שו״ת רבי עקיבא איגר – החדשות – תשובה א לגאון אחד

תשובה א לגאון אחד

ע"ד הקושי' בשם הרב מוהר"ש שובן נ"י שהקשה לו באשה שנדרה בה"ש לא יהא כח להבעל להפר דשמא בזו הרגע נעשה לילה ואינו יום שמעו נ"ל דמ"מ כיון דלא הי' אפשר לו להפר מקודם ממיל' יכול להפר אף דאינו ביום שמעו. אמנם מ"מ עכ"פ יהא הדין באם שתק הבעל שיעור כ"ד א"י להפר אח"כ דשמא אחר שתיקתו כ"ד נעשה לילה ובעידנא דשתק עדיין היה יום והי' יכול להפר ביום שמעו וכיון דלא היפר אז שוב א"י להפר וחד מחבריי' רצה לומר דיכול להפר מטעם ס"ס ס' דשמא עדיין יום הוא ואת"ל לילה שמא גם בשעת הנדר היה לילה, ולכאורה יש לפקפק להפוסקי' דס"ס לא מהני בדשיל"מ וכיון דנדרים הוי דשיל"מ לא מהני הפרת בעל' וצריכ' התרת חכם, ולשיטת מהרש"ל בהגעלת כלי' דכל מידי דבעי טרחה לא הוי דשיל"מ ושאני נדרי' כיון דמצוה לאתשולי ובוודאי יעשה כן הוי כמו אתי' ממיל' א"כ י"ל דווקא היכא דהנדר בוודאי קיים כדינו והספיקו' הם מצד אחר וכמו ביטול ברוב בזה שייך דשיל"מ כיון דבוודאי סופו למתשל על נדרו ממיל' יהי' המאכל מותר בלא ביטול אבל בנ"ד דהספיקו' אם הנדר בטל ע"י ההפרה י"ל דסמכי' על הס"ס בכדי שלא תצטרך הטורח להתרת חכם.

אולם לדעת הט"ז והש"ך דאף בטרחה מקרי דבר שיל"מ ושאני תרומה דהוי ס"ס אם ימצא פתח לנדרו כמ"ש הט"ז סימן שכ"ג או כמ"ש הנקה"כ שם דבתרומה אין נשאלין אלא מדוחק א"כ הכא בנ"ד מקרי דשל"מ דבידה להתיר ע"י חכם וי"ל דלא מהני הס"ס, גם להמהרש"ל נ"ל דהוי של"מ כיון דמצד עצמותו עומד הנדר להתיר ע"י חכם אלו לא ירצה הבעל להפר ומה שחלקו דע"ז גופא אנו דנין להקל בס"ס שלא תצטרך להתרת חכם נ"ל דז"א דא"כ בנודר מככר זו ונתערב נימא דבטל ושוב לא יהא מצוה לאתשולי אע"כ כיון דאם נידון דלא בטל בודאי יחזור למישאל עליה דמצוה לאתשולי ומש"ה מקרי דשיל"מ ולא בטל וה"נ בנ"ד דאם נידון שלא לסמוך על הספיקות ממילא הא קיימא לאתשולי הוי דשיל"מ אולם כבר כתבתי בסי'.. דהיתר שע"י הפרת הבעל לא מקרי שיל"מ ע"י התרת חכם כיון דהבעל יכול להפר בע"כ ואין בכוחו להכריחה לשאול לחכם כנלע"ד: תשובה ב לעיר מיידלבורג. להתו' המופלג מו"ה מאיר שו"ב נ"י.

על שאלתו בס"ת שנמצ' בו כמה טעיו' ע"י מעלתו וע"י המלמדו שהיו שם מלפני', יפה דן ויפה הורה שהוא דין פשוט וערוכה לכל יודע ספר בש"ע סי' רע"ט דס"ת דאתחזק בטעות צריך שיגיהנה כולה, ואם אין לעירו ס"ת אחרת בזה יש לדון ולצדד כיון דבלא"ה ס"ל להרבה פוסקים בא"ח סי' קמ"ג ס"ד דבשעת הדחק קורין בס"ת החסר ואף דמסקנת המג"א שם סק"ח כדעת היש פוסלי' שהוא דעת הרשב"א סי' תפ"ז בתשובה מ"מ מדברי מהר"ם לובלין בשו"ת סימן פ"ד שהעתיקו המג"א שם משמע בדבר שהוא חובת היום מוציאי' וגם יש לצרף לומר דהרשב"א כ"כ רק לשיטתו דס"ל בשו"ת סי' ר"ל דאם באמצע הקריאה נמצא בו פסול צריך לחזור ולקרות מחדש דקריא' בס"ת פסול לא מקרי קריאה כלל ע"ש, מ"ה פסק גם כן דגם בשעת הדחק אין קורין, אבל למנהגינו כפסק המחבר דגומרי' הקריא' בס"ת כשר והטעם כמ"ש הב"י יו"ד סי' רע"ט דסומכי' על דעת הרמב"ם בשו"ת שמברכי' על ס"ת פסול, ועיין בכ"מ רפ"י מהלכו' ס"ת דמ"ש הרמב"ם שם דאין קורין בס"ת החסר ע"כ מיירי רק בדאפשר כי היכא דלא יסתרו דבריו שבחבורו עם דבריו שבתשוב' וא"כ אף דבוודאי ס"ת פסול אין לזוז מדברי המג"א דאין להוציאו לכתחלה מ"מ בכה"ג דהוי ספק פסול יש לצדד להקל, אף דאי אפשר לדונו בס"ס ס' דהס"ת כשר וס' דגם בפסול קורין כדמשמע בש"ך יו"ד סי' פ"ד סקל"ב באתחזק לא מקרי ספק, מ"מ יש לחלק דדווקא בתולעים דמגופם קרבי מ"ה באתחזק הוי בכלל וודאי דעוד רבו, אבל בטעיו' ס"ת אף דוודאי אין הסופר בקי מ"מ אפשר דאין בו יותר טעיות ממה שנמצא דהא מ"מ בוודאי יודע הרבה לכתוב בהכשר אלא דמשום חסרון ידיעתו כותב לפעמים בטעיות, וכעין זה חילק בט"ז יו"ד סי' פ"ד לחלק בשם הרש"ל, ועיין מג"א סי' תס"ז סקי"ב ואף דעכל"ל דהכא גרע קצת ממידי דאתי מעלמא דאל"כ תקשי להט"ז דס"ל באתי מעלמא לא מקרי חזקה מהך דינא דש"ע בס"ת שאתחזק בטעיות מ"מ י"ל דלא אלים כ"כ לאתחזק מגופו ממש כמו בתולעים ויש לדונו אפשר בס"ס מ"מ גם בזה לא מלאתי לבי לסמוך על דעתי להקל וצריך התיישבות גדול עכ"פ שלא בשעת הדחק ואף בשעת הדחק לקרות בו דבר שאינו חובת היום כמו במנחה בשבת, ובשבת ויו"ט להוסיף על מנין הקרואים בוודאי אין להוצי' ובשעת הדחק בדבר שהוא חובת היום אין ולאו ורפיא בידי: תשובה ג לק"ק קאליש. לגיסי ידידי הרב החרוץ מו"ה שמעון סג"ל נ"י.

ע"ד שאלתך ישראל שהלוה לעכו"ם על משכנות כלי כסף והי' בהם צורים בדמות פסילים בולטים כדרך שאר כלי נכרי' והמלו' פסל מיד הצורו' וענין המשכן הי' באופן זה שהנכרי כתב לו שטר מכירה שמכר הכסף לחלוטי' ואולם בתנאי אם תוך ד' שבועות יחזיר לו מעותיו מחוייב הוא להחזיר לו הכסף ובנתיים שמע המלוה קצת מוציאי' קול שהמה פסילים הנעבדים ואולם העכו"ם הלוה אומר לפ"ת שלאו נעבד הוא וגם מיד כששמע המלוה את זה קראו לעכו"ם א' ובטלו.

מ"ש לדון לאסור מטעם רוצה בקיומו וכתבת דלא מקרי רב"ק אלא היכי דניחא לי' שלא תשבר אבל אם לא אכפת לי' בשבירתו אף דניחא לי' שלא יגנוב ויאבד לא מקרי רב"ק והא דפריך הש"ס ע"ז ס"ד והא ניחא ליה שלא יגנובו ולא יאבדו, מ"מ למסקנא דמסיק שאני ירושת הגר וכו' י"ל דרב"ק לא מקרי אלא היכי דניחא ליה שלא ישבר עכ"ל, אינו נוח לי כלל דאיך תלי זה במסקנ' לומר דדחינן סבר' המקשן והא אדרבא מכח קושי' זו הוצרך לחדש כיון דירושת הגר דרבנן מעיקרא אוקמי לי' ברשות' ומה דהבאת ראיה מההי' דלוקח גרוטאות דבעי דווקא משיכה ומעות והא כיון דנכרי בחדא מקני אם כן רוצה בקיומו דאם יאבד יפסיד מעותו עכ"ל, אין שחר לדברים אלו דאם בחדא מקני ממילא מדינא אסור להחזיר דהוי כמוכר לו ע"ז אלא דמכל מקום שרי כדמסקי' בסוגיין דהוי מקח טעות וא"כ ממילא אינו רוצה בקיומו דאם יאבד לא יפסיד מעותיו דהא הוי מק"ט וברשותא דנכרי קאי ושלו נאבד, תו הבאת ראי' מדכ' הרא"ש דאם הי' לו ערב בעד העכו"ם מותר דלא הוי רב"ק, ומבי' ראי' מההי' דאמרי' בע"ז ס"ד ע"א דע"ז המתחלק' לפי שבריה' וכו' הרי אף דפרכינן עלה דההי' שינוי' אפ"ה הביאו הרא"ש לראי' ומשום דלמסקנ' הכי, ג"ז אינו דהרא"ש מביא זה לראי' דנקטי' מינה לדמיון דביש לו ערב דמותר דע"כ לא פרכי' עלה אלא דביין מא"ל ושניחא לי' שלא יאבד משא"כ בערב דל"ש זה קיימא הסברא להתיר, ואינו עולה על הדעת כלל לדחות למסקנא סברת המקשן דניחא לי' שלא. יגנובו, ובאמת הי' מקום אתי לומר דפרכת הש"ס והא ניחא לי' שלא יגנובו קאי רק על שינוי' דחרס הדרייני אבל לא אההי' דע"ז המתחלקת לפי שבריה והיינו די"ל דעיקר הסברא באם שיפקע האיסור ממנו ואעפ"כ לא יפסיד מעותיו משא"כ בחרס הדריינו דל"ש בי' ביטול ולעולם לא פקע איסורו מיני' בזה פרכי' והא ניחא לי' שלא יגנובו וא"כ בנ"ד לא מקרי רב"ק אמנם אעפ"כ קשה עלי לחדש דבר זה דא"כ יהי' הדין באומר המתין עד שאמכור ע"ז ואביא לך דבע"ז שהשברי' שווי' את מעותו יהי' דמיו מותרי' וכל כי האי הו"ל להפוסקי' לבאר.

ואולם באמת בנ"ד אין צורך לכל זה דנ"ל דאיסור רוצה בקיומו לאיסור דמיו היינו רק היכי דעל ידי קיומו בא לו דמיו כההי' דהמתין לי עד שאמכור ובזה הוי כדמי ע"ז של ישראל וכאלו הוא החליפם כיון דעד אותו מעשה ניחא ליה בקיומו, אבל פשיטא ופשיטא דמ"מ אף שעבר הישראל על האיסור רב"ק מ"מ לא מקרי ע"ז של ישראל לענין דלא תהני לי' ביטול וא"כ ממילא אחר הביטול כמו בנ"ד דפקע שם ע"ז מיני' ממילא מותרים לישראל ליהנות מהם דמה בכך דמתחלה הי' רוצה בקיומו הא עתה נעקר שם ע"ז ממנו ופשוט.

אולם מה שיש לדון בנ"ד אם מהני ביטול העכו"ם וכיון דלא בא העכו"ם ופדאו תוך ל' הוי למפרע של ישראל אף שכתבת בשם הש"ג (פ"ד דע"ז) דכ"ז שיש רשות לעכו"ם לפדות האליל מהני הביטול ע"י גוי מ"מ אחרי שראייתו נעלם מאתנו בוודאי קשה לסמוך ע"ז כי בפשטא דמלתא מורה בהיפוך דמה בכך דיש ביד עכו"ם לפדותו וכי הואיל דבידו לפדותו הוי רק דעכו"ם ולא דישראל וסברת הואיל מועיל רק שיהי' ג"כ של זה להחמיר כמו בחמץ וגם שם ל"א מגו דבידו לפדותו דהוי מחוסר ממונא כמ"ש הראשוני' שם, וכיון דקיי"ל בישראל שהלוה לעכ"ם על חמצו ואמר אם לא אפדנו יהיה מעכשיו שלך דא"ב דלמפרע מקרי חמצו ש"י א"כ ה"נ למפרע מקרי ע"ז דישראל, הן אמת שרצית להביא ראי' להש"ג מהר"ן בסוגיין דהא דקתני במתני' משכנה היינו שא"ל אם לא הבאתי לך עד יום פלוני ה"ה שלך והגיע זמן ולא פדאו דהו"ל כמכיר' ע"ש, והנה ע"כ ל"ל דהביטול הוא מיד בעידן דמשכון לי' מדלא חש בעצמו שמא יגיע הזמן ולא ימצא לו מעות לפדותו ויתיכנו הצורף דא"כ למאי הלכתא כתב הר"ן דהגיע זמן ולא פדאו הא מקודם הוי הביטול ומותר אע"כ דהביטול מתחיל רק באותו שעה שמניחו להשתקע וכיון שכן יקשה לכאורה לפ"ז במשכנה וא"ל אם לא אביא מעותיך לזמן פלוני יהא שלך מעכשיו יהי' מגרע גרע דהא בעידן דמשכני' לא הוי ביטול דעדיין מצפה שיביאו לו מעותיו ומקודם הזמן א"א להצורף להתיכו ואח"כ כשהגיע הזמן ולא פדאו לא מהני הביטול דהא הוי למפרע ע"ז של ישראל אע"כ כדעת הש"ג הנ"ל דכ"ז שביד העכו"ם לפדותו מקרי ע"ז של עכו"ם לענין ביטול וא"כ בשעה שמניחו להשתקע מהני הביטול, אמנם אעפ"כ משום קושי' אין לנו לחדש דין זה מה דלא מסתבר לענ"ד, ואולי הר"ן מיירי בלא מעכשיו, ומה שנ"ל לדון להתיר בנ"ד דהא הוי גם כן מקח טעות ולא נקנה למפרע לישראל ומדינ' מהני הביטול אלא דמ"מ מדרבנן אסור דמחזי כשל ישראל כההיא דגרוטאות, וא"כ י"ל דהוי ספק דרבנן ספק כדעת הפוסקי' דמכרה ומשכנה לישראל שאינו צורף הוי ג"כ ביטול והא דבגרוטאות קיי"ל לאסור היינו דהתם דגם לגבי נכרי הוי בטעות וליכא ביטול כדמסקינן בסוגיין. משא"כ בנ"ד דגבי נכרי ליכא טעות ורק לגבי הישראל וכיון דמדאורייתא בוודאי לא הוי ע"ז ש"י וממילא הו"ל ספיקא דרבנן גם הוי כעין ס"ס ס' שמא באמת אינם נעבדים וס' דשכר' או משכנ' הוי ביטול, ובוודאי אם אפשר להשתדל שהעכו"ם יפדנו תוך ד' שבועות בוודאי דהוי למפרע ע"ז של עכו"ם ומשום רוצה בקיומו לא נאסר כיון דכבר נתבטל ע"י עכו"ם האחר וכנ"ל, אבל אם א"א להשתדל כן והוא הפסד מרובה נ"ל לדון להקל באופן אם יסכים בזה ידידי הגאב"ד במקומך.

והנה חד מחברייא השיב לי דבלא"ה יש לדון דהוי ספק דרבנן למ"ש הב"י רס"י קמ"ו בשם הסמ"ק דע"ז של גוי שבא ליד הישראל מה"ת יש לה ביטול ע"ש ודבריו נכוני' אולם דברי הסמ"ק אלו לאו דכ"ע נינהו דהרמב"ן לא ס"ל הכי, וראי' לזה ממ"ש הר"ן בשמו פ"ד דע"ז וסובר הרמב"ן ז"ל דכל כה"ג בבטולי בעלמא סגי להו אע"ג דע"ז ש"נ שבאה ליד ישראל אין לו ביטול וכו' והזקיקו לומר כן וכו' ומלשון זה משמע דהרמב"ן בא לחלוק שלא נדמהו לע"ז ש"נ שבא לישראל ואם איתא דהרמב"ן ס"ל כהסמ"ק ותקשי על ראיית הרמב"ן דדלמ' באמת כי הדדי נינהו ומדרבנן אין לו ביטול, ומ"מ דיוקא דהש"ס שפיר מדיוקא דקרא ואשריהם דהא מה"ת סגי לי' בביטול ולומר דראיית הרמב"ן הכי דמדייקי' בסוגי' מכדי ירושה הוא להם וא"א דש"ש, ולכאורה לשיטת הסמ"ק לו יהא דא"א דש"ש הא מ"מ מה"ת סגי בביטול כיון דלא עבדה ישראל מעולם אע"כ דבעי לאסוקי הראי' אף לר"י דס"ל דע"ז ש"י אסור' מיד ולדידי' לא בעי' עבודת ישראל ובאמת ע"ז ש"נ שבא לישראל לדידי' מדאורייתא אין לה ביטול, ולזה שפיר יקשה דלמא אסרום במעשה אע"כ כיון דבעי' מעש' מקרי ברשות עכו"ם לאסר' לעולם קיימ' ברשותי' עד שיחזור ויקח ממנו הישראל וה"נ ממילא לדידן אפי' מדרבנן שרי, מ"מ נ"ל דוחק להעמיס כן בכוונ' הרמב"ן גם נ"ל דע"כ לא שרי הסמ"ק אלא בע"ז ש"נ שבא לישראל אבל באם הוא ש"י ואח"כ עבד' נכרי בענין דיכול לאסרה מדאוריי' אין לה ביטול דכל שבשעת עבודת' היא ברשות ישראל מקרי ע"ז של ישראל, וראי' לזה ממסקנא דסוגיין דמסקי' דשליחות עביד והיינו דנ"ל לא דהכוונה דמדין שליחות אתינן עלה דהוי כעבד' ישראל דהא קיי"ל אין שליחות לעכו"ם ומדאורייתא אף לחומר' אין שליחו' אלא דעיקר הסבר' דכל דניח' ליה לישראל אין רשות ישראל מעכבת על העכו"ם לאסרו ובכה"ג אדם אוסר דש"ש כיון דניחא להו לבעלים בהכי וא"כ להסמ"ק למסקנ' וקשה על רע"ק מה בכך דשליחותי' עביד הא לא עבדה ישראל ומן התורה בביטול סגי להו אלא ע"כ ברור בכה"ג כל שבשעת עבודתה היא של ישראל מה"ת אין לה ביטול וא"כ אין ראי' דהסוגי' בעי למידק אף לר' ישמעאל ואם כן ראיי' הנ"ל מהרמב"ן קמה וגם נצבה תשובה ד לק"ק צעמפלבורג לידידי הרב וכו' מו"ה זאב וואלף נ"י

על שאלתו בשור שהיה חולה איזה ימים קודם שחיטתו שהי' עצור להטיל מים ואחר השחיט' נבדקה השלחופית על ידי המורה ולא מצא בו נקב והכשירו ונתברר הדבר שבשעת פתיחת הבטן היה הגוף מלא מים וגם מרא' השלחופית הי' ברוב מרא' דם ובסופו כולה דם וכשמערו השלחופית הי' בתוכו כמו חצי רביעית דם וגם מקצת אוכלי בשר הבהמ' ההיא אמרו שכמעט לא יכלו לאכלו שהי' בו טעם וריח מי השתין.

הנה בדין ניקב השלחופית כ' בהגהת ש"ע סימן מ"ה דנהגו לטרוף, אך בנ"ד דהמורה אמר שבדקו ולא הי' בו נקב אף דהשלחופית הי' לקוי שהי' רובו מראה דם והיה מקום לדונו בנתמסמס דדיינינן אותו כחסר שמא הוא כשיעור הרופא גררו אותו כמבואר בש"ע סי' מ"ג לענין טחול ובסי' מ"ח וסי' נ', מ"מ כיון דהוא רק מספק דאין אנו בקיאי' בשיעור רופא גררו וכיון דעיקר הדין דניקב השלחופי' הוא פלוגתא דרבוואת' אם טריפה או לא יש לדונו בס"ס ואף דהוי ספק חסרון ידיעה מ"מ כבר פסק בהגהת ש"ע סימן ק"י להקל בהפ"מ, ומה דדחה רומעלכ"ת נ"י דהכא רבו האוסרי' עד שכמעט בטלה דעת המתירי' ולא נחשב לספק כיון דהרמ"א מחליט דטריפה וודאי, והט"ז מדשתק אודיי אודי והפר"ח כתב מפורש כדעת הי"א וכן האחרונים כולם עכ"ד, אין בזה ממש דהיכן מצינו דהחליט הרמ"א דטריפה וודאי הא י"ל דחושש רק לדעת המטריפי' ודן אותו בס' טריפות ואדרבא ממ"ש הרמ"א והכי נהוג משמע דאינו מחליט כן לעיקר הדין וגם זה אפשר דמס' נהגו כן, ומה זו שתיקה של הט"ז לחשבו כוודאי זהו גם כן דמודה דראוי לכל מורה לפסוק לאיסור כיון דהוי פלוגתא דרבוואת', גם הפר"ח לא בירר דבריו לדינא דרך הכרע' רק בביאור דעת הי"א דרך פשט וגם התב"ש אף דכ' על הרמ"א דגם במקום דליכא מנהג ידוע יש להטריף דאיסור זה תלוי באשלי רברבי משמע ג"כ דרק מס' אסרי' לי' והיכי דידוע דנוהגי' להקל שבקי' להו באופן דפשוט דכל מה שהאחרוני' פוסקים לאיסור בדבר הזה וסוגי' דעלמא כוותיהו היינו הכל משום ספק איסור וכיון דהרמב"ן והטור והמחבר סתמו כן לדיעה א' דמשמע דס"ל הכי לעיקר והרי"ף ושארי הראשונים דשתקי' משמע דס"ל דכשר בוודאי לא מקרי רק ספיקא איסור' ובהצטרף ספק הוי ס"ס. אולם

מטעם אחר הי' מקום לפקפק בהיתר זה די"ל דמה דמיקל הרמ"א סי' ק"י בס"ס בחסרון ידיעה היינו דווקא כההיא דהתם בנשמט הגף זה חסרון ידיעה דאין אנו בקיאין לבדוק הריאה בנפיח' כראוי דאולי לא נפחו כראוי מ"ה כיון דמדינ' בס"ס ל"צ כלל לברורי מש"ה אינו מזיק חסרון ידיעה דלא גרע מלא נבדק' הריא' כלל, משא"כ בנ"ד דהשלחופי' הי' ביד המורה וראה אותה לקוי ואולי אם היינו בקיאי' היינו רואים לעין דהוא כשיעור רופא גררו י"ל דא"א לעשות מזה ס"ס, אולם מדברי הש"ך סי' נ"ג סקט"ו שכ' מדברי מהרא"י בהגהת ש"ד סי' פ"ה דבנשבר הגף גם ספיקו דנשבר אחר השחיטה הוי ס' חסרון ידיעה דבקי יכול להבחין אם נעש' מחיי' או אח"כ ואעפ"כ כ' שם להקל בהפ"מ מזה יש ראי' ברורה לנ"ד, ומלבד זה בנ"ד ראי' לסמוך על המור' דראה ומשמש בשלחופית בוודאי מדלא חש לנתמסמס מסתמא הי' ידוע וברור לו שלא היה שום מיחוש הרקבה והשחתה בגוף העור רק שינוי מראה דאינו בכלל ספק מסמוס כמ"ש הש"ך סי' מ"ג סק"ד.

אולם בהצטרפות ריעותא בנ"ד דהבטן הבהמה היה מלא מים אשר כבר טרחו האחרונים למצוא כחו דהתירא דלא ניחוש דבאו דרך ושט, ומסקנת התב"ש סי' נ' דבעי בדיקה בכל האברים הפנימים ובלא"ה אף דיעבד אסור בהפ"מ וק"ו בנ"ד דהי' ריעותא בשלחופית וניכר דהמים אלו יש בהם ריח מ"ר בוודאי תולין הקלל' במקולקל דבאו משלחופי' אולם מה דכ' מעכ"ת בשם ידידי הגאב"ד ש"ל נ"י דיצא לדון בדבר חדש דיש לתלו' אולי נעתק שלחופי' ממקום חבורו ולשם נכנסו המים לגוף והשלחופית לא ניקב כלל ובכה"ג י"ל דמודים תוס' דכשר כמו בנדלדל הושט וא"כ הוי ס"ס ס' ניקב וס' דניקב כשר עכ"ד, ולדבריו י"ל דנ"ד עדיף מבעלמא דאף לדעת התב"ש הנ"ל דבלא בדיקת אברי' טריפה מ"מ הכא דיש להם ריח מ"ר תולין במצוי דמשלחופית באו לגוף והוי ס"ס, אולם ז"א דכבר כתב מעכ"ת לדחות דברי הגאון הנ"ל די"ל דהכא אף להראב"ן טריפה כיון דחזינן דנכנסו לחלל הגוף כדמשמע לישנא דהראב"ן, אך בזה נ"ל שלא להסכי' עם מעכ"ת חדא, דהרי גם הראב"ן כתב ואין להם כח לחזור להגוף משמע דס"ל דאין באפשרו' כלל לבוא משלחופי' להגוף וא"כ שפיר הוי ס"ס ס' כהראב"ן ובוודאי לא באו משלחופית להגוף, וס' שמא נעתק רק מקצתו ומשם להגוף וגם לתוס' כשר. דאינו בכלל ניקבו הדקין, וא"כ כ"ז דלא לשויי' ריעותא מ' השלחופית, אבל לומר דנ"ד עדיף דל"ח לנקובת הושט דרגליי' לדבר דמשלחופית באו והוי ס"ס וכנ"ל, ז"א דאיך נאמר ס' כהראב"ן, הא לראב"ן אינו במציאות שיבואו לשם משלחופית ושוב יש חשש דבאו דרך ושט.