שו״ת רבי עקיבא איגר – החדשות – תשובה א לגאון אחד, קטע 4

ובסוגי' דנזיר הנ"ל נתקשתי בפרכת הש"ס ואימ' שנתיי' דכתיב ויהי מקץ שנתיים ימים, דהא קיימ"ל בכל דוכתא דתפסת מרובה לא תפסת, הן אמת למ"ש תוס' יומא ע"ב ע"א דדווקא היכא דאין לו קצבה אמרינן הכי, א"כ הכא ניחא דיש ליתן גבול וקצבה שנתים, אולם באמת כבר דחו זה תוס' בעצמם בסוגי' דסוכה ג' ע"ב גם הביאו שם ראי' מסוגי' דר"ה גבי תשלומין כל שבעה דאמרי' ג"כ תפסת מרובה אף דיש לו קצבה, ומה שתירצו בזה ביומא שם היינו דהוי ספק שמא אין לו תשלומי' רק ז', יש לעיין בו דמכל מקום נימא דבספיקא אם לא חג בג' ימי החג של שבועות יצטרך להביא בח' מספיקא ולהתנות בנדבה, ויש ליישב זה עפ"י דברי תוס' חגיגה ד' ע"א ד"ה ואימא טומטם ע"ש עכ"פ הראי' מסוגי' דסוכה הנ"ל שריר' וקיימא דאף ביש לו קצבה אמרינן תפסת מרובה לא תפסת, וצ"ל דפרכת הש"ס רק לר' לשיטתי' כיון דס"ל ימים תהי' גאולתו היינו ב' ימים א"כ לא הוי הג"ש כ"כ בדיוק מש"ה יותר יש ללמוד מקרא דמקץ שנתיי' ימים ומשני הש"ס דמ"מ עדיף ללמוד ימים סתם מימי' סתם, ובזה מיושב הא דלא פריך הש"ס גם בכתובות נ"ז ע"ב ואימא שנתיים ימים, ולהנ"ל ניחא דהכא לא פריך רק לר' לשיטתי'.

ואעורר לידידי רומע"ל מה דאנכי עומד כעת בסוגי' דיבמות כ"ט ע"ב אלא הא דקתני בש"א אשתו עמו והלה תצא משום אחות אשה, הא מסוגיא דלעיל ח' ע"ב מבואר במה דאמרינן שם לצרור מפיק ר' לכדר"ש דמאן דלא דריש לצרור לצרת ערוה ע"כ מוקי קרא לצרור לכדר"ש, ואם כן לב"ש דס' לעיל י"ג ע"ב דצרת ערוה מתייבמות ע"כ דמוקי לצרור לכדר"ש, ובה הסברתי לי קושית תוס' שם ד"ה מ"ט דב"ש דקושיתם ביד חזקה כיון דלפי אמת ג"כ ע"כ מוקי ב"ש קרא דלצרור לכדר"ש, א"כ מאי פריך מ"ט דב"ש, וכיון שכן מאי פריך הש"ס הא לב"ש לשיטתי' בוודאי ניחא הא דתצא הלזו משום אחות אשה דהא גם בלא המאמר היו שתיהן פטורות מחליצה והמאמר לא פעל רק להתירה לזו אבל השניי' ממילא מפטרא מקרא דלצרור, וצלע"ג.

עוד קשה לי לדעת התוי"ט פ"ק דשקלים דקטני' דמתני' היינו פחות מי"ג שנים א"כ הא דקתני התם ואעפ"י שאמרו נשים ועבדים וקטנים פטורים אם שקלו מקבלי' מהם, היאך נקבל מקטן שאין מתנתו מתנה מדאורייתא ולא שייך ביה שימסור לציבור יפה יפה, ואולי יש לדחוק דמיירי בהגיע לעונת נדרים דהקדשו הקדש: תשובה יג עוד לו

ועל קושי' רומע"ל בנדה ע' דפריך הש"ס האיכ' אשם, הא בנזיר כ"ט ילפינן חטאת מאשם וע"כ אשם בא מספק, לענ"ד אין בזה סרך קושיא דהתם בנזיר ילפינן כשם דהיכי דוודאי שלו חייב חטאת חייב על ספיקו של חטאת ג"כ קרבן, הו"ה לענין חטאת עוף, אבל היכי דוודאי שלו חייב באשם אין מביא ספיקו קרבן ופשוט, וע' בפ"י הרע"ב סוף תמורה שכתב הטעם דמש"ה מביא חטאת עוף על הספק, דכיון דאין למזבח אלא דמה ולא הקטרת אימורים לית ביה משום חולין בעזרה עיי"ש, והוא תימה בעיני דהרי פשוט בכל דוכתא בש"ס דאף בשחיטה לחוד הוי איסור חב"ע, ואולי דכוונתו בס' כה"ג מקילים, וא"י למה לי להרע"ב ליתן טעם ולא כפשוטו דגזה"כ הוא.

ובההי' עניני תמוה לי סוגי' דגיטין כ"ח ע"ב אבל חטאת העוף הוא מספק לא ליעול חולין לעזרה, ולא הבנתי דמאי שיאטי' דחב"ע הכא, הלא חטאת העוף קדוש בוודאי, והס' הוא משום איסור שמתו בעלים, וצ"ע ואם נדחוק דהש"ס לאו דווקא נקט, ע"כ מיושב קושית תוס' שהקשו הא חטאת העוף בא מספק, דע"כ לא שמעינן מקרא דעל ס' חיוב מביא ולית ביה משום חב"ע דהתורה חייב על ספיקו קרבן כמו על וודאי, משא"כ היכי דהספק שמא יש חשש פסול בקרבן פשיטא דאינו מביא כמו אם חטאת העוף הוא ספק טריפה וה"נ דמתו בעליה הוי כמו ס' פסול בקרבן, וצלע"ג: תשובה יד לק"ק ברלין לכבוד ידידי ש"ב הרב הגאון המפורסים מו"ה מאיר ווייל נ"י.

מה דתמה רומפמכ"ת במ"ש הרמב"ם פי"ב מהלכו' אישות ובהל' נחלות דא"י להתנות ולעקור ירושה דלחקת משפט כתיב, אם כן כי פרכי' ב"ב קכ"ו לימא מתני' דלא כר"י וכו' הו"ל לשנויי שאני הכא דלחקת משפט כתיב.

גם אנכי עמדתי בזה זה ימים רבים, אבל לדידי לא הי' כ"כ תמיה מתקיימת כי בלא"ה סוגיא זו תמוה לכל השיטות דדייקו ממימרא דר"כ נחלה הבאה לאדם ממקום אחר וכו' דמשמע דנחלה הבא לו מעצמותו כגון נחלת אב לבן א"י להתנות ולומר שלא אירש וחתרו למצוא טעם לזה דדעת הרז"ה כיון דהוא מידי דממילא, ולדעת הר"ח כיון דעדיין אין לו כלום בנכסים לא מהני סילוק, ודעת הרמב"ן וסייעתו כיון דראוי ליורשו בכל שעה הרי הוא כאלו זכה בהן דלא מהני סילוק בעלמ' בלא קנין, ולכולהו שיטות הנ"ל יקשה סוגי' הנ"ל הכא לא קמחיל הא באמת אפי' מחל לא מהני והרמב"ן במלחמות הקש' כן על הרז"ה דלשני במידי דאתי ממילא שאני (וזהו ממש כעין קושייתי על הרמב"ן) ולדעת הר"ח והרמב"ן מתיישב קצת דזהו באמת דמשני הש"ס דא"א לו לעקור שום דבר בלתי מחילת הזוכה, ומש"ה בכסות ועונה יכול להתנות דהיא מחלה, משא"כ בירושה דא"א להבן למחול, אי מטעם דאין לו עדיין זכייה בהם, אי מטעם דזכה בהם כבר מש"ה אין ביד האב לעקור ממנו הירושה, ומ"מ כפי הגירסא הכא לא ידע קמחל בוודאי קשה, ובאמת ביסוד הקושי' נרא' דהרגיש בזה הה"מ בהל' אישות שכתב ואל יקשה בעיניך מה שאמרו עי"נ דהטעם דלא ידע ומחל דוודאי דאפי' ידע ומחל אין בדבריו כלום. וכ"כ קצת המפרשים עכ"ל.

ונראה די"ל דהתרצן משני לפי דעתו דהמקשן דמ"מ לא מהני כשלא מחל הבן, אבל לקושטא דמלתא דאפי' ידע לא מהני כדמוכח מכח מימרא דרב כהנא הנ"ל, והטעם או מדרשה דלחקת משפט או מאינך טעמים הנ"ל, גם הנ"י כתב דלא מצי מחיל במה דלא בא לידו של בן ואפילו הוי מצי מחיל וודאי לן דלא מחיל, והיינו ג"כ דהתרצין משני לרווחא דמלתא, דאף אם היה הדין דמהני מחל, מ"מ הכא לא מחל, ואדרבה לשיטת הרמב"ם מתיישב קצת יותר, כיון דהמקשן דמדמי לההי' דר"י ע"כ דלא ס"ל דרשא דלחקת משפט, לזה משני לו כפי דעתו וטעמו כדמצינו כן כמה פעמים, משא"כ להרמב"ן והר"ח כיון דהתרצין בא לחדש דבעי' דווק' מחילתו של הזוכה אמאי נקט דלא ידע ומחיל והו"ל למנקט האמת דהכא ל"ש כלל ענין מחילה.

ובעיקר הקושי' על הרמב"ם שמתי עיוני קצת ע"ז, ונ"ל ליישב עפימ"ש השיטה מקובצת בשם הרשב"א וז"ל הא דאמר רב עשו חז"ל חיזוק כשל תורה, תמו' לי דא"כ בפירות אמאי תנאו קיים, ואין לומר דירושה שכיח ועבדו רבנן חיזוק דהא ליתא וכו' ונ"ל דירושה דאיתא בדאורייתא תנאו בטל אף בשל דבריהם, אבל פירו' דלא אשכחן כוותי' בדאוריי' אף הם לא עשו חיזוק בשל דבריהם, אבל למה דאמרינן לעיל דעשו חז"ל חיזוק לדבריהם יותר משל תורה לא ניחא לי בזה, ואפשר דהו"ה דהו"מ לאקשויי הכי אלא דעדיפא מיני' אקשי לי' עכ"ל, ותירץ זה של הרשב"א לחלק בין שרש דאורייתא כתבו ג"כ בתוס' ב"ב מ"ט ואולם מתורתו דהרשב"א הנ"ל למדנו דתירץ זה אינו מספיק רק למסקנא דעשו חיזוק כש"ת בזה מהני שרש דאורייתא קרוב יותר לשל תורה, אבל לפי הס"ד דבדאורייתא תנאו קיים אלא דעשו חיזוק יותר משל תורה, בזה ל"ש לומר דהוא דווקא ביש לו שרש דאורייתא, דהא אדרבא מה דהוי של תורה יותר גורם שיהי' תנאו קיים, והוצרך הרשב"א לשינויי' דעדיפא מיני' פריך.

והנה בלח"מ ביאר לנכון דהרמב"ם ע"כ ס"ל דירושה מקרי ידע ומחיל, ואם כן בהכרח דקושית הש"ס מאונאה קאי לאביי דלא מחלק בין ידע ומחיל, ומש"ה שפיר משני הש"ס דעשו חיזוק כש"ת ובשל תורה בטל מטעם דרב ס"ל כר"מ, והא דבפירות לא עשו חיזוק, היינו כיון דאין לו שרש דאורייתא, אולם עדיין יקשה לרבה דמסיק בב"מ דרב ס"ל כר"י ושאני אונאה דלא ידע ומחיל, א"כ יקשה מ"ט דרב דס"ל הכי דהלכה כרשב"ג דל"ל לרבה קיימי' לפי הס"ד דעשו חיזוק יותר מש"ת דהקושיא מאונאה ליתא לרבה דשאני אונאה דלא ידע ומחיל, ז"א דהא בלא"ה א"א לומר כדס"ד דעשו חיזוק יותר מש"ת, א"כ אמאי בפירות לא עשו חיזוק, והכריח הרמב"ם מזה דלרבה דקיי"ל כוותי', ע"כ ס"ל דטעמ' דרב בירוש' מקרא דלחקת משפט, וא"כ י"ל דסוגי' דב"ב אזלא לאביי דלדידי' אין הכרח כלל לדרשא דלחקת משפט, דהא לדידי' טעמא דרב כפשטא כיון דס"ל כר"מ, ואדרבא הא כיון דס' רב כר"מ, ממילא ליתא לדרשא דלחקת משפט דהא ל"צ קרא לזה דבלא"ה בכל מקום תנאו בטל וכיון דרב בעצמו בוודאי ל"ס לדרשא דלחקת משפט, א"כ מה"ת לומר כן לדידן. מש"ה שפיר פריך לימא מתני' דלא כר"י, אבל לדידן דקיימ"ל כרבה מוכרח דטעמא מקרא דלחקת משפט כנלע"ד.

ובדרך פלפולי בעלמא אמרתי ליישב בזה קושי' הל"מ העצומה במה דפסק רבינו כריב"ב דיחזור לבני משפחתה דעשו חיזוק כש"ת, א"כ אמאי אמרינן בסוגיי' דלטעם דריב"ב קאמר וליה לא ס"ל, והיינו די"ל דבעיקר קושי' הרשב"א הנ"ל דמ"ש מפירות, יש לומר דבאמת מיירי הכא רב דווקא בירושת נצ"ב דלכולהו אתנהו והוי שכיח משא"כ בפירות, אמנם כ"ז לאביי דטעמא דרב דבשל תורה תנאי בטל דס' כר"מ, משא"כ לרבה אליבא דרב דבשל תורה תנאי בטל מטעם דלחקת משפט כתיב וכנ"ל, ממיל' ליכא לקושי' דפירות, דהא בפירות אף בדאורייתא תנאי קיים, ושפיר י"ל דאף בירושת נכסי מלוג עשו חיזוק ולפ"ז י"ל דבסוגי' דפריך מאונאה דע"כ דקאי לאביי וכנ"ל, ולדידי' מוכח דרק בנכסי צאן ברזל עשו חיזוק, ומש"ה שפיר פריך מריב"ב דסתמא קתני היורש את אשתו דאף נ"מ בכלל, אבל לדידן דקיי"ל כרבה דשפיר י"ל דאף בנ"מ עשו חיזוק י"ל גם בההיא דריב"ב הטעם משום חיזוק וק"ל,

ובההיא עניינא תמהני דעכ"פ לפי המבואר בסוגי' דב"ב א"א לו לעקור להתנות נגד התורה אלא ע"י דידע ומחל ממאי דאית' במתני' דפיאה ספ"ו אם אמר הריני קוצר ע"מ מה שאני שוכח אני אטול יש לו שכחה, וכ' הרמב"ם העיקר שבידינו דכל המתנה עמשכ"ב תנאו בטל אלא בדבר שבממון עכ"ל, והרי בפיאה דל"ש ידע ומחיל בכה"ג גם בממון לא מהני וצ"ע.

ואדכרנא מלתא שהייתי מסתפק לטעם הרמב"ן וסייעתו דלא מהני מחילת הבן דכבר זכה זכיי' מרובה דא"א לו לסלק בלא קנין, לפ"ז בראובן בן יעקב שמחל לא' שהי' בע"ח של אביו אם נימא דמהני מחילתו דל"ש טעמא הנ"ל דאף אחר שזכה ממש דהיינו אחר מיתת אביו מהני מחילה בעלמא בלא קנין, אמנם לקושטא דמלתא נ"ל דמ"מ לא מהני דמחילה בחוב הוי כמו קנין בדבר שבעין דבמה שכבר מוחזק זה בממונא במחילה בעלמא זוכה בו כמו קנין אבל כל שלא זכה לגמרי בחוב כמו דא"י להקנות דהוי כמו דשלב"ל ולאו בר הקנאה ה"נ לאו בר מחילה הוא, וגם לענין זה למחול לאחר גם להרמב"ן הוי כמי שלא זכה בה כלל ואין לו שייכות כלל למחול רק לענין לסלק מהירוש' דיזכה בו שאר אחיו ולענין הך זכיי' יש לו שייכות, בזה צריכא לטעמא דהרמב"ן דזכה כ"כ דלא מהני סילוק בעלמ' ודוק: תשובה טו עוד לו.

מה שכתב רומעכ"ת ש"ב נ"י לדון למעשה בדינא דבעה"ת שער כ"ג ביורש אחי אביו אם צריך לשלם חוב אביו דדווקא גבי יורש אבי אביו אמרי' מכח אבוה דאבא קאתינא ואין לך בו אלא חדושו דבעלמא ל"א הכי לענ"ד דין זה תלוי במחלוקת הב"י והד"מ סי' רנ"ג דדעת הב"י שם דירושת אחיו הוא בלא משמוש ודעת הרמ"א שם סק"ז דמדין משמוש הוא דאביו יורש בקבר ומוריש לבנו, דלדעת הד"מ כיון דתחילה יורש אביו בקבר ממילא כשזה בא לירש את אחי אביו הוי כבא לירש את אבי אביו שירש בקבר את בנו, ותו אמרי' בי' מכח אד"א קאתינא, וכבר כתבתי מזה בתשו' אחת בארוכה.

ומה דהשיב רומעכ"ת נ"י ע"ז, וז"ל דא"כ דבעה"ת יסבור דלאו מדין משמוש א"כ פשיטא דאין צריך לשלם חוב אביו ולמאי הוצרך לדון מדין אין לך בו אלא חדושו, תו כתב מעכ"ת נ"י דלפ"ז יהיה הדין דביורש אחיו צריך לשלם חוב אביו דהא מדין משמוש ירש האב בקבר מה דלא מצינו חידוש דין זה בפוסקים וביורש אחי אביו יהא הדין דא"צ לשלם חוב אביו וזהו נגד הסברא מבחוץ עכ"ד, ולזה דעת מעכ"ת נ"י דגם הבעה"ת ס' דמדין משמוש ואעפ"כ אמרי' אין לך בו אלא חדושו דדווקא ביורש אבי אביו ממש אבל לא היכי דבא לאבי אביו בדרך משמוש ע"כ.

לענ"ד באמת אף אם ירושת אח לאו מדין משמוש, יש לדון דא"צ לשלם חוב אביו היכי דיורש את אחי אביו דהרי מבואר בסוגיין דאף במכר חלק בכור' מה שאירש מאבא בנו מוציא מיד הלקוחות דאף דל"ש בי' מכח אבא דאבא קאתינא, מ"מ אמרי' דבמקום אביו קאי לירש דתחת אבותיך, וא"כ י"ל ה"נ מיד שמת אביו קם הוא במקום אביו לירש את אחיו וא"צ לשלם חובו, ולזה הוצרך הבעה"ת לדון דלא אמרי' הכי רק באבו' דאבא ולא במקום אחר, א"כ להסוברי' דמדין משמוש הוא, י"ל דהוי ממש בכלל יורש אביו ול"ש לומר אין לך בו אלא חדושו דהיא היא. ולזה גם מה שסתר מעכ"ת נ"י דלדבריי' יהא הדין דביורש אחיו צריך לשלם חוב אביו וביורש אחי אביו א"צ לשלם, אני אומר כך, דלהסוברי' מדין משמוש בוודאי הדין דביורש אחי אביו א"צ לשלם חוב אביו, ואם נימא דממילא מהראוי לומר דבמכ"ש ביורש אחיו דא"צ לשלם, באמת יהא מוכח דגם ביורש אחיו א"צ לשלם חוב אביו ומטעם דבמקום אבא קאתינ', ומוכח דאמרי' הכי בכל מילי, והבעה"ת דס"ל דאין לך בו אלא חדושו ס"ל דלאו מדין משמוש הוא, מש"ה אפשר לומר דביורש אחי אביו צריך לשלם, וביורש אחיו א"צ לשלם, ואדרבא ממקום שבא רומעכ"ת נ"י יש ראי' לדידי דהרי באמת יקשה להבעה"ת דס"ל דבעלמ' ל"א הכי, א"כ יהא הדין דביורש אחיו צריך לשלם חוב אביו וחידוש כזה לא הוי שתקי הפוסקים מלהזכירו, אבל לפי דברי ניחא, דלבעה"ת באמת לאו מדין משמוש הוא, וממילא הדין דביורש אחיו דא"צ לשלם חוב אביו, ולהסוברים דמדין משמוש הוא ס"ל דגם בעלמא אמרינן מכח אבא קאתינא, ועומד במקום אביו לירש את אחיו, וא"כ לכ"ע ביורש אחיו א"צ לשלם חוב אביו וביורש אחי אביו לבעה"ת צריך לשלם חוב אביו, ולהסוברים דמדין משמוש הוא (וכן דעת הרמב"ן בפי' לתורה] אין צריך לשלם חוב אביו כנלע"ד.

ודע דלכאורה דברי הב"י סתורים דמדבריו בסימן רנ"ג הנ"ל מבואר דס"ל דירושת אח לאו מדין משמוש ע"י אביו הוא, ואלו בסס"י רע"ז סכ"ד במ"ש בתחלה בכוונת הרמב"ם דהכי קאמר אם מת ראובן בלא בנים ובלא אחים ויורשוה בני אחיו אם היה אחד מאחיו בכור בנו נוטל חלק בכורתו לפי שאלו יורשי' את ראובן מכח אבי אביהם ע"ש, הרי דס"ל דהירושת ממשמת לאביו, וממנו לבנו. וצ"ל דס"ל להב"י לחלק דאם אחיו קיים הוא יורש בעצמותו, אבל אם גם אחיו מת בזה כי היכי דאם אביו ואחיו קיימין האב קודם לנחלה, ה"נ באם שניהם אינם קיימין האב קודם, וזהו כמו שכתבתי כבר פעם אחת בשם ידידי הרב הגדול המנוח מו"ה יעקב כ"ץ זצ"ל ע"ש.

ולכאורה הי' נראה ראי' ממ"ש הרי"ף בפרק יש נוחלין דף רט"ז ע"א וז"ל פירש שכיבא חדא מבנתי' בחיי האב עכ"ל, משמע דאלו מתה אחרי מיתת האב אינה גובה כתובתה דאידך ברתא יורש אחותה, א"כ משמע דיורש אחיו א"צ לשלם חוב אביו אי משום דירושה זו לאו מדין משמוש הוא אי משום דגם בזה במקום אביו קאתינא וכנ"ל, אמנם באמת אין מזה ראי', דיש לומר דשאני בכתובה דאף אם האב יורש בקבר מ"מ הו"ל ראוי' דאינה גובה כתובתה ממנו, ועיין: תשובה טז עוד לו.

ואשר הקשה לי ש"ב רופמעכ"ת הגאון נ"י וז"ל שבועות י"ז ע"ב תוס' ד"ה אבל חייבי' על עשה וכו' עשה דנדה לא תעביד הוא, משמע מדבריהם דחייבי' קרבן על עשה כזו והוא תמוה וכי חייבי' ב' קרבנות על עשה ועל ל"ת, כמו שדייק הר"ן והרשב"א וביבמות ט' ע"א תוס' ד"ה מה ע"א וכו' ומיהו לרבי דגמר גז"ש מעלי' וודאי דאינו חייב על כל שאין ל"ת, וכ"כ תוס' יומא דף פ"ה על פורק עול ומפיר ברית, ובדף י"ח ע"ב כתב תוס' בד"ה לא תעשה דכל קושית הש"ס מנ"ל דאין חטאת עד שיהי' בו לאו, ואפשר לדחוק דתוס' דף י"ח אליבא דר"י ובדף י"ז אליבא דחכמי', עכ"ז תמוה שגם אליבא דחכמים לא מצינו, אמנם תוס' זבחים ק"ו ד"ה אזהרה מניין וכו' וא"ל דסוגיא דידן כרבינא ומצי למימר אליבא דקרבן בעי אזהרה וכו' קשיא דרבא אדרבא עכ"ל, וקשיא לי מאוד לפ"ז ר' דס"ל קרבן בעי אזהרה וכי יסבור דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין, ויותר מזה יקשה על הרמב"ם דבהלכות יבום וחליצה מביא לימוד דר' ולקח ולקחה ולא גז"ש דעלי'], וצ"ל כתי' הש"ס דעליה מבעי לי' לגז"ש דחטאת, ונכון הוא בשיטתי' דפסק מגדף היינו מברך השם ופסק כחכמים דרע"ק בריש כריתות דמגדף ומברך השם פטור מקרבן שאין בו מעשה ואם כן לא יוכל לפסוק כרבנן דעלי' לאסור צרות דא"כ צ"ל הקישא דריב"ל, וזהו ל"ש לפי ההלכה דהא א"א לומר הוקשה כה"ת למגדף מה מגדף שיש בו מעשה וחייבי' עליו קרבן דהא מגדף אין בו קרבן, לזה לקח לו הרמב"ם לפסוק כר' לאיסור ערוה מולקח וגז"ש לחטאת, א"כ צריך שיהי' לאו כמו באחות אשה כמ"ש תוס' וא"כ צריך אזהרה לקרבן וקושי' הש"ס במכות במק"ע דלמא בעי אזהרה לקרבן, ויהי' מוכרח מזה דלאו שניתן לאזהרות מיתות ב"ד לוקין עליו, והוא לא פסק כן, ע"כ לשון ש"ב נ"י.

מ"ש רומע"ל ואפשר לדחוק דכוונת תוס' דף י"ח אליבא דר', ודף י"ז אליבא דחכמים ועכ"ז תמוה דגם אליבא דחכמים לא מצינו כן עכ"ל, בוודאי מ"ש אליבא דחכמים לא מצינו כן אין כוונתו דלחכמים בעי דווק' לאו מפורש דהא לקושטא דמלתא כ' תוס' דלחכמים לא בעי לאו רק שיהא המצוה בענין שוא"ת כמו בע"ז וה"נ בנדה כן הוא דמצוה שלא יפרוש בהנאה מרובה כסברת תוס', אלא דנראה בוודאי כוונתו דמר דאליבא דחכמים לא מצינו כן לחייב ב' קרבנות על עשה ועל הל"ת. אמנם לענ"ד כוונת תוס' כמ"ש הר"ן לדייק דמדקתני על עשה ועל ל"ת שבנדה, ולא קתני על עשה ול"ת משמע כל חד מלתא באפי נפשי' על עשה היינו על הפריש' ועל ל"ת היינו בבא על הנדה, אלא דהר"ן שם כ' דמ"מ גם בפרישה עיקר החיוב על ל"ת המעורב בו וזהו לא ניחא להו לתוס' דעל עשה דמשמע דעשה לחוד הי' ג"כ גורם קרבן, וכדנתחבט הר"ן גם כן בלישנא דמתני' ע"ש, לזה פירשו דעל עשה לחוד אם הוא בענין שוא"ת יש לחייבו קרבן לרבנן דר' דלא בעי לאו ממש, והש"ס דפריך ל"ת מנ"ל, היינו כיון דמסתמ' גם רבי לא פליג על דינא דמתניתן דחייב קרבן ומקשי אליבי' מנ"ל הל"ת, אבל בוודאי גם לרבנן אינו חייב ב' קרבנות ועל ל"ת היינו בבא על הנדה.