שו״ת רבי עקיבא איגר – החדשות – תשובה א לגאון אחד, קטע 2

אולם בעיקר יסוד הגאון נ"י לדונו בס' דנעתק ממקומו במיעוטו לא ידעתי מניין לן דעי"ז יכולים המים לכנס משלחופית לגוף וחקרתי אצל רופא מומחה ישראל ובירר לי הענין כי השלחופית הוא כיס שלם מלמעלה ומכל צד רק למטה יש בו נקב קטן משם יוצאים המים להגיד וענין ביאת המי' להשלחופית כי הלב נותן חיות לשאר אברים ומחלק תמצית המאכלי' והמשקים לשאר אברים דרך גידים ולזה שופך הלב תמצית המשקי' להכליות ומהם באי' לשלחופית דרך גיד שמצד ימין וכן משמאל שיוצאים מהכליות להשלחופית ובהגיע הגיד להשלחופית נעש' דק מאוד ושופך מים להשלחופית דרך נקב קטן דק וקלוש למאד שאין ניכר לחוש הראו' מ' דקותו וג"ז הנקב קטן אינו מפולש להדיא כי השלחופית יש לו איזה עורות זה אצל זה והם מנוקבים זה שלא כנגד זה והמים מתאספים דרך הנקבים להשלחופית ואף אם יהי' השלחופית ניטל לגמרי אינם חוזרת להגוף אם לא שניקב השלחופית למעלה אז יכולים המי' לחזור להגוף דרך אותו נקב עכ"ד הרופא, ודבריו מוסכמי' כמעט כלשון הראב"ן רק במה דנשמע מדברי הראב"ן דאין להם כח בשום פנים לחזור להגוף בזה סותרי' דבריו לדברי הרופא הנ"ל וכדברי הרופא מבואר בשו"ת ב"ח סי' קנ"ז דאפשר שיבואו להגוף דרך נקב השלחופית עכ"פ כפי הנראה דע"י ההעתקת השלחופית מהגוף אינו חוזרים להגוף ואין כאן ס"ס, ולזה נ"ל לדינא כיון להתב"ש בדלא"ה בכל מים שבגוף טריפה אף בהפ"מ בלי בדיקת איברים הפנימית והכא בנ"ד דאיכא ג"כ ריעותא דניכר דהם מ"ר ואיכא ריעותא דניקב השלחופית לזה נ"ל דגם בהפ"מ טריפ' כנלע"ד: תשובה ה

עובדא בא לפני בעצם ירך העוף שנשבר וחזר ונקשר שאשיי' סמוך לראש העצם.

נראה לענ"ד להקל בהפ"מ ומניעת שיו"ט, ע' ביו"ד סי' נ"ה סק"ו, ואף די"ל דע"כ לא היקל הש"ך אלא ברוא' שלא נתעכלו אלא דאין אנו בקיאי' אבל בנ"ד דכבר נאכל הבשר שסביביו ואולי אלו הי' קמן היינו רואים דנתאכלו ניבי', מ"מ נ"ל דמשמעות בעל מנח"י כלל פ"ז סט"ו דמפרש לדברי הרמ"א, דמ"ש וטוב להחמיר במקום שאין הפ"מ קאי רק אנשבר, ומשמעו' דקאי אעיקר דינא דהחומרא שהמציא האו"ה לאסור בנשבר בזה סמכינן בהפ"מ להקל, וכיון דאינך פוסקי' לא הביאוהו וא"כ בכל ענין יש להקל, וכיון דאפשר דגם הש"ך יסבור כן יש לסמוך להקל בהפ"מ ובפרט דעיקר דינו דהרמ"א תמוה לי דמה בכך דא"נ הא עיכול בלא נשמט כשר ומניין לנו להוסיף על טריפו' ולומר דנשבר ועיכול טריפה כמו נשמט ועיכול, גם בנ"ד הי' עוד סניף להתיר דהי' ס' במקום השבר אם הוא סמוך לראש המחובר בגוף או לראש המחובר לשוק, ושאלתי לכמה נשים ולא הי' יודעים בדבר, וא"כ הוי כמו ס"ס ס' רחוק מהגוף, ספק לא א"נ, ואף במקום חסרון ידיעה כבר כ' בהג"ה סס"י ק"י בנשבר הגף להקל בהפ"מ בס"ס, וביותר כיון דכבר נאכל הבשר י"ל דלא מקרי חסרון ידיעה עיין תפל"מ סי' ק"ץ שכתב בההי' דמקדיר ומגליד אף דנאבד אסור כיון דמיד נאסר כשהיה קמן מחמת חסרון ידיעה ע"ש, והיינו דווקא כי התם דכבר קם דינא לאיסור קודם שנאבד אבל הכא דלא נתברר השאל' עד אם כלו לאכול הבשר ואז לא הוי חסרון ידיעה ושפיר יש להקל מכח ס"ס, מכל הלין סמכתי להקל בהפ"מ ואחרי ראותי חד מחבריי' מפקפק עמי לאסור בארתי לו יותר בארוכה טעמי ונמוקי שסמכתי להתיר.

הנה בהג"ה סס"י ק"י כ' להקל בס"ס בנשבר הגף במקום הפ"מ ולזה הסכים גם בפר"ח שם בכלל ס"ס דין י"ז וגם בסי' נ"ג סק"י ובסימן נ"ה סק"ט ע"ש, ולענ"ד הי' נראה דבר חדש דע"כ לא היקל בהג"ה אלא למה שנראה בדברי הד"מ סס"י נ"ג דחסרון הידיעה הוא בס' נקיבת הריאה בזה שייך ס' הד"מ שם כיון דס"ס א"צ לברר אינו מזיק חסרון הידיעה אבל למ"ש מהרא"י בש"ד דגם הך ס' אם נשבר קודם שחיט' יוכל להתברר לבקיאים, בכה"ג אף בהפ"מ אין להקל, דאולי אם היינו בקיאי' היינו רואים לפנינו עכשיו שנשבר קודם השחיט', אך צריך אנכי לבטל דעתי נגד הפר"ח סי' ק"י בכללי ס"ס דין י' ונגד הש"ך סס"י נ"ג דכ' ומכ"ש דכאן הוי ב' ספיקות הרי אף בכי האי גוונא היקל בהפ"מ, וגם שלא במקום הפ"מ לא עשה הק"ו רק מכח דהוי בב' ספיקות חסרון ידיעה אבל לא מסברא הנ"ל ובטלה דעתי נגדם, והנה אף אם ננקוט לסבר' הנ"ל מ"מ יש לדון להקל בנשבר בהפ"מ בס"ס הנ"ל אף דנימא ג"כ אולי לבקי ניכר להדיא דאיעכול, דזהו דווקא אם נודע השבר בעודו דבוק לעוף, אבל בנ"ד שבא לפנינו השאלה עד אם כלו לאכול אבשר ל"ש זה ואף למ"ש התפל"מ סימן ק"ץ שאני התם דכבר נאסר קודם שנאבד וקם דינא אבל בנ"ד שפיר י"ל להקל מס"ס, ומ"ש רופמכ"ת והעתיק דברי הפמ"ג דנזהר בקושייתי הנ"ל וכ' וז"ל ואף דכתב הרב דעיכל לחודי' בלא נשמט אינו מטריף מ"מ סמוך לגוף חשיב כאלו הוא שמיט כמו בגף כמלא קשר הוי כשמוט הו"ה כאן עכ"ל, באמת גם זה עלה בדעתי תחלת השקפה ודחיתי דהא דבגף נשבר הוי כשמוט היינו דיש בו חשש כמו חששא דשמוט דהוא שמא ניקבא הריאה ה"נ חיישינן בנשבר אך לא דנשבר יש בו דין שמוט, ותדע דהרי כ' האחרוני' דאם רואה בשעת מעשה דנשבר הגף וחתכנו לגמרי וכן בכנפיי' מקושרי' שאינם מנדנדי' כשר בנשבר הרי דאין בו ענין שמוטה בעצמותו אלא דחשש ניקבה הריאה יש בו וכיון שכן בנשבר הירך דאין בו רק חשש איעכול ניבי' הקושי' במק"ע הא איעכול בלא שמוטה כשר.

ומ"ש מעכ"ת אף אם נידון להקל בבהמה מ"מ בעוף אין להקל, כיון דר"ח וסייעתו סברי דשמוטה בלא עיכול ג"כ טריפה בעוף והביא דברי ביה לחם יהודא, באמת הס' ההוא לא היה תחת ידי לעיין בו, אולם אומר אני לחולשת שכלי אם הי' בא לפני מעשה בס' שמוטה קודם שחיטה בעוף הי' נרא' להקל בהפ"מ דהרוב פוסקי' ממש חולקי' על ר"ח ואף אם נימא דמ"מ לא הוי ס"ס להקל דמיד דאמרי' את"ל קודם שחיטה תו ל"ל ס' לא אעכול דהוי ס"ס להחמיר ס' איעכול וס' טריפה אף בלא עיכול, נ"ל דגם זה אינו דהרי הב"י קבע בשולחנו הטהור להלכה בין בבהמ' ובין בעוף להקל בשמוט' בלא עיכול ולא נזכר חולק לא בש"ע ולא בהג"ה והרי דאין חוששין לה לספיקא דאורייתא א"כ לא נחשוב זה לספיקא, והנה אם נידון להחמיר היה מקום בזה האופן דנאמר דבאמת אנן חיישינן לדעת ר"ח וסייתו, ומה דלא הביא בהג"ה חילוק היינו כיון דבלא"ה טריפה מכח אין אנו בקיאין אין נ"מ בזה, א"כ ממיל' יצטרך לומר כפי' המנח"י דדברי הרמ"א קאי לנשבר דאל"כ הא נ"מ בהפ"מ, עכ"פ בנשבר מבואר דעת הרמ"א להקל בהפ"מ אף בעוף דקאי אדברי המחבר שכתב בין בבהמה בין בעוף, והנה אדרבא ממקום שבאתי יש ראיה לדברי דאם נאמר דהרמ"א חושש לדעת ר"ח בעוף אף בהפ"מ וע"כ הדברי הרמ"א וטוב להחמיר קאי רק אנשבר וכנ"ל, ממילא ע"כ מה דמיקל הרמ"א בנשבר לאו משום בקיאות דלא אעכול ניבי' דהא אף בעוף אף בלא עיכול טריפה וע"כ דמטעם דל"ח כלל לעיכול בנשבר א"כ ממילא אף בנאבד כשר, ואף אם נימא דמיירי דווקא ברואים דלא אעכול ומשום דנשבר ליכא חשש שמוט' רק חשש דאיעכול מש"ה אף בעוף מותר דבלא שמוט' אף בעוף כשר א"כ ממילא קיימי' דנשבר אין בו חשש שמוטה א"כ ממילא יש לדון להקל בנאבד בהפ"מ כיון דעיכול בלא שמוטה כשר באופן כמו דמיקל בהג"ה בעוף בנשבר לפחות ה"נ יש לדון להקל אף בנאבד דאם נחמיר מחששא דר"ח וסייעתו זהו שייך אף בלא נאבד, והאמת יורה דרכו דדעת ש"ע והרמ"א והאחרונים שלא לחוש לדעת ר"ח וסייעתו בפרט לפי' הש"ך דהרמ"א קאי אף בנשמט להקל בהפ"מ וכיון דקאי גם אעוף הרי בפשיטו' דס"ל דאין לחלק בין עוף לבהמה, וזהו דעת כל האחרונים ומי ישמע להחמיר בהפ"מ לדעת הבית לחם יהודא ומ"ש עוד דהך ס"ס באיזה צד נשבר אינו ס"ס מעליא גם אנכי לא סמכתי ע"ז כי בקל יוכל להתברר ולא הי' זה רק לסניף בעלמא ועיקר ההיתר דאם נחוש לשבורה מ' חשש דשמוטה הוה ס"ס ספק לא נשמט וספק לא אעכול ואם נימא דנשבר יש בו רק א"נ, ממיל' לדינ' הדין להקל בהפ"מ כמו עיכול בלא נשמט, ולומר דשבר הוא בכלל שמוטה מה"ת לומר כן דמשבר הגף אין ראי' דהתם עיקר הטריפות מחשש ניקבה הריאה ואף דממ"ש לעיל מהא דכשר בנשבר הגף בחותכו מיד אין ראי' להקל להוכיח דנשבר אין בכלל שמשוטה די"ל דשאני התם דהשמוטה בעצמו גם כן אינו טריפה רק מחשש נקבות הריאה ומשום הכי בנשבר היכא דליכא למיחוש אין בכלל זה אבל הכא דשמוטת ירך בעצמותו טריפה וה"נ נשבר בסמוך דינו כשמוטה מ"מ תיתי לי דאין ראיה מהגף ואין ראיה מהגף לא להקל ולא להחמיר אם כן אף אם נאמר בכוונת האו"ה דס"ל מסברא כן דנשבר בכלל שמוט ודינו כשמוטה מקום מכל כיון דהרמ"א מיקל דלא מצינו כן באידך פוסקים א"כ ה"נ י"ל דדעת הרמ"א להקל בהפ"מ בנשבר מהך טעמא גופא דהוא חומר' להמצא דבר חדש דנשבר דינו כשמוט, גם כיון דאידך פוסקים לא הביאו כן ולא ברור כ"כ הך מלת' דדינו כשמוט ממש אם כן הוי כמו ס"ס ספק נשבר אינו כשמוט וס' לא א"נ, וביותר נ"ל דאם נימא דנשבר סמוך לגוף הוא בכלל שמוטה א"כ הטריפות מצד עצמו מכח השבר והעיכול אם כן בזה יהא מהני בנקשר ויחדיו ידבקו, אלו היה מטרפא בשבר זו לא היה חוזר ונקשר ועד כאן לא כתב הש"ך סי' נ"ה סק"ה לסטריף בשאשיי' אלא למה דס"ל דהטריפות הוא רק מצד עיכול לחודי' בזה דומה לנשבר במקום צומת הגידי' אבל אם נידון לחוש דנשבר הוי כשמוט א"כ גם השבורה בעצמה בכלל הטריפות יש להתיר מכח דיחדיו ידובקו, זולת דניחוש דמכח שנשבר חיישינן שנשמט, מלבד דדבר זה רחוק גם כבר כתבנו דהוי ס"ס ספק לא נשמט וס' לא איעכול, גם נ"ל דזהו בוודאי נסתר מנשבר הגף דלא מצינו מאן דמחמיר דשמטה אלא מחשש שמא תדחוק בשבר לגופה ותינקב הריאה דהא מה"ט כשר בחותך עד מקום השבר וכנ"ל, לזה נ"ל לדון להקל בנ"ד בהפ"מ ואף בנאבד יש להקל כנלע"ד: תשובה ו לק"ק זלאטווע.

מה דהקשה רפ"מ בב"מ כ"ד ע"ב ופירש"י ד"ה אימא מישראל נפל לפיכך חייב להכריז ולא אמרינן ינוח כדאמרינן לעיל בר"נ לרבנן עכ"ל דמאי בעי רש"י בזה הא השתא קיימינן דהלכה כרשב"א לפחות בר"נ ולדידי' הוי שלו לגמרי עכ"ל.

לכאורה תמוה וגם אנכי עמדתי בזה ועוד תמהתי ממה דאמרינן ש"מ אין הלכ' כרשב"א אפילו בר"כ א"כ ע"כ מדקאמר זיל אכרוז היינו דלרבנן חייב אפי' להכריז וע"כ מתני' דמכשירי' מיירי בטמון או דרשב"א מיירי רק בר"נ א"כ מניין לנו לומר דלפום דחיית הש"ס נשתנה הדין דלרבנן אינו חייב להכריז רק יניח.

ונ"ל בהקדם דברי תוס' ד"ה כי קאמר רשב"א בר"נ וא"ת מת צריך לטעם מפני שהבעלים מתייאשים ות"ל דיש לתלו' דמנכרי נפל, וי"ל דאצטריך דאפי' יודע וודאי דמישראל נפל וכו' ולכאור' דבריהם תמוהים מאוד מדהקשו בפשיטו' דת"ל דתלינן דמנכרי נפל ע"כ דפסיקא להו לדינא כך דבכה"ג יש לילך בתר רוב כמו בכל דוכתא ואף בממון כיון דליכא חזקת ממון נגדו וכמ"ש תוס' ב"ב כ"ג ע"ב ד"ה חוץ לנ' אמה, ומעתה לפ"ז הלא כמו כן יקשה באיבעי דהש"ס מי פליגי רבנן עלי' אפילו בר"נ הא האיך אפשר דיהא פליגי וס"ל דלא מייאשי' הא מ"מ נתלי דמנכרי נפל ונצטרך ג"כ לומר דהאיבעי היכי דידוע דמישראל נפל דדלמ' ס"ל לרבנן דלא הוי יאוש דהבעלי' סוברים דדלמא המוצ' יהא ישראל ואף דהדין דהמוצ' יהא תולה דמנכרי נפל מ"מ סברי הבעלים שיחקרו מי המוצא ויבררו בסימן דמהם נפל וכמו דצ"ל לפי שינוי' דהש"ס דלרבנן הדין דיניח וא"ל להכריז ע"כ הסברא הא דאינו מתייאש דסומך שיחקור להמוצא אף שלא יכריזו, ובהיות שכן תמוה לכאורה דמאי דייק הש"ס ממתני' דמכשירי' דמודו רבנן בר"נ דלמא טעמא דמתני' דתלינן דמנכרי נפל אבל היכא דידוע דמישראל נפל דמזה מיירי האיבעי י"ל דפליגי אפי' בר"נ וכמו כן קשה לרבנן אמאי יניח ולא יכריז כיון דידעי' דמישראל נפל וס"ל לרבנן דלא הוי יאוש בעלי' א"כ אמאי לא יצטרך להכריז אע"כ דרבנן מיירי דלא ידעי' ממי נפל ולגבי הכרזה סמכי' דמנכרי נפל הרי מבורר דלרבנן לא תלינן בר"נ דמנכרי נפל וע"כ הטעם דתקנתא דרבנן היא דלא למיזל בזה בתר רוב וכמ"ש תוס' ב"ב שם אם כן כיון דמוכח כן בבירור לרבנן מאין פסיקא להו להקשות לרשב"א דת"ל דתלינן דמנכרי נפל דלמא גם רשב"א ס"ל בזה כרבנן דלולי סברת יאוש לא היינו תולים דמנכרי נפל כמו לרבנן והוא לכאורה תמוה עצומה ובהכרח לדחוק דס"ל לתוס' דתליא זה בזה דלבנן דמחמרי לענין יאוש דאף דהוי ר"נ לא מייאשי הבעלים לתלות שימצא אותו נכרי מחמרי ג"כ דאנן לא תלינן דמנכרי נפל אבל רשב"א דמיקל לענין יאוש דהבעלים מייאשים ומימר אמר דא' מן הרוב ימצאנו ה"נ יש להקל שהמוצא יתלה דמנכרי נפל ועדיין צלע"ג.

ומעתה נ"ל לומר דרש"י ס"ל לקושטא דמלתא כדברינו דאם לרבנן לא תלינן דמנכרי נפל ה"נ לרשב"א דלענין זה לא פליגי דפלוגתייהו רק לענין יאוש ולזה היה קשה לרש"י כיון דהש"ס בעי לדחות דהלכה כרשב"א בר"נ דמשמע דפלוגתיי' בר"נ וממילא מוכח מרבנן דלא תלינן בר"נ דמנכרי נפל וה"נ ס"ל לרשב"א אלא דס"ל דזכה בו מדין יאוש בעלים א"כ למאי צ"ל ישראל סכרו ליה הא בישראל סכרו לחוד סגי דמשום זה לא הוי יאוש ולזה נזהר רש"י לתרץ זה באופן זה דהש"ס בעי לומר אף להך אוקימתא דגם לרבנן אין צריך להכריז דלענין חיוב הכרזה סומכינן לתלות דמנכרי נפל מ"ה הוצרך למנקט ישראל סכרו לה דבלא"ה לא הי' חייב להכריז רק יניח כנלע"ד ברור בעז"ה: תשובה ז עוד לו

מה דהקשה רומע"ל בדברי תוס' קידושין נ"ה ע"ב ד"ה מ"ש ודלמא וכו' הא סמיכא לא מעכבא וכו' הא בחגיגה דף ד' ע"א ד"ה אלא טומטם וכו' כתבו תוס' דלכתחילה אין לנו לתקן קרבן כדי לבטלו מסמיכה והביא ראיה מסוגי' מפורשת פסחים פ"ט גבי ה' שנתערב עורות פסחיהן וכו' וכ"כ תוס' ג"כ בשבת פ' ר"א דמילה זהו תורף קושייתו. כבר

שמעתי להקשות כן והשבתי בזה"ל בפשוטו י"ל דתוס' קידושין אזלי בשטתייהו בפסחי' שם ד"ה הנ"מ דיעבד וכו' דמבואר דס"ל דווקא כיון דרובים עושים שלא כהוגן מש"ה אין מביאים קרבן ע"ש, משמע דב"ב שנתערבו עורות פסחיהן באמת היו מביאים קרבן ומתני' דסמיכה לא מעכבא וע"כ תוס' בחגיגה ובשבת חולקים על דבריהם שם בפסחים וא"כ י"ל דתוס' בקידושין אזלי לשיטתייהו שבפסחים, אולם שינוי' דחיקה לא משנינן. ונ"ל יותר מרווח דדברי תוס' לא סתרי כלל אהדדי די"ל דס"ל בהחלט כדבריהם בפסחים דדווקא בעושין רובן שלא כהוגן וההיא דחגיגה הנ"ל היינו כיון דאנו באין לתקן רק הספק של זכר ובזה אם באתי לדון אם זכר הוא ממילא חייב בסמיכה והוי כמו ממ"נ דאם נקבה הוא אין צריך לקרבן ואם זכר הוא אתה מבטלו מסמיכה, ובזה הביאו ראיה מפסחים דמוכח עכ"פ דמקרי שלא כהוגן אם מבטלו מסמיכ' ממיל' בטומטם אין לחייבו קרבן מספק דבמקום שבאת לתקן דהיינו שהוא זכר אתה מקלקלו ומבטלו מסמיכה אבל בה' שנתערב עורות פסחיהן שפיר ס"ל גם בחגיג' דמייתי קרבן דאם נתחייב בפסח אנו מתקנין אותו בלי שום דבר שלא כהוגן וא"כ דבריהם בקידושין עולי' כהוגן כנלע"ד: תשובה ח לק"ק קראטשין לכבוד אחי הרב הגדול מו"ה בונם נ"י.

ע"ד קושית אחי נ"י בטוחו"מ סי' ל"ח במ"ש דאין העדים זוממין משלמין עפ"י עצמן דהוי קנס דלמאי נ"מ כ"כ הא בלא"ה אין דנין בבבל מלתא דלא שכיח וגם לענין תפיס' ליכא נ"מ לדעת הרמ"א דהודאה בקנס בזה"ז הוי כהודה חוץ לב"ד ומתחייב ע"פ הודאתו לחוד בלא עדי' עכ"ד, לא ידעתי אמאי פשיט' לך דזהו מקרי ל"ש הא באמת קיימ"ל בהוזמו וכבר נעשה ממון עפ"י עדותן דחייבין מדינא דגרמי ודנין גם בזה"ז כדאיתא בהגהת ש"ע סי' א' וא"כ כמו כן ראוי לחייב אף בלא נעשה מעשה זולת מטעם דקנסא הוא.

אך מ"מ ראוי להקשות דת"ל דלית ביה חסרון כיס וכיון דלא נעשה מעשה על פיהם וא"כ אין דנין בזה"ז כדאיתא בש"ע דבעי' דווקא מלתא דשכיחא ואית ביה ח"כ גם יש לעיין במ"ש הטור דאומרי' הוזמנו ונתחייבם בב"ד דחייבים והאיך משכח' דנתחייבו הא, אין דנין בזה"ז כיון דקנס' הוא. אמנם באמת כפי הנרא' עיקרא דברי הטור בסי' זה להודיע אימתי מקרי הזמה וחייבים עכ"פ מטעם קנס ומהני תפיסה ואימתי הוי הכחשה ופטורים ואגב זה ביאר הטור פרטי הדינים אף דאין נ"מ לדינא בכל פרט ופרט, הגע עצמך במ"ש הטור שם דאין לוקין אא"כ העידו שהוא בן גרושה וגם הא דעדים זוממין א"צ התראה הא אין נ"מ בזה בזה"ז לענין מלקות ולומר דנ"מ לענין אם קרעו שיראים באותו שעה דאם חייבי' מלקו' פטורי' מממון דאינו לוקה ומשלם ז"א דהא קיי"ל כר"י דחייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין ובזה"ז כלא אתרו ביה אע"כ כמ"ש.

מ"ש לסתור דברי הפ"י במ"ש טעם להשמטת הטור הא דעד זומם משלם לפי חלקו דלמסקנא דמיירי בהוזמנו וחוייבנו וזהו ל"ש האידנא לא מגבי' קנס בבבל יפה כתבת לדחותו דהא הטור מבי' הדין דחוייבנו בב"ד.

מ"ש כבודך להקשו' דמאי פריך הש"ס כמאן כרע"ק הא משכחת דהוזמו שניהם אח"כ ודהך דמוד' מפטר מטעם מודה בקנס, והב' משלם חלקו עכ"ד, נראה דליתא לקושייתך די"ל דהסוגיא קאי להלכתא דמסקינן בב"ק ע"ה דמודה ר"מ היכי דלא מחייב מידי בהודאתו דחייב בבאו עדים אח"כ, אולם לשטת היש"ש סי' כ"ו דהוא רק גבי הודאה דטביחה אבל בשאר הודאות בכ"ע פטור ע"ש יפה קושייתך, ונרא' דיש לומר דבזה אין שום חידוש כיון דעדות הא' לא נתבטל מכח הודאתו דכיון שהגיד א"כ ההזמה חל בכולו על שניהם אלא דזה נפטר לשלם מכח הודאתו ממילא הב' מחייב, דבשלמא לפי הס"ד דהש"ס דמיירי בעדות שקר העדתי דנתבטל עדותו לגבי עצמו ול"ש עליו שם ההזמה כיון דמעצמו חזר קמ"ל דמ"מ חל ההזמה על הב' אבל למאי דפריך הש"ס כל כמיני' וכו' היינו כיון שהגיד ולא נתבטל עדותו ושייך ההזמה על שניהם, א"כ אף דהא' נפטר מכח הודאתו, מ"מ פשיטא דהב' חייב.