שו״ת רבי עקיבא איגר – החדשות – תשובה א לגאון אחד, קטע 14

ואם אמנם לא נופל ממני מך ערכי, ומי אנכי לשום ראשי בין האריות האלו אשר מקולם אחת, אכן למלאות רצון ידידי רמכ"ת אשר ברוב ענוותנותו חקר לשמוע דעתי הקלושה לזה אען ואומר. הנה בפשטא דמלתא בוודאי הדין שוה ומשפט אחד לכולם דכמו אם יהי' החתן מרוויח ע"י עצמו או בעסקא ע"י אחרים הריווח שלו כאשר הסכימו הרבנים הנ"ל, וכאשר גם לעיני העוורות הי' הדבר זה לפשיטות גמור דאף אם נדון דלמפרע המעות שביד החתן הי' רק בפקדון. הא גם בפקדון אפילו היכי דאין לו רשות להשתמש בהם, פסקינן בש"ע סימן רצ"ב בהג"ה דאין צריך ליתן הריווח. לבעל המעות, אא"כ גילה דעתו דמתעסק לטובת הבעלים עיי"ש, וק"ו בנ"ד דהי' לו רשות להשתמש בהם וכהלואה ממש דמי, וכ"כ בפשיטות בשו"ת הר"ם אלשיך סימן ל"ג. ואולם מ"ש שם דל"א הדרי ארעא והדרא פירי אלא במאי דמעיקרא הי' בטעות כמו שקונה באסמכתא או דנמצא מום במקח, אבל בכה"ג דמדעת שניהם קיבל המעות אלא שאחר כך נולד ביטול השידוכין וודאי דפירי דשמעון הוא עכ"ל, הוא תמוה לענ"ד דבלאו הכי לא אמרינן הדרא ארעא והדרא פירי אלא במקרקע אבל לא בהרוויח במעות, אם כן ה"ה בנ"ד שהרוויח ע"י ראובן עצמו מ"מ כבר זכה החתן בהרווח שלו. ומה דטוען הרב מוהר"מ נ"י לדון באומדנא, זה אינו דהרי הדבר ברור במלוה שבא לפרוע ללוה לא נכנסו המעות לרשות הלוה, אלא אם כן עושה בהם קנין, דכל כמה דלא זכה בקנין אינם שלו וגדולה מזו כתב בשיטה מקובצת בב"מ ע"א ע"ב שכתב בשם הרשב"א דלוה שאמר למלוה גוי הניחם עג"ק והפטר דלאחר שהניחם עג"ק יכול אחר לזכות בהם מדין הפקר, דהמלוה סילק ידו מהם, וזה לא זכה בהם ע"ש. [ובזה אמרתי בחידושי לגיטין דף ע"ח ע"ב ר"י אמר קרוב לה שנינו אפילו ק' אמה וכו' ה"ד מחצה על מחצה, וכו' ולכאורה יש לדקדק דדלמא גם לר"י מפרשינן במחצה ע"מ בב' כיתי עדים עסקינן דאחת אומרת קרוב לו, וא"א קרוב לה כדמפרשינן מעיקרא לענין ד' אמות, ואמרתי בהקדם דברי תוס' שם ד"ה מע"מ הכא לא שייך לומר וכו' ויעויין במהרש"א שם וביאור דבריו דלאוקימתא דרבה ור"י אף אם נפרש דאמר זרק לי בתורת גיטין, מ"מ יקשה דהממע"ה דאף דהגיטין יהי' הדין דהיא ספק מגורשת מ"מ כיון דאלו באמת הי' קרוב למלוה הי' נפטר מחובו ואנן לא ידענא היכן הי' ממילא יהי' הדין דהמוציא מחבירו עליו הראיה דבשלמא לפי האוקימתא דמע"מ היינו ב' יכולים לשמרו, בזה שפיר דבאותו מקום דהדין בגירושין דהיא מגורשת וא"מ ולא דהוי ספק אלא דכך הוא מעיקר הדין כיון דשניהם יכולים לשומרו יד שניהם שום בו והיא קצת מגורשת, גם בחוב הדין דיחלוקו ולא מטעם ספק אלא דכך קיבל עליו במה דאמר זרוק לי חובי בתורת גיטין אם יזרוק במקום ששניהם יכולים לשמרו שיהי' חצי פרוע, משא"כ אם בב' כיתי עדים עסקינן המוציא מחבירו עליו הראיה, ולזה בא כ"כ חזקת מר"ק, וכמ"ש בחידושי הרשב"א גיטין ס"ג ע"ב ד"ה אמר ר' אבא עיי"ש, ומה דלא ניחא לתוספות לומר כן גם לאוקימתא דקרוב לה אפילו ק' אמה דהא דיחלוקו היינו לענין שבא לחזור לזכות במעותיו, היינו דלכאורה אף בוודאי קרוב למלוה יכול לזכות בו דבמה זוכה המלוה דהא לא זרק לתוך ד' אמות שלו, ומה דאמר זרוק לי חובי בתורת גיטין זהו אינו מועיל שיקנה המלוה דאף שאומר הלוה שרוצה להקניתו בזה מ"מ לא זכה בלא קנין כראוי אלא דמהני רק לפטור הלוה ע"י דיבורו דהמלוה דמחילה א"צ קנין וא"כ ע"כ דיחלוקו, היינו לענין חיוב אחריות בנאבד משום הכי הוכרחו לתרץ דהטעם דאין כאן ספק אלא דמעיקר הדין כך הוא וכנ"ל, כנלע"ד ביאור כוונת המהרש"א, ולפ"ז ניחא דלר"י דמפרש ק' אמה וע"כ מתני' דיחלוקו ולא מיירי לענין חזרה אלא לענין חיוב אחריות ולזה פריך היכי דמי מע"מ דהא א"א לפרש דמיירי ב"ב כיתי עדים דא"כ יקשה אמאי מוציאים החצי מספק, ולזה משני דמיירי בב' יכולים לשמרו דברה"ג לא משום ספק.]

ומעתה נ"ל דלא שייך אומדנא, דאלו ידע הי' מקבלם לחזרה דמעות דידיה, דדווקא היכי דבא להקנות דבר לחבירו אמרינן דאומדין דעתיה דאדעתיה דהכי לא אקני ליה, אבל בנדון דידן הוא בהיפוך דכל כמה דאינו מתכוין לזכות בתורת חזרה הוי ברשות החתן דאף דמעיקרא לא נתן המעות להחתן אדעתי' דהכי, מ"מ מיד שהוציאם דלא הדרא בעיני נעשו מעותיו של החתן ממש, ואם כן כיון דראובן לא נתכוין לחזרה, ממילא נתקיים המעות ברשות החתן לפלגא פקדון. ממילא הסחורה שקנה ראובן ולא נתכוין לזכות בעצמו נקנה החצי לשמעון וממילא הריווח שלו, וכיון דמלתא דממילא הוא ואין צריך להקנאתו ל"ש ביה אומדנא, דמכח אומדנא לא נעשה דבר חדש לומר דהוי כזכה בהם, וחילוק כזה באומדנא מצאתי בעז"ה בשו"ת מעיל צדקה סימן נ"ג, ואף דהרב מוהר"ם נ"י הנ"ל כפל ושלש דלא נשתעבד זה להתעסק לטובת החתן אדעת' דהכי שתמות בתו, ירצה דעתו דהוי כמו התחייבות להתעסק בעבורו, ולענ"ד אינו דמה צריך התחייבות בזה דכל שלא זכה בהם ונתקיימו המעות ברשות החתן בפלגא דפקדון ממילא נקנה לו הסחורה חציו, ודי לנו לדון מכח האומדנא שישימו ב"ד שכר טרחתו כמו שליח דעלמא שמקבל עליו שלא יהא נאמן להפסד בשבועה, דמה שימחול על טרחונו זהו לא אדעתי' שתמות בתו. אבל לדון דכל הפירות הוא לראובן, זהו לא מסתבר לע"ד, ואם נימא דדעת הרב נ"י דעוקר השליחות מעיקרא ולא זכה בהם בסחורה ע"ד החתן דאמדינן דעתי' דאדעתא דהכי שתמות בתו לא נעשה שליח. גם זה אינו דלא מבעי במה שדעת הרב נ"י דאף בבאו כבר הרווחים ליד החתן דצריך להחזיר דבזה אף אם נדון דבטל השליחות מעיקרא, הא מ"מ גם הוא לא נתכוין לזכות לעצמו והי' הפקר, וזכה החתן בהם כשבאו לידו מדין הפקר, אלא אף בנ"ד דלא בא ליד החתן מ"מ א"א לדון כן דלענ"ד אין צורך בזה לשם שליחות למה דקיי"ל כר"י בב"ק דף ק"ב ע"ב ולא קיימ"ל כחוכא דבני מערבא דמי הודיעו לבעל החיטים וכו' והיינו כאתקפתא דרב ושמואל א"ה חיטין וחיטין נמי וכו' והיינו כפירש הרשב"א שם דחיטין בלא שליחות זכה הבעל המעות, ואם כן הכי נמי בנ"ד דכיון דראבן המקבל לא נתכוין לזכות בהם נעשים בידו חציו בפקדון מהנותן והסחורה שנקנה בהם חציו להנותן, וממילא הריווח שלו אלא דנתפשרו שיחזור המקבל ויזכה בריווח בעד דבר ידוע, וא"כ ל"ש בזה אומדנא כיון דלא בעי הקנאה בזה.

ועוד אני אומר מעיקרא דדינא דמ"ש הרב מוהר"ם נ"י דראובן לא מסר בהלואה להחתן אלא על דעת שתכניס לחופה, וכיון דנתבטל אגלאי מלתא דבטל הלוואה ומעות דידיה נינהו ועומד לחזרה, לענ"ד אינו דהא אף אם הי' ידוע לראובן שתמות מ"מ לא היה לא שום זכות להוציא משמעון בלתי בירור להב"ד שתמות וא"כ מיד שנתנם לו להשתמש וידע שלא יוכל להחזיר ממנו עד שעה שיתברר ביטול השידוך, א"כ גם זה בכלל הלואה שמלוה לו מעות אלו ונותן לו רשות להשתמש עד שעה שיתברר ביטול הקישור, והאומדנא הוא רק שלא נתנם לו לחלוטין אלא ע"ד שתנשא בתו אבל מ"מ פשיטא דלא תעקר שם הלואה דהא ידע דבשום פעם לא יחזירם לו עד שיתברר הטעות, והריווח שיעלה בנתים יהי' לראובן. א"כ גמר והלוה לו עד שעת הזמן ההיא, ואם כן באותו שעה שחזר החתן ומסרם לראובן הי' כמו תוך זמנו והזכות כולו להחתן כמעות דידיה ממש, ולא שייך לומר אדעתא דהכי לא נשתעבד ראובן להתעסק בשבילו, דהא באמת הי' המעות החתן כמו הלואה בתוך זמנו, גם בעיקר אומדנא זו יש לפקפק הרבה דהא עכ"פ לא הי' אפשר לראובן לתבוע המעות מהחתן בעת ההיא, והי' הרשות ביד החתן לעשות בהם כחפצו אם כן נהנה ראובן במה דנתן לו החתן המעות וחציו בהלואה, אם כן יש לומר דגמר ושעבד נפשו להתעסק לטובתו אף אלו הי' יודע שתמות בתו, דהא מ"מ מקבל טובה ממנו במה שנותן לו המעות בזמן שא"א לו לכופו וא"א לו לברר, וגם כיון דהחתן לא בוודאי נתנם לו בתורת ספק זה דיהי' העסק מתלי תלי דמה לו בזה הא יכול לעשות בהם כחפצו מבלי מוחה, ואם כן אלו התנה החתן בפירוש שישתעבד עצמו בכל אופן אם תמות הי' ראובן עושה כן דהרי הוא כבוש תחת יד החתן מבלי מוחה לעשות כחפצו, וא"כ לא שייך בזה אומדנא, ודמי לסברת תוס' כתובות מ"ו ד"ה שלא כתב וכו' עיי"ש, ועיין במ"ל פ"ו מהלכות זכייה ומתנה, ואף דלענין תוס' כתובה פסקינן כראב"ע דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה, היינו דהוי אומדנא גדולה דלא היה מכניס עצמו לספק וגם היא לא הי' מונעת מלהכניס לה לספק, דמה ריעותא יש לה בזה. משא"כ בנ"ד הוא בהיפוך דהחתן בוודאי לא הי' מכניס א"ע לספק כיון דהמעות בידו ויכול להתעסק בהם כחפצו עם אחרים, וראובן המקבל לא מגרע כחו דמה לו אם החתן נותן עסקיו לאחרים והוא מקבל עסק מאחרים או שמקבל מהחתן עצמו, בוודאי אלו התנו כן הי' מכניס לספק א"כ תו ליכא אומדנא, ואף דיש לחלק קצת, מ"מ לענ"ד די בראשונות מב' טעמים שזכרנו הא' דל"ש אומדנא כיון דל"ב הקנאה ומהאי טעמא הי' הדין אף במחוייב גמור כגון שהזיק לחבירו, וזה לא ידע והמזיק מסר. מעות לניזק בתורת עסקא דהדין דזכה בריווח, דאף דאלו הי' יודע שהזיק לו הי' מקבל זה בתורת פרעון מ"מ לא שייך אומדנא דכ"כ דלא נתכוין לזכות בתורת פרעון מעות חבירו הוא ומדינא זכה ברווח כנ"ל. הב' דהמעות ביד החתן מקרי הלואה לזמן עד שעה שיתברר דבטל השידוך, דהא ידוע דבשום פעם לא יוכל להחזיר מקודם הוי כהלוה לו עד זמן ההוא ולא הי' חיוב פרעון באותו שעה שמסר לראובן והוי מעותיו של חתן ממש כנלע"ד. תשובה מח בענין הנ"ל לאחי הרב המאור הגאון מו"ה בונם נ"י אב"ד ק"ק ראגזני.

מה שרצה אחי נ"י לפקפק על מה שהוסכם אצל הגאון מוהר"ם נ"י הנ"ל ואצל דעתי הקלושה דמה שהרוויח החתן בוודאי אין צריך להחזיר, ואתה באת לספק די"ל דהוי אומדנא דנתנו ליד החתן לעסוק בשליחתו ולהעלות פירות בשליחתו בכדי שיהי' בשעת נשיאון נדן מרובה ואלו נאנס מיד החתן אם מתה הכלה לא הי' הב"ד יכולים להוציא מידו הוי רק כפקדון אצלו ע"כ דבריך. לא נראה לענ"ד דמה אומדנא היא זו, די"ל דכיון דהתחייב עצמו לתת לו סך נדן, מקדים לו הפרעון ובשביל זה נוטל החתן בפחות, כי נחשב בעיניו לטובה שמקדים לו מעותיו וכעין מרבין על השכר אבל מ"מ הוי סילוק ופרעון גמור והאחריות על החתן וגם הרי לא התנה עמו לכמה יעלו פירות ושיצטרך לעשות כתובה לבתו לפי שיעלה הסך בעת ההיא הרי דאינו מחשיב לו הפירות לסך הנדן וגם אם יאנסו ביד החתן קודם נשואין לא יהי' לו עוד תביעה לומר אני הייתי שלוחך וברשותך נאנסו ותן לי מחדש סך נדן, א"ו דזאת הנתינה הי' סילוק ופרעון אלא שהקדים לו מעותיו, זולת אפשר אם בתחילה הקפיד החתן על סך מסוי' יותר מזה ואבי הכלה העריך לו החשבון ע"י שיסלק לו עתה כך וכך ויעלה פירות כך וכך עד הנשואין וגם נתחייב לעשות כתובה כסך ההוא ע"י צירוף הפירות לקרן בזה יש לדון כדבריך. וגם זה צ"ע לדינא.

ומ"ש אחי נ"י בכוונת הש"ע בהג"ה סימן רצ"ב דבאומר לו הוצאת בעסק וכו' ומקורו במרדכי פ' הגוזל קמא דהטעם דהא דמבטל כיסו לא הוי כריבית אף שלוקח חייב באונסין משום דהמפקיד לא ניחא ליה בהמתנת מעות וטוען שנפסד מה שהי' מרוויח ואמרינן אלו תבעו שיקבל עליו אחריות הי' מקבל עליו, משא"כ כשלא רצה לקבל הוי בכלל ריבית, כיון דאם הי' מתעסק בעצמו אולי הי' מפסיד עכ"ד. לא נראה לי כלל דעיקר טעם דמבטל כיסו לא הוי ריבית זהו באמת כדבריך, כיון דלא ניחא לי' בהמתנת מעות אבל לא תליא באם הי' אפשר שמפסיד דאף אם בוודאי הי' מפסיד והי' רוצה להשליחו לים לית כאן דררא דריבית, דהתורה לא אסרה ריבית רק אם ברצונו ובהיתר יניח מעותיו בידו, בזה אינו רשאי לוקח שכר מעותיו, אבל אם צועק ככרוכיא ואינו רוצה כלל שיהי' מעותיו בידו לא שייך כלל שכר המתנת מעות דהוי רק כגוזל לחבירו דפשיטא שיכול ליתן לו יותר מדמי הגזילה אלא דבלא טענה דרוצה להרוויח בעצמו אף דלא הי' חשש ריבית, מ"מ במה נתחייב זה לשלם לו, משום הכי צריך לבוא בטענה שרוצה להרוויח והוי זה כגורם היזק ומדין מזיק, ואם נידון דאין ההיזק ברור דשמא הי' מפסיד, אם כן אף בלא אמר לו שיקבל עליו אחריות העסק יהא פטור דמה בכך שיאמר זה הייתי רוצה לקבל אחריות, סוף סוף לא הוי ברי הזיקא, דאם הי' מחזיר לו מעותיו והי' עוסק בעצמו שמא הי' נפסד, ומה שכתב דמבטל כיסו הוא רק כעין קנס ובענין זה לא קנסו אם אמר לו שיקבל עליו אחריות העסק גם זה רחוק ודחוק. ומה

דנ"ל בכוונת המרדכי כך הוא, למה דמבואר דעת הרמב"ם פ"ז מהלכות מכירה הי"ב בשליח שקנה עצמו במעות המשלח, אעפ"י שזקפן עליו במלוה המקח של משלח, ולמד זה מדברי הירושלמי פ' א"נ שהובא במרדכי שם הנותן מעות לחבירו ליקח לו פירות למחצית שכר ואמר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומות, ואם ידוע שלקח הר"ז מוציא ממנו, וכמבואר בהה"מ שם הלכה יו"ד, אך כל זה בלא שינה משליחתו, אבל בשינה הוא לעצמו כמבואר בסוגיא דבב"ק פ"ט גבי ליקח לו חטין ולקח שעורין דלר"מ דהוי גזלן הותירו לעצמו וה"נ לדידן אם זקפן עליו במלוה ולקחם לעצמו, וכמ"ש להדיא הסמ"ע סימן קפ"ג סק"ו, וע"כ הסברא דמטעם לבטל כיסו לחוד אין צריך לשלם, דהרי בוודאי אם היו המעות בטילים אצלו ולא הרוויח לכ"ע פטור, דלא גרע מגזלן ממש דמשלם רק כשעת הגזילה, ולא מה שהי' יכול להרוויח, אלא דהיכא דהרוויח בהם בזה דנו חז"ל או מדינא או מקנסא היכי דיכולין לומר דבמעשה זו נעשה רצון הבעלים בלי שינוי הוי כאלו עסק לטובת בעלים וכיד בעלים דמי וכאלו לא יצאה המעות מעולם מרשותם, ומה דקנה בדידהו קנה ושלהם הרוויח כמו בשליח לקנות חיטים וקנה חטים לעצמו לדעת הרמב"ם אף דפשיטא דבשביל קבלת השליחות לחוד הי' בידו לחזור בו, דכל שליח יכול לחזור משליחתו: אלא ע"כ כיון דבאמת לא נשתנה דעת בעלים, וגם הם היו רוצים ליקח חטין לא יצא מעולם המעות מרשותם בקניית חטים זו אלא אם כן שינה וקנה בהם שעורים דאולי אין רצון בעלים בשעורים ול"ש לומר דנקנה להם השעורים, וה"נ י"ל סברת המרדכי בפקדון דעלמא, וא"ל תן פקדוני וארוויח בהם ולא אמר לרוויח בדבר ידוע אלא סתם להרוויח דכל מה שעסק זה במעות זהו בעצמו היו הבעלים גם כן רוצים בו וכאלו נעשה הדבר בשליחותם דמי, והותירו הותירו להם, וכן אמר תן לי פקדוני להלוות אותם, וזה הלוה אותן גם כן בענין שלא נשתנה רצון בעלים, בזה מחייב לתת בו מה שהרוויח, וא"כ כוונת המרדכי בוודאי אף באומר לו הוצאתים בעסק קבל עליך לשכר ולהפסד פשיטא דיכול לומר איני רוצה בזה, ויכול להכריחו לשלם לו, אלא דמ"מ אם אמר לו כן ולא רצה לקבל ההפסד אם עיכב אותם בחזקה אין צריך לשלם לו אח"כ מה שהרוויח כיון דאמר לו כן, וזה לא רצה בעסק זה הוי כשינה השליח שליחתו וכגזלן ממש ואין צריך לשלם לו לבטל כיסו, ובאמת אם אמר תן לי פקדוני שאני צריך ליקח חטים להרוויח בו, וזה עסק לעצמו בשעורים דא"צ לשלם לו.

ומה דכתב המרדכי שזה אמר אני רוצה להלוותן, וזה אומר הלוותיו או עכבת"י כדי להרוויח בו, י"ל דעכבת"י מיירי באומר סתם תן פקדוני להרוויח בו, דכל מה שעסק זה להרוויח, י"ל דהבעלים רוצים בזה ואין כאן שינה, או דמה שאומר אני רוצה להלוותן היינו בתורת עסקא. דג"כ רצוני רק לעסוק בשותפות לשכר ולשותפות. ובזה אם עיכב אותם אם הרוויח צריך לשלם לו חצי הריווח דאמרינן דנעשה שליחתו והוא בעצמו קיבל אותם בת"ע דאין חילוק לבעלים אם נותנם לאחרים בעסקא או שמעכב אותם הוא בעסקא. ואמרינן דאולי היה הבעלים רוצים לקבל ההפסד ולא נשתנה כלל רצון הבעלים.

ובזה נ"ל דמיושב מ"ש הרמ"א בהגהת ש"ע יו"ד סימן קס"ט סי"ג אבל אם נתן לו מעות להלוות לעכו"ם בריבית ואחר כך אמר הלוקח לא הלוותי לעכו"ם אלא לקחתי לצורך עצמי הלוקח נאמן, ולא כתב דאם הרוויח בהם דצריך לשלם לבעלים מדין מבטל כיסו וכדפסק בחוה"מ סימן רצ"ב, ולפי הנ"ל ניחא דדווקא בההיא דסימן רצ"ב דאמר סתם אני ארוויח בו, אבל ביו"ד דאמר להלוותן לעכו"ם, א"כ אין רצוני כלל בענין עסק בסחורה דיש בו יוקרא וזולא אלא בהלואה לעכו"ם, משום הכי אף שהרוויח בהם פטור דלא נעשה ענין רצון בעלים כנלע"ד: תשובה מט עוד לאחי הרב הנ"ל.

מה שתמהת על הפ"י בסוגיא דתרי ותרי שכתב דרמב"י מדיני קאמר דבעי נשאת תחלה דהוי חזקת היתר, דא"כ לא הקשו תוס' כלום ב"ב דמאי אר"י ניסת אפילו התירוה נמי הוי זילותא דב"ד, הא מ"מ בהיתרוה מדינא אסור עכ"ד. נראה לי דתוס' ב"ב אזלא כשיטת הר"י בר ברוך, דמיד שבאו עדים המתירים תחלה אתחזק להתירא, וע"כ לרמב"י בבאו עדים המתירים תחלה דתצא הוא רק חומרא ושפיר הקשו תוס'. אולם זה אינו דהא כל עיקרא וטרחתו של הפ"י להשוות סוגיא דיבמות דמבואר דרמב"י מדאורייתא אוסר בלא נשאת תחלה לסוגיא דב"ב דתליא בזילותא דבי' דינא. ואם כן לכאורה לשיטת הר"י בר ברוך אין מקום לדבריו דהא גם בלא נשאת תחלה מדאורייתא מותרת, ואי דכוונת הש"ס ביבמות בב' כיתי עדים באו בבת אחת, הא לשיטת הר"י בר ברוך גם לרבנן דרמב"י תצאם בכה"ג, דלא ס"ל לסברת דייקא, ואם כן אם באנו לקיים דברי הפ"י גם לשיטת הר"י בר ברוך, ע"כ צריך לומר דבהך סברא גופא פליגי רמב"י ורבנן, דרבנן ס"ל דע"י עדים המתירים תחלה אתחזק להיתירא ורמב"י סבר דלא אתחזקה להיתירא רק על נשאת תחלה, וא"כ לא הקשו תוס' כלום, ודוחק לומר דתוס' ב"ב ס"ל ב' הסברות, דלרבנן דייקא מגרע לחזקת אשת איש, וגם סברת הר"י בר ברוך דע"י עדים אתחזקה להתירא וביבמות מיירי בבאו ב' כיתי עדים בב"א, וא"כ יפה הקשה אחי נ"י.