שו״ת רבי עקיבא איגר – החדשות – תשובה א לגאון אחד, קטע 10

ואולם באמת לא ידענא למאי צריך הרב נ"י מדין חזקה הא בפשוטו בכל משכנתא אף בלא שטר נאמן בשבועה שלא נפרע כיון דהשכין לו על החוב הו"ל כהתפיסו עד שיפרענו, וכל זמן שהמשכון תפיס בידו נאמן לומר שלא נפרע, ועיין בהריב"ש סי' ע"ח שכתב במשכנתא גובה אפי' מיתמי בלא שבועה כמו ביחד לו ארעא וכו' אף דהרמב"ם פי"ג מהלכות מלוה כתב מפני שנפרע לו ממה שתחת ידו והי' יכול לומר לקוח הוא בידי דזהו שייך רק במטלטלים, וזהו לפי שלא ידענו בכמה ממושכן לו, אבל בנדון זה שיש בידו שטר משכנתא לעולם נאמן בלא שבועה עכ"ל, משמע דהשטר בעינן רק לראיה כמה מגיע לו אבל אם ידוע כן בעדים גובה בלא"ה בלא שבועה מהמשכנתא שבידו, ובש"ך סימן ק"ח סקכ"ה חולק ודעתו שצריך שבועה, אבל עכ"פ משמע דבשבועה גובה בלא שטר וכיון שכן לכאורה בנ"ד הי' נאמן לשבע שעדיין לא נפרע דמי המשכנתא הראשונה, וממילא נאמן לומר שממושכן לו על השנויי' במגו שהי' אומר שלא נפרע לו דמי המשכנתא הראשונה ונאמן רק לגבות שלשים ר"ט כשיעור משכנתא הראשון אם יש לו עדים על דמי משכנתא הראשונה, אולם לפום רהיטא נבוך אנכי דאולי דווקא אם המשכנתא נעשה בלא שטר, אבל כל שהי' לו שטר הוי ריעותא ואינו נאמן כמו דאינו נאמן לענין ת"ז, גם אם הקול דנפרע שטר המשכנתא של שלשלים ר"ט הוא קלא ממש לא הוי מגו כדאמרינן גבי רבה בר שרשום, כן נלע"ד בעזה"י: תשובה לג

ע"ד הענין דנשאלתי וז"ל, ראובן שמכר לשמעון סחורה משי בעד שלשים ר"ט, וחזר שמעון ומכרם לגוי בסך הנ"ל, אח"ז בא שמעון ואמר שנתברר דהסחורות לא הי' שוה כ"כ והי' בו שיעור אונאה ומבקש שיחזיר לו ראובן אונאתו, וראובן טוען כיון שלא הפסדת כלום במקחך שמכרת להגוי בסך כזה אין לך עלי כלום, ושמעון טוען מה לך במה שחזרתי והטעיתי לגוי ומזלי גרם והטעות שלי, גם טוען ראובן שיחזיר לו סחורתו ויחזיר לו אונאתו.

הדברים סתומים אם הי' בו שיעור אונאה דהיינו שתות בצמצום, או שהי' יותר משתות גם אם הי' הסחורה דבר קצוב בשוק שער מקחו או לא, ונראה בפשיטות דאם לא הי' בו אלא שיעור אונאה בצמצום הדין עם שמעון דהא אם הסחורה הי' עדיין ביד שמעון הי' יכול לתבוע אונאה ולקיים המקח א"כ במה שמכרו להנכרי ביוקר הריווח לעצמו ודידי' מכר, אמנם אם הי' שיעור יותר משתות דבטל המקח נראה דהדין עם ראובן, אף בענין דא"י לטעון החזר לי סחורתי כגון דראובן יודע שדרך שמעון למכרו לאחרים והוי כמו המוכר פירות שזרען ולא צמחן, וכן המוכר שור לחבירו ונמצא טריפה בהגליד פי המכה דאף דא"י להחזיר המקח כיון שעומד לעשות כן ההפסד על המוכר, ונראה דהו"ה בביטול מקח מ' השומא יתר משתות הדין כן דחד טעמא אית להו, מ"מ כיון דשמעון מכרן בסך זה להנכרי יכול ראובן לומר דאם אתה תובע אונתך, אני אבטל המקח והמעות שנתן לך הנכרי בעד הסחורה הוא שלי דברשותי הי' הסחורה למפרע, ודומה לזה דאמרינן ב"ב פ"ד אר"ח מכר לו שוה ה' בו' והוקר המקח לוקח יכול לחזור בו ולא המוכר דאמר לי' אלו לא אוניתן וכו' ועיין בהרא"ש שם בשם הר"ר יונה דמ"מ אין הלוקח יכול לתבוע אונאתו ולקיים המקח, ואף דהטור בסי' רכ"ז כתב דיכול לתבוע אונאתו וכ"ה בש"ע סעיף י"ב, ובב"י הקשה דהא בדברי הרא"ש משמע שהסכים לרבינו יונה ונדחק בזה. לענ"ד אין בזה סרך קושי' דהא מבואר בלשון רבינו יונה דהטעם כיון דהלוקח הי' יכול לחזור ממקחו לא נתקיים המקח עד עתה, ואין המתאנה יכול לתבוע אונאתו עיי"ש, והיינו דווקא לר"ח דס"ל דיד המתאנה על העליונה רצה תובע אונאתו רצה מבטל מקחו, אבל למה דקיי"ל דבשתות א"י לבטל המקח מיד נתקיים המקח ויכול לתבוע אונתו, ושפיר סתם הטור וש"ע [ומה דהעתיק הרא"ש לר"י אף דאין נ"מ לדידן, צ"ל דכתב כן דנ"מ להיכי דהתנה הלוקח בפי' דיהי' ידו על העליונה]. אמנם כ"ז בשיעור אונאה דנתקיים המקח מיד, אבל בביטול מקח והוקר אף דהלוקח יכול לחזור ולא המוכר מ"מ א"י לתבוע אונאתו, דכיון דתובע אונאתו לא נתקיים המקח וברשות מוכר אייקר, וה"נ בנדון דידן, דמה שנתן הנכרי יותר משיווי המקח הוי כאלו הוקר וא"י הלוקח לתבוע אונאתו. עוד נראה ראי' לזה מההיא דש"ע סי' רל"ד דהשוחט פרה ומכרה ונודע שהי' טריפה אם מכר הלוקח בשר זה לנכרי יחשוב עם הטבח וכו' משמע דיחשוב שיעור הדמים שלקח מהנכרי, וכ"כ בסמ"ע סק"ג ובתיו"ט ספ"ה דבכורות, הרי דאינו יכול לומר מזלא דידי גרם, והיינו גם כן מטעם הנ"ל דכיון דהמקח בטל ברשותו אייקר וכנ"ל, כ"ז נ"ל פשוט לדינא.

אולם מה דצריך לעיין אם הי' הסחורות בשעה שמכר לנכרי בשער קצוב דבזה י"ל דהדין עם שמעון דיכול לומר דהמקח בטל למפרע וכיון דהשכר קצוב מה שנתן הנכרי יותר הוי כמו מתנה ואינו דמי החפץ ושלו הוא. ויש לברר דין זה מההיא דפי"א דכתובות הוסיפו לו אחת יתירה הכל לשליח דר"י רי"א חולקים, והנה לדעת רש"י הטעם דמתנה הוא ואינו יודע למי נתנה אם ניתנה לשליח או לבעל הבית עיי"ש, ודעת הרי"ף והרא"ש והעיטור דהואיל ובאת' הנאה לשליח ע"י בעה"ב חולקים עיי"ש, והנה בנ"ד אפשר לומר דלסברת רש"י הכא הכל לשליח, דדווקא היכי שהוא שליח אחר יש לספק שמא נתן למשלח כיון דהוא רק שליח בעלמא וידו כיד הבעל הבית למו"מ זה, אבל היכי שאינו שליחו אלא דראובן מוכר חפץ שמעון שלא מדעתו אפשר לומר דבוודאי נקנה היתרון לזה שמוכר לו, ואפשר לומר דאין חילוק בזה דלא תליא כלל במשלח אלא דהספק אם מקנה היתרון לבעל הסחורה וניתן המתנה בתורת תשלומין, או דנתנה להשליח שהוא אוהב לאיש הזה, וזה מסתבר יותר, עכ"פ לדעת הרי"ף וסייעתו בוודאי הכא חולקים כיון דהסחורה היתה למפרע סחורת ראובן הוי מגיע לשמעון הנאה ע"י בעל הסחורה, וא"כ הי' נראה בנ"ד דאם שמעון תובע אונאתו צריך ראובן להחזיר לו חצי היתרון, כגון שהסחורות הי' שוה כ' מחזיר לו ראובן ה', וגם נראה דא"י ראובן לומר ק"ל כדעת רש"י הנ"ל דהוי ספק למי נתנה, ושמא נתנה לבעל המעות, וא"י שמעון להוציא מספק, ז"א דא"כ בהיפוך גם כן אמאי חולקים יהי' השליח מוחזק בספק שמא נתנה להשליח, אע"כ דבהני ספיקות לא תליא במוחזק והדין דיחלוקו, ודומה לזה כתב תוס' ב"ב ס"ב ע"ב ד"ה אתמר וכו', אולם י"ל דיכול המוחזק לומר קי"ל כדעת רבינו תם דס"ל דדווקא שנתן לו דרך הוספה אבל בטעה וחשב ששוה הכל כך אף בדבר שיש לו קצבה הכל לבעל המעות עיי"ש, ואף דקיי"ל בש"ע כדעת רבינו יונה דבכל ענין חולקים, י"ל דדווקא בשליח מוחזק, אבל בנ"ד דהמוכר מוחזק, יכול ראובן לומר ק"ל כדעת רבינו תם, והכל לבעל הסחורה וא"צ לחזור לו כלום, וצ"ע לדינא כיון דלא הוזכר דעת ר"ת בש"ע והאחרונים לא העתיקוהו ולא זכרו לענין אם תפס הבה"ב כולו. גם י"ל דלדעת רש"י דהספק אם נתנה לבעה"ב או לשליח י"ל דבנ"ד הכל לשמעון והיינו אף דנימא דנתנה לבעל הסחורה י"ל דווקא בישראל שקנה משליח או מכר לו, אבל בנכרי לו יהא דנתן חפץ לראובן שיתנהו לשמעון ג"כ יכול לזכות לעצמו כמ"ש הרשב"א בשו"ת, והוא כהגהת ש"ע סי' קצ"ד ס"ב בהג"ה והכי נמי כן כיון דמותר מהקצבה הוי מתנה בעלמא מיד נסתלק הנכרי וזכה השליח מן ההפקר, ואם כן לענין החצי שהני הוי כמו ס"ס, ספק דלדעת רש"י הכל לשמעון ולדעת הרי"ף עכ"פ החצי לשמעון, ולדעת מהריב"ש והרבה תשובות ספרדיים דיכול להוציא ממון בס"ס מכ"ש בנ"ד דרוב הפוסקים דלא כרבינו תם, ולא נזכר כלל בש"ע, י"ל דאינו יכול לומר קי"ל כר"ת וצריך ראובן להחזיר חצי העודף משיווי המקח, ולדינא צ"ע: תשובה לד

טור חוה"מ סי' ר' וכתב עוד הר"ר יונה דכי אמרינן כשמדד לו סאה אחרונה דקנה כל הכור, היינו דווקא שמדד לו כל סאה וסאה, ונשאר כולם בתוך הכלי עד אם כלה למדוד כל הכור אבל אם מדד כל סאה וסאה ונתנה על גבי סימטא כיון דלא קנה בשעת מדידה גם לבסוף לא קנה, ואין נראה לא"א כיון שגמר כל מדידת כל הכור אגלאי מלתא דקנה כל סאה וסאה למפרע עכ"ל, ונראה לי ראי' לדעת הרר"י מסוגיא דע"ז ע"א ע"ב סוף סוף כי מטא לאוירא דמנא קניא יין נסך לא הוי עד דמטא לארעיתא דמנא וכו', והרי התם הוי גם כן כמו כור ב"ל, דהא כל מעט ומעט שמגיע לאויר המנא הוא רק קצת מהמדה, וא"כ מאי פריך הש"ס הא לא נגמר הקנין עד שגמר לו המדה ואז כבר הוא בשולי הכלי ונעשה יין נסך, אע"כ כשגמר המדה למפרע קנה כל מעט כשהי' באויר הכלי וכדעת הרר"י הנ"ל, ודוחק לומר דהש"ס פריך שיתן להם עצה שיאמרו בפירוש שיקנה כל מעט ומעט כשיגיע לאויר הכלי דאם באנו להקשות כזה עדיין יקשה למה דקאמר שם שמעת מיני' כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה, הא מ"מ יכול ליתן עצה לומר יקנה כליך דמהני אף בכליו ש"ל בר"מ כמבואר פ' הספינה אע"כ כשיטת הרב רבינו יונה, אך לכאורה עדיין קשה אף לשיטת הרר"י דלמפרע קונה, מ"מ אסור לעשות כן ביין נסך דלא גרע מאיסור דרוצה בקיומו דהא כשהוא באמצע המדידה רוצה הישראל בקיומו של היין שנעשה יין נסך בכלי דאם ישפוך היין ממילא יחזור הגוי במקח ויהי' ההפסד לישראל והוי רוצה בקיומו' ואפשר לדחוק דפרכת הש"ס באמת רק על לשון דקאמר וכי שקלית דמי יין נסך שקליתו וע"ז פריך דלא הוי דמי יין נסך רק איסור אחר דרוצה בקיומו וצ"ע.

אח"כ מצאתי בהרשב"א בתההא' הובא בב"י יו"ד סי' קל"ב שכתב ליישב קושית תוס' דמה מהני הקדים לו מעות כיון דאם משוכה בנכרי קונה אין מעות קונה, דנתן לו ע"ד להוציאם ולקנותם מעכשיו על מנת שיתן לו היין לבסוף, וחזר והקשה ע"ז דמ"מ לתסר לעשות כן משום רב"ק דהא הגוי יכול לחזור עד שימדוד סאה אחרונה כמו בכור ב"ל והוכיח מזה דבהקדים לו מעות א"י לחזור ממה שמדד לו עיי"ש, ולזה בוודאי יקשה כדברינו דמ"מ מאי פריך הש"ס כי מטא לאוירא דמנא קניא הא בלא קדים לו מעות יכול לחזור עד מנה אחרונה והוי רוצה בקיומו ועיין, והארכתי בזה במקום אחר: תשובה לה

בש"ע חוה"מ סי' הנ"ל ס"ג לפיכך אין כליו ש"א קוני' לו ברה"ר ולא ברשות המוכר ובסעיף ה' שם כשם שאין כליו של לוקח קונין לו ברשות המוכר כך כליו של מוכר אין קוני' לו ברשות לוקח, נראה לענ"ד דמ"מ כליו של לוקח שנתן תוך כלי של מוכר ועומד בחצירו של לוקח דבכה"ג קני, לא מבעי לדעת הרז"ה וסייעתו דחד תלי באידך, או דאזלינן בתר רשות דהכלי בטל לגבי הרשות, או דאזלינן בתר כלי, ומזה כתב במוכר א' שמכר ללוקח שני דברים, הא' הקנה אותו ע"י כליו של מוכר ברשות לוקח, והא' הקנה אותו ע"י כליו של לוקח ברשות מוכר דבממ"נ קנה חד מינייהו, א"כ ה"נ בנ"ד קנה ממ"נ דאם אזלינן בתר כלי הרי מדד לו בכליו של לוקח, ואם אזלינן בתר רשות הרי עומד ברשות לוקח, אלא אפי' למה דקיי"ל דתרווייהו איתנהו דבזה ובזה לא קנה, מ"מ בכה"ג קנה כיון דהוי כליו של לוקח ורשותו של לוקח אינו מזיק במה דמפסיק כליו דהמוכר כך נראה לי בפשוטו. אכן ראיתי להב"ש אה"ע סי' קל"ט סקי"ג שכתב דגם בכה"ג לא קנה ונראה דראייתו אינו מוכרעת דמה שהוכיח שם משינויי' דהש"ס גיטין ע"ט בקופה שאין לה שוליים דע"כ מיירי דקאי ברשות לוקח דאי בסימטא הא קיי"ל כליו של לוקח בסימטא לא קנה, אע"כ דמיירי ברשות לוקח, ואפילו הכי ביש לה שוליים לא קנה עיי"ש. ובמחכ"ת אינו דהא דכליו של לוקח בסימטא לא קנה, היינו כמ"ש הרא"ש פ' הספינה דכל כמה דלא מדד אין דעתו דליקני ליה כליו כיון דמחוסרים מדידה אלא לדעת שימדדם ואח"כ ימשכם, ואם אמר לי' זיל קני באמת מהני אפי' לא מדד עיי"ש, א"כ בגט דלא שייך חסרון מדידה פשיטא דהוי כזיל קני דמהני כליו של לוקח בסימטא, וא"כ י"ל דהסוגי' מיירי בעומד בסימטא גם אם יהיבנא לי' להב"ש דהסוגיא מיירי ברשות לוקח כדמשמע מלשון הר"ן דהביא הב"ש שם, מ"מ נראה לי דשאני התם כיון דחצירו קנוי לו לפירות ויש לו רשות להניח שם חפציו אלא דאמרי' גיטה וחצירה באים כאחד, אבל עכ"פ בשעה שזרק הגט יש לו רשות להניח שם חפציו, א"כ י"ל דבטל כלי דידה לגבי כלי דידיה דאין לה רשות להניחו בכלי דידיה והכלי שלו אינו בטל לגבי רשותה דהא יש לו רשות להניחן בחצירה והוי לענין זה חצירה כמו בסימטא וכלי של לוקח מונח בכלי של מוכר דלא קנה אבל בעלמא י"ל דבכה"ג קנה, דאם אתה אומר דבטל כלי דלוקח לגבי כלי דהמוכר מכח הקפידה דאין לו רשות להלוקח להניח כליו בתוך כלי דהמוכר מה"ט בטל ג"כ כלי של מוכר לגבי חצירו של לוקח וכיון דנפל היסוד נפל הבנין והדרן לדינא דמסברא בכה"ג קנה כנלע"ד: תשובה לו

עובדא בא לפני בשלשה אחים גדולים דנגשו לפני, אחד נשוי וב' פנויים, ובאו לחלוק נחלת אביהם שיש להם בתפיסת הבית, בית אחד שבו ב' חדרים, מקומות בבית הכנסת ודעתם מוסכם שלא להכריז להסב נחלתם לאחרים ורוצים לחלוק על פי הגורל, והתני ביניהם שמי שיעלה לגורלו המקום שבבהכנ"ס צריכים השני אחים ליתן לו העדפה שלשים ר"ט כי לדעתם שווים החדרים בסך זה יותר, וכן עשו והטילו גורל, וקיימו וקבלו משפט החלוקה בגורל ובק"ס:

נ"ל כיון שהאחד מהם נשוי ולא הי' בקנין או"ב יכולים היורשים הפנויי' לבוא לפסידא דהיינו כשיגיע זמן טרפה של אשה זו ליטול כתובתה תבוא לטרוף מהחלקים שזכו אחי בעלה שליש מהן לגביית כתובתה, דמיד שמת אביהם היו כולם שותפים הן בחדרים הן במקומות שבבהכנ"ס והחלוקה הי' רק כמו חליפים זה שליש שלו שבחדרים נגד חלקם במקומות, וא"כ היא תטרוף תחלה חלק בעלה, היינו החלק שעלה לגורלו, וחוזרת וטורפת מהחדרים שעלו לגורל אחי בעלה שליש מהם מדין לוקח שעבודה, ואף דיחזרו אחר כך האחים לטרוף מחלק בעלה מדין אחריות, מ"מ שניהם יחד יטרפו רק חלק שליש מהחלק הבעל והיינו דבחלק בעלה פתיך בי' חד שליש שהוא חלקו מדין יורש דבזה היא קודמת מדין בעל חוב, רק על שני שלישים שבעלה הוי כלוקח הוי היא לגביית כתובתה והם לגביית אחריות כדין לוה ולוה וקנה דיחלוקו.

וביותר כיון דהיא תלך תחלה לגבות חלק בעלה ואח"כ כשתטרוף מאחי בעלה, והם ירצו לחזור ולגבות האחריות הוי היא כמו קדם וגבה, דבלוה ולוה וקנה קיי"ל דמה שגבה גבה כדאיתא בטור ש"ע סי' ק"ד, ובפרט למ"ש הצ"צ בשו"ת סי' ד' דבחליפין לא אמרינן אחריות ט"ס, אם כן לא יוכלו האחים לחזור עליה מדין אחריות, ובאמת ראי' הצ"צ אינו מוכרעת, די"ל דשאני בעל חוב דאביהם שנטל חלקו של אחד מהם דהספק שיטול מזה כמו מזה דהברירה בידו משום הכי סברי וקבלי מההיא הנאה וכו', משא"כ בנידון דידי' דהבעל חוב של המחליף טורף ל"ש לומר בההיא הנאה וכו' אולי יודע בנפשו שאינו חב לאחרים וליכא ספק פסידה במה שנתן הוא לחבירו, וא"כ דינו של הצמח צדק צ"ע. אמנם עכ"פ הדבר ברור לענ"ד דלא יטלו לאחריות רק שליש כנ"ל, וודאי אם הי' החלקים שווים, י"ל אף דקיי"ל אין ברירה, מ"מ אינה יכולה להוציא ולטרוף מספק דשמא זכו בחלק ירושתם, ובפרט דקיי"ל אין ברירה רק לחומרא, והיינו דמספקינן לדינא כמאן קיימ"ל כמ"ש הר"ן פ"ג דגיטין.

גם י"ל דתיכף משעת שמת אביהם זכותם בזה לחלוק וכל אחד מוכרח לעשות חליפין עם השני, א"כ מעולם לא חל עליו שעבוד כתובה ובעל חוב של אחד מהם, דאין לו זכות יותר מבעל חוב שמוכרח להחליף ולברר חלק השני ומה"ט י"ל גם באין בו דין חלוקה להדין דגוד או אגוד מה שזכה אין בעל חוב של השני יכול לטרוף דמיד זכותם היה לזכות ע"י גוד או אגוד, ושהשני מוכרח להקנותו בגוד או אגוד ואין שעבוד וטרפה של השני חל עליו, אבל בנ"ד בחלקים שאינם שווים דוודאי אין ברירה כמו בגדיים וטלאים יכולה לטרוף מאחי בעלה השליש מחלקם כנלע"ד.

ובתשובת עבודת הגרשוני סי' ק"ז כתב כדברי הצמח צדק הנ"ל דבהחלופו הקרקעות יכול הבעל חוב לטרוף שניהם, וגם לא אמרינן ביה אחריות ט"ס, והביא ראיה מדברי רשב"ם ב"ב מ"ג ע"א שכתב דהוי נוגעין בעדותן כ"ז שלא חלקו, וע"כ משום דבחלקו אף אם המערער יטול חלקו של א' מהם הוא לבדו יפסיד, ולענ"ד גם ראי' זו אינו, דהתם מיירי במכיר בה שהיא חלקו ומודים להדדי שקנו וחלקו בדינא, והמערער הזה טורפו שלא כדין וכבאו אנסים דמי בזה בוודאי בחלקו אינו חייב באחריותו ופשוט, ובעיקר הדין דהצ"צ הנ"ל יש לפקפק כדכתב בשו"ת שבות יעקב חלק א' סי' קנ"ג, די"ל דאין הבעל חוב יכול לטרוף שניהם כיון דלא הפסיד לבע"ח דבר בקנייתו דהכניס קרקע אחרת לשעבודו ע"ש, ולדינא צ"ע: תשובה לז לק"ק פילא לידידי חתני הרב המאה"ג חריף ובקי אב"ד ור"מ מו"ה אברהם משה נ"י.

ע"ד הענין בשנים שנשתתפו, וכל אחד משך מעות של חבירו, ועתה רוצה אחד מהם לחזור ואמר שאין רצונו לטרוח ולעסוק בשותפות.

הנה מפשטא דדינא בש"ע רס"י קע"ו דבמשכו או הגביהו דא"י לחזור, י"ל דהיינו לענין דכל אחד זכה במעותיו של חבירו להשתכר בפירותיו ויכול לומר אני אעסוק להרוויח במעות אבל שיכריח לחבירו על מעשה ההתעסקות אינו מוכרח דלענין זה במה נשתעבד גופו, ומ"ש חתני הרב נ"י דע"י שיתוף המעות שעבדו גופם זה לזה כדין שכיר, וכמו שכתב הבית יוסף בשם הריב"ש לענין התחילו במלאכתן עכ"ד, זה אינו דהא אדרבא הריב"ש כתב דיכול לחזור כדין פועל, אלא דאם לא חזר והרוויח, הריווח לאמצע, ומה"ט גם מה דהקשה חתני על מה שכתב הב"י לתמוה דמ"ל להטור דבהתחילו בעסק משא ומתן דאינו יכול לחזור, דהא י"ל דהוי שיעבוד הגוף כמו דינא דהריב"ש, לא קשה מידי דמ"מ תקשי מ"ש הטור דאינו יכול לחזור דלו יהא דהוי שיעבוד הגוף, מ"מ כיון דלא נשתעבד גופו בקנין יכול לחזור כמו פועל, גם הא הטור הביא בסמוך לו מחלוקת הרמב"ם והראב"ד באומנין שנשתתפו דלהרמב"ם אף שלא חזר והרוויח אין הריווח לאמצע ולא מדמי לפועל, ובדינא דמקודם בהתחילו בעסק השותפות סתם הטור דמשמע דלכ"ע הכי הוא, ושפיר הקשה הב"י.