שו״ת רבי עקיבא איגר – החדשות – תשובה א לגאון אחד, קטע 3

ובגוף הדין אנכי מסתפק בעדים שאומרי' הוזמנו בב"ד ובאו אח"כ עדי' והזימום אם נפטרי למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור והיינו דבאמת באומר עדות שקר העדנו ועדיין לא נעשה מעשה לית בי' שום חיוב דהתורה לא חייבא אלא בהזמה א"כ מכח עדות שקר לחוד ליכא חיוב רק בגוונא דהזמה אם כן י"ל אף שאומרים הוזמנו לא מהני למפטרי' מלשלם על ההזמה שאחר כך, דהך ההזמה שהוא לפנינו ע"ז לא הודו ואין אנו דנין על אותה הזמה שהוא רק על הזמה שעכשיו, דדווקא באומר גנבתי ובאו עדים, דמה שאומרים העדים שגנב זהו בעצמו כבר הודה, וה"נ אם עדים מעידים שהוזמו בב"ד פלוני דאנו באי' לחייב על ההזמה דכבר וע"ז כבר הודה, אבל הכא שמעידים עתה העדים עמנו הייתם הך גופ' אין בכלל הודאתו דאף דעדות דעמנו היית' היינו ששקר העידו וזהו כבר הוד' מעצמו, הא משום עדות שקר לא חייבא התורה ממון רק בהודאת עדות דעמנו הייתם כמ"ש המהרש"א, ולגבי ההזמה הזה לא מקרי כבר הודה דאנו אין מחייבים אותו מכח קבלת עדות ההזמה מכבר רק מכח ההזמ' של עכשיו וצ"ע לדינא. מ"ש

אחי הרב נ"י על דברי האו"ת סס"י כ"ט בישובו על הטור דקשה הא למסקנא מיירי באומרי' הוזמנו וחייבנו דיודע שחבירו שקר העיד ואף עפ"כ אינו חייב בכולו מדינא דגרמי, טעית בזה לענ"ד דהא למסקנא י"ל דמיירי בלא נעשה מעשה עפ"י דבריהם וליכא דינא דגרמי לחייב מדין מזיק רק מדין הזמה שהתור' חייבתו ובזה אין א' חייב בשביל חבירו ופשוט, וממילא מופרכי' כל דבריך בישוב דברי הטור דמוכח דמיירי בנתבע טוען שמא למסקנ' מדלא חייב הא' על כולו דליתא כמ"ש.

ובעיקר דברי האו"ת לא הי' נלע"ד דבריו במ"ש כיון דהעד הב' מסייע וא"צ לשלם, וידידי אחי נ"י הוסיף לומר אף באין מסייעו יהא פטורים דאולי מ"מ הדין עם התובע ולדעתי כ"ז אינו, דכל שמדינא הב"ד פוטרין אותו הוא בחזקת פטור, וממיל' דנים להעדים כדין מזיקים דדווקא בההי' דסי' ק"ח בהג"ה בהעידו לגוי דהתם טוען לא עשיתי דבר דאמת העדתי, אבל בהעידו שקר אלא דבאת לומר שמא מ"מ הדין עם המלו' זה לא מהני לפטרם כיון דבלא עדותם יצא הלוה זכאי בב"ד, הגע עצמך בתובע לחבירו חפץ זה שלי הוא וזה כופר ובא א' מהשוק ושברו והתובע אומר שהוא מוחל לו דמי החפץ היעל' על הדעת לפטור זה מדין מזיק שמא החפץ היה להתובע ואף אם התובע בעצמו שברו באמת חייב דמ"מ כיון דעפ"י הדין זכה זה והחפץ בחזקתו ממיל' הוי זה מזיק ה"נ העדי' הוי מזיקי' ממש, גם ביסוד הדין שכ' האו"ת דאם זה מוד' דשניהם שקר העידו מחייב לשלם כולו ומדמה לההיא דסי' ת"י גם אנכי כוונתי לזה בתשובתי סימן... אמנם שם כתבתי לדעת הטור סי' ת"י דדווקא אם הב' פטור מדינא בזה הא' חייב בכולו אבל אם גם הב' חייב אלא דאין לו לשלם פטור וה"נ זה שמודה פטור כיון דבאמת גם הב' מעיד שקר ונתחייב ג"כ אלא דא"א להוציא ממנו כיון דעומד בעדותו הוי רק כמו אין לו לשלם ומה"ט גם באומר הא' עדות שקר העדתי ואינו יודע אם חבירו העיד אמת אינו חייב רק בחלקו דעל חלק חבירו פטור ממ"נ או דאמת העיד וליכא חיוב' כלל או דגם חבירו חייב מדינא וכנ"ל א"כ בלא"ה מופרכים כל דברי האו"ת בפרט הזה כנלע"ד: תשובה ט עוד לו.

מה דהקשה אחי הרב נ"י במה דמשמע בדברי שו"ת הרא"ש שבב"י אה"ע סס"י ל"ח דבחוץ מפלוני יכול לבטל ולהתירה גם לפלוני בדיבור בעלמ' והוא נגד מתני' ערוכה במקומה כיצד יעשה יטלנו ממנ' ויחזור ויתננו לה, גם אם בחוץ מהני ביטול השיור בדיבור בעלמא אף דהוי שב וא"ת וגם לצעור' מכוין א"כ ה"ה בתנאי כה"ג ויקשה מזה על הב"ש סי' קמ"ג סט"ז, לפום רהיטא יפה תמה אחי נ"י, אולם נ"ל דבזה עדיף יותר לר"א מלרבנן דדווקא לרבנן דבחוץ לפלוני אינה מגורשת כלל א"כ בשעת נתינת הגט לא חלו הגירושין ולא הי' נתינ' הגט שום פעול' להתירה א"כ בזה לא מהני מה שאומר אח"כ אף לפלוני דא"כ כל מעש' הגירושין נעשי' בדיבור בעלמא בלא נתינה משא"כ לר"א דבעידן הנתינת גט הותר' לכ"ע לבר מפלוני בזה יכול להוסיף אח"כ בדיבור לבטל השיור ששייר לפלוני וממילא מותרת גם לזה ע"י הנתינה ראשונה כיון דביטול השיור וא"כ י"ל למה דהי' ס"ל להרא"ש לפרש דהאיבעי חזר ואמר אף לראובן ושמעון מיירי שאמר כן אחר שמסר הגט לידה היינו מפרשים באמת דהאיבעי קאי רק לר"א ולמד הרא"ש מזה דמדר"א בחוץ נשמע לדידן בתנאי דג"כ חלו הגירושין עכ"פ באם יתקיים התנאי דיכול ג"כ לבטל התנאי בדיבור בעלמ' משא"כ לרבנן דבשעת נתינה לא התחיל שום גירושין מש"ה בעינן שיטלנו ממנה, ובזה מיושב גם כן מה דכתב הרא"ש בשו"ת אח"כ דע"כ האיבעי מיירי באמר כן קודם שמסר הגט ליד' מדאמרי' מאי דשרא אסור ואם איתא דכבר מסר לידה הגט איך יכול לאסור מה שכבר הותרה, ולכאורה יקשה הא י"ל דהאיבעי קאי לרבנן דעדיין לא הותר' ושפיר אמרינן מאי דשרי אסור היינו מה שהי' רוצה להתיר מתחלה, ולפי הנ"ל ניחא דדברי הרא"ש בדרך ממ"נ דאם האבעיא לרבנן פשיטא ופשיטא דמיירי קודם מסירת הגט כדקתני להדיא במתניתן כיצד יעשה וכו' אלא דאף אם תפרש דהאיבעי' לר"א ג"כ מוכח דמיירי קודם המסיר' מדאמרי' מאי דשרי ולר"א דכבר הותרה איך יכול לאסרה.

גם מה דהקשה אחי הרב נ"י על הב"ש בסימן קמ"ג, נ"ל דהא כל עיקר סברת הב"ש דבתנאי דשוא"ת כיון דמותרת מיד להנשא ונגמרו כל הגרושין מש"ה א"י להוסיף, וא"כ י"ל דווק' היכי דנגמרו לגמרי הגרושין והותרה לכל בזה הוי נתפרדה החבילה ובעלה כאחר דמי, משא"כ בחוץ דעכ"פ עדיין אגוד' ביה דמכחו אסור' לפלוני שפיר יכול להתירה לפלוני ודמי לתנאי דקום ועשה באופן דלא התחיל עדיין הגרושין בשעת נתינה גרע מתנאי ולר"א הוי כתנאי דקום ועשה דבדיבור בעלמא מהני כנלע"ד: תשובה י

עובדא בא לידי באשה ובעלה תבעו לראובן שהשכינו אצלו מקום בעד ק' ר"ט בקנין או"ב ורוצי' לפדות המשכון וראובן טוען אמת בתחלה במשכנתא בא לידו אך לאחר זה כשבא זמן הפרעון קנה המקום ההוא ע"י חליפי' שהחליף ונתן לר"מ מקום אחר בעד מה ששוה המקום הנ"ל יותר מדמי המשכונא, ומבי' ראיה לדבריו שבפנקס הקהל דפה אשר בו נרשמי' כל המקומות שבהכנ"ס שמות בעליהם עפ"י נומרא נמצא כתוב ר"מ החליף מקומו נומרא פלוני לראובן נומרא פלוני בקנין לויט שטר חליפי' שבידו וחתום תחתיו פלוני ש"ץ ונאמן פה, והאשה הנ"ל טוענת דאף אם האמת שבעלה החליף היא לא ידעה מזה ולא קנו מידה, ורוצית לבטל מעשה בעלה תיכף ומיד עפ"י שטר שבידה בלשון הזה מודה אני ח"מ וכו' איך שאני חייב לאשתי מ' חיי' סך ג' מאות ר"ט ומחוייב אני לשלם חוב הנ"ל אחרי מותי במעות מזומני', ומעתה נתתי לאשתי הנ"ל את מקומות שלי לבהכנ"ס נומרא פלוני כמבואר בפנקס הקהל לתורת משכון לבטחון כתובת' ומהיום ואילך עומדי' המקומות בחזקתה ואין לי ולא לי"א -- מזוגתי הראשונה שום זכיי' בהו למכרם או בהלוואה או ליתן במתנה רק הכל יהא נדרש לטובת וליפוי בעהש"ת -- וכו' ה"ק מאיר, ולמטה חתמו ב' עדים, וראובן טוען שאין בזכרותו מה שנעשה זה ימי' רבים משך ח"י שנים, אך מסתמא הי' בקנין או"ב כנהוג, ובוודאי הי' מפורש כן בשטר החליפי' שנשרף בעת שריפת העיר פה בעו"ה זה שמנה שנים, וגם הש"ץ ונאמן החתום בפנקס הקהל אומר דמסתמא הי' קנין ממנה כדרכו שלא ליכתוב שטר מכירה בענין אחר ואך להעיד בבירור ענין המעשה אין בזכרות.

נראה בפשוטו אף דראובן נאמן נגד ר"מ בטענ' לקוח ע"י שני חזקה כיון דליכא עדים דבמשכנתא בא לידו מ"מ לגבי דידה לא הוי חזקה ראי' שקנו מידה דהא היא א"י לתבוע בחיי בעלה, וא"כ בעת שתבוא זמן גביית כתובתה יכולה לגבות מהמקום הנ"ל אם לא ימצאו לה נכסי בעלה לפרוע מהן, ועל ראובן לברר שקנו מידה, וחד מחברייא רצה לומר דדמי לטוען א"י אם נתחייבתי דשמא מעולם לא נתחייבת לנגדך לגבות ממנו כי מחלת לגבי בעלך זכותיך מהמקום הנ"ל ע"י קנין, ואף דאם הי' שטר החליפי' בפנינו, ולא הי' נזכר קנין ממנה לא הי' הלוקח נאמן. היינו מטעם דאיכא רעותא מדלא נזכר קנין ממנה אבל בנידון דידן דנשרף השטר דליכא רעותא זכה הלוקח עכ"ד, ולענ"ד לא נראה כן, כיון דשעבודה דדה כבר רמי' על הנכסים הוה כמו ספק מחילה דא"נ ואף בטוען ברי א"נ לומר דנסתלק שעבודה דבשטר.

וה"ה ידידי הגאון וכו' הירש נ"י אבד"ק האמבורג צידד לומר דאף לדברי דהוי כמו ספק פרעון מ"מ הא כתב בתשובת חינוך ב"י סי' ק"ז בדיני דהט"ז סי' ע"ה במטבע מזוייפת, כיון דלא הו"ל למידע ולהעלות בלבו שיש מטבע מזוייף בתוכו פטור עיי"ש, וה"נ בנ"ד דמצוי לשכוח הקנין ממנה כיון דאפשר דלא יבוא לידי חיוב עליו דהרי וודאי יכול לסלקה בזוזי ומ"מ חזר ודן לדינא כדעתי מטעם דשטרך בידו מאי בעי דא"א דקני מידה הו"ל להחזיר שטר משכונה שבידה כיון דבלא"ה יש לה שטר כתובה על שטר שרש החוב עכ"ד, ולענ"ד הקלושה אין צורך לכל זה דדווקא לענין טענת פרעון החוב עומד לפרעון וטענ' הפטור הוא שקיים המוטל עליו לפרוע חובו בזה צריכי' לדונו מדין א"י אם פרעתיך ולמקצת הפוסקים בעינן דווקא היכי דהו"ל למידע כדעת החינוך ב"י הנ"ל ע' די מה' שאלה ופקדון וכן בשניהם טוענים ספק להרבה פוסקים פטור, משא"כ בנ"ד דוודאי לא נפרעה אלא דהלוקח בא בטענת שהיא מחלה זכותה, כיון דבא רק ע"י כח מתנה ומחילה עליו לברר, דהרי אפילו במחל בפנינו יד הלוה על התחתונה כדאיתא בש"ע סס"י ס"ה, ועיין ש"ך סי' מ"ב סקח"י מכ"ש בנ"ד דליכא כלל ענין מחילה בפנינו ואף בטוען הלוקח ברי א"נ, דמחילה בעצמותו הוי טענה גרוע' וא"נ רק במגו כמ"ש הש"ך סי' ע"ה סקכ"ב, כנלע"ד ברור בעה"י.

עוד טען ראובן היות שר"מ חזר להחליף המקום שבא לו ממנו ללוי על מקומו ואולי יתברר שבחליפי' ההיא הי' בקנין או"ב, וזה ראיה שנתרצתה גם לחליפי' הראשונים נראה דלית ביה מששא בטענתו דהא אף בלא קנין ממנה נתקיים החליפי' של בעלה עם ראובן, אלא דבשעת זמן גבייתה תוכל לטרוף ממנו, וכיון שעכ"פ נתקיים החליפי' שפיר עשתה בקנין בחליפי' של בעלה עם לוי שלא תטרוף ממנו דבלא קנין ממנה היתה יכולה לטרוף משניהם מראובן ומלוי דהיינו בתחלה תגבה מהמקום שביד בעלה עתה שקבל בחליפי' מלוי, ומה שיגיע עוד לתשלום כתובתה תטרוף מלוי והמותר תטרוף מראובן, ואין ראובן ולוי יכולים לחזור עלי' מדין לוה, ולוה וקנה דיחלוקו דהא כיון שגבתה מקודם עפ"י ב"ד זכתה דבלוה ולוה וקנה קיי"ל דמי שקדם וגבה גבה, וכמו שכתבתי בתשובה אחת כבר, ועוד נ"ל אף אם נידון דמכח הקנין שלה בחליפי' של בעלה עם לוי מוכחה דנתרצתה לחליפי' של בעלה עם ראובן מכל מקום לא עדיף מריצוי בפירוש אחר מכירת בעלה דלא מהני מדין נ"ר עשיתי לבעלי ובעי' דווקא קנין ממנה קודם ולזה ליכא הוכחה מכח הקנין שלה בחליפי' עם לוי

אולם כ"ז לטרוף אחר מיתת בעלה, אבל לבטל המכר מיד נ"ל דא"א לה להוציא מהלוקח, עיין בב"ש סי' צ' ס"ק מ"ז דבנצ"ב שמכר בעלה מחלוקת הפוסקים אם בטל המכר מיד, וגם אף לפסק הש"ע שם דהמכר בטל מיד והיינו כברייתא יבמות פרק אלמנה מ"מ אין ללמוד מזה בנ"ד שמכר השדה שמשועבד לה לנצ"ב אף דבברייתא שם קתני או שהכניס לה שום משלו, מ"מ הא כ' הרמב"ן במלחמות ובחידושיו די"ל דהיינו שהכניסה לו ממון בנדוני' ושמו שדה שלו וכ' לה אותו שדה שיהי' לה במקום השום וקבל אחריות עליו עיי"ש, אף דבחי' הרמב"ן פ"ג דב"ב לא משמע כן, מ"מ כיון דבלא"ה בנצ"ב להרבה פוסקים אין המכר בטל מיד, אם כן עכ"פ בכה"ג מידי ספיקא לא נפקא, ובספיקא כהאי נראה דהלוקח מוחזק, אף דהספק אם המכיר' בטל למפרע מיד, דהרי הרי"ף כ' ביבמות עלה דההוא ברייתא דמכרו שניהם דלא אפשיטא שפיר דנעביד בה מעשה, הרי דמספיקא לא נפקינן מלוקח, וכן מבואר מדברי הרמב"ן שם במ"ש על הירושלמי כיון דאנן לא קים לן פסקו דבני מערבא המכר קיים, ועל הבע"ח להביא ראיה עיי"ש, ואף דהבעל הבטיח אותה בשטר שאין לו זכייה בהם למכרם, ואף שרציתי לצדד דהכוונה שנתן לה המקומות בדרך מתנה במעכשיו בתנאי באם ימכרם יהי' למפרע שלה שתתבטל המכיר', מ"מ י"ל דאין לנו לפרש השטר מה דלא נזכר בו, ולזה לפי שעה זכה הלוקח, ואחרי מיתת בעלה, כיון דהסכםי עמי הגאן נ"י הנ"ל עבידנ' בה עובדא דיכולה לגבות מהלוקח, כנלע"ד: תשובה יא לק"ק מעזיחאד לכבוד ידידי הרב המה"ג אב"ד ור"מ מו"ה יצחק איצק נ"י.

ע"ד בתולה מק"ק סלאשע שהיתה משודכת לא' מעירו ונפטר והלך לעולמו וחיים שבק לנו ולכ"י, והניח יורשי' קטנים והב"ד אבוהון דיתמי תובעי' שתתן לחזרה המתנות שקבלה ממנו ב' טבעו' זהב וכדומה, ואף שהיא טוענת שקיבל מידה בהלוואה ד' ר"ט מ"מ אינה נאמנת בזה בשום ענין לגבי ית"ק, עכ"ד.

יש לדון בזה טובא דנאמנת בשבועה לטעון עד כדי דמיהן, אף דמסתמא לית לה מגו דלהד"ם כדרך בנות ישראל להראות את כבודה כזה וכזה ניתן לי מהחתן, וגם מגו דהחזרתי להיתומים ליכא כיון שהם קטנים כמ"ש במהרימ"ט ח"א סי' ל"ג מ"מ יש לה מגו דנאנסו, אף דבנאנס' בחיי החתן נראה דחייבת לשלם מדאמרינן ב"ב קמ"ו כיון דאלו מגנב' וכו' ומשמע אף באנוס מדבעי' לומר מהאי טעמא דקם ברשותה גם לענין שבח. (וחידוש בעיני שלא נזכר מזה הדין בראשוני' ובאחרוני', כי מסברין הי' מקום לדון דפטורה, כיון דלא בא לידה בתורת שמירה רק בתורת מתנה והוי כמו לוקח לל' יום בש"ע חוה"מ סס"י שמ"ו, ועיין בהרא"ש פ"ג דסוכה גבי מתנה ע"מ להחזיר) מ"מ נ"ל דאם נאנסו בידה אחר מיתת המשודך דפטורה, דמיד שמת אין לה רשות להשתמש בהם וקיימן ברשות יורשים, והוי כמו שואל לזמן וכלתה הזמן וא"כ נאמנת בשבועה במגו. דנאנסה, ואף לגבי ית"ק אמרי' מגו כמסקנת הש"ך סימן ק"ן דלא כהרמב"ן עיי"ש.

שוב טענה הבתול' הנ"ל שאמרו לה ב' עדי' מק"ק מעזיחאד שהחתן הנ"ל הגיד לפניהם קודם מיתתו שקיבל ממנה ד' ר"ט בזה נ"ל דאין מוציאי' מידה אף בלא שבועה אף דאין מקבלי' עדים בפני ית"ק, מ"מ הא לכמה פוסקי' בעידי צווא' מקבלין כדאית' בש"ע סס"י ק"י בהגה. ועיין בכה"ג דמספק יכולי' היורשים לומר ק"ל דאין מקבלי', וא"כ בנ"ד דהיא מוחזקת יכולה לומר ק"ל דמקבלי', וביותר דהרשד"ם ח"א בתשובה סי' קצ"ז כ' דאין היורשי' יכולי' לומר ק"ל, דדווקא היכא דיכולי' לומר ק"ל שלא יגבו מאתנו כלל משא"כ בעידי צוואה דעכ"פ כשיגדלו יגבו מהן אלא דהחשש שמא א"י לגבות מהם עכשיו דכשיגדלו יבררו לבטל העדות והוי חשש רחוק וא"י לומר ק"ל, גם הא במהרי"ט חו"מ סי' ז' כתב דבשטר ואיכא עדים שהודה בכה"ג מקבלים בפני ית"ק כיון דעיקר הגביי' מכח השטר, (א"א ב"ה שמעתי מפי אאמ"ו נ"י דמקהי בה אקהיית' על דברי מהרי"ט ממ"ש הרמב"ן פ"ג דב"ב בסוגי' דרבה בר שרשום שהקשה דאמאי לא אמר הדרנ' ארע' ליתמי אמור רבנן אין נזקקין לנכסי ית"ק, ונדחק לתרץ דלזה לא הי' חושש דהי' רוצה להמתין עד שיגדלו אם יגבה בלא שבועה, ועלה כתב אמאי לא אתי מיד לבי דינא ויתבע את היתומים ונאמן עד כדי דמיו במגו דלקוח ותירץ נהי דאיכא מגו כיון דהם קטנים אין נזקקין להם דלא יהי' שמביא עדי' כלום מקבלי' אותן עיי"ש, משמע דלמד דין מגו מדין עדים דכי היכי דאין נזקקין לקבל עדות על ית"ק ה"נ אין נזקקין לקבל המגו, ואם נימא כדברי המהרי"ט א"כ הוה להרמב"ן בזה לתרץ קושייתו הראשונ' דלא הו"מ למימר אמור רבנן אין נזקקין לנכסי ית"ק דלגבי האי חשש דצררי דמקבלי' עדות הי' מקבלי' גם המגו והי' יכול לתבוע דמיו בב"ד ונאמן במגו כיון דהעיקר הגביי' מכח השטר, ומזה מוכח לכאור' ג"כ דס"ל להרמב"ן דאפי' לפטור אין מקבלי' עדי' בפני ית"ק או עכ"פ בטוען כדי דמיו דהוי קצת נוטל מ"מ אין מקבלי' דהרי הרמב"ן אמר דבכה"ג אין מקבלים המגו ומדמה זה לקבלת עדות). ואם כן כפימ"ש בנ"ד דעכ"פ נאמנת בשבועה במגו דנאנסה בכה"ג מקבלים העדים לפטרה משבועה דהרי בשטר אין כחו יפה כ"כ, דהא א"י לגבות כלל מית"ק אפי' בשבועה כ"ש בנ"ד דמכח המגו יכולה עכ"פ לגבות בשבועה, א"כ בכה"ג וודאי מקבלים, אמנם באמת זהו ליתא, דאף דהיכא דנאמנת במגו דלהד"ם אלא דצריכה שבועה כיון דאינו טוענת בגופו והוי בכלל נוטל, בזה שפיר יש ללמוד דמקבלים עדים בפני ית"ק לפטור משבועה, בנ"ד במגו דנאנסה כיון דכל כמה דלא נשבע' ליכא מגו דהא בנאנס' תצטרך לישבע, וא"כ בכה"ג אם נימא דמקבלים העדי' ולא תצטרך לשבע, א"כ עיקר גבייתה ע"י העדים דהא כיון דלא נשבעת אין כאן מגו ואיננו, ואינו דומה לשטר דאף בלא העדים השטר בתוקפו אלא דאיכ' חשש צררי', משא"כ בנ"ד אף דעדיפא כחה משטר דיכול לגבות ע"י שבועה, מ"מ בלא שבועה גרע כחה דאין כאן מגו כלל, ועיין הגהת ש"ע סי' פ"ז ס"ו גבי עד המסיוע ובש"ך שם וצע"ג בזה, גם כיון דהוא מוחזקת יש לדון דמקבלים עדים כדפסקי' בש"ע סימן ק"ח דמקבלים עדים שלא בפני בע"ד לפטור, ועיין ש"ך שם דמשמע דהו"ה בית"ק, וא"כ ה"נ אף דאם היא' באה לגבות אין מקבלים העדים, מ"מ לענין זה מהני הקבלת עדות שלא להוציא ממנה המתנות כנלע"ד: תשובה יב עוד לו.

וע"ד קושיתו בנזיר ה' ומגלה אחד ליב"ח, הא רבי סבר ערכין ל"א דבבע"ח תליא בשס"ה ימים, יפה הקשה, וביותר למה דמבואר פ"ק דר"ה דרבי ס"ל דבכל מקום חשבינן שס"ה ימים לשנה, וא"כ למה נשתנה דין זה דגלוח דנזיר עולם, ולי קשה ג"כ בלא"ה אף לפי ההלכתא למ"ש הגה"מ פ"א מהלכות גרושין לדייק לענין מינקת חבירו, מדנקט הש"ס לישנא דיב"ח דמשמע דתליא רק בחדשי' ואין העיבור בכלל, וכמ"ש המהר"ם בהלכות שמחות לענין אבילות יב"ח, והכי קיימ"ל, כמ"ש יו"ד סימן שצ"א סק"ב, ועיין בב"ש אה"ע סי' י"ג סקכ"ב. וא"כ ה"נ לענין גלוח יש לדייק מלשון לשנים עשר חדש דאין העיבור בכלל ואמאי הא ילפינן מבע"ח והתם נתעברה למוכר ואין סברא לומר כיון דתלי' בכבידות השערות אין מקום לחלק בין שנה מעוברת לשנה סתם דהא ביותר מזה מחלקי' לענין ביאת קטנה פחות מבת ג' כמ"ש הה"מ פ"ב מהל' אישות ע"ש, וגם קשה דנימא דבעי' דווקא מעל"ע כמו בבע"ח וכ"ז צ"ע.