שו״ת רבי עקיבא איגר – החדשות – תשובה א לגאון אחד, קטע 8

אף שבלי ספק אצלי שכבר בא לכבודו דמר מכתבי שבוע העבר, עכ"ז בשביל דבר שנתחדש לי מה שיש עוד לעיין בעסק המשפט, גם נפשי תאב לישא וליתן עם כבודו הגדולה, לזה הנני מניף ידי שנית ואומר דנלענ"ד שיש מקום לזכות האשה לגבות הבית אף מבלעדי תנאים ראשונים, והיינו לצורך שעבוד מזונותי' לעתיד עכ"פ אף אם נימא דלשעבר מחלה הואיל ולא תבעה יותר מג' שנים, ואי משום דאנן נוהגים כאנשי יהודא שאם רצו היורשים מסלקי' לה המגיע לה ופוטרינן אותה, תינח אלו לא הי' הכחישה משא"כ בנדון דידן דהיא טוענת אם אתם רוצים לפטריני תנו לי. המגיע לי שהכנסתי סך הרבה והן אומרים שמא לא הכנסת ואין לך אלא כתובה שבכל הנשים בשוה, הא קיי"ל אם היתומים אומרים פרענו הנכסים בחזקתה ואין עליה אלא היסת משום דהיתומים חשובים כבאים להוציא, וכמו דטוען לחבירו מנה לי בידך והלא כופר הכל, וא"כ מש"ה כי טענו פרוע אינם נאמנים, ומ"ש כי טענו פרוע או טענים טענה אחרת להוציא ואדרבא שם טוענים ברי והכא שמא, וכ"ת א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן מנהג אנשי יהודא, תמיד תטמין כתובתה וכשירצו היורשים לפוטרה תטעון הכנסתי כמה, ז"א, לא מבעי להרמב"ם הא פוסק באין כתובה בידה אף מזונות לית לה ואפי' להחולקים היינו כתובה, אבל למה שהכניסה כבר פעלו דלכל הדיעות אפי' יש לה עדים כמה הכניסה שאינה גובה וטענינן פרוע מחמת הריעותא דלית לה שטר כראוי לכל הנשים במה שהכניסה ומכ"ש דמ' הריעותא זו לא מהמנינן לה במה שטוענה, הא למה זה דומה למי שהשכינו בעדים והעדים אינם יודעים בכמה נתמשכן דמסיק הש"ך בחוה"מ סי' ע"ב ס"ק ק"ד דהמלוה נאמן בלא מגו, [וכדבריו מבואר לע"ד בהריטב"א שבב"י אה"ע סי' צ"ג שכתב ומורי הרב בשם רבו ז"ל אומר דכיון דהנכסים בחזקת אלמנה עומדים, הרי הוא כאלו יש בידה משכון ונשבעת ונפטרת חשיבין ואין עליה אלא היסת, הרי שלא אמר שהוא בחזקתה יותר ממשכון כדרך הפרישה בדעת הר"ם בב"ש אלא כמו משכון, הרי מבואר דס"ל גבי משכון נאמן בלא מגו] ואלו העדים אומרים שנתמשכון ע"י שטר שחתמנו להמלוה אלא ששכחנו כמה הי' הא וודאי מסתבר לענ"ד דכ"ע מודים להרמב"ן דנאמן המלוה, והו"ה לענין מה שהכניסה כל שטרה בידה מלבד טענת פרוע אף לא מהמנינן לה מעיקרא, משא"כ בנדון דידן דהי' שריפה בעיר, דלענ"ד לא חשוב ריעותא חסרון השטר כיון דקיי"ל נכסים בחזקתה ומיתומים באים להוציא היא נאמנת במה דטוענת, וכל כמה דלא מסלקינן לה מה שטוענת תגבה הבית במזונותי' כדפסק הש"ך לגבי משכון, ואפי' להאו"ת החולק עליו, מ"מ לפסק הר"ם והש"ע הכא בהיסת וכדפירש הפרישה שהיא מוחזקת יותר וודאי דכ"ע מודים, אמנם כל זה לשיטת הב"ש סי' צ"ג סקכ"א וכ"ב וברס"י צ"ה דכללא כייל דלכל ענייני ספיקות הנכסים בחזקתה, אמנם למה דהארכתי אני סעיף י"ט לבאר שאין זה עולה אלא למה שתופס הרא"ש לעיקר, אך טעם הא' שבתוס' דלהכי הנכסים בחזקתה משום דמוכרת שלא בב"ד, משא"כ לטעם הב' שכתבו א"נ מזונות שאני דכתובה מיד שנפרעה נסתלקה, אבל מזונות לעולם יש לה עד שתתבע כתובה, וכבר כתבתי שם דלענ"ד זה לא שייך אלא לענין טענת פרעון, ומשום דאף אם נאמין להיתומים בפרעון, אכתי נשארו הנכסים בשעבודה לעתיד, מה שאין כן בטענה שלפי דברי היתומים נפטרו ממזונות מכל וכל מה עסק בזה לומר הנכסים בחזקתה, ומכ"ש למה דנסתפקתי רס"י צ"ה דלהך תירוץ התוס' אפשר דכל עיקר הדין דהנכסים בחזקתה אינו אלא לאנשי גליל, וכן למשמעות פירש הר"ן דהטעם הוא אך משום דהוי טוען אחר מעב"ד פשיטא דאי אפשר להשתמש בזה אלא בטענת פרעון כדחזינן גבי כתובה דאף שהוא מעשה ב"ד קיי"ל כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי, והנה כבר הארכתי נמי סעיף הנ"ל להוכיח שהר"ם והש"ע גם כן תופסים האי טעמא לעיקר, לכן לדינא בעניותינו צ"ע, וקשה להוציא מהיתומים בלא שום שטר, אך באם יהיה לה תנאים ראשונים נלע"ד אם כבוד רומעכ"ת נ"י יסכים עמי ודיש לסמוך על דעת הרא"ש בזה ובלא תנאים ראשונים כדי לפשר. הכ"ד אהובו בלב ונפש הד"ש מאיר פוזנר. וזה תשובתי

מ"ש ידידי רומעכ"ת נ"י דרק עילה מצאו לענין שבועה, אבל לעיקרא דמלתא הוי תוך זמנו ממש, זה אינו מכמה טעמים, הא' דהא בהרא"ש פ"ק דבתרא מבואר דס"ל דגם לנדוניא צריכה שבועה ממ"ש שם על תירץ הריצב"א דלפום הך תירוצא מיושב ההיא דנפל הבית למ"ד בחזקת יורשי אשה ולא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו, דמיירי במת פתאום עיי"ש, וההיא דחזקת יורשי אשה מיירי בנצ"ב, הרי ס"ל להרא"ז דבנצ"ב צריכה שבועה, [וקצת קשה לי לישנא דהרא"ש במ"ש דלפ"ז ניחא הא הך דחזקת יורשי אשה דמיירי בנדוניא, לתירץ קמא ניחא ביותר דטעם השבועה כיון דתנאי ב"ד מתפיס צררי ממילא בנדוניא לא צריך שבועה] וכ"כ הה"מ להדיא בפשיעות דנדוניא שאינו בעין צריכה שבועה, וכ"כ הב"ש רס"י צ"ו, ומעתה אם נימא כדברי רופמכ"ת דלא הוי זמנו ממש א"כ תיקשי מנ"ל זה בפשיטות דנדוניא צריכה שבועה מה דלא אשכחן כן מפורש רק בכתובה ואיך נלמוד מסברא נדוניא מכתובה דלמא רק בכתובה משום דאלים יותר חששא דצררי דהוי תנאי בית דין, כמו דמצינו כן לענין בנותיו, ונהי דלהך תירוצא ס"ל מסברא דאלו הי' תוך זמנו ממש לא מהני תנאי ב"ד לחוש לצררי, או דהוכיח כן מכח הקושיא דנפל הבית מ"מ כיון דבאמת לא הוי זמנו ממש ורק בדרך עילה עשאו כזמנו לענין שבועה, ממילא פשיטא די"ל דווקא בכתובה מצאו עילה זו בצירוף חששא דתנאי ב"ד אבל לא בנדוניא, אע"כ ברור דס"ל דשעת מיתה הוי זמנו ממש. ב' ממ"ש הרא"ה ר"פ אעפ"י לדחות שיטת המתרצים דאם לא הי' ת"כ ככתובה לא הי' צריך שבועה דהוי תוך זמנו, דהא שעת מיתה זמנו הוא כדמוכח פ' השולח עיי"ש, כוונתו מבואר ממאי דפרכינן שם מאי אריא אלמנה אפילו בעל חוב נמי וכקושית תוס' שם, ואם נימא כדברי מעכ"ת נ"י עדיין אינו מיושב הוכחה זו דמאי פריך הש"ס, הא מ"מ אלמנה יותר רבותא מב"ח כיון דלא הוי זמנו ממש. שלישית העולה על כולה דלע"ד מפורש להדיא בטור שכתב במקום שאין כותבין גובינן כתובה בתנאי ב"ד, אבל תוספת ונדוניא אינה גובה אפי' יש עדים כמה הכניסה, אבל במקום שכותבין אינה גובה כתובה, הרי דת"כ ונדוניא אינה גובה אפי' יש עדים ובוודאי דאפילו וודאי לא כתב לה, דאם דווקא בכתב לה ואיכא ריעותא דכתובה, א"כ דינו ממש כמו כתובה, ודוחק לומר דכוונת הטור דנדוניא חיישינן שמא כ' לה, וגם מדכתב בכתובה דגובה בתנאי ב"ד, משמע דבלא תנאי ב"ד אף בליכא ריעותא אין גובי' ומשמע להדיא אפילו אם היתומים מודים שהם לא פרעו טענינן להו דפרע אבוהון, אע"כ דהוי זמנו ממש, ומ"ש רומעכ"ת נ"י דבנדוניא י"ל דלא מסר הח"מ לראיית עיני הב"ד, לענ"ד כיון דגם בנדוניא יש לנו סניף דלהרבה פוסקים ס"ל דנדוניא שאינו בעין הוי בכלל תוספת כתובה ממש, עיין ב"ש סימן צ"ג סקכ"ג וגם להסוברים דהוי תוך זמנו ממש, ממילא במקום דליכא ריעותא כגון ע"י שריפת העיר כדכתב מעכ"ת נ"י יש לסמוך על ראיית עיני ב"ד.

גם יש לדון עוד לחלק בין שבועה לגוף הפרעון בענין חששא דצררי כדעת מעכ"ת נ"י ולאו מטעמי' והיינו כפי"מ דנקטו הפוסקים דצררי היינו משכון, א"כ לכאורה לו יהא דידענו דאתפסה משכון הא נאמנת לומר נאנסו בשבועה ולגבות חובה, ואם כן נאמנת בשבועה במגו דאתפסני צררי ונאנסה ורק שבועה בעי דבלאו הכי לא הוי מגו. ומ"ש מעכ"ת נ"י לזכות האלמנה להחזיק בבית לפרעון מזונות דכפי טענתה דלא נסתלק לה כל המגיע לה מגיע לה מזונות, ולענ"ד הא להפוסקים דנדוניא אינו בכלל כתובה אין מגיע לה מזונות בשביל נדוניא. הכ"ד ידידו וכו': תשובה שנית בענין הנ"ל להגאון הנ"ל נ"י ובתוך דברי יבואו דבריו אחת לאחת

מ"ש כבודו נ"י לסתור דברי שכתבתי דלענין חשש צררי שהוא משכון כמו שפי' רש"י ערכין כ"ב, א"כ נאמנת לגבות בשבועה במגו דנאנסה וז"ל דמר, מ"ש כבודו נ"י נראה שדימה הענין למה דאיתא בח"מ סי' ע"ב סי"ד, וזה אינו כי שם הטעם דהוי כנתחייבתי וא"י אם פרעתיך, והכא וודאי כמו שטענינן בשמא צררי אתפסיך אף שהיא מכחשת בברי מכ"ש אם תודה שקבלה אלא שתאמר שנאבד באונס דלא מהמנינן לה וטענינן לה דלא נאבד ממנה והטעם דלא חשיב לגבי יתמי א"י אם פרעתיך עיין בספרי סי' קע"ח סט"ו עכ"ל, לענ"ד זהו דבר חדש לומר דבטוען א"י אם פרעתיך ומת או במלוה על המשכון ומת דא"י לגבות בשבועת נאנסה דהדבר פשוט דגם לגבי היתומים הוי א"י אם פרעתיך, דאף דהם לא נתחייבו מעולם, מ"מ אנו דנין על הנכסים שירשו דוודאי נשתעבדו לזה והספק אם נסתלק השעובד, ומה שהוכיח רומעכ"ת נ"י בספרו מהא דטענינן ליתמי פרוע, הדבר פשוט דהטעם דאנן טענינן להו דאלו הי' אבוהון קיים הי' טוען בברי פרעתיך, והוי כאלו עומד וטוען בברי בפנינו וכמ"ש ג"כ מעכ"ת נ"י בעצמו שם, ובאמת לא ידעתי למה יסתפק בזה מעכ"ת נ"י וידמה זה לרמז הוכחה, הא להדיא אמרינן הכי רפ"ב דכתובות לענין א"ל נשאתיך דבברי וברי מודה ר"נ וע"כ בנתאלמנה הטעם דהוי ברי וברי כמ"ש שם הרא"ש להדיא, וכיון שכן תו אין מקום להקושיא מעכ"ת נ"י דבשלמא גוף התפסת צררי חיישינן דזהו הי' אפשר לאבוהון לטעון בברי מש"ה טענינן אנן, אבל אם טוענת נאנסו דבזה אלו אבוהון קיים לא הי' יכול להכחישו בברי דמהיכן יהי' יודע אם נאנס לזה והי' בכלל א"י בכלל פרעתיך, מש"ה גם לגבי יתומים נאמנת.

ומ"ש מעכ"ת נ"י עוד בספרו להוכיח כן ממה דלא הקשו תוס' סוטה כ"ו דהוי א"י אם פרעתיך, יש לומר בפשוטו דהוי דכיון דהטעם א"י אם פרעתיך משום חזקת חיוב אסקו אדעתייהו דרגליים לדבר דקינוי וסתירה מגרע להחזקה כמו דמגרע לחזקת היתר, מש"ה הקשו דמ"מ נימא דברי עדיף, והגע עצמך לדברי מעכ"ת נ"י לס"ד דהש"ס במשארסתני נאנסתי דר"י ס"ל דברי ושמא ברי עדיף אף בברי גרוע ושמא טוב, א"כ לא נטעון ליתמי פרוע וגם כל מי שטוען מנה לי ביד אביכם יגבה מדין ברי ושמא, אע"כ ברור ופשוט דטענת יתמי כברי דמי

ומזה הטעם באמת קשה לי על תוס' והרא"ש דהוכיח דלא אמרינן מחוייב שבועה ואינו משלם היכי דלא הו"ל למידע מהא דיורשים פטורים, הא בפשיטו י"ל דשאני יורשים דאמרינן דאביהם הי' טוען ברי ונשבע ובש"ך סי' ע"ב ס"ק נ"א כתב באמת הכי לשיטת הרמב"ם, ולשיטת תוס' והרא"ש דלא תירצו הכי נצטרך באמת לומר דהא דביתומים שאומרים א"י אם פרע אבינו דפטורים היינו ג"כ דבא"י אם פרעתיך אינו חייב אלא היכי דהו"ל למידע וכמ"ש הרנ"ח בתשו' ח"ב סי' ועיין במ"ל בהל' שאלה ופקדון פ"ד ה"א. לפ"ז יקשה כנ"ל לס"ד דכתובות ד"ל ד"ה ור"י ברי ושמא ברי עדיף אפילו ברי גרוע ושמא טוב, א"כ כל אחד יוציא מיתומים בטענת ברי דאביכם חייב לי וצע"ג, ואולי אפשר למאי דס"ל לס"ד בכתובות דאף בלא הו"ל למידע אמרינן ברי ושמא ברי עדיף היינו היכי דאיכא ספק לפנינו כמו במשארסתני נאנסתי דידעינן דנשא אותה ונתחייב בכתובה אלא דנמצאת בעולה והוי ספק אימת נבעלה, בזה ס"ל לדמות כמו דס"ל לר"ה בא"י אם נתחייבתי דחייב, והיינו דמכח דהו"ל למידע אתרע טענתי' ונעשה כמו ספק מעליא לפנינו דראוי לספק הרבה דהדין עם התובע, ה"נ בעלמא היכא דיש ספק מעליא כגון במשארסתני נאנסתי בההיא דשור שנגח דהקשו תוס' מיני' אמרינן ג"כ ברי עדיף, אבל במנה לי ביד אביכם אין כאן דבר המוליד ספק בפנינו כיון דהשמא טוב דהיתומים לא הו"ל למידע גם להס"ד לא אמרינן ברי עדיף, ויש דמייתי ראי' לזה למה דעמדתי מכבר לדון דנראה מדברי הרמב"ן שמשיטה מקובצת פ"ק דבב"מ בסוגיא דתקפו כהן דבמנה לי בידך והלה אומר אינו יודע למה דס"ל דבכל ספיקות לא מהני תפיסת ברי גם בזה לא מהני תפיסה ורציתי ללמוד מזה דלענין פוסקי' דמהני תפיסת ברי, ה"נ במנה לי בידך והלה אומר אינו יודע מהני תפיסה, ומצאתי אחר כך שכוונתי בזה לדעת ידידי הגאב"ד בספרו בית מאיר סימן קע"ז, אך כל זה היכי דהו"ל למידע אבל בלא הו"ל למידע לא כדמוכח בההיא דעדי דאכלי חולשא דרק' מדין מגו נאמן ולא מדין דתפיסת ברי, והיינו ע"כ כנ"ל דבה"ל למידע מולד לנו ספק בדבר, אבל בלא הו"ל למידע לא נקרא עליו שם ספק, ודוק היטב. ואולם עכ"ז עדיין קשה לי דהא מוכח דתוס' בעצמם ס"ל דיתומים מקרי טענת ברי, ממה דכתב בב"מ קט"ז ע"א ד"ה והא רבא וכו' דהוי מגו להוציא, והרי היכא דהוי ברי ושמא אפילו לא הו"ל למידע אמרי' מגו להוציא, כמ"ש תוס' בסוגיא דמשארסהני נאנסתי אע"כ דהתם עדיף דטענינן ללוקח דהמוכר הי' טוען ברי, וא"כ אזדא ראייתם לענין מחוייב שבועה ואי"ל מההיא דיתומים וצ"ע.

אולם עיקר הוכחת מעכ"ת נ"י בספרו מכח קושייתו הגדולה אשר הייתי בר מזלו בזה בע"ה דאמאי אמרינן בה' נשים ששונאת אותה שמעידין שנטמאה דנאמנים לאסרה ולא להפסידה כתובתה, הא כיון דאינה שותה ולא נתברר טהרתה ממילא לית לה כתובה כמו במתו בעליהן עד שלא שתו, ולזה הכריע מעכ"ת נ"י דמיני' דידי' נגבית מדין אינו יודע אם פרעו, רק במתו בעליהן לגבי יתומים הוי אינו יודע אם נתחייבת, והדבר קשה מאוד בעיני להוליד מזה דין חדש כזה, ובפרט דההיפוך מבואר בבעה"ת כמו שהביא מעכ"ת נ"י בעצמו. ולענ"ד אם נדוק כן מכח קושי' זו די לנו דנידוק כההיא דהתם דבחיי הבעל לא נגמר החיוב דלא הי' עליו עדיין שם ספק בפרעון דהי' עומד להתברר ע"י השקאה, משום הכי כשמתו בעליהן ובאותו שעה נסתלק הבירור הוי כהתחלת חיוב וס' בחיובא, אבל אם הי' החיוב מבורר בחייו כגון שטען אינו יודע אם פרעו או בב' נשים שהעידו ואח"כ מתו בעליהן וכמו כן במלוה על המשכון דבכל רגע ורגע הי' ביד המלוה לגבות חוב בשבועת נאנסה וחל הספק הראשון בחייו י"ל דגובינן מיתומין, וגם זה צ"ע גם בלאו הכי דינא דה' נשים דנוטלת כתובתה תמוה לי מאוד דנ"ל כיון דמדינא דאורייתא עד א' נאמן, וכן הנך נשים נאמנות שנטמאת ולעשותה כוודאי טומאה ללקות עליה משום סוטה, א"כ גם לענין ממון נאמנים מדאורייתא, אף דאין עד אחד קם לממון, מ"מ היכא דקם לדבר שבערוה ולמלקות, ה"נ נאמן לממון, (ועיין פ"י קדושין ס"ג באיבעי דמהו לסקול על ידו ובקונטרס אחרון שם) ובפרט להחזיק ממון, ואם כן אף דחז"ל חששו דמשום שנאה העידו, מ"מ היאך נוכל בחששא זו להפסיד ולהוציא ממון מהבעל היכי דמה"ת פטור.

וראיתי להרב המגיה להמ"ל פ"א מהלכות סוטה שכתב דבה' נשים שהעידו דנטמאה אין בעלה לוקה עליה, והביא ראיה מהא דה' נשים שמעידו מת בעלה אינם נאמנים אפילו להחמיר עיי"ש. ולענ"ד אינו במשמע, דפשטא דמלתא דלענין איסור הנך ה' נשים כמו כל עד אחד דעלמא, וההיא דמת בעלה אינו ראיה דשאני במת בעלה כיון דבלאו הכי מדין תורה אין עד אחד נאמן, ועיקר הנאמנות רק מדרבנן, ובסברת דעתם הרחבה למסמך דלא משקרי בצירף דייקא, וכיון דהם ראו דבה' נשים מהחששא דמשקרי אוקמי אדין תורה, וממילא א"נ אפילו להחמיר: משא"כ בסוטה דמדינא נאמנת ולגבי איסור קם אדאורייתא ובעלה לוקה עליה, וכיון דלכאורה ברור דמדינא דאורייתא עד אחד בסוטה נאמן להפסיד כתובתה וה"נ הנך ה' נשים, ואעפ"כ הפקיעו חז"ל שלא להאמינם לענין כתובה, ע"כ דחז"ל לא רצו להפסיד אותה ע"י הנך נשים ששונאים אותה וכעין גדר הוא שלא יהא יכולת להנך נשים לנקום נקמתם ממנה בדרך שנאה ורק לענין איסור לא רצו להפקיע דין דאורייתא ובממון מדין הפקר ב"ד הוא, וא"כ אזדא לה גם כן קושי' הנ"ל דאף דכל היכי דאינה שותה אינו מתחייב בכתובה מטעם ספק, מ"מ כיון דבלאו עדותן דהנך ה' נשים היתה יכולה לברר דבריה ולשתות ואם תפסיד כתובתה עתה אהני מעשייהו להפסיד הממון, לזה התקינו חז"ל שלא יחרוק רמיה צידו שלא לגרע לה כלום ע"י עדותן.

שוב ראיתי בירושלמי פ' מי שקינא הלכה ב' ר' בון בר' חייא בעי חמותה שאמרה אני ראיתי שנטמאת ובא עד אחד ואמר נטמאת מה בא להעיד אם להשקותה כבר נראה שלא לשתות לא בא אלא להפסידה מכתובתה שאין מפסידים ממון עפ"י עד אחד, וביארו הק"ע והפ"מ דהא דעל ידי עד אחד מפסדת כתובתה היינו בדרך גררא מתוך דמהמנינן לי' לענין איסור מהמנינן ליה ג"כ לענין ממון, מה שאין כן אם כבר העידה חמותה שזינתה ואחר כך בא עד אחד והעיד ג"כ דנטמאת, דבזה לענין איסור אין צריך לעדותו ולא בא מתחלתו רק לענין ממון אינו נאמן, הרי דמדינא אין עד אחד בסוטה נאמן לענין ממון, ובזה בוודאי תקשי מ"ש דעד א' אומר נטמאת מההיא דמתו בעליהן דחזינן כיון דאינה שותה הפסידה כתובתה, ה"נ בעד אחד אומר נטמאת כיון דאינו שותה ממילא הפסידה ולמ"ל טעמא דנאמן העד בגררא גם לממון וגם בנידון הירושלמי בחמותה שאמרה נטמאת ועד אחד ג"כ אומר דנטמאת תקשי הא אף בלא נאמנת העד תפסיד כיון דאינה שותה ובזה לא שייך לדחוק דמדין הפקר ב"ד הוא כדי שלא יהנו מעשיהם משום שנאה דהא בזה מבלעדם היתה מפסדת ע"י עדות העד, אולם אעפ"כ אף דהדבר צ"ע כעת, מ"מ לא נוכל להוליד מזה דין חדש דגבי יתומים הוי ספק בחיוב נגד דעת בהע"ת המפורש.

תו כתב מעכ"ת נ"י דמכח קושיתי על הרא"ש פ"ק דב"ב דגם לתירוץ הראשון ניחא ההיא דהנכסים בחזקת יורשי האשה באמת מוכרח דלא כהמ"ל והב"ש ודעתי, אלא דלכל תירוצים גם בנדוני' צריכה שבועה, וז"ל כי לענ"ד אחרי שכל הנשים יש לה נצ"ב, א"כ מה דתנן במתני' אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה, לשון זה אינו סובל בשום אופן אלא בכל מיני פרעון אפילו צ"ב שאינו בעין כדכתב הה"מ דאל"ה עכ"פ הי' לו למתני אין אלמנה נפרעת כתובתה, ואלו לא הי' דברי הרמ"א בשו"ת סי' צ"ג שדחק בפירש לשון הרמב"ם פט"ו מהלכות אישות כדי שיסבור נמי דלא כעיטור, אלא דאף נדוניא נמי אינה נגבית מחיים, היו דברי הה"מ בפשוטו דאינה אלא כשאר מלוה, ואולם אף למה שדחק הרמ"א הנ"ל יראה לי, מ"מ אף לפי' התוס' אף נדוניא אינה גובה אלא בשבועה דלזה מודה בבירור לשון המשנה זולת בנצ"ב בעין דזה לא פרעון אלא חזרה מקרי והיינו משום דהעיקר מה דנדוניא אינה נגבית מחיים, נראה לי עפי"מ דהביא שם הרמ"א הנ"ל תשו' הרשב"א שכתב ועוד מספר כתובה נלמוד שכוללן נדוניא עם הכתובה ואין מחלק בזמן הפרעון וזה נ"ל ברור עכ"ל וא"כ דזה עיקר הטעם דנדוניא הוי תוך זמנו, ממילא שוב כשמצאו העילה לחוש לגוף הכתובה לפרעון יהי' לאיזה טעם שיהי' אף הנדוניא בכלל, ותה"ל כבר הערותי בזה סימן צ' עכ"ל.