שו״ת שאגת אריה – החדשות – שאלה יז, קטע 6

ועתה אשיב ידי לעיין בדברי אחי הרב המאור הגדול מהו' אברהם נ"י הנה פיו פתח בחכמה לפלפל בדברי הריב"ש בתשובה שכתב בספק אישתהי ספק לא אישתהי גבי מיא אזלינן לחומרא ואם נשאת תצא והבא עלי' באשם תלוי קאי ובוודאי אישתהי הבא עלי' בחטאת ובני' ממזרים אם הריב"ש מיירי שראינו שנפל למים רק שלא שהה עד שת"נ ואח"כ העלו א' מן המים ואשתהי, או ספק אישתהי או מיירי שלא ראה שנפל למים רק מצאו א' מת על שפת הים שפלטהו הים ע"ז כתב הריב"ש מ"ש זהו תורף דבריו והאריך הרבה בזה ואני תמה עליו מה מקום להסתפק בזה הרי מבואר להדיא בתשובת הריב"ש הובא בב"י גבי נשאת ע"פ עד כשר בזה"ל ואם היה בכאן מי שמעיד בטביעה במים שאין להם סוף אז לא היתה אסורה אלא מדרבנן לכתחילה אבל בכאן אין מי שמעיד על הטביעה אלא שאומר שאחר שנהפכה הדוגיא ראה מכלוף מת על שפת הים ואינו אומר בפירוש שמכלוף היה בדוגיא ושהה שיעור שתצא נפשו ע"כ מבואר להדיא שאיירי שלא ראה העד שנטבע רק מצא את מכלוף על שפת הים והכירו בט"ע ע"ז כתב הריב"ש בוודאי אישתהי קאי בחטאת ובספק כו' ויש ללמד זכות על אחי הרב נ"י שהוא לא ראה רק דברי הריב"ש מ"ש הב"י גבי בד"א שהוא ביבשה שלא העתיק שם הב"י סוף דברי הריב"ש שכתב ואם היה בכאן וכו' אבל שם גופו מסיים הב"י ולקמן בסימן זה אכתוב תשלום לתשובה זו ומה שתמה אחי הרב נר"י על הרמ"א שפסק בספק אשתהי' אם נשאת תצא ואם איירי בשלא ראה הטביעה הלא להרז"ה והרא"ש והטור בשלא ראו הטביעה מעידין אף שלא ראוהו מיד והנה על הריב"ש ז"ל דלא, ס"ל האי סברא לחלק בין ראו הטביעה ללא ראו וס"ל דאף בלא, ראו הטביעה אין מעידין אלא מיד ניחא אבל על הרמ"א ז"ל קשי' שהוא הביא סברות הריב"ש בהגה סימן כ"ו והביא דעת הרז"ה והטור והרא"ש בהגה סעיף כ"ח וזאת הוי תרתי דסתרי עכ"ד לא קשיא מידי דרמ"א מחלק בין ראה הטביעה ללא ראה לענין אם מכירו בט"ע בלי סימן (אבל) דבראה הטביעה חיישינן לה לבדדמי אבל לענין חזי' בשעתי' ס"ל דהרא"ש מסייעתו גופי' בעי אפי' מי שלא ראה הטביעה וכבר נתברר כ"ז למעלה וע"כ צ"ל דברי רמ"א כן שהרי טעם החילוק בין ראה הטביעה ללא ראה הוא משום דמי שראה הטביעה אומר בדדמי ואי ס"ל לרמ"א למי שראה הטביעה הוא משום דאמר בדדמי מהאי טעמא בעינן חזיי' בשעתי' אמאי פסק בספק אישתהי שתצא כיון דאינו אלא משום חששא דבדדמי אפילו בוודאי אישתהי לא תצא שהרי כתב המחבר בסעיף ל"ג עד א' אומר ראיתיו שמת במלחמה או במפולת או שטבע בים הגדול ומת וכיוצא בדברים אלו שרובם למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת. לא תצא ע"כ ולא הגי' עליו רמ"א כלום אלמא ס"ל משום חששא דבדדמי לא תצא ועוד דבסעיף כ"ו אכתי לא אסיק מע"א שמעיד על הטביעה אלא משני עדים והיינו דנקיט בכל הסעיף בלשון רבים מעידין עליו אם הכירוהו בשני עדים קי"ל דלא חיישינן לבדדמי דלא כהרי"ף ז"ל ואי טעמא דחזי' לאלתר הוא בראה הטביעה ומשום בדדמי א"כ בב' עדים א"צ דחזי' לאלתר ואמאי כתב רמ"א דבספק אישתהי תצא הלא אפילו בוודאי אישתהי בב' עדים תנשא לכתחילה לפי סברא זו אלא וודאי כדאמרן וזה פשוט ומ"ש עוד ובדוחק נוכל לתרץ דלדעת הרמ"א ז"ל מה שהרא"ש מקיל בשלא ראו הטביעה לא איירי בשלא ראה שום אדם רק העדים לא ראו ולא שמעו אבל אחרים ראו אבל צ"ע דא"כ ניחוש שמא העד משקר מאחר שלא שמע וצ"ע דלענ"ד טעם הרא"ש דמחלק בין ראה הטביעה ללא ראה מוכרח דסבירא ליה דאם ראה הטביעה חושדין אותו למשקר מחמת בדדמי עכ"ד דברים אלו אינם מובנים כלל ומה שמדקדק מדמחמיר הר"ן בספק אישתהי אינו אלא לפי מה שפי' בדברי הרמב"ם דאם אישתהי וודאי תפח דליכא אלא ספיקא חדא בעובדא דהר"ן שלא ראה את טביעות מיימון אבל לשאר פוסקים שמפ' באישתהי דחיישינן דילמא תפח בספק אישתהי הוי ס"ס ספק אישתהי ספק לא אישתהי את"ל אישתהי שמא לא תפח עכ"ד ודברי תימא הם שהרי הרשב"א והמ"מ מפ' דשמא תפח ואפ"ה מחמירין בספק אישתהי כמ"ש למעלה ועוד הא דרצה הש"ס לפשוט ביבמות דריב"ב לקולא פליג מדשרו רבא ורב דימא מנהרדעי להני נשי אינשי שנטבעו במים שאין להם סוף ואסקינהו לבתר ג"י מאי ראיה היא זו לעולם לבתר ג"י לכ"ע אין מעידין משום דדילמא נשתנה פרצוף פנים והנהו עובדא שאני דהוי ליה ס"ס ספק דילמא לא נשתנה פרצוף פנים והוא אותו פ' שנטבע לפני כמה ימים ואת"ל שהוא אינו אותו פלוני רק נשתנה פ"פ מ"מ דילמא אותו פ' שראו שנטבע לפני כמה ימים לא עלה ואע"ג שהוא ס"ס שאינו מתהפך שא"א לומר ספק עלה ס' לא עלה את"ל עלה שוב ליכא ספיקא אחרינא מ"מ הרי לדברי אחי נר"ו לדעת הר"ן א"צ ס"ס המתהפכת אבל דע לך אחי לא זו הדרך לדרוך בדרכי ס"ס ואפילו להתיר איסור קל כ"ש איסור ערוה החמורה שהרי יסוד הס"ס שכתבת לדעת הר"ן הוא ספק אישתהי ספק לא אישתהי את"ל דאישתהי ספק תפח ס' לא תפח הלא שני הספיקות אינם אלא שם א' דהיינו ס' אישתנה ס' לא אישתנה אי משום דלא אישתהי דעדיין לא הגיע זמן שיתפח ואי משום דאף דאישתהי והגיע זמן שאפשר לתפח מ"מ דילמא לא תפח ואין זה אלא כאלו אתה אומר כל היום ס' נשתנה ס' לא נשתנה מ"מ אינו אלא ספיקא חדא ושם א' הוא ודמיא להא דאמר בפ"ק דכתובות (דף ט') אמר ר' אליעזר האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואמאי ס"ס הוא ספק תחתיו ס' אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון לא צריכא באשת כהן ואי בעית אימא באשת ישראל וכגון דקביל בה אבוה קידושין פחותה מבת ג' שנים ויום א' וכתבו התוספות וא"ת אכתי איכא ס"ס ספק באונס ספק ברצון ואת"ל ברצון ספק כשהיתה קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא כדאמרינן בהבא על יבמתו (דף ס"א) וי"ל דשם אונס חד הוא ע"כ הרי אין לעשות ס"ס בדבר שהשני ספיקות המה משם א' ולנבון כמוך יבין מעצמו שהס"ס שכתבו התוספות אלים טפי מס"ס דידך ומ"מ לא דייקינן ליה לס"ס ק"ו לס"ס דנידון שלנו דלא סמכינן עלה ודעת לנבון נקל משו"ה קצרתי ודע לך כי ברשת זו נלכד בעל ס' דברי ריבות הובא בק"ע וז"ל הרוג הנמצא שלם והכירוהו בט"ע יש להתיר אשתו מטעם ס"ס הא' שמא הלכה כר"ת דמעידין אפילו לאחר כמה ימים כשגופו שלם ואת"ל דאין הלכה כמותו שמא הלכה כאותו דס"ל דמספיקא תלינן להקל שהוא תוך ג' וס"ס כזה מתהפך ע"כ האשה מותרת ע"כ ואין זה אלא כדא"ח וקורא אני עליו כבוד לאיש שבת מריב המה דברי בעל הריבות מטעמא דאמרן והנה אם היה מקום לדבריו היה בנידון דידן איתתא שריא דס"ס זו בעצמו שייך בנדון שלנו דלדעת ר"ת במיא נמי לא צריך דחזי' לאלתר בדגופו שלם כמ"ש הרא"ש וש"פ וגם איכא ספיקא דילמא חזי' בשעתי' אלא שטעות הוא מטעמא דאמרן דאינו אלא שם א' אם אישתנה פ"פ או לא אישתנה ואם נרכיב ס"ס שלך עם הס"ס של בעל הריבות יהיה ג' ספיקות אלא דליתא לפי האמת אלא חד ספיקא דכל הספיקות אינו אלא שם א' ספק נשתנה ספק לא נשתנה ובזה נדחו דבריך שכתבת להתיר מטעם ג' ספיקות וגם הס"ס שכתבת להתיר ספק שמא לא אישתהי את"ל אישתהי שמא לא יכול לתפוח מחמת שהיו רגליו במים ליתא דאינו אלא שם א' ספק לא אישתנה ואינו אלא ספק א' גם בזה אין דעתי מסכמת עמך דמחמת שרגליו במים אינו משתנה רק אם היה בא. מעשה לידי שהיה רוב גופו במים ע"ז הייתי נושא ונותן אבל זה פשוט בעיני דמחמת שהיה רגליו במים אין מגינים על גופו מלהשתנות ול"ד לתשובת ר"ב אשכנזי כאשר דחית בעצמך ויפה כוונת עוד אמרתי אחת היא ולא אכחד ממך אהובי אחי אע"פ שמרגלתא בפומייהו דאחרונים ז"ל להתיר עגונה ע"פ ס"ס אין דעתי נוחה מזה כלל שהרי ראינו שהחמירו חכמים בע"א במים שאין להם סוף אשתו אסורה וכן בגוסס ובראוהו מגוייד או צלוב אין מעידין עליהם אע"ג דהני רובן למיתה מ"מ החמירו רבנן מחמת חומר איסור אשת איש דלא תנשא לכתחילה ומאן יימר לן דראוי. לסמוך לכתחילה על ס"ס להתיר באיסור א"א אע"ג דבתשו' הרשב"א סי' ת"א רוצה השואל לדקדק מספ"ק דכתובות דק"ל ס"ס עדיף מרוב דרוב אינו מתיר ביוחסין וס"ס מתיר ולדידי לא ראיה היא כלל דהתם היינו טעמא דרוב אינו מתיר משום דגזרו ביוחסין רוב העיר אטו רוב סיעה כדמפרש הש"ס התם גבי תינוקת שירדה למלאות מים מן העין אבל בס"ס דאלמנת עיסה דליכא למיגזר מידי סמכינן על ס"ס ולאו משום דס"ס אלים טפי מרובא ואדרבא יש לי להוכיח מאותו סוגיא דרובא עדיף מס"ס שהרי דייק הש"ס התם דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי מדתניא ט' צפרדעים ושרץ א' ביניהם ונגע בא' מהם ואינו יודע באיזה מהם נגע ספיקו טמא וע"כ הא דספיקא טמא היינו ברה"י דאלו ברה"ר הא תנא בסיפא דאפילו ט' שרצים וצפרדע א' ביניהם ונגע בא' מהם ואינו יודע באיזה מהם נגע ברה"י ספיקו טמא וברה"ר ספיקו טהור וא"כ מנ"ל להוכיח דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי דילמא בקבוע נמי אזלינן בתר רובא והא דט' צפרדעים ושרץ א' ביניהם דספיקא טמא היינו טעמא משום דברה"י לא אזלינן בתר רובא לטהר כמו דאזלינן בתר ס"ס לטהר ברה"י כדתנן (במסכת טהרות פ"ו משנה ד') כל שאתה יכול לרבות ספיקות וס"ס ברה"י טמא ברה"ר טהור כיצד נכנס למבוי וטומאה בחצר ספק נכנס ספק לא נכנס טומאה בבית ספק נכנס ספק לא נכנס ואפילו נכנס ספק היתה שם ספק לא היתה שם ואפילו היתה שם ספק שיש בה כשיעור ספק שאין בה כשיעור ואפילו שיש בה ספק טומאה ספק טהרה ואפילו טומאה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא א"ו קים ליה להש"ס דרובא אלים מס"ס וא"כ אע"ג דלא סמכינן אס"ס ברה"י לטהר מ"מ רובא דאלים טפי סמכינן עליו לטהר ברה"י ומשנתינו מוכח לה מדתנן כל שאתה יכול להרבות ס' וס"ס ברה"י טמא ולא קמ"ל דאפילו על רובא לא סמכינן ברה"י דאלים מס"ס ש"מ על רובא סמכינן לטהר ברה"י וע"כ טעמא דט' צפרדעים ושרץ א' דספיקא טמא היינו מטעם קבוע אלא שיש לדחות דשאני ט' צפרדעים ושרץ א' דאי לאו מטעמא דקבוע הוי אזלינן בתר רובא היינו משום שהוא רובא דאיתא קמן מה"ט עדיף מס"ס וסמכינן אהאי רובא לטהר אפילו ברה"י אבל רובא דליתא קמן גרע מס"ס וא"כ הכא דאע"ג דהחמירו רבנן במים שאין להם סוף וחברתי' דלא סמכינן ארובא היינו משום דהוי' רובא דליתא קמן דגריע מס"ס אבל על ס"ס י"ל דשפיר סמכינן אפי' באיסור א"א ויש לי פלפול רב ועצום בזה אבל אין רצוני להאריך עוד בזה והדברים עתיקים רק באתי לעורר את לב המעיינים בזה שיהיי' מתונים באיסור ערוה החמורה ואל יקילו ראשם להקל מחמת ס"ס כי קרוב הדבר להקל באיסור דאורייתא ומה גם בערוה החמורה וכ"כ המרדכי בשם ר' ברוך שבהרבה מקומות החמירו חכמים אפילו במקום ס"ס ומימי לא מלאני לבי להתיר שום עגונה מחמת ס"ס כי בקל יבא לטעות בהם ולהכשל באיסור תורה ח"ו ואע"פ שהרבה מן האחרונים השתמשו בזה מ"מ אהו' אחי שבק דידהו ותא אבתראי שלא להתיר עגונה ע"פ ס"ס וה' יצילינו משגיאות ועוד יש להביא ראיה דרובא עדיף מס"ס שהרי בדבר שיש לו מתירין הרבה פוסקים מחמירים בס"ס כמבואר ביו"ד סי' ק"י ואילו בתר רובא וודאי אזלינן דהיינו בתר רובא דליתא. קמן כדמוכח במסכת ביצה (דף ז') גבי בדק בקינה של תרנגולים מעי"ט ע"ש כל הסוגיא ובא"ח סי' תקי"ג סעיף ו' ודלא כרש"ל שם הובא במ"א ובמ"ד גם מ"ש עוד אחי ששערות שחורות הוי סי' בינוני לפי משמעות הגמרא דתירץ דווקא אריך וגוץ לא הוי סי' כלל אבל שארי סימנים הוי סימן בינוני וכן משמעות כל הפוסקים אגב חורפך לא דקדקת בזה כלל דשערות שחורות ואריך וגוץ חדא מילתא היא כי הרבה אינשי שערותיהם שחורות ואפילו על ארוך וגוץ לא היה צריך התנא לאשמועינן דאין מעידין עליו אלא בארוך וגוץ כגוונא דכתב מהררא"י בכתביו סי' קס"א. ונראה דמסתמא לא איירי דאריך ברוחב אצבע משאר בני אדם בינוני דפשיטא דהאי לא הוי סימנא כלל ולא איצטריך לאשמועי' אלא וודאי איירי שמופלג קצת באריכות ואפ"ה לא מהני ע"כ ובסי' הנ"ל כתב על א' שהיה אדם בינוני לא אריך ולא גוץ ביותר ושערותיו היו שחורות ומסלסלים וחוטמו היה קצת עמוק והשיב שכ"ז אינו מועיל ואפילו למ"ד סי' דאורייתא בצירוף כל הני סי' אינו מהני כ"ש שערות שחורות לכ"ע לא הוי סי' בינוני וזה פשוט לא ניתן ליכתוב ועוד יש לפלפל בדבריך הרבה אבל מפני חולי העינים ל"ע א"א לי להאריך היוצא מדברינו דאיתתא שרי' להנשא לכל גבר דיתצביי' מחמת סי' כליו וגם שהוא ספק אישתהי וכבר יצאת מחזקת אסור דאורייתא משעה שראו שנפל בעלה תוך הנהר ועוד יש לצרף סברת ר"ת וקצת פוסקים שכתבו להתיר במיא אפילו אישתהי כשאסקוהו אם נמצא גופו שלם: הגהות אשר:

חדושים והערות מאת הגאון המפורסם מו"ה אשר בן של הגאון המחבר ז"ל אב"ד בקרלסרוא ומדינת באדען וקרא בשם הגהות אשר:

וואלרשטיין שנת תקסו"ל אמר אשר בן הגאון המחבר ז"ל מה שכתב אאמ"ו ז"ל סימן ב' בתשובה י"ד (כ"ד ע"ב) דבע"כ הא דאסור לקיים כלאי' בכרם אינו אלא מק"ו דכלאי זרעים דאין אסורים בהנאה אסור לקיימן כה"כ שאסורים בהנאה לא כ"ש לכאורה יש לעיין בהא בתרתי חדא דא"כ אין מלקות במקיים כלאי הכרם אפילו לר"ע כיון דלא אתיא אלא מק"ו כדקי"ל בכל מקום אין מזהירין מן הדין ואפילו למ"ד עונשין מ"ה מ"מ לכ"ע אין מזהירין מן הדין כדאיתא במסכת מכות (דף י"ז ע"ב) ובשאר דוכתי והא באמת אין חילוק לר"ע בין מקיים כלאי זרעים למקיים כלאי כרם דבתרווייהו לוקה כדמוכח להדיא בסוף מסכת מכות (דף כ"א ע"ב) דתנן התם במתניתין יש חורש תלם א' וחייב עליו משום שמונה לאווין החורש בשור וחמור והן מוקדשים וכלאים בכרם וכו' ואמרינן עלה בגמרא אמר ר' ינאי בחבורה נמנו וגמרו החופה בכלאים לוקה ואמר ר' יוחנן לאו משנתינו היא זו יש חורש תלם א' וחייב עליו וכו' וכלאים בכרם האי חורש דמחייב משום כלאים היכי משכחת לה לאו דמיכסי בהדי' דאזיל ואמר ליה ריש לקיש אי לאו דקילסך גברא רבה הוי אמינא מתני' מני ר"ע היא דתניא המנכש והמחפה בכלאי' לוקה ר' עקיבא אומר אף המקיים הרי להדיא דאף במקיים כלאים בכרם דבהכי מיירי מתניתין דיש חורש תלם א' ס"ל נמי דלוקה לר"ע וכמו דלוקה במקיים כלאי זרעים לר"ע ואמאי והא אין מזהירין מה' ועוד אם איתא להאי ק"ו שהמציא אאמ"ו הגאון זלה"ה לענין מקיים (וליכא שום פירכא ולא שום יוכיח מחד משאר כל איסורים) א"כ קשה לכאורה למה לי דכתב רחמנא הלאו דלא תזרע כרמך כלאי' להורות עיקר איסור זריעת כלאי הכרם הא ודאי שפיר איכא למילף איסור זריעה גופיא בכלאי הכרם מכלאי זרעים מהאי ק"ו עצמו דיליף לה למקיים כה"כ והשתא כיון דנפקא לן לאיסור הנאה בכה"כ מקרא דפן תקדש המלאה דדרשינן תוקד אש כדאמרינן בקידושין (דף נ"ו ע"ב) למה לי תו דכתב רחמנא הלאו דלא תזרע כרמך על איסור זריעה ת"ל דזורע ומקיים כלאים בכרם תרווייהו נוכל למילף דכלאי זרעים דאין אסורים בהנאה זורע ומקיים אסור כה"כ שאסורים בהנאה לא כ"ש ואמרתי לקיים מילי דאבות והני תרי קושיות חדא מתורצת בחברתה ע"פ דברי המהרש"א שכתב לבעל סמ"ג במסכת סנהדרין (דף ס"ד ע"ב) בד"ה ומזרעך ולא כל זרעך ומזה נראה לתת טעם הא דאמרי' בכל דוכתא אין עונשין מן הדין אע"ג דקל וחומר מדה היא בתורה בכ"מ אין לדון כן לענין עונש דאימא זה שעשה עבירה חמורה מזו אינו מתכפר בעונש המפורש בקלה ממנה עכ"ל וא"כ אתי שפיר דודאי הוצרך רחמנא למכתב לאו מפורש על זריעת כה"כ גופא והוא קרא דל"ת כרמך כלאי' כדי ללקות עלה דאי מק"ו דכלאי זרעים הא אין מזהירין מ"ה אבל לבתר דכתיב ל"ת כרמך כלאים וידעינן מזה העונש דזורע כה"כ וחזינן דאפילו זורע גופא דחמיר יותר ממקיים גרידא נמי מתכפר במלקות שוב ממילא שפיר איכא למילף מקיים כה"כ ממקיים כלאי זרעים דקילי שמותרים בהנאה ואפילו למלקות נמי דלא שייך הכא כלל למימר אין מזהירין מ"ה לגבי מקיים דטעמו של דבר כמו שכתב המהרש"א דאימא אדרבה מפני שהלמד הוא חמור מהמלמד אינו מתכפר בעונש המלמד דקיל מיניה שהרי השתא חזינן דאפילו זורע כלאי כרם דחמיר טובא ממקיים מתכפר במלקות וכ"ש מקיים גרידא וכל זה לבתר דכתיב לאו מפורש שעונשו מלקות על זריעת כה"כ גופא ומש"ה הוצרך רחמנא למכתב ל"ת כרמך כלאים וממילא אף במקיים כה"כ דאתיא מק"ו דכלאי זרעים נמי לוקה ולק"מ:

אמנם כל זה לפי דברי המהרש"א הנזכרים אבל הבעל הליכות עולם והקרבן אהרן כתבו טעם אחר והוא מפני שק"ו ניתן לדרוש מעצמו וכיון שהוא מסור לסברא פעמים שאדם דן ק"ו פריכא ואולי הפירכא נעלם מאתנו ומש"ה אין לענוש בעבורו לא עונש מיתה ולא עונש מלקות אלא די באיסורא בעלמא ולפ"ז אין לקיים הקל וחומר שהמציא אאמ"ו הגאון זלה"ה לענין מקיים כה"כ, דקשה כדאמרן וע"כ לשיטה זו ליתא להאי קל וחומר כל עיקר ואין להקשות לשיטה זו דע"כ ליתא להך ק"ו א"כ באמת ההיא דמקיים כלאים בכרם לר"ע מנ"ל והרי ההוא קרא דמייתי הגמ' על הא דאמר ר"ע אף המקיים בכלאי זרעי' כתיב כדאמר' מ"ט דר"ע דתניא שדך לא תזרע כלאים אין לי אלא זורע מקיים מנין ת"ל וכו' והאי קרא בכלאי זרעים נאמר ואכתי מקיים כה"כ מנין דאפילו מלקות נמי איכא עלה לר"ע וכדאמרן זה אינו קושיא כלל מפני שראיתי הדבר מפורש בירושלמי מביאו הר"ש בפ"ח דכלאים משנה א' וז"ל ירושלמי כתיב לא תזרע ולא כלאים אין לי אלא זורע מקיים מנין ת"ל כרם ולא כלאים עכ"ל והא לך לשון המפרש על הירושלמי ת"ל כרם ולא כלאים כלומר דאלו כתיב ל"ת כלאים כרמך ה"א דלא קפיד קרא בכלאים רק לזריעה והשתא דכתיב כרמך קודם כלאים ומפסיק בין לא תזרע לכלאים משמע כלאים בכל מקום אפילו בלא זריעה אלא אפילו מקיים עכ"ל. הרי הדבר מפורש בירושלמי דיליף לה לאיסור מקיים כה"כ מקרא דכלאי כרם עצמו ופשיטא דממילא לוקין עלה לר"ע מילפותא זו והנה שם תיכף בסמוך מביא הירושלמי האי פלוגתא דמקיים כלאים דר"ע מחייב וחכמים פוטרי' ויש להבין לחכמים דפליגי עלי' דר"ע לענין מקיים א"כ מאי עבדו להו בהך דיוקא דכתיב כרמך קודם כלאים דמיניה יליף ר"ע למקיים כה"כ וכדאמרן ובמאי פליגי ר"ע וחכמים בזה דמר דייק ליה הך דיוקא בקרא ויליף מיניה דמקיים חייב ומר לא דייק הכי בקרא ויש ליתן טעם בזה והנה לשיטת הירושלמי גופא ודאי אתי שפיר דהא ס"ל שם דלא פליגי חכמים ור"ע אלא במקיים שלא עי"ד מעשה ולענין מלקות אבל הכל מודים באיסור שאסור מדאורייתא כשלא קיים עי"ד מעשה אלא דאין לוקין עלה לרבנן משום דהוי לאו שאין בו מעשה ולר"ע לאו שאב"מ לוקין עליו ומעתה במקיים עי"ד מעשה אף לרבנן נמי לוקה וא"כ לא פליגי כלל רבנן ור"ע במשמעות ההיא דרשה בדיוקא דקרא דכתיב כרמך קודם כלאים ואיצטרך הא אף לרבנן למילף מיניה מקיים כלאים בכרם אי עי"ד מעשה אפילו למלקות ואי בשלא עי"ד מעשה לאיסור לאו גרידא ואין בין ר"ע לרבנן במשמעות הך דיוקא ולא כלום דהא לא פליגי אלא לענין מלקות בלאו שאב"מ אמנם מה שאני מהדר לדעת בהא טעמייהו דרבנן ור"ע הוא לשיטת תלמודא דידן לפי מה שהוכיח אאמ"ו הגאון זלה"ה בסימן הקדום ובטורי אבן במגילה שם (דף י"ג) דע"כ ס"ל לתלמודא דידן דלרבנן דפליגי עליה דר"ע אפילו איסורא נמי ליכא במקיים כלאים וכאשר הביא על זה כמה ראיות וכן מסיק עוד לקמן בסימן וכן דעת בעל משנה למלך בה' כלאים והביא שם ג"כ הראי' ממס' ע"ז שמביא בטורי אבן שם במגילה מההיא דרוצה הגמ' לפשוט דשרי לשכור ביי"נ הואיל ומיעטי תפלה הוא מהא דתניא אין עודרין עם הנכרי בכלאים ע"ש וכיון שכן מעתה לפי שיטת בעל הליכות עולם וקרבן אהרן בטעמא דאין מזהירין מ"ה דלדידהו ע"כ ליתא לקל וחומר שהמציא אאמ"ו ז"ל במקיים כה"כ לענין, מלקות וכמו שכבר אמרנו וע"כ צ"ל אף לתלמודא דידן דסבר במקיי' כה"כ דלוקה לר"ע ס"ל נמי בהא דילפינן לה מהך דיוקא דדייק ליה התלמוד ירושלמי מדכתיב כרמך קודם כלאים והא תלמודא דידן ס"ל בפלוגתא דר"ע ורבנן דלא כירושלמי דאיסורא איכא לדברי הכל אלא לרבנן דפליגי עלי' דר"ע אפילו איסור גרידא נמי ליכא מדאורייתא וע"כ לרבנן אין זה דיוקא כלל הא דכתיב כרמך קודם כלאים ולר"ע הך דיוקא מילתא היא ויליף מיניה דמקיים כה"כ לוקה ועל זה אני דן באיזה טעם או סברא פליגי ומ"ט למר דייקינן הכי ולמר לא דייקינן הכי אלא מותר לקיים כה"כ מה"ת לרבנן ואומר אני דבאמת אף לרבנן דר"ע הא דכתיב. כרמך קודם כלאים דיוקא היא אלא דילפי מיניה ילפותא אחרינא דהנה בפ"ז דמס' כלאים תנן במשנה ד' וה' המסכך את גפנו על גבי תבואתו של חבירו הרי זה קדש וחייב באחריותו ר' יוסי ור' שמעון אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו אמר ר' יוסי מעשה באחד שזרע כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו כלומר כיון דבשביעית הכל הפקר הוי כדבר שאינו שלו ואינו אוסר וכתב הר"ש שם בטעמא דת"ק וז"ל וטעמא דת"ק מרבי בירושלמי מקרא דאמרינן לא תזרע כרמך אין לי אלא כרמך כרם אחר מנין ת"ל כלאים עכ"ל והא, לך לשון הירושלמי עלה דהאי מתני'. כתיב ל"ת כרמך כלאים אין לי אלא כרמך כרם אחר מנין ת"ל כרם ולא כלאים ופי' המפרש וז"ל כרם אחר מנין ת"ל כלאים ה"ג הר"ש ז"ל ומדכתיב כלאים בתר כרמך הוא דדייק לה ויש ליישב הלשון כרם ולא כלאים שאמר כרמך קודם שאמר כלאים משמע כלאים בכל מקום אפילו אינו שלך עכ"ל ויש לדקדק גם כאן איך דרשו ר"ש ור' יוסי ור"ע להאי קרא ומאי עבדו להו להאי דיוקא דכתיב כלאים בתר כרמך דמיניה יליף ת"ק דאדם אוסר כרם של חבירו בכלאים ובמאי פליגי עם ת"ק במשמעות דרשה זו ונראה לי דהני תנאי כהני תנאי וההיא פלוגתא במקיים תליא באידך פלוגתא דאין אדם אוסר שאינו שלו בכלאים והיינו דלת"ק במתני' דהמסכך כיון דאיהו יליף ליה מההיא דיוקא מדכתיב כרמך קודם כלאים דאדם אוסר דבר שאינו שלו בכלאים ממילא תו ליכא למילף מדיוקא זה גופא אידך דרשה דדריש הירושלמי על מקיים כלאים ואף לתלמודא דידן נמי ע"כ מהאי דיוקא גופא אתיא במקיים כלאים בכרם דלוקה לר"ע לשיטת בעל הליכות עולם וכדאמרן והאיך אפשר למילף מחד דיוקא הני שתי דרשות כיון דבגין כל חד מהני שתי דרשות הוצרך קרא למכתב כרמך קודם כלאים ושתים לא שמענו אלא ע"כ צ"ל באמת דת"ק דס"ל אדם מקדש דבר שאינו שלו ויליף הואיל דכתיב כרמך קודם כלאים לדידי' המקיים כה"כ אינו עובר בלא כלום וס"ל כחכמים דפליגי אר"ע במקיים וגם חכמים דר"ע דס"ל במקיים ליכא אפילו איסורא וכתלמודא דידן דקיימינן ביה השתא ס"ל כת"ק במתני' דהמסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ולהורות דאדם מקדש דבר שאינו שלו בכה"כ כתב רחמנא כרמך קודם כלאים ומאן דס"ל המקיים בכלאים חייב ויליף לה בכה"כ מהך דיוקא גופא מדכתיב כרמך קודם כלאים ס"ל באמת כמ"ד במסכך גפנו אין אדם מקדש דבר שאינו שלו ולהכי ר"ע דס"ל מקיים חייב אזיל לשיטתו וס"ל באמת בכה"כ אין אדם מקדש דבר שאינו שלו וכמו שאמר במתני' להדיא בההוא מעשה שזרע אחד כרמו בשביעית ובא המעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו והשתא מיושב כל מה שדקדקנו והשתא נחזי אנן לר' שמעון בההיא מתני' דהמסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו דאיהו ס"ל נמי דאין אדם מקדש דבר שאינו שלו בע"כ לדידיה הא דכתיב כרמך קודם כלאים לחייב מקיים בכלאי כרם קאתי וכמו לר"ע ומעתה מה טוב להבין פלוגתא דר' שמעון ואיסי בן יהודא גבי בשר בחלב דפסחים (דף כ"ד) יליף לה איסי בן יהודא לאיסור אכילה בב"ח מגזירה שוה נאמר כאן כי עם קדוש אתה ונאמר להלן ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה ל"ת מה להלן אסור אף כאן אסור ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין אמרת קל וחומר ומה ערלה שלא נעבדה בה. עבירה אסורה בהנאה בב"ח שנעבדה בו עבירה אינו דין שיהא אסור בהנאה מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר תאמר בב"ח שה"ל שעת הכושר חמץ בפסח יוכיח שה"ל שעת הכושר ואסור בהנאה מה לחמץ בפסח שכן ענוש כרת תאמר בב"ח שאינו ענוש כרת כלאי הכרם יוכיחו שאין ענוש כרת ואסור בהנאה ובחולין ובמנחות ובכורות (דף י') אמר ר' שמעון בב"ח מותר בהנאה שנאמר כי עם קדוש אתה ולהלן הוא אומר ואנשי קודש תהיון לי מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה אף כאן אסור באכילה ומותר בהנאה וכתבו התוס' שם תימא דבפרק כל שעה דריש איסי בן יהודה איסור אכילה מהכא ואיסור הנאה יליף מק"ו דערלה והשתא במאי פליגי ע"ש שמהדרים אחר טעם במאי דפליגי ר"ש ואיסי ב"י ולפי מה שאמרנו אתי שפיר די"ל ר"ש אזיל לשיטתו ולדידי' האי ק"ו דאיסי בן יהודא מעיקרא מופרך הוא דהנה לכאורה יש להקשות על האי ק"ו דמאי קאמר כלאי הכרם יוכיחו הא איכא למיפרך מה לכלאי הכרם שכן אסור אפילו לקיימן והרואה כלאים בכרמו אסור לקיימן אפילו ואם הוא לא זרען תאמר בב"ח שמותר לקיימו והא ודאי פירכא גדולה היא ואין לומר לאיסי ב"י היא גופא ניליף דאף בב"ח אסור לקיים דהא ודאי י"ל כל שאר איסורי הנאה וחמץ בפסח יוכיחו דמותרין לקיימן ולא אסרה התורה להניח חמץ בביתו אלא תוך פסח לבד דעובר בב"י וב"י וא"כ פשיטא דליכא למילף בב"ח במה מצינו מכה"כ למיסר לקיימו וכעין זה כתבו התוס' שם בד"ה מה לכלאי כרם שכן לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן דליכא למימר היא גופא ניליף במה מצינו מכה"כ ללקות על בב"ח שלא כדרך הנאה די"ל שור הנסקל וחמץ יוכיחו והכי נמי הכא אמנם בלא"ה נמי הא ודאי לא מסתבר כלל לומר דבב"ח לאיסי ב"י אסור לקיימו וקשה הא דאמרן אבל לפי מה שהוכיח אאמ"ו הגאון ז"ל ובעל משנה למלך ז"ל דתלמודא דידן ס"ל דרבנן דפליגי על ר"ע במקיים כלאים לדידהו אפי' איסורא דאורייתא נמי ליכא ודלא כהירושלמי דס"ל דאף לרבנן איסור מיהת איכא וכאמור לעיל א"כ לק"מ די"ל דאיסי בן יהודא לא ס"ל כר"ע במקיים כלאים אלא כרבנן דפליגי עליו ואפילו איסורא נמי ליכא מדאורייתא במקיים כלאים ושפיר יליף לה להנאה בבב"ח מקל וחומר וליכא שום פירכא ומעתה כיון דכבר שמעינן לר"ש בההיא מתני' דהמסכך גפנו דסבר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו וע"כ הא דכתיב כרמך קודם כלאים למיסר בכלאי כרם אף מקיים קאתי וכר"ע וכנזכר לעיל וא"כ לדידי' דכה"כ אסור לקיימן מדאורייתא וכר"ע הק"ו דאיסי ב"י מופרך דמה לכה"כ שאסור לקיימן ומש"ה ר' שמעון לשיטתו שפיר אמר דבב"ח מותר בהנאה ובהכי פליגי ר"ש ואיסי ב"י דאב"י ס"ל כחכמים דפליגי על ר"ע במקיים כלאים ור"ש אזיל לשיטתו וס"ל כר"ע דמחייב במקיים וא"ש ומוכח גם מכאן כדעת אאמ"ו הגאון ז"ל דתלמודא דידן לרבנן דר"ע במקיים אפי' איסורא נמי ליכא מה"ת דאלו לשיטת ירושלמי דאיסורא לדברי הכל איכא א"כ איסי בן יהודא דלא כמאן והק"ו דיליף לבב"ח מופרך דמה לכה"כ דאיסור תורה מיהת איכא לקיימן לדברי הכל או דתלמודא דידן פליג בהא אתלמוד ירושלמי והוא נכון לפענ"ד ודוק בעיקר דברינו האמורים לעיל בגוף ענין זה אבל בהא שאמרנו דלר"ש לשיטתו דמקיים בכלאים אסור מה"ת לדידיה הק"ו דאב"י למיסר בב"ח מופרך משום האי פירכא הדרנא ביה דזה נסתר דהא אכתי י"ל שור הנסקל יוכיח ואי תימא מה לשור הנסקל שלא היה לו שעת הכושר לאכילה וכמ"ש התוס' שם בפסחים בד"ה מה לחמץ י"ל הדר דינא חמץ בפסח יוכיח דכיון שכבר אמרנו שור הנסקל יוכיח הדר תו אין מקום לפירכא כל דהו דאמרינן בפרק כל הבשר (דף קט"ו) שכן גדולי קרקע ע"ש ובאמת תמה אני על דברי הגאון בעל צל"ח שכתב בפסחים בסוגי' זו והוא בד' (מ"ג ע"ב) לדפי הספר צלח בסוף עמוד וזה לשונו ודעת הרמב"ם נלענ"ד דס"ל דליכא למימר שור הנסקל יוכיח דמה לשור הנסקל שנעבדה בו עבירה חמורה שיש בו מיתת ב"ד וא"כ צריך שוב למימר ערלה יוכיח ופרכינן כל דהו עכ"ל ודבריו אינם מובנים לי כלל דאיזה פירכא כל דהו יש למיפרך אם לא ההיא דאמרינן בפרק כל הבשר שכן גידולי קרקע והא זה לא שייך בשור הנסקל ודבריו תמוהים ולכן אמינא ליישב קושי' תוס' שהקשו מ"ט דר"ש דלא יליף איסור הנאה בב"ח מק"ו כמו אב"י באופן אחר והיינו לפי דברי התוס' בפרק כל הבשר שם בד"ה כה"כ יוכיחו הקשה הר' יעקב מאורלינ"ש מה לכולהו שכן לא הותרו מכללן תאמר בב"ח שהותר וכו' ע"ש ויש לי עיונים רבים על תירוצם שכתבו דדווקא בב"ח דכתיב כל קרוי הותר מכללו ואין כאן מקומו להאריך בזה אבל נ"ל לתרץ קושי' הר"י מאורלינ"ש ע"פ דברי בעל צל"ח שכתב בפסחים בגמרא (דף כ"ב) בד"ה והרי דם וכו' ע"ש שהעלה דלר' יהודא דס"ל לכם דכתיב גבי ערלה אתי להוציא הנטוע לרבים א"כ ערלה קרויה הותר מכללו ע"ש והשתא י"ל דאיסי ב"י ס"ל בהא כר' יהודא ולק"מ קושי' הר"י מארלינ"ש ור' שמעון ס"ל כחכמים דפליגי עלה דר' יהודא וס"ל לכם גבי ערלה לרבות הנטוע לרבים וא"כ הק"ו דאיסי מופרך כקושיא הר"י מאורלינ"ש דהא שור הנסקל ושאר אסורי הנאה לא הותרו מכללן וא"ש: עוד לעיל בסימן זה בדברי קדשו כתוב לאמר וזה לשונו והשתא נמי א"ש דברייתא דמיירי בשל איסור נקט מבריך ומרכיב וכו' ותו איסורא אחרינא ליכא בגוף הנטיעה אם לא בנוטע בשבת או בשביעית דכל כה"ג אין גוף הנטיעה אסורה אלא יומא הוא דקא גרם ליה ואפשר דחוזרין עלי' עכ"ל ולכאורה איכא עוד איסורא אחרינא דלאו יומא קא גרם כשבת ושביעית אלא בגוף הנטיעה איכא איסור לעולם והיינו הנוטע בנחל איתן דעביד איסור דאורייתא דהתורה אמרה אשר לא יעבד בו ולא יזרע ותנן בפרק עגלה ערופה ומקומה אסור מלזרוע ומלעבוד ומרבינן שם בגמ' מקרא כל עבודה שהיא בגופה של קרקע ונוטע בכלל וכן כתב להדיא הרמב"ם בפ"י מה' רוצח הלכה ט' הנחל שנערפה בו העגלה אסור בזריעה ועבודה לעולם שנאמר אשר לא יעבד בו ולא יזרע וכל העובד שם וכו' כגון שחרש או חפר או זרע או נטע וכיוצא באלו ה"ז לוקה ומ"מ דברי אאמ"ו ז"ל ברורים ויש לדחות הא שאמרנו ובפרט לפי מה שכתב רבינו שמשון בסוף ספרו ספר כריתות וז"ל דבהכי ניחא מה שמקשי' העולם יאסר כל העולם בחרישה וזריעה מטעם נחל איתן שהוא קבוע ולמאי דפי' ניחא כיון דלא ידעינן היכן נחל איתן לא שייך למימר כל קבוע אבל אי ידעינן מקומו אמינא כי הנזרע בתוכו אסור וכו' וכתב הפרי חדש בי"ד סי' ק"י ומ"ש הרב ז"ל כי הנזרע בתוכו אסור נראה דמפיק לה הרב מדאמר בפ' כל הבשר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ופרכינן התם דכלאי זרעים הם עצמם תועבה וליתסרו דהא תעבתי לך הוא ומשנינן דאיתקוש לכלאי בהמה וכו' וא"כ הכא גבי נחל איתן דליכא קרא למשרי הנזרע לתוכו אסור דהא תעבתי לך הוא עכ"ל והשתא לר' אבהו דאמר כל מקום שנאמר לא תאכל א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע א"כ הא ודאי דהנזרע תוך נחל איתן או הנטוע בו כמו שאסור באכילה מל"ת כל תועבה ה"נ אסור בהנאה וכמו דאמרינן התם בפ' כל הבשר לענין בב"ח ותו ממילא הוי הנוטע בנחל איתן כמו כלאי כרם האסורין בהנאה ולא איצטריך עלה מיעוטא דלא חילל ולא חיללו דת"ל בלא"ה אין חוזר עלה כיון דאסור בהנאה ומטעמא שכתב אאמ"ו הגאון ז"ל בכה"כ וא"ש הברייתא דנקט מבריך ומרכיב דבנוטע לא משכחת לה של איסור אם לא שהוא איסור הנאה ועל זה ל"צ קרא דלא חילל ולא חיללו ואתיא הך ברייתא כשאר תנאי דס"ל ע"כ כר' אבהו בפ' כל שעה ע"ש ברש"י ותוס' (דף כ"ב ע"א) בד"ה ור"ש נמי בסוף דבריהם שכתבו דלכאורה נמי לא אתי חזקי' כר"מ וכו' ע"ש ואע"פ דרש"י כתב שם בריש עמוד ב' ולחזקי' למאי איתקש דם למים וכתב רש"י ומנבילה לא אותביניה לחזקי' למאי איצטריך וכו' ואי כר"מ ס"ל איצטריך להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי מ"מ הא בלא"ה ודאי איכא עכ"פ חד תנא דע"כ ס"ל כר' אבהו ולא כחזקי' ומאן ניהו ר"י הגלילי דאמר שם (דף כ"ג ע"א) דקרא דיעשה לכל מלאכה להיתר הנאה קאתי וע"כ, כר' אבהו ס"ל ולא כחזקי' אמנם יש לי לעיין טובא לכאורה על עיקר דברי רבינו שמשון והפרי חדש דהא אמרינן שם בסוף הסוגי' (דף כ"ג ע"ב) מכדי אותבינהו כל הני קראי ושנינהו חזקי' ור' אבהו במאי פליגי וכו' מכדי בין למר ובין למר אסורי' בהנאה מאי בינייהו והשתא לפי מאי דתפס רבינו שמשון להלכה דהנזרע תוך נחל איתן אסור מלא תאכל כל תועבה א"כ מ"פ מאי בינייהו לימא איכא בינייהו אליבא דהלכתא לענין הנזרע בנחל איתן דלר' אבהו אסור באכילה ובהנאה ולחזקי' באכילה אסור מל"ת כל תועבה אבל בהנאה מותר ולא היה צריך הגמ' לומר א"ב חולין שנשחטו בעזרה שזה אינו אלא אליבא דר' יהודא דאמר דברי' ככתבן אבל לא לר"מ אלא ה"ל לומר איכא בינייהו כדאמרן לפי מאי דתפס רבינו שמשון להלכה ההיא דל"ת כל תועבה למיסר מיניה מה שנזרע בנחל איתן ואין לומר דהא מיניה ביה מוכח דסוגיא זו ע"כ לא ס"ל האי דרשה מל"ת כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בב"ת דאל"כ איך אמר חשב"ע א"ב ות"ל דחשב"ע לר' אבהו נמי דאורייתא מדרשה זו גופא דל"ת כל תועבה לפירש"י דלאו דאורייתא היינו הנאה וא"כ הא מיקרי תועבה דהיא גופא נמי קשה על רבינו שמשון דתפס דרשה זו להלכתא מדוע באמת לא אמר הגמ' א"ב אליבא דהלכתא ולענין נחל איתן ובסוף הגהה זו אדבר בזה עיין שם ולכאורה יש ליישב זה דמשו"ה לא אמר התלמוד הזורע בנחל איתן איכא בינייהו משום דאף לחזקי' אסור בהנאה כמו לר' אבהו והיינו אכילה מל"ת כל תועבה והנאה מקל וחומר דאיסי בן יהודא שהבאנו לעיל בדברינו ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסורה בהנאה זה שנעבדה בו ערלה לא כ"ש ואין לומר א"כ גם קושי' התוס' לקמן שם בד"ה מאי בינייהו תימא לרשב"א לימא דא"ב חמץ נוקשה וחמץ עי"ד תערובת דמרבינן בריש אלו עוברין מכל מחמצת לא תאכלו דלחזקי' מותר בהנאה ולר' אבהו אסור בהנאה והניחו בקושיא ומאי קשה הא אכתי אף לחזקי' אסור בהנאה מק"ו דערלה זה אינו די"ל דהרשב"א דמקשה הכי ס"ל כר"ת בריש פ' אלו עוברין דאלו עוברין היינו מעל השולחן אבל בל יראה ליכא בנוקשה ותערובת א"כ לא נעבדה בהן עבירה ושפיר הקשה גם אין לומר אם איתא דחזקי' ס"ל דהאי ק"ו מילתא היא א"כ איך אמר חזקי' מניין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה ות"ל בלא"ה איסור הנאה בחמץ בפסח מק' דערלה ובאמת כבר הקשו כן המפרשים וכבר תירצו זה עיין באור חדש ובספר צל"ח על פסחי' (דף כ"ח) בתוס' בד"ה וחד לפני זמנו כתב בדעת תוס' דהם סברי דליכא למילף חמץ מערלה וכה"כ דמה להני שלא קבע הכתוב זמן לאיסורן דכל אימת שנוטע עץ וכל אימת שזורע כלאים בכרם אסורין משא"כ חמץ שקבע זמן לאיסורו דאפילו לר' יהודא דחמץ אסור לעולם היינו חמץ שהי' בפסח אבל אם חימץ אחר פסח הא ודאי שמותר וא"כ איצטריך קרא לתוך הפסח וכו' עכ"ל ע"ש. גם בהא דאמרינן חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא כבר הרגישו המפרשים נמי למה לא ילפינן לה מק"ו דערלה וכבר עמדו על זה ובאמת לפי שיטת התוס' שם בפסחים (דף כ"ב ע"ב) בד"ה חולין ש"ב לאו דאורייתא שהוכיחו דלגמרי לאו דאורייתא קאמר ואף השחיטה נמי לא א"כ לא נעבדה בהן עבירה כלל ובלא"ה נמי כבר תירצו המפרשים קושי' זו ואני ג"כ כבר כתבתי בחידושי דלק"מ מחשב"ע אפי' לדעת רש"י דס"ל לאו דאורייתא היינו איסור הנאה עכ"פ הא ודאי לכאורה יש ליישב מה שהקשתי על רבינו שמשון לגבי הנזרע בנחל איתן וכדאמרן ואין לומר אכתי איכא נ"מ בנזרע בנחל איתן בין חזקי' לר' אבהו דלר' אבהו אם נהנה דלוקה עלה אבל לחזקי' דיליף לה לאיסור הנאה מק"ו דערלה אין לוקה עלה דאין מזהירין מן הדין ואכתי לימא הא איכא בינייהו זה אינו די"ל דס"ל לרבינו שמשון כמו שכתב בעל כה"ג שהקשה בשם הרא"ם למה לן ג' פעמים לא תבשל וחד על אכילה ת"ל מל"ת כל תועבה ותירץ דבעי קרא ללקות עלה דעל לאו דל"ת כל תועבה ליכא מלקות דהוי לאו שבכללות ע"ש וא"כ אף לר' אבהו נמי ליכא מלקות בנהנה מן הנזרע בנחל איתן ואפי' באכילה נמי לא ואפי' לדעת הרא"ה בס' החינוך (ע"ש בפ' ראה מצוה תס"ט) דהלאו דל"ת כל תועבה לא הוי לאו שבכללות מ"מ אכתי בלא"ה נמי הא י"ל דס"ל לרבינו שמשון כדעת הרמב"ם דבכל איסורין אין מלקות כלל על הנאה כנודע ואתי שפיר ולק"מ על רבינו שמשון מהאי סוגיא ולפ"ז הא דקאמר רבינו שמשון כי הנזרע בתוכו אסור ע"כ כוונתו אסור בהנאה נמי והיינו אי כר"א דלא תאכל אף הנאה במשמע ואי כחזקי' מק"ו דערלה דהא בין לר"א בין לחזקי' לתרווייהו ע"כ גם בהנאה אסור וכדאמרן: ודע דכעין זה בע"כ צ"ל לפי מה שכתב הבית חדש בטור י"ד סי' ט"ז לדעת בה"ג לענין שחיטת אותו ואת בנו דאוסר לאכול השני בו ביום וכתב הב"ח וז"ל וכתב הר"ן דקנס הוא וכו' ולפענ"ד יראה דבה"ג מפרש הא דקאמר בפרק כ"ה או"ב ליתסר דהכי פריך ליתסר השני לעולם משום דנעבדה בו עבירה וה"נ פריך גבי שלוח הקן כדפירש"י שם ומשני מדאסר רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי והלכך לא נאסר לעולם מיהו בו ביום ודאי אסור מטעם דכל שתעבתי לך ה"ה בבל תאכל וכיון מ הוא שלא לישחטו ביום אחד אסור לאכלו ביומו עכ"ל והנה להב"ח שיצא לחלק על' כל שאר רבוותא שהבינו בדעת בה"ג שאינו אוסר אלא מדרבנן ומשום קנס ומפרש איהו דעת בה"ג דאיסורו מדאורייתא משום לא תאכל כל תועבה בודאי צ"ל דס"ל לבה"ג דהלכה כחזקי' ולא כר' אבהו וכמו שפסקו כן הרי"ף והרא"ש מדלא אוסר גבי או"ב השני אלא לאכול לבו ביום ואינו אסרו בהנאה לבו ביום אבל קשה לכאורה א"כ מה פריך הגמ' חזקי' ור"א במאי פליגי ומאי בינייהו לימא הא איכא בינייהו דלר' אבהו השני אסור אפילו בהנאה לבו ביום ולחזקי' אינו אסור אלא באכילה והשתא טובא איכא בינייהו אליבא דהלכתא למאי דתפס הבה"ג להלכה דאו"ב אסור לבו ביום מל"ת כל תועבה לפרוש הב"ח וע"כ צ"ל כדאמרן דאם הוא אסור לבו ביום באכילה מה"ת מקרא דל"ת כל תועבה שוב ממילא אף בהנאה אסור ואפי' לחזקי' נמי מקל וחומר דערלה שלא נעבדה בה עבירה ואסור בהנאה או"ב דנעבדה בו עבירה לא כ"ש וליכא למימר דהא איכא בינייהו אלא דזה אינו אלא לר' שמעון דס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח מותר מה"ת דפשיטא דהאי ק"ו מעליא הוא והכי הלכתא דקיי"ל כר"ש דחמץ שע"ע הפסח מותר מה"ת וא"כ ליכא למיפרך מה לערלה שכן אין היתר לאיסורו תאמר באו"ב שיש היתר לאיסורו שאין איסורו אלא בו ביום דהא י"ל חמץ בפסח יוכיח דיש נמי היתר לאיסורו לאחר פסח ואפ"ה אסור בהנאה אבל לר' יהודא דסבר חמץ שע"ע הפסח אסור מה"ת א"כ הא ודאי הך ק"ו מופרך הוא דמה לערלה וחמץ וכה"כ ושור הנסקל וכל שאר איסורי הנאה שכן איסרם איסור עולם וצ"ל דמשמע לי' להגמ' דפריך חזקי' ור' אבהו במאי פליגי דע"כ לא פליגי הני אמוראי אלא בדבר דאיכא נפקותא אליבא דהלכתא וכיון דהלכה כר"ש דחמץ שע"ע הפסח מותר מה"ת ואין איסורו איסור עולם א"כ במאי פליגי חזקי' ור"א דשוב אף לחזקי' או"ב אסור בו ביום אף בהנאה מק"ו דערלה דאם תאמר מה לערלה שאיסורו איסור עולם חמץ יוכיח מה לחמץ שכן ענוש כרת כה"כ ושור הנסקל יוכיחו ושוב ליכא אפי' פירכא כל דהו ובפרט למאי דדייק בעל צל"ח בדברי חזקי' דנקט מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה ולא נקט נמי שור הנסקל כמו ההוא מרבנן דנקט תרווייהו בסוף הסוגי' ובעי למימר משום דחזקי' ס"ל כר"ש דחמץ שע"ע הפסח מותר ע"ש הרי דחזקי' גופא סבר כר"ש וא"ש ולכאורה נכון הוא מצד עצמותו דכפי הנראה הא ליכא שום פירכא לדידן להך קל וחומר אבל בכל זאת כיון דחזינן דהבה"ג אינו אוסר לבו ביום שחיטת או"ב אלא באכילה בלבד כנראה מדבריו להדיא וא"כ בע"כ צ"ל דס"ל דאיכא איזה פירכא אף דאנן לא ידעינן מה היא מ"מ בע"כ איהו ס"ל הכי להלכה וא"כ אכתי קשה לימא דהא איכא בינייהו בין ר"א לחזקי' דלר"א אסור בהנאה ולחזקי' מותר בהנאה ואינו אסור אלא באכילה וכפסק הבה"ג לפי שיטת הב"ח