שו״ת רבי עקיבא איגר – החדשות – תשובה א לגאון אחד, קטע 12

ואולם באמת קשה לומר קים לי בדרך הוכחה מדעת הפוסק היכי דאין מפורש כן בבירור דאולי יש תירוץ אחר על הקושיא, ובפרט בקושית תוס' זו אשר הרב מוהר"ז נ"י עשה זה לקושיא עצומה, ואנכי לא ידעתי עד מה, דהא מצינו בסוגי' דב"ב גבי שכיב מרע שהקדיש כל נכסים דאמרינן שלא להשביע את עצמו ויעיין בסמ"ע סי' רנ"ה, והנראה שביאור הדברים אף דהקדיש נכסיו בין כך וב"כ לא יהי' הנכסים לבניו ול"ש שלא להשביע מ"מ אמרינן שלא להשביע את עצמו שלא יראו עליו שהי' עשיר בחייו והתרושש עצמו ע"ש. ובהכרח צ"ל בההיא דסנהדרין כ"ט גבי עכברא דשכיב אדינרא דר' ישמעאל סבור דאינו חושש על אחר מותו ור"ח דאמר שלא להשביע את בניו, בכלל הזה ג"כ שלא להשביע את עצמו שלא יאמרו שהתרושש עצמו בחנם, וא"כ אין התחלה לקושית תוס' דבא"ג גם כן שייך שלא להשביע את עצמו ועיין בש"ך סימן פ"א ס"ק ל"ד שנזהר מזה ונדחק בכוונת קושית תוס' עיי"ש, עכ"פ אין לעשות מזה קושיא על הרשב"ם ולמידק מיני' שחולק על תוס' בדין אומדנא והודאה, והרב מוהר"ז נ"י סיבב דבריו ביסוד דבשטר חצי זכר שלנו בידוע דאין הודאתו באמת לא מהני כלל להסוברים דהודאה מדין הודאת בעל דין, והמנהג שלנו ע"כ כדעת חכמי פריבונצא דהודאה מטעם קנין הוא, באמת מדעת תוס' בב"מ בסוגיא דמטבע נ"ח דהקשו דליקני ליה באודייתא מבואר דס"ל דהודאה הוי קנין להיות מעותיו ממש לפדות בהם מעשר שני, ובדברי תוס' ב"ק ק"ד דתירצו באמת דלא הוי מעותיו מדאורייתא לפדות בהם, דבריהם סתומים אם כוונתם דלא הוי קנין אלא דהב"ד מזכין אותו עפ"י הודאת בעל דין, או דכוונתם דהוי כקנין דרבנן ולא מהני בדאורייתא, ולפ"ז נצטרך לומר מהא דפרכינן ולקנינהו אג"ק, דקנין אג"ק דאורייתא, ואף דתוס' בב"ק דף י"ב ס"ל דהוי רק דרבנן, מ"מ מצינו בהיפך בדברי תוס' קדושין דף ד' במה דכתב דיש למפרך דמה לקרקע שקונין אגבו מטלטלין, הרי דס"ל דהוי דאורייתא, גם מדברי תוס' ב"ב במה דהקשו דלימא דאיתא בבריא דדרך הודאתו משמע דס"ל דהוי קנין דאל"כ דקמי שמי' לא קנה אותם אלא דאנן פוסקים עפ"י הודאתם מה"ת להו להקשות למינקט זה בכלל איתא בבריא אע"כ דס"ל דהוי קנין: תשובה מא לק"ק ווילעהן לכבוד ידידי הרב המאה"ג החריף ובקי המפורסים אב"ד ור"מ מהור"ר יאקאב נ"י.

מ"ש רומעכ"ת לדון בשותפים דאם שניהם הי' מתעסקים ונשאו ונתנו ביחד במעות השותפות שאירע בו ההפסד, בזה מפשט פשיטא ליה לרומכ"ת דאף לדעת הרמ"ה צריך לשלם מביתו, כיון דיד שניהם שוים בעסק ההוא נקנה להם הסחורה ביחד ואף שלזה הי' מעותיו בפחות, מ"מ הוי כהלוה לו חבירו המותר עכ"ד. לענ"ד לא נראה כן דלפ"ז גם אם הי' זה שמעותיו מעט משולח לקנות הסחורה במעות השותפות מיד זכה בחצי הסחורה ויצטרך לשלם ההפסד מביתו ולא משכחת לה לדינא דהרמ"ה רק כי היכי שזה שמעותיו מרובים קנה לבדו הסחורה, וזה בוודאי אינו במשמע גם לפ"ז אף בקנה זה לבדו נימא דעשה קנין בסחורה לטובת השותפות שיזכה גם חבירו בחצי הסחורה יותר מחלק מעותיו דבוודאי אם הי' מתכוון לכך הי' קנין מעליא וזכה חבירו בחציו כדאיתא בש"ע סוה"מ סימן קפ"ג ס"ד, גם מדנדחקו כל האחרונים בסתירת דברי הרמב"ם שבש"ע סי' צ"ג לדברי הרמ"ה בסימן קע"ו ולא תירצו בפשטו דבסי' צ"ג מיירי בקני הסחורה ביחד אלא וודאי דבכל ענין להרמ"ה אין צריך לשלם לו מביתו דאין דעתם שיקנה הסחורה רק לפי ערך מעותיו והריווח וההפסד יהי' לאמצע, ולא שיהי' אחד בעל חוב לחבירו על הסחורה שהוא יותר מכנגד מעותיו, גם משטחיות דברי הש"ע סימן קע"ו ס"ה השותפים שהטילו וכו' יש מי שאומר וכו' משמע להדיא דאף דקני ביחד הסחורה הדין כן.

תו כתב חביבי רומעכ"ת נ"י להסביר מחלוקת הרמ"ה והרמב"ם בדין זה אם צריך שישלם השותף מביתו דתליא במחלוקת הפוסקים ה"ה הנ"י והרמב"ם בשותף אם נוטל הוצאה יתירה על השבח לא הועיל כלום בזה, דהא פשיטא בשותפים והסכימו מפורש לנוטעה, ונוטעה א' מהם בזהו בוודאי הוי יורד מדעתו ממש ונוטל אף ההוצאה יתירה, ואלו לדינא דהרמ"ה בשותפים שהטילו לכיס אף שהסכימו יחד בעסק פלוני והי' בו הפסד אין צריך לשלם מביתו.

תו כתב רומעכ"ת נ"י בישוב קושית השב יעקב להרמב"ם דשותף משלם ההפסד מביתו, ומ"מ צריך שיברר בעדים ואינו נאמן בשבועה אמאי יורד ברשות נאמן ליטול בשבועה, וכתב מעכ"ת נ"י דיורד ברשות נוטל רק מהשדה דהוי מוחזק קצת והביא חילו מדברי הרמב"ן הובא בהר"ן פ"ז דשבועות דלהכי לא חשוב במתני' דנשבעים ונוטלים גם ההיא דמכיר כליו וספריו דלא דמי להנך דלא שקיל אלא ממה שברשותו, וכן מוציא הוצאות ממה שהשביח בלבד הוא נוטל עכ"ל, בוודאי אפשר לכוון דברי הרמב"ן בפשוטו דלא חשיב במתני' רק היכי דנוטל כל תביעתו, משא"כ במוציא הוצאות דאינו נוטל אלא ממה שהשביח בלבד ולא יותר אך גם לפי הבנת מעכ"ת נ"י בהרמב"ן דלא מקרי נוטל כיון דנוטל רק ממה שמוחזק בו פשיטא דאין לדמות גוף הקרקע לשבח, דלגבי שיעור שבח הוי כנוטל ממה שהוא נותן להבעלים דמידו בא להם השבח והוא נוטל מזה והוי כעין מכירה בעלמא, דהא הבעלים אינם מוכרחים ליטול השבח, דהא יכולים לומר טול עציך ואבניך, אלא דדיינינן דהיורד התחייב עצמו באם יתרצו הבעלים שיזכה להם חצירם אם יחזירו לו מה שהוציא נגד השבח, ואם נידון דלא יהא נאמן ויפסיד ההוצאה אדעתא דהכי לא הקנה להם וגם הבעלים במה דגלו דעתם דניחא להם לזכות בשבחה הוי כאלו קבלו עליהם להחזיר ההוצאה והוי כמו הימני', משא"כ בהוצאה היותר על השבח ונוטל מגוף הקרקע של בעלים הוי מוציא ממש. ואני תמה על כבודו הגדולה אם רצונו לדמות מה שנוטל מהקרקע לנוטל מהשבח למאי הוצרך ללמוד מהרמב"ן הנ"ל, הלא בלא"ה השיב יעקב בעצמו מוכח דמודה לזה דהרי לפי תירוצו דשותף כיון דהוי כיורד ברשות הוי כיודע שישביח אותו וכאלו צוהו והמני' עיי"ש. ולכאורה עדיין יקשה ביורד שלא ברשות דנאמן ג"כ בשבועה כמה הוציא, הא בזה הו"ל לאסוקי דעתי' אלא ע"כ דלגבי הוצאה שכנגד השבח הוי כנוטל משלו ולא מקרי מוציא, ועיקר קושי' הש"י הי' רק ביורד ברשות לגבי ההוצאה יתירה על השבח, וא"כ ליכא ראי' למעכ"ת נ"י מדברי הרמב"ן הנ"ל.

ובדברי השב יעקב הנ"ל דאינו נאמן בשבועה להוציא היכי דלא הו"ל לאסוקי דעתיה ולהתנות נתיישב לי דברי הרמב"ם פ"ג דשכירות והש"ע סימן ש"ג ס"ט רועה שטען הצלתי ע"י רועים בשכר נשבע ונוטל מה שטען שאינו יכול לטעון אלא עד כדי דמיהן ויכול הי' לומר נטרפה וישבע בנק"ח עכ"ל, והה"מ כתב על זה זה הכלל לכל המוציאים ברשות שהן נשבעים ונוטלין וכמו מוציא הוצאות על נכסי אשתו עיי"ש, ותמוה לי דאם כן אמאי צריך הרמב"ם לומר ויכול הי' לומר נטרפה דמשמע דמדין מגו אתינן עלה, אבל באיכא עידי ראה אינו נאמן, ולדברי הה"מ בכל ענין יהא נאמן. ולזה נ"ל די"ל דבאמת רק מדין מגו נאמן: אבל בלאו הכי אינו נאמן בשבועה להוציא כיון דלא הו"ל לבעלים לאסוקי דעתי' ולהתנות שלא יהא נאמן. ובאמת אפשר אם ידוע שהציל בלא מגו נאמן לשבע כמה הוציא דכיון דאם לא הי' מציל הי' נאבד הבהמה הוי כל הבהמה כמו שבחא דאף יורד שלא ברשות נאמן על ההוצאה כשיעור שבח, והרמב"ם מיירי אפשר דהך גופא אינו ידוע אם הציל כמו שדקדק רועה שטען הצלתי, ואולם כפימ"ש י"ל דדווקא בשבח ממש דהוי כנותן לו משלו, משום הכי לא מקרי מוציא, משא"כ הכא ברועה שהציל דנוטל מגוף הבהמה י"ל דמקרי מוציא ממש וצ"ע לדינא.

אולם בעיקר הדין שכתב ידידי רומעכ"ת נ"י דמודה הרמ"ה בהתנה בפירוש לשלם מביתו, גם לדעתי הדבר פשוט דנתחייב באמירה בעלמא, דהוי כקנה הסחורה לשניהם ונתחייב לשותפו במותר המעות וכ"כ להדיא לדינא בתשובת מהר"ם מטארני סימן כ"ד, ומזה נסתר גם מ"ש מעכ"ת נ"י בתחילת דבריו להוכיח דבעסקו יחד מודה הרמ"ה מדברי שב יעקב הנ"ל דדן אם נאמן בשבועה להוציא ולא הזכיר כלום מדברי הרמ"ה דאין צריך לשלם ההפסד מביתו דשאני התם דלא היה לאחד מהם כלל מעות בעסק ואם כן במה שהתנה לשלם ההפסד, הוי כהתנה במפורש לשלם מביתו מ"ה שקיל וטריא על הנאמנות בשבועה, די"ל דהתנאי הי' רק אם יברר בעדים, וביותר מזה כתב הפני יהושע בשו"ת סימן ג' דדינא דהרמ"ה רק בשניהם שהטילו לכיס דנשתתפו רק במעות ההם, אבל אם אחד נתן כל המעות ולא הב' הוי כהלוה לחבירו החצי ע"ש, וא"כ דברי השב יעקב נכונים במה דפשיטא לי' בנידון דידן דצריך לשלם ההפסד מביתו, ואין ראי' כלל לדינו של מעכ"ת נ"י.

מ"ש מ"ש מעכ"ת נ"י לתמוה בדברי הרא"ש בכתובות סימן ט' במ"ש וכן אם הוציא ולא אכל וניחא ליה למשקל הוצאה שיעור שבח דשומעים לו דלא תקנו להיות כמוציא על נכסי אחר אלא ליפות כחו ולא לגרע כחו עכ"ל, ותמה מעכ"ת דהרי כתב מקודם דאפילו באכל קמעא שמין לו כאריס ואיך כתב הרא"ש בלא אכל דנותנים לו רק הוצאה עכ"ד, בוודאי כל העובר ישתומם ולא יפול עליו שם קושיא רק מחוסר הבנה, ואולם לא אמנע למלאות רצון רומעכ"ת להודיעהו מה דנראה לי בזה על דברי הרא"ש דנלע"ד לדינא בבעל שגירש את אשתו והוציא ולא אכל דאין האשה יכולה לומר טול עציך ואבניך כמו לשאר יורד שלא ברשות ויש ללמוד זה מדברי הנימוקי יוסף פ"ק דמציעא בסוגי' דשבח בשם הרמב"ן דלא מצי הבעל חוב לומר ללוקח טול עציך ואבניך דכיון שהי' סבור שהוא שלו אף עפ"י דנמצאת שאינו שלו משום הכי באומר טול עציך ואבניך אין שומעין לו עיי"ש. וא"כ יש לומר דהכי נמי הבעל שהי' הקרקע בחזקת שלו וידו עדיפא מידה אינו יכולה לומר טול עציך ובניך, והא דהבעל אינו נוטל כאריס והלוקח נוטל כאריס, היינו דבבעל דפירות שלו משום הכי לגבי דידה מקרי שדה שאין עשויי' ליטע, אבל התם בבעל חוב שגובה באפותיקו מלוקח דמחזיר כל הפירות לבעל חוב הוי לגביה שדה העשויי' ליטע (ובש"ע סימן קט"ו ס"ב בהגה רק שנותן ללוקח הוצאותיו ולא נזכר כלום ליטול כאריס ובאמת מלישנא דהרמב"ן בנמוקי יוסף הנ"ל וביותר מבואר כן בשיטה מקובצת בשמו משמע להדי' דנוטל כאריס) ולפ"ז י"ל דמה שכתב הרא"ש דאם אכל ולא הוציא דיכול לומר ניחא לי למשקל הוצאה, היינו דאין האשה יכולה לומר טול עציך ואבניך, דבפשוטו הי' מקום לומר דלכל דבר כמוציא על נכסי אחר דמי דיכולה לומר טול עציך ואבניך, ומטעם כיון דבכל רגע בידה למאן לא מקרי כל כך שנוטע בשביל עצמו והוי כיורד שלא ברשות בנכסי אחר דמי (דהרא"ש שם לא העתיק כמוציא על נכסי אחר ברשות כדתב הרי"ף) ולזה חידש הרא"ש דמ"מ לא לגרוע כחו אמרו דכמוציא על נכסי אחר דלא לגרוע כחו אמרו כן, וזהו דווקא בהוציא ולא אכל, וגם רוצה למשקל רק הוצאה דבזה דיכול לגבות מדין בעל לא גרעינן כחו לומר דכאחר דמי, אבל באכל קמעא או דרוצה ליטול גם שבח כאריס בשדה העשויי' ליטע בזה דמדין בעל אינו גובה רק מדין מוציא על נכסי אחר בוודאי יכולה לומר לו טול עציך ואבניך כדס"ל להרא"ש לשיטתי' דגם בשדה העשויי' ליטע יכול לומר טול עציך ואבניך דאין הבעל יכול לרכוב אתרי רכשי רק ליטול מדין בעל או מדין מוציא על נכסי אחר, כך הי' נראה לענ"ד הקלושה להבין בדברי הרא"ש. [א"א ב"ה שמעתי מאאמ"ו נ"י בהני עניינא במה דהקשה הטו"ז סימן ק"ג ס"ח ד"ה נשבע ונוטל עיי"ש דנדחק, ואמר אאמ"ו נ"י די"ל אף אם יהבינא ליה להטו"ז דאינו נוטל תחלה ההוצאה ואח"כ השבח אלא דההוצאה נכלל בשבח שנוטל, מ"מ נראה פשוט דאם ההוצאה כשיעור חצי שבח או יותר דיכול לומר איני נוטל שליש שבח ואני רוצה רק בהוצאה, משבחי ובכה"ג דרוצה ליטול יותר מן שליש שבח כדין אריס צריך לישבע על ההוצאה]: תשובה מב עוד לו.

וע"ד ספיקו באחד המחזיק במקום בית הכנסת בעזרת נשים מנחלת אביו בירושת אביו נגד יתומים קטנים בני אחיו של המחזיק יותר מג' שנים רק על פי הדין אין מחזיקין בנכסי קטן, ומה גם שהוא שותף בקרקע בוודאי לא מהני חזקת ג' שנים, רק כיון דלא ידעינן על ידי עדים כשרים שהיה של אבותיו דנאמן דלקוח מאחיו במגו דלא היתה של אבותיו, אך עדות נשים יש שהמקום של אבותיו ותלוי באשלי רברבי תה"ד והייש"ש פ"ק דבב"ק סימן מ"א אם נשים נאמנות בעדות כזה עכ"ל רומ"פ.

נראה לענ"ד אף אם אין נשים נאמנות היינו באם הי' טוען שאינו של אבותיו מעולם, אבל כיון שהודה ואנו באנו להאמינו במגו בזה כיון דנשים מעידים שהיה של אבותיו תו לא הוה מגו דאינו רוצה להכחיש עדות הנשים, כמ"ש להדיא הרא"ש בתשובה כלל ס"ו סימן ח' הובא בש"ך חוה"מ סימן נ"ח סקי"א, ולמד כן הרא"ש מסוגיא דרבה בר שרשום פ"ג דב"ב, ואף דמהריב"ל בתשובה ספר ג' סימן ע"ט כתב דלרבינו האי ורשב"ם בסוגיא הנ"ל אין ראיה והכרח לדינא דהרא"ש הנ"ל. מ"מ הרי הוקבע להלכה בש"ע סי' ק"ן ס"ה כשיטת התוס' דאף ביצא הקול אחר החזקה דהיה נאמן לטעון לקוח, מ"מ לא מהימן דמשכונה בידו במגו דלקוח, וכן פסק בהגהת ש"ע סימן ע"ב סי"ח דלא אמרינן מגו דהי' מכחיש הקול, וא"כ ממילא דלא אמרינן דהי' מכחיש עדים פסולים כדדימה הרא"ש להדיא, גם בתשובת מהר"י טראני ח"א סימן קי"ב כתב דרבינו האי והרשב"ם מודים גם כן לעיקר הדין לתוס' דלא אמרינן מגו דהי' מהכחיש להקול, לזה נלע"ד בנ"ד ליכא מגו ובטלה חזקתו כנלע"ד: תשובה מג עוד לו.

מה שהתעורר רומעכ"ת נ"י דבמשביע עד קרוב בעדות אשה לבעלה ואף דקרוב ואשה נאמן דמת בעלה וגובית כתובתה, מ"מ אינו חייב קרבן שבועה כיון דבעצמותו אינו מהכשירים להעיד ולא קרינן בי' והוא עד ודווקא בעד אחד כשר אמרינן הכי בעדי מיתה עכ"ד.

כוונתי לדעתו הרמה זה ימים רבים בע"ה, ומאותה הוכחה עצמה שהוכיח רומעכ"ת נ"י מדסתם במתני' בכשירים ולא מפסולים וכו' דמשמע דא"א לאשכוחי בי' חיוב קרבן שבועה, והוספתי דמ"מ יקשה עדיין בסוגיא ר"פ בתרא דיומא דמשני התם אההיא דמשחק בקוביא ש"ה דאמר קרא אם לא יגיד וכו' ובזה ישאר הקושיא הא משכחת שבועת העדות במשחק בקוביא במעיד בעדות אשה דמדאורייתא חזי לעדות דעלמא וקרינן בי' והוא עד, וגם אם הי' מגיד הי' מועיל. והארכתי בזה בדרך פלפול הגה עיין בשו"ת רע"א בכתבים סימן קע"ט] וכעת אקצר כי טרידנא טובא בשבוע זו, גם אחר חצות היום לחזור עם ידידי חבירי הבחורים חלק גדול ממס' כתובות שלמדנו בע"ה בזה הקיץ שיעורן כסדרן, ומהאי טעמא אי אפשר למלאות רצון רופמכ"ה להשיבו בסוגיא דחגיגה דטופלין בהמה לבהמה.

ומ"ש רומעכ"ת נ"י ליישב ביסוד דבר זה קושית התומים סימן פ"ב בכללי המגו על מה שכתב הרא"ש בתשובה דמגו דהיה מכחיש עדים פסולים לא אמרינן, ואם כן משכחת שבועת העדות בפסולים כגון שטען טענה דנאמן רק במגו ואם היה עדים פסולים מעידין לא הי' נאמן במגו דבכה"ג ג"כ יש בו שבועת העדות כדאמרינן הכ"מ בנסכא דר"א עיי"ש. ולזה כתב ידידי הרב הגאון נ"י דמ"מ עדים הפסולים לכל עדיות אף דבהגדתם הי' מועיל, מ"מ אינו בכלל והוא עד. ידידי נ"י במחכ"ת של התומים אף אם יהבינן דקרוב בעדות אשה חייב קרבן שבועה, מ"מ אינו מן הדומה, דדווקא בנסכא דר"א דעדות העד שחטף הוי שם עדות, אלא דהי' פטור מקרבן שבועה מטעם דהוי גורם לממון דאולי הי' נשבע להכחישו, ומש"ה כל שידענו בבירור שלא יהא מכחישו בשבועה כגון שכבר טען דידי חטף ממילא עדות העד שחטף הוי עדות מעליא, דכל שאינו מכחיש להעד בשבועה הוא כשנים, וזהו בעצמו סברת נסכא דר"א, ומה שמתחייב זה לשלם הוא על פי עדותו של זה, ומה לי שיש ב' עדים דחטף דחייבינן קרבן שבועה, ומה לי בעד אחד היכא דידעינן שאינו יכול להכחישו בשבועה, וכן בקרוב בעדות אשה דהימניהו רבנן בעדותו ושם עדות עליו, משא"כ בעדות פסולים במקום מגו דאין שום ענין עדות בדיבורם ולא מהימני כלל בעדותו רק שהם סיבה לבטל המגו, בזה פשיטא דאין כאן ענין להתחייב משום שבועת העדות כנלע"ד ברור: תשובה מד

בריש פרק כיצד מברכין כתב הרר"י בשם ר' אחאי משבחא דאין צריך פדיון אלא כרם רבעי דקיי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ, וכתב בשם מורו לדחות זה, והביא מסוגיא דקדושין ר"נ ורב ענן הוי אזלי באורחא וכו' ולא קיי"ל כרב יאשי' דאמר עד שיזרע חיטין ושעורין וחרצן במפולת יד, ואמאי צריך לומר דקיי"ל כר"י ולא אמר בקיצור דכל המיקל בארץ וכו', אלא ע"כ דאין הכלל זה אמורה בכל מקום, רק גבי מעשר וערלה לבד ע"ש. ונפלאתי על פה קדוש יאמר זה, דלפי ראיה זו ממילא מוכח דגם לענין כלאים לא אמרינן כל המיקל וכו' והרי סוגיא מפורשת שבת קל"ט ע"א ולשלח להו כרם דתניא קישות רט"א אינו כלאים בכרם וקיי"ל כל המיקל וכו' הרי להדי' דגם בכלאים אמרינן כל המיקל וכו' ועיקר ראיית הרר"י ממילא מיושב למ"ש תוס' בשבת שם דדווקא לענין אם הוי מין איסור בזה קיי"ל בח"ל כהמיקל אבל בדבר דתלי בענין הזריעה לא עיי"ש וצע"ג.

ודע דמה דפסקינן בש"ע יו"ד סימן רצ"ד ס"ו ויכול לפדות את כולם בשוה פרוטה, והוא מדברי תוס' ר"פ כיצד מברכין שכתב וכרם רבעי בזמן הזה מחללין אותו על שוה פרוטה. ולענ"ד תמוה, כיון דקיי"ל ברבעי צריך להוסיף חומש דילפינן קדש קדש ממעשר, והיינו ככל מילי כמו פדיית מעשר שני, וכמ"ש הרמב"ם, א"כ כמו במעשר שני אין מחללין כי אם על כסף שיש עליו צורה דווקא, ולא על שוה כסף הכי נמי בכרם רבעי, ואם כן איך נקטו תוס' וש"ע לישנא בשוה פרוטה ולכאורה בעינן דווקא פרוטה ממש כנלענ"ד: תשובה מה לק"ק ווילעהן לכבוד ידידי חביבי הרב המאוה"ג חריף ובקי האב"ד ור"מ מו"ה יאקאב נ"י.