שו״ת רבי עקיבא איגר – החדשות – תשובה א לגאון אחד, קטע 11

אולם לענין דינא מדברי הסמ"ע סקמ"ד מבואר דלהרמב"ם והש"ע דבהגבילו זמן לשותפות אינו יכול לחזור תוך הזמן וצריכים לעסוק בשותפות, דמחלק שם בין מקבל עסקא מחבירו דשם פועל עליו ובין שותפים, כיון דכל אחד צריך לעסוק אין שם פועל עיין שם, ומ"מ גוף הדבר קשה דבמה נשתעבד גופו להכריחו בעסק ואולי כיון דהעסק השותפות זכו בו ונשתעבדו המעות זה לזה, ממילא שעבוד הגוף גריר בתרייהו, ודווקא באומנין שנשתתפו דאין שום דבר לחול עליו הקנין רק על ההתעסקות וטורח הגוף בזה ס"ל להרמב"ם דלא מהני, אבל בנשתתפו במעות ופירות כיון דקנין חל על המעות והפירות חל ג"כ על הגוף, וכעין זה מחלק המהר"א ששון בתשובה סי' קי"ג, אלא דלפ"ז לא הי' צריך הסמ"ע לחילוקו בין מקבל עסק לשותפים, דהא בלאו הכי יש חילוק דבמקבל עסק אין עליו רק טורח גופו, מה שאין כן בשותפים שנשתתפו במעותיהם, וכמו שמחלק, באמת המהר"א ששון מהאי טעמא, גם יסוד הסברא צ"ע דבמה גריר שעבוד הגוף בתר שעבוד נכסיו.

ולדינא אף דפשטא דהש"ע מורה דאינו יכול לחזור תוך הזמן וצריכי' לעסוק בשותפות מ"מ הא הטור כתב בדעת רבינו ישעי' דשותפים יכולים לחזור תוך הזמן, וכן דעת הנמוקי יוסף פ' המקבל דף קכ"ח ע"ב, וס"ל כיון דחוזר משעבוד הגוף בטל ממילא שעבוד נכסים, וא"כ כיון דיכולים לחזור תוך הזמן, ה"נ דיכולים לחזור קודם ההתחלת העסק, וא"כ לכאורה הדין דאינו יכול לכופו לעסוק בשותפות דיכול לומר ק"ל כהנמוקי יוסף ורבינו ישעי' אבל אם שכנגדו מוחזק במעות שותפות, יכול לומר קי"ל כהרמב"ם וסייעתו לענין דמחזיק במעות להשתכר ולהרוויח באמצע כנלע"ד: תשובה לח עוד לו.

מ"ש חתני דנראה לך עיקר לדינא באם ראובן התחיל לבייש שמעון ביוש קטן, וחזר שמעון וחרפו בביוש גדול דחייב גם השני כמו דהדין בחבלה דאם הי' יכול להציל עצמו בחבלה מועטת וחבל בו הרבה דחייב וכתבת וז"ל ובאמת דינא דהרמ"א צ"ע קצת דהרי המחבר נתן טעם דווקא משום דיש רשות לשני לחבול כדי להציל עצמו, וזהו לכאורה ל"ש בגידופים, ואולי יש לדחוק בזה, אבל אם המתחיל התחיל בביוש קטן והוא השיב לו ביוש גדול אז בוודאי חייב גם השני עכ"ד. נפלאתי על דבריך דכפי הבנתך בכוונת הרמ"א דלא השיב לו ביוש גדול ביותר ממה שביישו המתחיל, אם כן מה זה הקשית דבנחבל דהטעם רק דעשה כדי להנצל עצמו דל"ש כן בגדופים, דהא האי טעמא צריך רק לפטור השני היכי דחבל יותר ממה דחבל בו חבירו דפטור ואין צריך לשלם ביותר הנזק משום דעשה כן להציל עצמו כיון דלא הי' אפשר לו להציל בחבלה מועטת, אבל היכי דהחבלות כי הדדי אין צריך לטעם זה, דאף אם הי' יכול להציל עצמו בלי חבלה מ"מ כיון דהמתחיל מחוייב גם לו, ממילא עולה זה בזה ופטור השני והו"ה בגדופים אם הם שווים.

גם מ"ש היכי דהשיב לו ביוש גדול ביותר דחייב. גם השני משמע דדעתך דשניהם חייבים קנס, וזה אינו דהא כשיעור הביוש של המתחיל עולה זה בזה, דכל אחד חייב לחבירו, והשני משלם במותר הביוש, אבל קנס מאן דכר שמיה דהב"ד מנדין עד שפייס את חבירו, והיכי דכל אחד מחוייב לחבירו עולה זה בזה.

אבל באמת ביסוד הדין שכתבת בפשיטות כיון דביוש לו ביותר חייב הב', נפלאתי שלא עיינת כראוי, דהא מבואר ברמ"א סימן תכ"א דמה דנחבל משלם במותר לא דמקרי מזיד, דמ"מ עשה רק דכי ייחם לבבו, אלא דהוא בכלל שוגג ואדם מועד לעולם, ובאמת פטור מבושת כדין ביישו בשוגג ומשום הכי בגדופים דליכא רק בושת פטור הב' בבל ענין כיון דעשה משום דחם לבבו לא מקרי מכווין לבייש) וא"כ לדינא הב' פטור והא' חייב.

ובדברי הגהת אשרי שבש"ך סי' רכ"ח, אנכי עמדתי על זה מדברי המ"ל פט"ו ה"ג מהלכות מכירה שכתב במום במקח דכתב הה"מ בשם יש מי שכתב דהיכי דיכול לנסות לאלתר ולא ניסה אמרינן דמחל כמו ביכול להראות לתגר, ע"ז כתב המ"ל דמסתבר דבלא נתן מעות לא הוי מחילה די"ל דלא הקפיד לנסותו כיון דעדיין מוחזק במעותיו עיין שם: ואנכי עשיתי סמוכים לזה מדברי תוס' כתובות נ"ח ע"א ד"ה קלא וכו' בשם רבינו אליהו עיי"ש. וא"כ לכאורה גם באונאה דינא הכי והוא ספק גדול לדינא לענ"ד: תשובה לט

עובדא בא לידי באלמנה א' שהשכירה לאלמנה אחרת לדור עמה ביחד בחדרה משך שנה א' בסך שבעה ר"ט והקדימה ליתן לה על שכרה שלשה ר"ט וחצי, ואחרי ג' שבועות שדרה שם נפטרא האלמנה השוכרת ובאה בתה היורשת וטבעה ממשכרת להחזיר לה שכרה, והאלמנה המשכרת תובעת מהיורש להשלים לה שכרה סך ז' ר"ט כי איננה מוצאה להשכיר לאחר.

הנה הדין פשוט בש"ע חוה"מ סימן של"ד ס"א בהג"ה דבמת השוכר אין צריך לשלם לו רק מה שדר בו ואם קיבל כל השכירות אין צריך להחזיר עיי"ש, וא"כ לכאורה פשוט דבנ"ד כל אחד מחזיק מה שבידו ואף דהש"ך מסיק שם דצריך להחזיר כפי הנאת פועל בטל, מ"מ הכא דמנכה השוכר סך ג' ר"ט וחצי, זהו מספיק לשיעור כפועל בטל בשופי, וחד מחברייא פקפק עמי די"ל כיון דהמותר סך ג' ר"ט וחצי פטורה מדינא לשלם מדין טענת אונס, אם כן אנו דנין רק על מה שקבלה ג' ר"ט וחצי ודנין כאלו שכרה לחצי שנה ג' ר"ט וחצי ומחשבין כפועל בטל על ערך חצי שנה וצריך להחזיר כשיעור הזה ולדידי' הי' נראה כיון דמ"מ הי' השכירות בכולל על שנה, אנו דנין דלגבי מה שמקדים השכירות הוי כאלו סבור וקיבל שלא יהי' לו שום טענת אונס וכאלו באמת החזרה לא הי' מחמת אונס דהי' צריך לשלם הכל חוץ מכשיעור פועל בטל אם כן בוודאי מספיק לחשוב כפ"ב ממה שנשאר ביד השוכר, ובאמת לדינא אין נ"מ כ"כ כיון דהרמ"א לא הכריע להלכה בין דעת המהר"ם ב"ב לדעת הרשב"א, וא"כ יכול לומר המשכיר ק"ל כהרשב"א דמדינא צריך לשלם הכל ואני מנכה לך כפועל בטל ממה שנשאר בידך, אולם למסקנת הש"ך להכריע כדעת הב"ח דהעיקר כהמהר"ם ב"ב עיי"ש בזה הספק כנ"ל וצ"ע לדינא.

עוד טענה הבת היורשת שרצונה לדור שם במקום אמה להשלים דמי השכירות ונסתפקתי לדינא לפי"מ דמסיק הסמ"ע סימן שי"ז סק"ה דבמשכיר לחבירו דירה בביתו אינו יכול השוכר להשכיר לאחר דיכול לומר אותך אני יכול לקבל, אבל אחר א"י לקבל עיי"ש, א"כ א"ל דמהאי טעמא יכול המשכיר לומר להיורש אותך א"י לקבל, וכמו כן בעלמא אם בני ביתו של היורש מרובים, י"ל דאינו זוכה לדור שם כמו דשוכר אינו יכול להשכיר למי שבני ביתו מרובים כדאיתא בש"ע שם רס"י הנ"ל, או דנימא אף דאינו יכול להשכיר, מ"מ ירושה דממילא עדיף וברא כרעי' דאבוה, ואין להביא ראי' מההיא דהניח להם אביהם פרה שאולה דמשתמשים בה כל ימי שאלתה אף דאביהם לא הי' לו רשות להשאיל דאין השואל רשאי להשאיל, די"ל דבאמת גם בהשאיל אביהם לאחר לא הי' הבעלים יכולים להוציא מידו, די"ל דאין השואל רשאי להשאיל היינו רק לכתחילה בעלמא, [ועדיין לא מצאתי דין זה דהפוסקים כתבו דאין השואל היינו לכתחילה, אבל מ"מ דיעבד לא לא מקרי פושע לומר אין רצוני, ולא ביארו באם השאיל לאחר והבעלים באים להוציא מידו ולעכבו מלהשתמש אם זהו בכלל לכתחילה או דיעבד] מה שאין כן הכא דאף דיעבד אם השוכר השכיר למי שבני ביתו מרובים יכולים הבעלים לעכב ולמחות בשוכר ההוא כדמשמע להדי' מדברי הגהת ש"ע סי' שס"ג סעיף י' י"ל גם היורש אינו זוכה בזה ועיין בתשו' הרשב"א הובא בב"י סי' שמ"ב וצ"ע לדינא: תשובה מ

ע"ד ענין בראובן שבא לירש את בן בתו שמת אחר אמו בחיי אבי אמו, השטר חצי זכר שהי' לבתו מאביה, עפ"י פסק הרמ"א באה"ע סי' צ' ומקור הדין נובע מפסקי מהרי"וו שהביא ראי' משכ"מ שהודה בפ' מי שמת והיינו כי היכי דקיי"ל התם דאם עמד אינו חוזר, הרי דבהודאה לא אזלינן בתר אומדנא, וה"נ לא אזלינן בתר אומדנא דלא נתן בכה"ג שיבוז לזרים חלו.

ואולם הגאון מהר"י מילר זצ"ל הובאו דבריו בתשובת שב יעקב סי' כ"ו בא לחלוק על פסק הרמ"א וכתב דדברי מהרי"וו רק באב שכתב שטר הודאה לבתו מסך קצוב בזה אמרינן מדאמר בלשון הודאה ולא אמר בלשון מתנה שתטול בתו בירושתו סך כך וכך, אלא וודאי דהודאתו אמת וקושטא קאמר, אבל בשטר חוב ח"ז שלנו דאינו בסך קצוב דא"א אלא בדרך הודאה בכדי שלא יהא בכלל הקנאה בדבר שלא בא לעולם י"ל דאמרינן אומדנא, ובאמת לענ"ד לכאורה יש לסתור חילוק זה, דהא היסוד ראיית מהרי"וו מסוגיא דשכ"מ שהודה והתם באיסור גיורא דלא הי' אפשר בלשון מתנה כיון דאינו בירושה, ואעפ"כ לא אמרינן בהודאה אומדנא, אמנם באמת י"ל דדווקא באומדנא דהתם דנימא דכוונתו ליתן במתנה לאחר מיתה ונידון דבגר לא מהני וכמו כן באחר אם עמד חוזר, בזה שפיר אמרינן דאם איתא דדעתו בדרך מתנה לאחר מיתה הו"ל ליתן בלשון מתנה לאחר מיתה, דהא גם עתה דעתו בכזה ואין הפרש ביניהם, אבל בשטר חוב ח"ז דהודאתו מהני יותר לענין דבר שלא בא לעולם, בזה שפיר י"ל דקיימא האומדנא שלא נתן אלא בכדי שתהנה זרעו.

והנה שלשה אבירי הרועים הגאונים ה"ה הכנ"י והשבות יעקב והשב יעקב הסכימו להלכה ולמעשה כדעת הרמ"א הנ"ל, ובנתיבותיהם הלכו הגאון בס' כתובה נ"ע וידידי הגאון בית מאיר נ"י.

וה"ה ידיד הגאון מוהר"ז נ"י אבד"ק נאשעלסק עמד ביסוד הסוגיא דשכ"מ שהודה והעמיד דבריו להקשות על פי' התוס' דמנ"ל למיפשט מההיא דאיסור גיורא הא מה דאמר רבא אי בחליפין היינו שיתן מקצת נכסיי א"כ דלמא מה דאמרי' נפק אודיתא היינו שהודה במקצת נכסיי וה"ה ש"ב הגאון מו"ה מאיר וויל נ"י רצה לתרץ דמה דאמר אי בחליפין היינו בכול', ואעפ"כ מהני בגר דבקנין דאורייתא דקנה מיד, אלא דמ' אומדנא אמרינן דאם עמד חוזר, וכדאיתא בחוה"מ סימן קכ"ה ובסמ"ע סי' ר"ן ובכה"ג י"ל דגם בגר קנה, כיון דהקנין מדינא עכ"ד, ולענ"ד ליתא דהתם בסימן קכ"ה הוא רק בזיכה הנכסים מיד ומסרן להזוכה ליקחם לביתו, או שזיכה אותם ע"י אחר, בזה אמרינן דהקנה לו מיד ובתנאי אם ימות, וכל זמן שלא עמד אינו יכול לחזור, ובכה"ג באמת גם לענ"ד מהני בגר, אבל בקנין דעלמא ואף בקנין משיכה אם לא מסרם לו להוליכם לביתו רק לעשות משיכה בעלמא בתורת קנין, הא מדינא הקנין מגרע דאין קנין לאח"מ אלא דבמיפה כחו מהני דקנה עכ"פ מכח דיבורו מתקנת חז"ל, ובכה"ג אף בלא עמד יכול לחזור וכמבואר בסמ"ע סי' ר"ן סקי"ג וא"כ בכה"ג נראה דבגר לא מהני כיון דקנה רק מתקנת חז"ל.

ומה שתירץ הרב מוהר"ז נ"י דס"ל לתוס' דבאמת גם בפקדון אמרינן שלא להשביע, וכמ"ש בהגהת אשרי בשיטת תוס' והוכחת הש"ס דאם איתא דההודאה הי' במקצת נימא דשלא להשביע את עצמו אמר כן, אלא ע"כ דמיירי בכול' דבזה דל"ש שלא להשביע את עצמו אלא שלא להשביע את בניו דלא שייך באיסור גיורא דהא הקנה אותם לבנו [וכאשר הקשו מכח זה לפי' רשב"ם] משום הכי מהני ושפיר הוכיחו דמיירי בכולה עכ"ד, ואין זה מספיק דממ"נ אם נידון דבמקצת אמרינן שלא להשביע את עצמו, ממילא גם בכולה נימא שלא להשביע את עצמו דמה הפרש יש בין קצתו לכולו, דהא עיקר סברא, דבכול' אמרינן חזקה לא שבק אינש נפשי' אלא וודאי נתן משום מיתה, מה שאין כן הכא דבאמת דנין דלא נתכוין להודות כי אם שלא להשביע אם כן גם בכולה נימא כן. ולומר באמת שלא כדברי הרב נ"י דגם בכולה לא הי' מהני א"ג ומיירי באמת רק בהודה משום מיתה דהיינו שמזכיר מיתה, לא מסתבר, וגם כיון דנצטרך לומר דמה דאמרינן נפיק אודיית' היינו בהוספת דבר שמזכיר מיתה נימא דמיירי באתם עידי, אלא וודאי נראה בפשוטו דכל חולה שמושכב על מיטתו אין עושה עניינים שאינם לו לתועלת אלא א"כ שיבריא, וכההיא דאמרינן סוף ב"ב דשכיב מרע שהודה דאין אדם משטה בשעת מיתה, ומשמע מסתימת כל הפוסקים דאף במקצת הכי הוא, כיון דמושכב על מטתו הוא בכלל עומד למות ואין חותר לעשות תועלת לימי בריאתו, הכי נמי לענין שלא להשביע כנלע"ד.

ונ"ל ליישב עפי"מ דמבואר בסוגי' דב"ב קמ"ח דשכיב מרע שנתן נכסים לפלוני ופלוני אף שלפי הנגלה לנו הם כל נכסיו מ"מ אם עומד א"ח והיינו בקנין דחיישינן שמא יש לו נכסים במדה"י, אלא א"כ דנתן בלשון כל נכסיי או דמוחזק לן בבירור דלית ליה נכסים, ולדעת רשב"ם הובא בטור בעינן דווקא מוחזק בעדים ולדעת ר"י מהני מוחזק גמור, ועיין תשובת הרשב"א הובא בב"י סי' רנ"ג שכ' הטעם כיון דעשה מלתא יתירתא דהקנה לו מזה מוכחים דיש לו עוד נכסים והוי במקצת והוצרך להקנותן עיי"ש.

ולפ"ז הי' נ"ל דבהקדיש כהאי גוונא אף דאמירה לגבוה כקנין בהדיוט דמי, מ"מ לענין זה אינו כקנין, כיון דמ"מ אין כאן מילתא יתירתא, (זולת שנאמר דהוי ס"ס, ספק שיש לו נכסים במדה"י, וס' דבהקדש גמר ומקדיש ואינו חוזר), וא"כ י"ל דוודאי איסור גיורא מסתמא לא הי' יותר מהמעות שביד בי רבא או שכבר נתן השאר למרי בריה, ולפי המדומה לפנינו הנך מעות שביד רבא הי' כל נכסיו, אבל לא הי' מוחזק בבירור שכן, ולזה אמר רבא אי בחליפין, ויהי' הדין דמהני מדין מתנת בריא דאנן נידון דיש לו נכסים במדה"י, דאם איתא דאין לו נכסים ודעתו רק על דעת מתנה לאחר מיתה אין עדיפות בזה הקנין יותר מאמירה בעלמא והי' הקנין אך למותר, אבל מדמהני אודיית' שפיר מוכח דהודא' שכיב מרע אם עמד חוזר דלגבי הודאה דהוי רק בדיבור בעלמא לא מוכחי' דיש לו נכסים במדה"י והוי כהודאת שכיב מרע בכולה, ולפ"ז נסתר השגת הגאון מוהר"י מילר על הרמ"א עפ"י סברתו דסברת מוהרי"ו דמדהודה ולא נתן בלשון מתנה מוכחי' דהודאתו אמת, דלפי הנ"ל מוכח דלא משוינן להודאה למלתא יתירא, דאל"כ מנ"ל להש"ס למיפשט דלמא הא דמהני הודאתו משום דדיינינן שיש לו נכסים במדה"י כמו בקנין, אלא ע"כ דלא אמרינן הכי כיון דסוף סוף לא הי' רק דיבור בעלמא אין הפרש בין מודה לנותן, וע"כ הטעם בפשוטו דבלי הוכחה מחזיקים הודאתו לקושטא דמלתא.

אמנם באמת אין זה מספיק ליישב דברי הרא"ש שכתב ג"כ כפירש תוס' דהאיבעיא אם הודאת שכיב מרע עמד חוזר, והרי הרא"ש ס"ל בההיא חיישינן שמא יש לו נכסים במדה"י משום דבספק אומדנא לא מבטלים למתנתו עיי"ש, אם כן ליתא לדברינו הנ"ל.

ומה שתירץ הרב מוהר"ז נ"י כבר כתבנו מה שלענ"ד אין קיום לדבריו וביותר דאם נימא בכוונת תוס' כפי דברי הרב דבמקצת הי' שייך שלא להשביע את עצמו, א"כ פשיטא ופשיטא דאין מקום לקושייתם על הרשב"ם, דהא י"ל להרשב"ם דבאמת מיירי במקצת דאי בכולה הוי רק כמתנת שכיב מרע דלא מהני בגר, (כמו דלדעתי זהו הספק האיבעיא, ה"נ י"ל להרשב"ם דבוודאי כן הוא, ומוכח דמיירי במקצת ושייך שפיר גבי א"ג שלא להשביע את עצמו, והן אמת שהרב מוהר"ז נ"י כתב כן בישוב קושית תוס' על הרשב"ם אבל אם נניח שכך כוונת תוס' בתירוצם כפי דברי הרב נ"י פשיטא דאין זה בדרך תירוץ על קושייתם אלא דאין מקום והתחלה לקושייתם, ובאמת אי משום הא הי' אפשר דעל תוס' יש לפרש כפי דברי הנ"ל, ודברי הרא"ש אפשר דמתפרשים כפי דבר מוהר"ז נ"י והרא"ש באמת לא נטה משיטת רשב"ם משום הך קושי' דתוס' אלא מכח קושייתם הראשונה דאין סברא לחלק בין מלוה לפקדון. אמנם לקושטא דמלתא לא נראים לי דברי מוהר"ז נ"י דלענין השבעה אין חילוק בין מקצת לכולו וכמו שכתבתי לעיל, ובעיקר הקושי' צ"ל דאף מה דאמר רבא אי בחליפין היינו שרבא רצה לתקן בכל אופנים אף אם ירצה ליתן במקצת, אבל לקושטא דמלתא ההיא דנפק אודייתא, היינו בכולה וידעו זה חכמי הש"ס שכן הי' דנתן בכולו והוא פשוט ומצינו כזה כמה פעמים דפרכת הש"ס ממה שידעו דהאמורא מיירי בהכי, עיין ברשב"ם פסחים ק"א ע"ב ד"ה לקבע' קמא הדר ובשבת קנ"ז ע"ב בתוס' ד"ה ותרגמא זעירי ודחק ר"י לתרץ דהכי קיי"ל להש"ס שלא פירש זעירי כן אלא משום דבעי לאוקמי כר"ש, ובמנחות ה' ע"א בתוס' ד"ה מ"ט דר"י וכו' דשמא קבלה הי' בידו טעם זה, ובחולין נ"ד ע"א בתוס' ד"ה וחזיי' לדר"מ, דקים ליה למסדר ש"ס דפליגי בדר"מ ובשבועות מ"ז ע"א תוס' ד"ה הלכתא מאי דהא פריך לקמן אם איתא אלמא מספקא ליה והאר"נ ידע הש"ס דכי אמר אם איתא כבר עבד עובדא.

והנה הרב מוהר"ז נ"י רצה לדון להוכיח דדעת הרשב"ם דבהודאה אמרינן גם כן אומדנא, והיינו מתוך קושיית תוס' העצומה דבא"ג לא שייך שלא להשביע, אע"כ דמיירי במקצת והוכחת הש"ס הי' דאי בכולה הוי האומדנא דנתן משום מיתה ולא מהני בגר וה"ה הרב מוהר"ם נ"י כתב דמוהר"ז נ"י סותר לדברי עצמו דדלמא הוכחת הש"ס הי' מדאמר רבא אי בחליפין מוכח דמיירי בבריא ושפיר מוכח דבפקדון לא אמרינן שלא להשביע, ולחנם השיב עליו דהרי חזינן דרבא אמר ג"כ אי במתנה והיינו בשכיב מרע, אלא וודאי דמיירי בשכיב מרע אלא דרבא צידד לכל הצדדים אי בחליפין וירצה ליתן במקצת, ואחר כך אמר אי במתנה ויתן בכולו, או דקאמר אי בחליפין ויתן כשהוא בריא, אי במתנה ויתן כשהוא שכיב מרע וא"כ שפיר יקשה על פשיטות הש"ס דלמא הא דקאמר ולודי היינו כשהוא שכיב מרע ובכולה דל"ש שלא להשביע אע"כ דבכולו באמת עמד חוזר ובגר לא מהני.

אמנם באמת יפלא בעיני על הרב מוהרר"ז נ"י איך בנה דייק לסייעת דעת הרשב"ם דבהודאה אמרינן אומדנא, הא גם הנ"י פירש כשיטת הרשב"ם באיבעי דהש"ס אם אמרינן בפקדון שלא להשביע ואעפ"כ כתב להדיא דאם עמד אינו חוזר, וכל מה שנתרץ בדעת הנ"י על קושי' תוס' נתרץ ג"כ בדעת הרשב"ם.

ונראה כוונת הרב נ"י עפ"י יסודו שבנה דאם אמרינן הודאה דמחזקינן לדבריו באמת ממילא בטלה כל כח שטר חוב חצי זכר שלנו דידוע שהודאתו אינו באמת, ולזה כוונת הרב להרבות דיעות לבטל כח האב בנ"ד, ומסייע לזה דעת הרשב"ם, והיינו דמכח קושית תוס' מוכח דס"ל כדעת הנ"י דהודאתו לאו מדין קנין הוא, והוכחת הש"ס שפיר דהתם בא"ג גם כן אומדנא לפנינו דלא הודה באמת, אלא דעשה כן בכדי להקנותו למריה ברי' להוציאו מיד רבא ואעפ"כ מהני דכל שהודה בפנינו בפקדון לא טענינן שום אמתלא, וה"נ לא טענינן שלא להשביע, וממילא אין כח לאב בשטר חוב חצי זכר כפי המנהג שלנו דבוודאי אין הודאתו באמת, ואם דעת הרשב"ם דבהודאה מהני מדין קנין, ממילא ליתא להך תירוצא דמה בכך דעשה א"ג להקנות לבנו, הא באמת קנה בזה, וע"כ לומר על קושי' תוס' דמיירי במקצת דאי בכולה הדין דעמד חוזר, אם כן מוכח דבהודאה אמרינן אומדנא, ובין כך ובין כך לשיטת הרשב"ם בטל כח האב לזכות בשטר חוב חצי זכר,