמעשיה גרמו לה אית לה כתובה, [וצ"ל בנודרת היכי דהיא נתנה אצבע בין שיניה ג"כ רק משום קנסא] וא"כ י"ל דלענין זה מהני חזקה דאינה מעיזה שלא נתחזקה לעיני ב"ד לדונה כמורדת ואין קונסין אותה, א"כ בלא ספק מדרש כתובה גם כן יש לה כתובה כיון דבוודאי היא גרושה בפנינו ומותרת לעלמא וא"כ שייטי' דמדרש כתובה לא ידענו להסביר גבי השמים ביני לבינך.

תו כתב ידידי נ"י עפ"י הקדמת המהרי"ק דגם רבא דס"ל דגרשתני אינו נאמנת, מ"מ בטוענת אין לו גבורת אנשים נאמנת אפי' למ"א, דבמקום העזה וכיסופא מודה דנאמנת, א"כ ה"נ יש לומר בכה"ג נאמנת להוציא ממון, אולם אינו מוכרח, דיש לומר דסברת מהרי"ק כי היכא דחזינן דרב המנונא למד דמ"א מודה במקום חזקה דאינה מעיזה, והיינו די"ל במקצת סניף מודה המ"א למ"ר וכעין אפושי פלגותא לא מפשינן. הכא נמי הוא הדין לרבא דס"ל דעיקר דנאמנת למ"ר הוא משום כסופא דעדיף מחזקה דהעזה מ"מ מודה המ"א היכי דיש עם הכסופא גם חזקה דהעזה דנאמנת, או דאנן אמרינן כיון דלרב המנונא נאמנת משום העזה לחוד ה"נ לרבא עכ"פ הוי צירף לטעמא דכסופא, וא"כ כל זה היכי דמפורש דלחד תנא או לחד אמוראי מהימן י"ל דאידך מודה ליה בכה"ג עכ"פ, אבל לענין כתובה י"ל דלכ"ע לא מהני טעמא דאינה מעיזה וא"כ אף בצירוף כסופא י"ל דלא מהני.

אולם יש להסתייע לידידי רומפמכ"ת בדבר זה, דלכאורה יש לעיין איך למד רבא גרשתני מן טמאה אני לך למ"ר דלמא שאני התם דליכא חזקת אשת איש כנ"ל דהא עכשיו אין דנין אותה לפנויי' אלא דמכריחים אותו לגרש, ואף דבריש גיטין אמרינן לענין בפ"נ דמקרי אתחזק איסורא, אף דג"כ דנין רק אם ראוי' להתגרש בגט זה, מ"מ אחר שתתגרש שוב י"ל דחזקת אשת איש מורה דהגט לא נכתב לשמה ואינה מגורשת, משא"כ הכא דעכ"פ אחר שתתגרש בפנינו בוודאי תהי' גרושה גמורה לפנינו, [ואולי י"ל דאם באמת שקר בפיה מקרי גט מעושה שלא כדין ובטלו הגרושין ועיין] משא"כ בגרשתני דהוי חזקת אשת איש כנגדה, וצ"ל דמ"מ בטא"ל הוי גם חזקת היתר שאינה טמאה לו אך עדיין יש לעיין דלמא טא"ל מהני חזקה דלא עבידי לבזויי נפשה לסלק חזקת ההיתר ובאמת מכ"ש דחזקה דאינה מעיזה מהני אף למ"א לסלק החזקה, אבל מ"מ י"ל דבטא"ל מאחר דנסתלק חזקה דהיתר שוב נאמנת בברי כדין ע"א, ואף בדבר שבערוה היכי דליכא חזקה נסתפקו תוס' יבמות פ"ח עיי"ש, משא"כ בגרשתני דהבעל מכחישה בברי והוי עד אחד בהכחשה, ובאמת בלא"ה קשה לי למ"ש הרא"ש ספ"ק דכתובות בסוגיא דארוס וארוסתו דאם הארוס מכחישה גם ר"ג מודה דהולד פסול דהוי ברי וברי הרי דגם לענין איסור משגחי' בברי דידיה א"כ בוודאי יש לתמוה דלמא חזקה דכסופא או העזה מהני רק שלא במקום הכחשת ברי ודומה ממש לראו' מעוברת דברי וחזקה מהני, ומ"מ לא אמרינן היכי דהוי הכחשת ברי ואם כן ה"נ בגרשתני דהוי הכחשת ברי י"ל דא"נ. והוא לכאורה פליאה עצומה.

ולזה נלע"ד בהכרח קושיא זו לומר דבטא"ל איכא תרתי חזקה דהיתר ורוב שלא נטמאו, וכיון דחזקה דכסופא מהני נגד רוב וחזקה, ה"נ לכ"ש דמהני נגד חזקה וברי בגרשתני דחזקה ורוב עדיף מברי וחזקה, כמ"ש הרז"ה רפ"ב דכתובות גבי רוב נשים בתולת נישאת כיון דלר"ג במשארסתני נאנסתי מהני ברי וחזקה להוציא ממון, ה"נ מהני חזקה ורוב אף בברי וברי ע"ש. ומעתה שפיר יש לומר דבטוענת אין לו גבורת אנשים נאמנת להוציא ממון חיוב מזונות אף דלית ביה משום מדרש כתובה והיינו כיון דחזינן דבטא"ל דברי וחזקה דכסופא מהני לסלק רוב וחזקה, ה"נ באין לו גבורת אנשים נסתלק משום חזקה דכסופא הרוב וחזקה דממונא. ואי דהוי תלתא להבעל חזקה דממונא ורוב וברי, הא מ"מ כיון דיש לה ג"כ חזקה דהעזה וכל חד וחד לחודיה יכול לסלק רוב וחזקה ממילא במכ"ש דתרווייהו בהדדי יכולים לסלק רוב וחזקה וברי ודוק.

ומ"ש ידידי נ"י בסוף דבריו די"ל דאף אם שקר בפיה ומפקעת עצמה שלא כדין מ"מ מדינא יש לה מזונות עד הגרושין, אלא דבמורדת קנסוה רבנן, ומש"ה עכ"פ אלים להב"ד טענתה ע"י חזקה דהעזה דאינה מעיזה לאמתלא טובה שלא לשווייה כמורדת ושלא לקנסה, וממילא יש לה מזונות, מסתברים דבריו אולם מ"ש ידידי נ"י עוד דנאמנת במגו דאי"כ דאז לא הי' מכחישה בברי ואף דלמ"א אינה נאמנת, מ"מ לענין מזונות כמ"ש הרמב"ם דאין דנין אותה למורדת. זה אינו דדווקא לעשותה כמורדת לפחתה מכתובתה לא משווינן לה, אבל מ"מ לית לה מזונות ג"כ מחששא דעיניה נתנה באחר דאם נתחייב לבעל לזונה תעגן אותו כי יודעת שיהיה קשה לו לזונה ויצטרך לגרשי' ולנקטי' בכובסא. ובזה מיושב מה דקשה לכאורה הא בנטולה אני מן היהודים למ"ר בוודאי אינה יכולה לכופו לגרש דהא ליכא טענה דבעי חוטרא לידה דהא אסורא וקיימא לכ"ע, וכיון שכן איך שייך עיניה נתנה באחר כמ"ש התוס' בסוגיא דמאיס עלי, ולפי הנ"ל ניחא דאם נאמינה דתשמיש קשה עליה יצטרך לזונה ושפיר שייך עיניה נתנה באחר וכנ"ל.

ואזכיר לרופ"מ נ"י מה דקשה לי בההי' עניינא בסוגיא דנדרים פ"ב ע"א וא"א עינוי נפש ואמאי תהי' נטולה מן היהודים, הא באמת מעיקר הדין למ"ר אנן דנין דתשמיש קשה אלא דמ"א התקינו דלגבי בעל חיישינן דעיניה נתנה באחר אבל איך נוכל לעשות זה לעינוי נפש, הא לגבי אחרים אוקמי אדינא ואמרינן דאמרת כן בשביל שהתשמיש קשה לה וכיון דתשמיש קשה לה פשיטא דלא הוי עינוי נפש וצע"ג. והתוס' יו"ט נזהר בזה וכתב דלמ"א לא אמרינן דהתשמיש קשה לה אלא דעושית כן להקל עצמה על בעלה, אבל עדיין לא נח דעתי בזה, אף דחיישינן דזה דלא נכוף לבעלה לגרש, היינו הכל לגבי בעלה, אבל לגבי אחרים חיישינן שמא באמת קשה להם.

גם יש לעיין במ"ש התויו"ט סוף נדרים בקושייתו דאמאי אסורה לאחרים בנטולה אני מן היהודים הא אין אחע"א, ותירץ דהוי איסור מוסיף, דמגו דמיסתרא על בעלה מיסתרא ג"כ על אחרים ע"ש. ותמה מזה על תוס' דנקטו זה רק לכולל, ותמהו דהא כולי פרקי ר"י, ור"י לית ליה כולל ודבריו תמוהים דהא נטולה אני ע"כ מיירי באומרת תשמיש שלעולם עלי קונס, דאל"כ הא משעבד לבעלה ואינו חל, וע"כ דאסרה עליה תשמיש וא"כ לא מקרי היא חתיכת האיסור לדון בה דין מוסיף. ואולי יש לומר דמיירי באוסרת תשמישה על כל העולם, והא דחל על בעלה, היינו כיון דאנו דנין דהתשמיש קשה לה תו לא משעבדה ליה, ואף דלמ"א אמרינן דעיניה נתנה באחר ובערמה אומרת כן היינו דחיישינן להכי אבל לא לדונו כוודאי להקל שלא תצרך הפרה, ואולם התויו"ט מדויל ידים למש"ל בשמו דהא דתשמיש הוי עינוי נפש משום דלמ"א אמרינן דאין התשמיש קשה לה, א"כ ליתא לדברינו דבאסרה תשמישה על העולם לא לבעי הפרה דהא משועבדת ליה כיון דדיינינין לוודאי דתשמיש קשה לה, אע"כ באסרה תשמיש עולם עליה וא"כ לא הוי מוסיף ודוק.

ואולם באמת לא ידענא התחלה לקושית התוס' יו"ט הא בכל מקום דאין אחע"א קיי"ל דהאיסור מתלי תלי וקאי, וכשיפקע איסור הראשון חל השני, והכי נמי אחר שנתגרשה ופקע איסור אשת איש חל איסור הנדר ופשוט.-- אחר זמן רב בא לידי ספר שער המלך ומצאתי שהערה ממש זה פי"ז מהלכות א"ב עיי"ש. [א"א ב"ה ראיתי בס' שער המלך שתירץ דבשבועות ונדרים כיון דאינו יכול לחול בשעה שיצא מפיו תו לא חייל ולא אמרינן ביה מתלי תלי וקאי, וכבר עמד בזה א"א הרב נ"י במכתבו בגליון ש"ך סימן רל"ח ע"ש.] תשובה נב עוד לו.

וע"ד ספיקתו דמר במה דפסקינן בש"ע אה"ע סי' צ"ט בהג"ה דא"י לסלקה מבגדים במעות אלא היא נוטלת בשויין, אם נימא כן גם בתכשיטין כלי כסף וכלי זהב דיש לדייק מלישנא דהריב"ש שכתב דבזה לכ"ע שמין בגרושה, דמלישנא דשמין משמע דאינו יכול לסלקה מהם, וכדדייק כן הח"מ סק"ד ממשמעות לישנא דהטור לענין בגדי שבת ויום טוב עכ"ד.

מסתברא דיכולים לסלקה מהם דהריטב"א דייק לה להך דינא דא"י לסלקה מבגדים מלישנא דהש"ס דקאמר בגדי אלמנה שמין וכו' דמלישנא דשמין משמע שהיא מחזקת אותם וא"כ אין לך בו אלא חדושו, דהיינו בגדי חול להרמב"ם, וכמו כן להרא"ש והטור דס"ל דגם בבגדי שבת בגרושה אין שמין, דגם בהם אמרינן כי אקני לה אדעתי' למוקי' קמי', הרי דסוגיא דבגדי אלמנה מיירי בבגדי שבת, אם כן ממילא מלישנא דשמין משמע דגם בבגדי שבת שמין ומחזקת אותם, וזהו כוונת הח"מ במה דכתב וכן הוא משמעות לשון הטור, היינו כיון דהטור כתב ל"ש בגדי חול ל"ש בגדי שבת, משמע דחד דינא אית להו דסוגיין מיירי בכל בגדים, וא"כ ממילא דיוקו של הריטב"א הנ"ל שייך גם כן אבגדי שבת דמיניה מיירי הסוגיא לדעת הטור, אבל להרמב"ם באמת בבגדי שבת מסלקין לה מהם, כיון דהסוגיין לא מיירי מזה, ועיין בספר כתובה להגאון פפד"מ נ"י שנקט ליסוד פשוט דלס"ד דמקשן דפריך לרב מההיא דאין להקדש בכסות אשתו, ע"כ דס"ל להמקשן דמסלקין אותה, דאל"כ לא פריך מידי דמש"ה אין להקדש בהם כיון דהם קנויים לה ויכולה ליתן דמיהם ע"ש. הרי דס"ל דהיכי דיכולה ליתן דמיהם אין ההקדש חל, אם כן להרמב"ם דמשמע דבכסות אשתו חל ההקדש בבגדי שבת כמו דס"ל להרמב"ם דבע"ח גובה מהם, וכדמשמע להדיא מלישנא דהרב המגיד פ"א מהלכות מלוה במ"ש וראיתי מי שכתב וכו' ואם הקדשו והעריך וכו' משמע להדיא דלהרמב"ם יש להקדש בבגדי שבת אם כן מוכח דמסלקי לה מהם, דאל"כ איך חל ההקדש, ואף דיש לפקפק על דברי הגאון נ"י די"ל דאין קנוים לה אלא אם כן תתן דמיהם וכל זה שאינה ניתנת דמיהם, צריכה להחזירם אם כן עדיין מקרי על כל פנים לענין זה נכסי הבעל דקנויים לו לדמיהם דויש לו זכות בהם לדמיהם ואם כן חל ההקדיש כמו במקדיש שור לדמיו (וה"ה חביבי המל"ח הבח' החתן החריף ושנין כ"ה אברהם משה נ"י רצה לדון דיש להבעל בהם קנין שיעבוד על דמיהם, ולא גרע מקנין שעבוד' במשכון וחל ההקדש), אך מ"מ לענ"ד דברי הגאון נ"י נכונים דאף דחל ההקדש עליהם היינו במקדישם במפורש, אבל במקדיש נכסיו סתם אין זה בכלל נכסיו כיון שאין הגוף שלו רק לדמיו עיין בר"ן ר"פ השותפין שנדרו, עכ"פ דעת הגאון נ"י בהחלט דזה תליא בזה דהיכא דיכולה ליתן דמיהם בוודאי לא חל ההקדש, א"כ בהכרח דלהרמב"ם בבגדי שבת מסלקים להם מהם, ואף דהמחבר פוסק ג"כ כהרמב"ם דבגרושה שמין לה בגדי שבת, ורמ"א מדשתק אודויי אודי ליה ואעפ"כ פסק דאינו יכול לסלקה מבגדים, ומשמע להדיא דקאי גם אבגדי שבת וכמ"ש הח"מ ג"כ נלע"ד דדעת הרמ"א דהוי ספיקא דדינא ומשום הכי בבגדי שבת שמין בגרושה דהיתומים הוי מוחזקי' בכתובה ומספק מנכין לה, ובלא"ה צ"ל כן, דהרי הרמ"א בחוה"מ סי' צ"ט כתב ויש חולקים והיינו דבעל חוב אינו נוטל בבגדי שבת, וא"כ אמאי סתם הכא כדעת המחבר דבגרושה שמין אותם, אע"כ דמספק הח"מ דשמין לה, ובאמת אם שווין יותר מהכתובה המותר היא שלה דמספק אין מוציאין ממנה, ודברי הב"ש סק"ד ע"כ היינו רק באלמנה, וכיון שכן שפיר כתב הרמ"א דאינו יכול לסלקה מבגדים אפילו מבגדי שבת, דלענין זה היא מוחזקת ויכולה לומר ק"ל כהרא"ש והטור דגם בבגדי שבת אין מסלקין אותה, אבל להרמב"ם באמת מסלקין לה מבגדי שבת, וא"כ ממילא הו"ה מתכשיטי כסף וזהב להטור והרא"ש, דתכשיטי כסף וזהב להטור והרא"ש הוי כמו בגדי שבת להרמב"ם כנלע"ד.

תו נסתפק מעכ"ת נ"י להרי"ף דס"ל דבגרושה אין שמין, מ"מ י"ל דלאחר מיתתה או מיתתו מחזרת אותם, כיון דהשתא בלא"ה היא מופקעת ממנו בידי שמים, הוא באמת ספק עצום, וקצת נ"ל ראיה לזה ממ"ש הר"ן בשם הגאונים במתנת קרקע הוי שלה לגמרי ואין שמין לה אלמניתה, מההיא דאמרינן לחד מ"ד דבנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות, וא"א דכשתתאלמן או תתגרש צריכה להחזיר למאי הלכתא קנתה לה עיי"ש, וזהו הלכה פסוקה מבלי חולק. ולכאורה יקשה הא לשיטת הרי"ף אזדא לראי' זו דהא י"ל דנ"מ דקנתה לענין הגרושין (בשלמא הא וודאי לא קשה דלהריטב"א נ"מ דיכולה ליתן הדמים, דזה אינו דדווקא בבגדים שייך דאין דעתו שיפשיטוה ערומה, אבל בקרקע אם נימא דלא קנתה לגמרי צריכה להחזיר גוף הקרקע), א"ו מוכח דגם להרי"ף בגרושה אחר שמת הוא או היא חוזרים הבגדים, וא"כ שפיר מוכח דגם להרי"ף דלענין מאי קנתה הא גם אחר הגרושין אין יכולה לכלות הקרקע או למכרה כיון דעומד לחזור בוודאי או לכשימות או לכשתמות, ואי משום אכילת פירות לאחר הגרושין זהו אינו במשמע דלישנא דקנתה והבעל אוכל פירות משמע דקנתה לא מיירי מאכילת פירות רק מקנין הגוף דקנתה והבעל אוכל פירות, גם אפשר דזה לא מסתבר לדון דנתן לה מתנה אכילת פירות לאחר גרושין דמה"ת נימא דיתן לה ענין זכיות דווקא לשעה דתיפוק מיניה, אע"כ דבמתנת קרקע אקני לה לגמרי והוי כמתנה גמורה מעכשיו, והוי ממש כמו קרקע שלה אלא שההבעל אוכל פירות מדין נכסי מלוג, ולאחר הגירושין ממילא גם הפירות שלה וא"כ גם להרי"ף אתי' שפיר ראיית הר"ן אך מ"מ אין כדאי להוציא מתוך זה הכרעה לדין וצ"ע לדינא: תשובה נג עוד לו.

ואשר כתב ידידי הרב נ"י בש"ע יו"ד סי' ק"ה, הנה אעתיק לו מה דכתבתי כבר על הש"ך יו"ד סי' הנ"ל סקח"י, וזה לשונו שם, מה דהעלה הש"ך דחתיכה שנמלחה והודחה כדינה שבלעה דם ממקום אחר אינו אוסר חתיכות אחרות במליחה וצליי' דאין דבר בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, אבל חתיכה שלא נמלחה ויש בו דם של עצמו פשוט הוא בש"ס ופוסקים דאוסר במליחה וצליי' עכ"ד הש"ך. נראה פשוט דהחילוק דבחתיכה שלא נמלחה כיון דטבע המלח להוציא דם של עצמו ממילא חוזר ונבלע באחרות, משא"כ בנמלחה והודחה ובלע דם ממקום אחר דאין המלח מוציא דם ממקום אחר משום הכי אינו אוסר לאחירות, וכן ראיתי שכתב הפמ"ג. אולם לכאורה קשה הא דעת המחבר לעיל סימן ע' להלכה דבדיעבד אם נתן חתיכה שנמלחה והודח כדינה אצל חתיכה המליחה להוציא מדמה דיש תקנה למליח גם חתיכה זו דהמלח מוציא גם דם שממקום אחר אלא דהרמ"א כתב להחמיר דאינו יוצא במליחה, אלא בגררא דאיידי דפליט דם דידיה והיינו רק לחומרא, אבל בנדון הש"ך ניזול בתר אפכא להחמיר, דאלי טבע המלח להפליט דם ממ"א, וממילא נבלע בחתיכות אחירות, ודוחק לומר דכוונת הש"ך דהחתיכות אחירות מותרת בדרך ממ"נ, דלדעת המחבר הנ"ל המלח מוציא גם מהחתיכות אחרות הדם שנבלע בהם, ולדעת הרמ"א הנ"ל לא יצא הדם מהחתיכה הראשונה, ומ"מ לולי הסברא דאין דבר הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה לא הי' אפשר להתירו ממ"נ, דאף לדעת הרמ"א דאין לו תקנה במליחה היינו דדם שממקום אחר דינו כבליעת ציר טריפה וכדומה, ואף דפליט ע"י מליחה מ"מ לאו וודאי הוא דיוצא הכל במליחה, וא"כ הי' החתיכות אחירות אסורות משא"כ למאי דקיי"ל דאין בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה, בזה דן הש"ך ממ"נ דלדעת הרמ"א דם שממ"א דומה ממש לבליעת שאר דבר כחוש דאינו יוצא כלל ביבש, וכל זה דוחק, דא"כ יהיו דברי הש"ך רק אם חתיכות אחירות הם בשר חי שיצאו מידי דמם משא"כ בירק וכדומה, וגם אם הם חתיכות בשר נצטרך למלחם ולהשהותם כשיעור מליחה. וכ"ז אינו במשמע מסתימת דברי הש"ך, וגם דוחק לומר דמיירי בבלע דם בעין ממקום אחר, דקיי"ל לעיל סי' ע' דאין לו תקנה במליחה, וס"ל להש"ך דאף להקל אמרינן דאינו יוצא כלל על ידי מליחה, דא"כ הו"ל להש"ך למיפלג ולמתני בדידיה דאם בלע דם פליטה דאסור.

ולזה נ"ל דהעיקר דס"ל להש"ך, כיון דדם שמלחו מדרבנן סמכינן לקולא להקל לעיקר כדעת הפוסקים דמלח אינו מפליט דם שממקום אחר, ומ"מ בעיקר דינו של הש"ך לא נ"ל להלכה כיון דדעת רוב האחרונים דלא אמרינן דעל ידי הדחה נסתמו נקבי הפליטה ויש לו תקנה במליחה דאיידי דיפליט ציר דידיה, א"כ ממילא מכ"ש דאמרינן כן להחמיר דיוצא מחתיכה איידי דפליט ציר דידיה ונאסרו האחרות, ואולם בשהה במלחו כ"ד שעות והודח דפלט כל צירו בזה יש לקיים דינא דהש"ך ומטעמא דאמרן.

ויצא לנו מזה לדינא אם חתיכה שנמלחה והודחה שבלע דם פליטה מהחתיכה טריפה כחושה, בזה חתיכה זו חוזר ואוסר אחירות במליחה וצלייה דבזה הוי ספק דאורייתא. וחיישינן לדעת הפוסקים דמלח מוציא דם שממקום אחר ומוציא ונבלע באחרות, ואולם אם החתיכות אחרות הוא בשר טפל, אף דכבר נמלחו והודחו, מ"מ יש להם תקנה במליחה בדרך ממנ"פ דאף בבלע דם טריפה אין לו תקנה משום דלחלוחית וציר טריפה אין היתר במליחה, מ"מ הכא הציר טריפה אינו יוצא מחתיכה הראשונה דדבר בלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה ביבש ואינו יוצא רק הדם טריפה שנבלע בחתיכה ראשונה, ונבלע באחרות, אם כן ממילא יש תקנה לאחרות על ידי מליחה, ואף דיש לגמגם בזה ולומר דחתיכה ראשונה נעשה נבילה, והחתיכות האחרות בלעו גם ציר של חתיכה הראשונה דנעשה נבילה, ול"ש בזה אין הנאסר דהא גם האיסור הלך עמו דהיינו דם הטריפה שיצא ממנו. וממילא אין תקנה במליחה להאחרות דהא בלעו גם ציר של חתיכה ראשנה שנעשה נבילה מ"מ י"ל כיון דע"י מליחה יוצא כל הדם מהחתיכות אחירות ונשאר בתוכם רק הציר של החתיכה ראשנה הוי כידוע שנפרד האיסור, וממילא חזר להתירו, כפי הסכמת האחרונים בחתיכת בב"ח דאינו אוסר להאחירות, כיון דהחלב אינו יוצא עמו, וביותר כיון דקיי"ל חנ"נ הוא רק דרבנן, ובפרט במליחה דעת הש"ך כ"ה להקל בהפסד מרובה דלא אמרינן נ"נ, אם כן ממילא יש לסמוך על דעת הרמ"א דמלח אינו מפליט דם שממקום אחר כענין מה שכתבנו, דהש"ך סומך על זה לענין דם שמלחו ה"נ יש לסמוך לענין חומרות חענ"נ.