שו״ת רבי עקיבא איגר – החדשות – תשובה א לגאון אחד, קטע 9

לענ"ד דקדוק קלוש הוא מאוד במתני' ולדון מזה דגם לנדוניא צריכה שבועה, ובפרט כיון דבאמת אף אם הי' תני לישנא דאין אלמנה נפרעת כתובתה עדיין לא הי' ממועט להדיא נדוני' מכלל זה, דבכמה דברים נדוניא בכלל לשון כתובה כמו עוברת ע"ד וכדומה משום הכי קיצר התנא בלישנא אין אלמנה נפרעת דסתם פרעון היינו כתובה דישנו לכל הנשים לא נפקדה אחת מהנה, וסמך גם כן על מה דמסיים התקין ר"ג הזקן וכו' וגובה כתובתה דידעינן דמיירי בכתובה, ומ"ש רומפמכ"ת כיון דכל עיקר דנדוניא הוי ת"ז דלא ניתנה לגבות מחיים למידין רק מדכוללים נדוניא וכתובה יחד וכו' אינו מוכרח דהרשב"א כתב זה בדרך הכרח מדחזינן דכוללים אותם יחד ואין מחלקין ביניהם בזמן פרעון מכח זה מוכרח לנו דכל מכניסי נדוניא דעתייהו לגבות כשתצא ממנו אבל לא דמשום זה נולד הדין דלא ניתן לגבות מחיים ואדרבא אפשר בהיפוך דכיון דלא נתנה לגבות מחיים משום הכי כוללם ביחד, והגם מה בכך דהוא מכח דכוללם יחד סוף סוף י"ל כיון דעכ"פ לא ניתנה לגבות מחיים ממילא הוי תוך זמנו גם לענין שבועה ואין דיניהם שווים, דה"נ כמה חלוקים ביניהם לענין מת בעלי דס"ל להרבה פוסקי' דאינו גובה נדוניא. ולא אמרינן גם כן כיון דמה דא"י לגבות אותם אף כשבעלה חי הוא רק מדכוללם יחד עם הכתובה וכיון דעכ"פ גובית הכתובה, ממילא גובית גם נדוניא, הרי דאין זה הכרח ברור לדמותם לכל מילי.

תו כתב רומעכ"ת וז"ל ומה דהוכיח מעלתו מדעת הרא"ה דס"ל מטעם הריצב"א חשיב ממש כמו אחר זמנו, אמת שממנו מוכח הכי בבירור דאלת"ה אלא משום צירוף שלא תתבזה אשתו בב"ד הדר לא משני מידי דפשיטא דצריך התנא לאשמעינן דמש"ה חשיב אלמנה הגיע זמן, א"ו סובר בפשוט דמפני שהוא סמוך למיתה חשוב כהגיע זמן כאחר מיתה, משא"כ בשאר בע"ח תוך זמנו אחר מיתה הוא ת"ז וסברא זו דחויי' היא מפומא דכולהו רבנן שהרי לשון הרא"ש והריצב"א תי' דבכתובה נמי לא חיישינן לצררי תוך זמנו, אלא ש"מ סמוך למיתתן דאורחי' להתפיסם צררי כדי שלא תתבזה אלמנתו, הרי אך משום דלא תתבזה הוי אורחי' ולהכי לא חשוב תוך זמנו, הרי להדיא דלא כהרא"ה וכו', לענ"ד רבותא למיחשב גברי, נגד זה יש לנו דעת הרא"ה וגם לישנא דהה"מ שכתב בלשונו פט"ז מה"א וז"ל ודע דבנכסי צ"ב וכתיבה שוים בזה דהרי אין כאן קל בכתובות מבשארי חובות עכ"ל, משמע דבא לומר דאין כאן דין חדש בכתובה לומר בו מקולי כתובה שני כאן ודווקא בכתובה, אבל לא בצ"ב דבאמת אין כאן קולא יותר משאר חוב דכל בע"ח צריך לישבע, הרי דמדינא הוא כמו שאר ב"ח, דאלו לדברי רומעכ"ת הוא רק בדרך עילה, א"כ א"א ללמוד זה משאר חובות רק מדקדוק לישנא דמתניתן ומדכוללים עם הכתובה כדכתב רופ"מ נ"י ואין להעמיס כן בכוונת הה"מ, כיון דעכ"פ להרא"ה והה"מ דינו כמו אחר זמנו ממש, וה"נ י"ל לדעת הרא"ש דמכח דאורחא הוא להתפיס צררי סמוך למיתה משום לא תתבזה שוב אזדא ממנו חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, ומנ"ל לומר דרק דרך עילה הוא. ואף הרמ"ה שבהרא"ז ר"פ אעפ"י יכול לסבור כן אלא דמ"מ צריכים לומר דתוספת כתובה ככתובה דהרי פשיטא אלו הי' הבעל חייב לה ממקום אחר לא היינו אומרינן דמתפיסה תוך זמנו סמוך למיתתו משום שלא תתבזה, אלא דבפרעון כתובה שיש לכל הנשים, ואדעתא דהכי נישאת לו מתחלה בזה דעת האדם שתגבה אותו בלא בזיון מש"ה צ"ל דתוספת כתובה ככתובה, אבל מ"מ י"ל דמה"ט בכתובה לית ביה כלל חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו וקשה להוציא ממון בבירור נגד דעת הרא"ה והה"מ ובפרט דבוודאי לדעת המ"ל והב"ש דס"ל לטעמא דתוס' גובית נדוניא בלא שבועה ולא דקדקו לישנא דמתניתן כדכתב רומעכ"ת נ"י, ומ"מ ס"ל בפשיטות דלהרא"ז והריצב"א גם נדוניא צריכה שבועה, הרי דס"ל ג"כ דמהך טעמא דלא תתבזה נסתלק לגמרי החזקה ולא בדרך עילה בעלמא.

תו כתב רומכ"ת וז"ל ומ"ש תו מעלתו גם לדעתי א"א לכוון כן בדברי הטור שכתב וכו' דמשמע להדיא אף שהעדים אומרים וכו' דומיא דכתובה, דאלו בכתב לה גם כתובה אינה גובה, מלבד שמיד בתר הכי כתב הטור בשם אחיו דבמקום שאין כותבין אף בכתב לה גובה היא ואף גם לענ"ד איפכא מבואר מדמסיים אא"כ כתובתה בידה ואי בידוע דלא כתב לה מאין יהי' לה כתובה, ותו איך ישמיט הטור עיקר חידוש כזה, גם א"י איך שייך בפשוט עדים על מניעה שלא כתב לה אטו עדים הללו המעידים על מה שהכניסה בכיפי תלוי לה, לכן נ"ל ברור כמו שכתבתי ות"ל מצאתי כעת במ"ל פח"י מה"א ביאר דעת הר"ם להדיא אך מחמת ריעותא חסרוך השטר עכ"ל.

ולענ"ד אדרבא מלשון הטור אא"כ כתובתה בידה משמע דבשום פעם אינה גובה אא"כ כתובתה בידה אף בעידי שריפה וכדומה אינה גובה וזהו עיקר החילוק בין כתובה לנדוניא דלהדיא משמע מלשון הטור דמחלק בין כתובה שהוא תנאי ב"ד לתוספת כתובה ונדוניא, וזהו רק בליכא ריעותא, דהא במקום שכותבין אף בכתובה אינו גובה במקום ריעותא, הרי דאף בליכא ריעותא בעינן דווקא לסברא דתנאי ב"ד דכמאן דנקיטי שטרא בידה, אבל בלא"ה טענינן פרוע ומ"ש רומעכ"ת נ"י דאיך שייך על מניעה עדים, אטו עדים בכיפה תלוי מלבד דעכ"פ נ"מ בכתב לה ואיכא עידי שריפה, גם בפשוטו נ"ל דבמעידים דבשעה שמכרה מיחה בעדים שלא יכתבו לה בוודאי ליכא ריעותא דחסרון השטר כיון דידוע דמיחה הבעל מלכתוב ואפשר גם אם רק מעידים העדים שלא הי' עדים אומרים בשעה שהכניסה לו הנדוניא רק הם והם לא כתבו ג"כ לא הוי ריעותא ול"ח שמא צוה אח"כ לעדים אחרים לכתוב ולעשות מזה ריעותא עכ"פ במיחה בוודאי לא הוי ריעותא. גם מ"ש מעכ"ת נ"י דלדברי לא הו"ל להטור להשמיט עיקר חידוש כזה, אני אומר בהיפוך דלדברי רומע"ל לא הו"ל להטור להשמיט עיקר חידוש דין דבמקום דליכא ריעותא גובית נדוניא ות"כ, אבל לדידי י"ל דהטור כללו בלשונו אא"כ כתובתה בידה דמשמע דבענין אחר לא, כנלע"ד ברור בדעת הטור.

תו כתב רומעכ"ת נ"י על דברי במ"ש דאין לה מזונות בשביל נדוניא להפוסקים דנדוניא אינה בכלל כתובה, וז"ל נראה דסובר מר כי היכי דפליגי לענין תובעת כתובתה שהפסידה מזונות אם המזונות נתלים בנדוניא, הו"ה דפליגי לענין מנהג יהודא שלדעת הש"ע אם רוצים לפוטרה מכתובה בלא נדוניא נפטרו ממזונותיה, ולבבי לא כן ידמה, לא מבעי' למה שכתבתי דאף להרא"ש נכללת בלשון כתובה במה דתלי בלשון ופשיטא דמספר כתובה נלמוד שכתובין עד שירצו היורשים ליתן לך כתובתך דוודאי אף הנדוניא בכלל, אלא אפילו הר"ם לדעתי מודה בזה, דהרי מוכח דאיך ס"ד שיהי' אפשרות להיתומים לומר הא לך הכתובה ואנחנו פטורים מן המזונות תאמר היא מה שקיבלתי על הנדוניא והכתובה עדיין חוב שהרי הברירה ביד המלוה, וגם מסתבר שאם יהא נתלה אך בהכתובה, א"כ מדה"ד לוקה המה יחזיקו בנדוניא והיא תיזון עצמה, ומכ"ש לדידן דפסקינן כא"ג ואך מכח תקנה אתינן עלה פשיטא דאי אפשר לתקן תקנה גרוע כזה ובלי שום ספק אצלי שעד שתסלק כל המגיע לה יש לה מזונות עכ"ל רופ"מ נ"י

ולענ"ד י"ל בהיפוך, דאף לדעת הסוברים דבלשון בני אדם גם נדוניא בכלל כתובה, י"ל דווקא לענין מוכרת או מוחלת, אבל בלישנא דעד שיתנו לך כתובתך דהוא לישנא דחז"ל מתנאי ב"ד והם תקנו בלשון של חז"ל דמצינו כמה פעמים דנדוניא אינו בכלל לישנא דכתובה כההיא דשהתה בבית אביה כ"ה שנים, ובההיא דבכורות ולא האשה בכתובתה, [ובאמת איני מבין כראוי דברי הר"ן בזה דכתב וראיות הרמב"ן אינם מספיקים אלא לומר דנדוניא בכל לשון כתוב' לפיכך מוכרת או מוחלת כתובה הפסידה גם נדונייתה, ואיני מבין כיון דקיימינו עכשיו דלשאר דינים אין נדוניא בכלל א"כ בדינא דשהתה בבית אביה כ"ה שנים, וכן בדין דשבח ולא האשה בכתובה אין נדוניא בכלל לישנא דכתובה, הרי דמצינו בלישנא דחז"ל בפעמים נדוניא בכלל לשון כתובה ולפעמים אינו מכלל, א"כ מניין לנו להכריע לישנא דבני אדם] גם מה שכתב רומעכ"ת נ"י דא"כ מדה"ד לוקה וכו' לא ידעתי מה בכך ודאין לה משכון זה על הנדוניא הלא מ"מ היא בעלת חוב על הנדוניא כמו שאר בע"ח, וכי בשביל שלא כללו חז"ל נדוניא בכלל כפיי' זו דעד שירצו ליתן כתובתך לקתה מדה"ד דמה בכך הא י"ל דנדוניא הוי כמו שאר חוב ואינו נוגע כלל לכתובה ועיקר תקנת חז"ל הי' רק לענין כתובה, גם מ"ש רומעכ"ת נ"י ובפרט למה דקיי"ל כאנשי גליל וכו', לא נראה לי כן דאם נחליט דלדינא דהש"ס גם לאנשי יהודא הי' תלי רק בכתובה ולא בנדוניא במה דאמת אינו במשמע דיש חילוק בזה בין אנשי גליל לאנשי יהודא, אם כן בוודאי אפשר לומר דעכשיו מצד מנהג קבלו עליהם לעשות כמו אנשי יהודא, ומה"ת לחלק ביניהם, לזה נ"ל ברור כדכתבתי דלהפוסקים דענין תובעת כתובתה אין תולה כלל בנדוניא, הכי נמי בנותנין לה היורשים כתובתה

ומ"ש כבודו נ"י דאיך אפשר להיתומים לומר הילך כתובתך הא יכולה לומר מה שקבלתי הוא על הנדוניא, באמת אפשר לומר כן לדינא דמהאי טעמא א"א לסלק לה כתובה ותוספת ולהפסיד מזונותיה, והיינו כל זה היכי דיכולה לגבות גם נדונייתה אבל בנידון דידן דאינה יכולה לגבות נדונייתה, רק שכבוד רמעכ"ת נ"י בא לדון דלגבי מזונות היא מוחזקת ויכולה לומר שעדיין לא נסתלקת לגמרי, בזה אם נידון כדעתי דא"י לאכול בשביל מזונות יאמרו היתומים הלא מה שקבלת ביחד א"א לך להחזיק בשביל נדוניא, דהא אין מגיע לך נדוניא וצריך אתה להחזיק הכל בשביל כתובה ותוספת וממילא אף אם באמת מגיע לך נדוניא שוב אין לך מזונות כנלע"ד.

ואודיע לכבודו נ"י את אשר נתחדש לי כעת בדברי תוס' יבמות קי"ח ע"א ד"ה בת ישראל לכהן וכו' מידי דהוי ב' שבילין וכו' ומיהו איכא הכא חדא דאיסורא וכו' וכה"ג לא ילפינן מסוטה, ופשטא מחוסר הבנה, דגם בב' שבילין איכא חדא דאיסורא ואעפ"כ מקילים, ולזה נראה לי ברור להגיה ולמחוק תיבת ומיהו, וצ"ל ואע"ג דאיכא הכא חדא דאיסורא, וכוונתם דיש ראיה מב' שבילין דאף דחד חזקה ממ"נ נסתרה, מ"מ לגבי כל חדא באפי נפשי' אזלינן בתר חזקה, וכדי דלא נימא דשאני ב' שבילין דלאו מדין חזקה אתינן עלה רק מדין ספק טומאה ברה"ר דגזרת הכתוב דטהור, וכזה הקשה ממש הש"ך בנקודת הכסף יו"ד סי' ק"ץ על הטו"ז עיי"ש, לזה כתבו דבכה"ג לא ילפינן מסוטה, והיינו כמ"ש תוס' חולין כיון דחדא מינייהו בוודאי טמא אינו דומה לסוטה ועיקר ההיתר דב' שבילין רק משום דכל חד וחד מוקמינן בחזקתו ואע"ג דבממ"נ א' נטמא א"כ הו"ה הכא כנ"ל ברור.

ובהאי עניינא ראיתי במ"ל פי"ב ה"א מהלכות גרושין ד"ה ואני מסתפק וכו' דמסתפק שם בהא דאמרירן יבמות קי"ז ע"ב דלמא ש"ה דרגיש צערא אם זהו דווקא בצירוף דחוששת לעתיד ואנו חוששי' דבאמת לא מת לא בעלה ולא חמיה אבל בידוע בעדים שמת בעלה נאמנת, או דרגיש צערא היינו דשנאה ישינה הוא מהצער שעבר ולעולם שונאת אותה ולענ"ד מלישנא דרש"י קי"ח ע"א במתני' ואע"ג דפקע צד כלתה וכו' מ"מ הא אמרינן לעיל לאו בעלה מת וכו', משמע להדיא דגם למסקנא צריך לזה, וכן יש לדייק מדברי תוס' קי"ט ע"ב ד"ה מ"ט דר"א וכו' דהקשו דמ"מ לפלגו גבי ההיא שמת בעלי וכו' ע"ש, ואם נימא דמכח צער הקודם מכוונת לקלקלה, א"כ לא הקשו מידי דמה בכך דנישאת מ"מ אנו מאמינים באמת שמת בעלה, ומ"מ אינה נאמנת על חמותה, וא"כ מה שאנו מתירים אותה לינשא אין זה מתנגד לגבי איסור חמותה, אע"כ דאם באמת היינו ידעינן דמת בעלה היתה נאמנת על חמותה, גם יש לדייק כן מדברי הש"ס מכח צריכותא בדף קי"ח ע"א דלפי דברי המ"ל הו"ל להש"ס לאצרוכי בפשיטות ובהיפוך דבסיפא רבותא יותר לרע"ק דאף אם באמת מת בעלה א"נ על חמותה, וא"כ במה דמתירין אותה לינשא אין זה סתירה לאיסור חמותה, אע"כ דבמת בעלה באמת נאמנת על חמות' אף דעדיין אינו מתיישב כל צרכו דמ"מ הו"ל צריכותא גדולה דעכ"פ בסיפא ליכא תרתי דסתרי אהדדי דעכ"פ אפשר דמת בעלה ולא מת חמיה, מ"מ אינו קושיא כ"כ, אבל להמ"ל בוודאי יגדל התמיה, אע"כ ברור דרגיש צערא הוא רק משום להבא כנלע"ד: תשובה לב לכבוד ידידי הרב המאה"ג אב"ד ור"מ מו"ה יאקב נ"י

ע"ד שאלת ידידי רומעכ"ת בראובן שירד למקום חמיו בבית הכנסת בתורת משכנתא בנכייתא על סך שלשים ר"ט לשלם לו אחר ג' שנים, ולאחר שנים הרבה מת חמיו, וראובן עודנו יושב ומחזיק במקום ההוא ושטר משכנתא אינו בידו וגם מודה שכבר נפרע לו החוב ההוא, אך טוען שזה חמשה שנים הלוה הוא לחמיו סך חמישים ר"ט והשכין לו השטר מכירה שלו על המקום הנ"ל כאשר הראה ראובן בפני הב"ד השטר מכירה בידו וטוען דברשותו להחזיק במקום עד שיופרע לו סך חמישים ר"ט.

לכאורה פשוט אף שכפי טענתו יש לו זכות להחזיק במקום ההוא עד שיופרע, ועדיף מההיא אתתא דאפקידו גבה מלוגמא דשטרא והביאה עדים דתפסה מחיים דמ"מ יכולה לתפסה ולעכבם בידה עד שתתפרע אבל לא לגבותם, וכקיי"ל בש"ע חוה"מ סימן ס"ד, דהתם במה זכתה לגבותם, הא שטרות אין נקנים אלא בכתיבה ומסירה, משא"כ הכא כפי טענתו בשעת הלואה, נשתעבד לו המקום להחזיק בו עד שיופרע וזכה בו בקנין כסף וחזקה, אך כל זה אם בירר דבריו בעדים, אבל בלא עדים אף לשיטת תוס' והרא"ש והרא"ה בדעת הרי"ף דבלא עדי ראה נאמנת דתפסינהו מחיים במגו דהחזרתי, מ"מ זהו בוודאי רק לתפיסות השטרות בתורת משכון שלא למסרם ליד הבעלים עד שיפרעו לו, אבל להחזיק במקום לענין זה אין לו מגו, ואף לדעת הרא"ש שם דבלא עידי פקדון יכולה לומר בתורת משכון בא לידי והוא טענה מעליא בעצמותו בלא מגו דתפסינהו מוכחת עליו, מ"מ נראה לי דדווקא בההיא דכתובות דמיירי ע"כ דידוע כמה חייב לה [דהא באמת הי' עידי פקדון וראה ומה מהני תפיסה מחיים, היכי דלית לה עדים שחייב לה כך וכך], בזה אמרינן כיון דתפיסה מוכחת עליו שבא לידה בתורת משכון מסתמא הושכן בידה על כל החוב, משא"כ בנידון דידן דאינו יודע כמה חייב לה בוודאי אינה מוכחת רק על הפחות כמו שוה פרוטה, דהרי אפילו ידוע בעדים שמושכן לה למשכון אין המלוה נאמן שמגיע לו כך וכך לדעת הרמב"ן בהגהת ש"ע חוה"מ סי' ע"ב סי"ח, ואף לדעת הרשב"א שם דהמלוה נאמן, וא"כ י"ל דהכי נמי אם נתפוס כדעת התפיסה המוכחת כעדים דמי ונאמן המלוה בלי שיעור החוב, מ"מ י"ל בנדון דידן אין התפיסה מוכחת רק על השטר, אבל תפיסת המקום אינה מוכחת דהא ירד בתורת משכונה, וא"כ אין נאמן רק על חוב כשיעור שיווי השטר ואם כן אם הבעלים רוצים להניח לו השטר בידו במה נאמינהו לכמה הושכן לו, ואף לשיטת הפוסקים שהביא בתומים סי' ס"ו סי"ד דגם בשטרי ראי' נקנים בכתיבה ומסירה, מ"מ הא כבר הכריע הרמ"א לעיקר להלכה שם סי"א דגם לגבי המלוה אינו נאמן לומר שטר הי' לי ואבד וביותר נראה לי דאף לשיטת הרמב"ם דנאמן לגבי המלוה לומר שטר הי' לי ואבד מ"מ נראה לי דווקא בשטר חוב דכמה שגובה מן הלוה אינו כמוציא ממש מן המלוה, אבל הכא לזכות בקרקע הי' שקנוי לזה מכבר י"ל כי היכי דבשטר חוב אינו נאמן לגבי הלוה שטר הי' לי ואבד ה"נ בשטר מכר אין נאמן לגבי בעל השטר כנלע"ד.

אולם ידידי חביבי הגאב"ד ק"ק ווילעהן נ"י יצא לדון בדבר חדש דלפום שיטות הפוסקים דבשטרי ראי' נקנים בכתיבה ומסירה כיון דכותבין עתה ולכל הבאים מכחו נקנים במסירה לחוד בלא כתיבה עכ"ד, כוונת הרב נ"י דמשום הכי ממילא נאמן לומר שטר הי' לי ואבד, כמו למ"ד אותיות נקנית במסירה דקיי"ל כרבא דאין צריך להביא ראי' וממילא בנ"ד נאמן לו שהלוה לו חמשים במגו דקנה ממנו השטר מכירה שבידו על המקום שמוחזק בו. אולם לענ"ד הי' נראה דדווקא בכותב לו משעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך, דבזה הוא עצמו שעבד נפשי' לכל באי כחו של המלוה והם גובים השעבוד מיד הלוה ולא מן המלוה, והכא נמי אם הי' כותב לו שמוכר הקרקע לו ולכל באי כחו, מה שא"כ כפי נוסחתינו הכהוג שכותבין רק בתחלה וכתבו בכל לשון של זכות, ואף חתמו ותנו ליד פלוני להיות בידו וביד י"א ולכל הבאים מכחו לעדות ולזכות, וגם בסופו כותבין ומעתה הבית הנ"ל עם כל זכיותיו יהי' לפלוני ולב"כ לצ"ע וכו' אבל כשכותבין איך אמת שמכרנו לפלוני, לא כותבין ולכל ב"כ, אם כן מבואר שהמכירה הי' רק לו לבדו, ומה שכותבין בתחלה ואף חתמו היינו שיהי' הכתיבה לזכות לו וכן לי"א וכן להבאים מכחו ר"ל הקונים ממנו כדין מכירות שטרות בכתיבה ומסירה או לאינך פוסקים דאין שטרי ראי' נקנים בכתיבה ומסירה, מ"מ אם קונים הקרקע גופא כדינו יהי' לכולם ראיית הזכות שפלוני קנה הקרקע וממילא זכו מכחו יורשיו ובאי' מכחו, ואף דפשיטא דזכותו קיים גם להם, מ"מ הוא שופרא דשטרא כמו שכותבין וליורשיו אחריו דפשיטא דיורשיו יורשין כל זכות וכותבין מילתא יתירא ליפוי השטר, וכן מה שכותבין בסוף ומעתה הבית הנ"ל יהי' לפלוני ולב"כ היינו ג"כ דהבית הוא לפלוני לכל עניינים להורישו ולמכרו כחפצו, אבל לא שהמכירה הי' מיד המוכר הראשון לב"כ של הלוקח דבמה שכותבין הבית יהיה לפלוני אין לשון מכירה אלא דת"ל אחרי שנמכר הבית לפלוני כדינו הבית יהי' לפלוני ולי"א ולב"כ היינו שהוא שלו לכל עניינים לזכות מכחו לי"א ולב"כ, ואם כן הבאי כחו זוכים: רק מכח הקונה הראשון ובעי כתיבה ומסירה, כך הי' נראה לענ"ד.

גם מ"ש חביבי הרב נ"י דעיקרא דדינא אם בא לידו בתורת משכונה והחזיק ג"ש אח"ז הפרעון וטוען שעדיין לא נפרע לו חובו ואבד השטר משכונא דמהני החזקה ולומר שלא נפרע אם החוב ידוע בעדים דכיון דלא מיחה בסתמא עדיין לא נפרע דלולי כן למה לא לא סילק אותו מקרקעו עכ"ל, ולענ"ד מדין חזקה לא מצינו רק בתורת מקח, אבל לא בתורת שעבוד דלא שייך בזה תלת שני מזדהר, דהא מ"מ צריך לזהיר בשטרו לברר כמה הלוה לו, וגם לא שייך לומר מדלא מיחה דדלמא פרע לו זה חצי שנה ושוב החזיק רק חצי שנה בלא מחאה.