שו״ת שאגת אריה – החדשות – שאלה יז, קטע 5

ונחזור לעניננו מ"מ מדלא אפקוה ש"מ דבע"א נמי לא חיישינן לבדדמי יש לומר דחששא דבדדמי אינו אלא לכתחלה אבל אי אינסבא לא מפקינן לה מיני' כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' י"ג מה"ג וכמו שפי' דבריו הב"ש באבן העזר סי' ז' סי"ח וזה מבואר להדיא מדברי הראב"ד דהוכיח מדיוקא ולא מגופי' דעובדא אלא וודאי ס"ל אע"ג דלדעתו שייך בדדמי בגוף הטביעה מ"מ משום חשש דבדדמי לא מפקינן לה וכיוון דראיות הראב"ד אינו ראיה אכתי א"ל דבע"א חיישינן לבדדמי ויש מקים לסברת הרא"ש לחלק בין ראה הטביעה ללא ראה ולפי סברא זו בנ"ד איתתא שריא. אלא לפי זה יש לי תימא רבתא על הרי"ף ז"ל איך מצא ידיו ורגליו בבית המדרש וכיון שאפי' במים שיש להם סוף שייך בדדמי' וסבירא לי' ז"ל דב' עדים נמי מסהדי בדדמי אלא הא דקי"ל בשלהי יבמות, דף קכ"א דנפל במים שיל"ס אשתו מותרת ושאל"ס אשתו אסורה כיון דבתרי סהדי חיישינן דילמא מסהדי בדדמי ה"ה למאה דתרי כמאה אמאי מים שיל"ס אשתו מותרת ניחוש לי' בדדמי' וע"כ מים שיל"ס נמי בעי דאסקינהו וכו' וכהאי גוונא במים שאל"ס נמי סגי' א"כ אין בין מים שיל"ס למים שאל"ס ולא כלום בשלמא לשאר פוסקים דבע"א חיישינין לבדדמי' ובב' עדים לא חיישינן לבדדמי איכא בינייהו היכי' שמעידין ב' עדים על הטביעה דבמים שיל"ס אשתו מותרת דלמאי ניחוש לה אי לבדדמי בשני עדים לא חיישינן לבדדמי ואי דילמא נפק כיון ששההו כש"נ א"א דנפק הוי' חזי ליה אבל במים שאין ל"ס אע"ג דבדדמי לא חיישינן מ"מ חיישינן דילמא נפק לאלתר למרחוק ולא חזי' לי' אבל להרי"ף קשה ואומר אני כי מעיינת בי' שפיר נראה שדברי הרי"ף נכונים ודברי הרא"ש תמוהים שהרי הרי"ף ע"כ מפרש לבעיי' דע"א במלחמה באומר מת וקברתיו אע"ג דתו ליכא למיחוש דילמא העיד בדדמי מ"מ מספקא לן אי טעמא דע"א נאמן משום דהיא גופא דייקא ומנסבא וא"כ אע"ג דאומר העד מת וקברתיו וליכא למיחוש דילמא העיד בדדמי' מ"מ כיוון דאין העד נאמן מצד עצמו אלא משום שהיא דייקא דבמלחמה א"ל בדדמי' כדמפ' רבא התם ס"ד דכל הני דאיקטול הוא פליט את"ל כיון דשלום בינו לבינה נטרה עד דחזיא זימנין דמחו לי' בגירא או ברומחא וסברא וודאי מת ואיכא דעביד סמתרי וחיה א"כ איכא למיחוש דילמא היא לא קדיק' עד שתתברר לה שמת וודאי אלא כיוון שיתברר לה שמת במלחמה סמכה אדדמי' ס"ד כל הני איקטול והוא פליט או כיוון שיתברר לה דמחו לי' בגירא או ברומחא סמכי' אדדמי' ולא תדייק יותר עד שיתברר לה שמת וודאי. וזה מבואר להדי' בדברי הרי"ף ז"ל שהרי פשט לבעיי' מעובדא דדגלת אפי' הכי בעינן מת וקברתיו מכלל למאי דאיבעי' לן ס"ד דאפי' מת וקברתיו לא מהני מטעמא דאמרן ואתינן למיפשוט מעובדא דב' ת"ח והא מים כמלחמה דמי ואיכא למיחוש רק לבדדמי' בגוונא דכתבי' למעלה כגון בספינה המטורפת או שאבדה בים או לא שהה עליו עד שתצא נפשו וכה"ג והשתא ניחא לי לדעת הרי"ף מאי דמסיים ומאה נשים כע"א דמין דלא אתינן לה למימר כיון דאינהו אלא כע"א חיישינן דילמא אמרו הנשים בדדמי שהרי בעיי' אינו אלא במת וקברתיו ומחמת בדדמי דידה מספקא לן דילמא לא דייקי' אלא פי' כיוון דמאה נשים אינו אלא כע"א אע"ג דהוי' כמת וקברתיו שהרי הנשים אמרו ששההו עליהם עד שתצאו נפשם ולא שייך אצלם לומר דילמא אמרו בדדמי מ"מ ניחוש דילמא האשה סמכי' על בדדמי ולא תידוק שיתברר, לה שוודאי מת רק עד שיתברר לה בחד מהני אנפי דאמרן כגון ספינה המטורפת בים או אחד משאר דברים דאמרן שקרובים למיתה לא תדייק יותר: והשתא אתי' שפיר דדווקא משום דמאה נשים כע"א דמי' ואלו בשני עדים כשרים כיון דרחמנא האמינום ואין צריכים לדייקי' דידה משיאים ע"פ במלחמה במת וקברנוהו ובמים אם העידו ששההו עליו עד שתצא נפשו ותו ליכא למיחוש בעדותם דילמא העידו בדדמי' כי לדיוקי' דידה בשני עדים לא בעינן דרחמנא האמינום ובעיי' אינו אלא בע"א דרחמנא לא האמינו רק משום עגונה תקנו רבנן דע"א נאמן בזה איבעי' לן דילמא טעמא דתקנו רבנן דעד א' נאמן משום דהיא דייקי' ובמילתי' דא' לבדדמי' לא תידוק שפיר וכדאמרן אע"ג דבעדות העד ליכא למיחוש לה לבדדמי אבל היכי דאיכא למיחוש דילמא העד גופא העיד בדדמי כגון במת ולא קברתיו במלחמה אפי' בשני עדים חיישינן לה לבדדמי' ואין משיאים ע"פ וכדברי הרי"ף ז"ל ואזדא לה קושי' הרא"ש עלי':

והשתא דאתית להכי אין מכאן ראי' לסברת הראב"ד ז"ל דבמים שיל"ס שייך בדדמי לפי מאי דס"ד השתא וכמ"ש לעיל דוודאי כיוון דשהה עליו עד שתצא נפשו תו לא שייך בדדמי אצל העד ואך מטעמא דבדדמי דידה קאמרינן דמים כמלחמה דמי' וכבר הרחבנו בזה כל הצורך ולפי דרכך אתה למד דע"כ לא ס"ל להרי"ף ז"ל סברת הראב"ד ז"ל דבמים שיל"ס שייך בדדמי דאל"כ ע"כ צריך אתה לומר דלפי מאי דס"ד למיפשוט מעובדא דשני ת"ח דע"א במלחמה נאמן והרי אכתי לא אסיק אדעתי' דאמרי' דאסקינהו עד בתר הכי' דדחי' לפשיטותי' בזה וא"כ רוצה למיפשוט דאפי' בעד א' לא חיישינן לבדדמי א"כ למה לי' דמאה נשים כע"א דמי' אפי אי כשני עדים דמי מ"מ ש"מ דלא חיישינן לבדדמי דאי ס"ד דחיישינן בשני עדים נמי הוי' לן למיחוש לסברת הרי"ף אלא שיש לדחות דאי לאו משום דכעד א' דמין ה"א איפכא שאף שנפשוט מכאן דגבי' עד א' לא חיישינן לבדדמי מ"מ לגבי דיוקא דידה חיישינן לבדדמי' והא דהשיאה ר' נשותיהן היינו משום כיוון דאיכא ב' עדים שוב א"צ דיוקא דידה מהאי טעמא קאמר' דכעד א' דמיין ואיפשוט לן תרווייהו דבעדים לא חיישינן לבדדמי ולא לגבי דוקי' דידה חיישינן לדדמי ונחזור לענייננו הנה דברי הרא"ש תמוהי' מאוד בעיני דמדהשיג על הרי"ף מהא דקאמר מאה נשים כע"א דמי' משמע אי הוי' כב' עדים לא אמרינן בדדמי' דומה לו ז"ל דאנן בדדמי דעדים אסקיני' הכא א"כ לפ"ז ע"כ בשיל"ס שייך בדדמי כיון דהפשטן הזה לא אסיק אדעתי' דאסקינהו כו' וקאמר מים כמלחמה דמי' אלמא שייך בדדמי בגוף הטביעה ואיך כתב על דברי הראב"ד ואי נ"ל ראי' דמים שיל"ס ל"ד למלחמה דלא שייך למימר בהוא בדדמי הרי לפי מה שהבין הוא ז"ל ע"כ שייך בהו בדדמי וכדאמרן מ"מ גוף הדין של הרא"ש דמחלק בין ראה הטביעה ללא ראה לא נדחה כיון דלפי מ"ש אין ראי' לסברת הראב"ד מ"מ הא יש מן האחרונים ז"ל שפי' דברי הרא"ש דהאי חילוקא אינו אלא לענין בדדמי אבל לענין דחזי' בשעתי' אין לחלק וכן מטין דברי הרא"ש למדקדק בהם היטיב ופשטא דשמעתא נמי מוכח כן וגם ר"פ פסקו דאפי' בע"א ל"א דאמר בדדמי א"כ אין מקום לסברת הרא"ש לחלק בין ראה הטביעה ללא ראה וע"כ הא דבעיא ש"ס חזי' בשעתי' בכל גווני בעי ומטעמא דאמרן א"כ אין התיר להתיר בנ"ד מהאי טעמא דאמרן: אבלהיסוד והעיקר הגדול שראוי לסמוך בשריותא דההיא איתתא למעשה נ"ל לסמוך על עדות ה' מנחם בה' יהודא שהעיד שהכיר את בגדי האיש שהוציאו מן המים בט"ע שהם בגדי ה' ישראל הנטבע בחוה"מ פסח. אע"ג דלחד שינוי' בפרק בתרא דיבמות ופרק ב' דב"מ אמרינן כליו חיישינן לשאלה מ"מ בנ"ד איתתא שריא וכמו שאבאר בס"ד רק שתחילה ראוי לברר ענין א' דע דבפרק ג' דגיטין (דף כ"ח) שלשה דברים אמר ר' אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו על עיר שהקיפה כרקו' ועל הספינה המטורפת בים ועל היוצא לידון שהם בחזקת קיימי' אבל עיר שכבשה כרקום וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג נותנין עליהם חומרי חיי' וחומרי מתים בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה וכתב הריב"ש בתשובה הביאו הב"י וכן בהנהו תלת דר"א בן פרטא שנותנין עליהם חומרא חיי' וחומרא מתים אם נשאת תצא ואע"ג דחד מינייהו ספינה שאבדה בים אין זה טבע במים שאל"ס שאם נשאת לא תצא שטבע במים שאל"ס מעיד שטבע בים ושהה שיעור שתצא נפשו ואז הצלתו ע"י מחילה של דגים או שיצא במקום רחוק הוי' מיעוטא דמיעוטא דלא שכיח משום הכי אמרי שאם נשאת לא תצא וכן כתב הב"י למעלה בשם תשו' להרמב"ן צריך לחקור אם ראה שטבע ממש ושהה כדי שתצא נפשו ולא ראוהו או שמא ראה ספינה המטורפת בים וחשבה להשבר או שראה שנשברה ספינה בלב ים כי רוב העולם קורין לדברים האילו טביעה ואין מדקדק בין שנשברה במקום רחוק מאוד מהעיר שיחשבוהו הרואים שא"א למי שנפל שם להנצל ולצאת אל היבשה ובין שראהו טבע ממש וכיסוהו המים ושהה עליו.. ויש הפרש גדול בין זה לזה אפי' במים שאל"ס כי במעיד שטבע ממש ושהה עליו אם נשאת בדיעבד לא תצא כמ"ש במס' יבמות ואם אינו מעיד אלא שנשברה ספינה בלבד זה אינו כלום ואפילו נשאת תצא כי שמא ניצול ע"ג עץ או קורה כדרך שנצולים הרבה פעמים ובספינה המטורפת בים הרי הוא בחזקת קיים לכל דבר ואם נשברה נותנין עלי' חומרא חיים וחומרא מתים כדאי' בפרק כל הגט עכ"ל ס"ל ז"ל דאם לא שהה בכדי שתצא נפשו תצא ותמיה לי דקי"ל במס' יבמות מים שיש להם סוף אשתו מותרת ומים שאין להם סוף אשתו אסורה ואמרינן שם ה"ד מים שיש להם סוף אמר אביי כל שעומד ורואה מארבע רוחותיו וטעמא דמילתי' דמים שאין להם סוף אשתו אסורה כיון דאינו רואה מד' רוחותיו שמא יצא לאלתר למרחוק ולא ראהו נמצא שזהו החילוק בין מים שיש להם סוף ובין מים שאין להם סוף. דאילו במים שיש להם סוף כיון ששהה עד שתצא נפשו אם איתא דנפק הוי' חזי' ליה ובמים שאין להם סוף חיישינן דילמא נפק לאלתר למרחוק ולא חזו ליה נמצא מים שאין להם סוף ושהה עליו בכדי שתצא נפשו ומים שיש להם סוף ולא שהה שווין דכמו שיש לחוש במים שיש להם סוף בדלא שהה דילמא יצא הנטבע האי חששא גופיא איכא במים שאין להם סוף אפילו בדשהה דילמא יצא לאלתר למרחוק ליבשה ולא שהה במים בכדי שתצא נפשו דמה לי חששא דילמא יצא לאלתר בדלא שהה או יצא למרחוק אף בדשהה ולא ראוהו וודאי דא ודא אחת היא וכיון דקי"ל מים שאין להם סוף אם נשאת לא תצא ולא חיישינן בדיעבד דילמא נפק למרחוק קודם ששהה במים בכדי שתצא נפשו הוא הדין מים שיש להם סוף אם לא שהה עד בכדי שתצא נפשו אם נשאת לא תצא והא דתנן התם אר"י מעשה בסומא שירד לטבול במערה וירד מושכו אחריו ושהו כדי שת"נ והשיאו את נשותיהם היינו משום דאי לא שהה כדי שת"נ לכתחילה לא תנשא אבל בדיעבד לא שהה במים שיש להם סוף דמי לשהה במים שאין להם סוף ותרווייהו אם נשאת לא תצא ואדרבא מים שיש להם סוף ולא שהה עדיפא ממים שאין להם סוף אע"ג דשהה דאילו במים שאין להם סוף איכא למיחוש למחילה של דגים ובמים שיש להם סוף מחילה ש"ד לא שכיחא כדאמרינן התם גבי מעשה בשני בני אדם שהיו מכמרין מכמורין בירדן כו' וא"ל דהיינו טעמא דאע"ג דבמי' שיש להם סוף ולא שהה תצא משום דחיישינן דילמא יצא הנטבע במקום קרוב ממקום שנטבע משא"כ במים שאין להם סוף ושהה דילמא יצא למרחוק ולא ראוהו לא חיישינן דא"א דנפק הוי נפק למקום קרוב שיבוש גדול הוא וא"א לומר כן דהרי חכמים כללא כיילא דמים שאין להם סוף אם נשאת לא תצא ומי לא עסקינן שהרואה עומד רחוק ממקום שהנטבע נטבע ורואה מרחוק שנטבע א' ואלו היה מקום הטביעה כל שהוא יותר רחוק כטפח או טפחים לא היה ראהו ואפילו הכי אם נשאת לא תצא ואמאי ניחוש דילמא יצא לאלתר ברחוק כל שהוא ממקום שנטבע וזה לא ראוהו וכי ס"ד דדווקא מצומצם באותו מקום שנטבע הוא דחיישינן דילמא יצא אבל רחוק] כל שהוא ממקום הטביעה לא חיישינן זה דבר שאין הדעת סובלו כלל אלא וודאי בנטבע [במשיל"ס] אף שלא שהה עד בכדי שתצא נפשו נמי אם נשאת לא תצא דמשעה שנטבע הוא בחזקת מת ורבנן החמירו דבעי' שישהה עד שתצא נפשו לכתחילה וכן החמירו במים שאין להם סוף ובדיעבד בתרווייהו אם נשאת לא תצא:

ויותר קשה לי על תשו' להרמב"ן דס"ל. דאם העיד בסתמא שנטבע חוששין להחמיר דילמא לא שהה בכדי שתצא נפשו מהא דאמר שם (דף קכ"א ע"ב) ההוא דהוה קאמר ואזיל מאן איכא בי' חסא טבע חסא אמר רב נחמן האלהי' אכלו כוורי לחסא מדבוריה דרב נחמן אזלה דביתהו דחסא ואינסבא ולא אמרי לה ולא מידי א"ר אשי ש"מ הא דאמרו רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה ה"מ לכתחילה אבל אי נסיב לא מפקינן לה מיניה אע"ג דקאמר סתם טבע חסא ולא אמר ששהה עליו בכדי שתצא נפשו ש"מ דאפילו לא שהה עליו בכדי שת"נ אם נשאת לא תצא דאי אמר ההוא גוי ששהה משום דבעי שיעיד בפי' ששהא ואם לאו אפילו נשאת תצא לא שתיק גמר' מיניה מלפרש בהדיא שאמר כן דבר שגוף הדין תלוי בו וליכא למימר דלעולם אם לא שהה בכדי שתצא נפשו אפילו אם נשאת תצא והא דלא אמרו ולא מידי לדביתהו דחסא דאינסבא היינו מטעמא דא' באיכא דאמרי אנסבא ר' נחמן לדביתהו אמר חסא גברא רבה איתי' אם איתא דסליק קלא אית ליה למילתא ולא פליגי הני לישנא אלא ללישנא קמא דווקא. משום דאינסבא לא אמר ולא מידי אבל לכתחילה לא הוי מינסב ר"נ לדביתהו וכדמסיק הש"ס אל"ב ולא היא לא שנא גברא רבה ול"ש לאו גברא רבה דיעבד אין לכתחילה לא וללישנא בתרא מטעמא דגברא רבה איתי' הוי' מינסב לה רב נחמן אפילו לכתחילה א"כ היכא מוכיח ר' אשי מכאן דבמים שאין להם סוף אי נסיב לא מפקינן לה מיניה דילמא שאני חסא דאיתי' גברא רבה שהרי אם לא שהה עד שתצא נפשו תצא והכא לא חשו לה ולעולם דלאו גברא רבה במים שאין להם סוף אפילו ניסת תצא וא"ת הא ר' אשי גופי' א' התם למעלה (שם ע"א) הא דאמר רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה ה"מ באינש דעלמא אבל צורבא מרבינן לא אי דסליק קלי' איתא ליה אלמא ס"ל לר' אשי גופיא לחלק בין צורבא מרבנן לאינש דעלמא א"כ מנ"ל לר"א להוכיח מעובדא דחסא דאי נסיב לא מפקינן לה מיניה דילמא גברא רבה שאני ונ"ל דהכא דייק לה ר' אשי דאא"ב דבמים שאין להם סוף אי נסיב לא מפקינן לה מיניה והא דלא תנשא לכתחילה אינו אלא חומרא בעלמא היינו דבגברא רבה תנשא לכתחילה ולא גזרינן ג"ר אטו לאו גברא רבה אא"א דלאו גברא רבה במים שאין להם סוף מדינא אסורה ואם נשאת תצא א"כ נגזור ג"ר אטו לאו גברא רבה ועי"ל דהכי דייק ר' אשי מדלא אנסבא רב נחמן לכתחילה אלמא אינו מחלק בין ג"ר לדלאו ג"ר וראשון עיקר. כי ע"ז יש כמה גמגומים ואין להאריך עוד בזה ומה שנראה שקשה להו ז"ל דבספינה שאבדה בים נותנין עלי' חומרי חיים ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה ואלו במים שאין להם סוף קי"ל דאם נשאת לא תצא אני אומר אי משום הא לא איריא דכמו שגזרו חכמים לענין נשואים שלא תנשא לכתחילה הכי נמי גזרו לענין תרומה אע"ג שאם נשאת לא תצא תדע שהרי כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' תרומה ד"ג הניחה בעלה גוסס במדינה אחרת בין שהיתה כהנת אשת ישראל או ישראלית אשת כהן לא תאכל בתרומה שרוב גוססים למיתה ע"כ. הרי בכהנת אשת ישראל אע"ג דרוב גוססים למיתה מ"מ החמירו שלא תאכל בתרומה אע"ג דלענין נשואין בגוסס לא תנשא לכתחילה ואם נשאת לא תצא כדמשמע בכ"מ בתוספות ופוסקים דמדמי לה למים שאין להם סוף וה"נ דכוותיה: ואגב אורחין באתי להודיע כי שגגה גדולה יצאה כאן מלפני השליט בכ"מ שכת' ע"ז שכתב הרמב"ם הניחה בעלה גוסס וז"ל מימרא דרבה ואע"ג דרבה חילק בין זקן שהגיע לגבורות ולא הגיע לגבורות הא אסיקנא בתיובתא ואע"ג דבתר הכי אמרו ואי בעית אימא כיון דאיפלג איפליג סמך רבינו על דברי אביי ופשטא דברייתא ועל מ"ש בתחילה תיובתא דרבה דשינוייא דכיון דפלג פלג שינויא דחיקא הוא וכן דעת הרי"ף והרשב"א וכן הכריעו מהירושלמי ע"כ ואגב חורפי' לא דק דמה ענין הגיע לגברת לגוסס ורבה תרתי מילי קאמר דבזקן שהגיע לגבורת אין נותן לאשתו גט בחזקת שהוא קיים וכן בגוסס ואיתבי' אביי אזקן שהגיע לגבורת מברייתא דתניא אפילו בן ק' שנה אבל בגוסס ליכא מאן דפליג ארבה ונחזור לעניננו דבספינה שאבדה בים דנותנין עליו ח"ח דתנן אינו אלא מדרבנן ואם נשאת לא תצא ואפילו הכי בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה כמו גוסס [ואע"ג] דחד. מתלת מילי דר"א בן פרטא שהוא עיר שכבשוה כרקום מסתברא דהא דנותנין עליו ח"מ הוא חששא גמורה ואם נשאת תצא כי כן דרך עיר שכבשוה כרקום והרבה בני אדם נמלטין מידם גם מי שאינו נמלט אין הורגין את הכל רק מניחים אותם למס עובד מ"מ י"ל דספינה שאבדה בים היינו מים שאין להם סוף ואם נשאת ל"ת והא כדאיתא ותדע דע"כ הא דיוצא ליהרג דתנן ונותנים עליו ח"ח אינו אלא חומרא בעלמא מדרבנן ולא חששא דאורייתא הוא ללישנא קמא דר' יוסף דמוקי להא דיוצא להרג בב"ד של ישראל שהרי מקשה עליו הש"ס מדתנן כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידין אנו באיש פלוני שנגמר דינו בב"ד של פלוני ופלוני ופלוני עדיו הרי זה יהרג ומשני דילמא בורח שאני ואס"ד דחשש גמור הוא דילמא חזי ליה זכותא אטו משום דבורח הוא קטלינן ליה לגברא שלא כדין דילמא חזי ליה זכותא אחר שנגמר דינו אלא ע"כ מילתא דלא שכיחא הוא ול"ח לה מהאי טעמא קטלינן ליה לגברא מדינא והא דיוצא ליהרג נותנין עליו ח"ח חומרא בעלמא הוא מדרבנן וע"כ י"ל דהא דספינה המטורפת בים היינו מים שאין להם סוף וחומרא מדרבנן היא הא דנותנין עליו ח"ח והרמב"ם פי' בפי' המשנה ספינה המטורפת בים הוא שסוער עליה הים ורצה לשברה והמלחים אינם יכולים להנהיגה כפי רצונם מגודל הסער אבל העצים והכלים נשארו הספינה שאבדה בים הוא שנשברו העצים והכלים שלהם ונאבד הכל ונשארה הספינה על פני המים להנהגת המים ולא נשאר עוגן ולא משוטו' שיתנהגו בה ע"כ וכבר יש מי שרוצים לדקדק מדבריו מדמפ' וספינה שאבדה בים הוא שנשברו הכלים מכלל שאם נטבעו האנשים בתוך הים אע"פ שלא שהו עליהם עד שתצא נפשם אין נותנין עליהם ח"ח וכ"כ מהרש"ק בתשובה סימן נ"ג בשם מהריב"ש וכן דקדק אחי הרב ני' בתשובה ולדידי אין זה דקדוק כלל שהרי עיקר מה שרוצה התנא ללמדנו בהני תלת דסיפא הוא זאת דאע"ג דבתלתא דרישא הן בחזקת קיימין מ"מ בתלתא דסיפא אינו כן אלא נותנין עליהם חומרי מתים א"כ קמ"ל התנא רבותא לפי פי' הרמב"ם דספינה שאבדה בים דהיינו שנשברו הכלים כו' נמי נותנים עליהם חומרי מתים ואין דינן כאותן דרישא שהן בחזקת קיימין ולעולם ס"ל דאף אם נטבעו האנשים ולא שהו עליהם עד שתצא נפשם שנותנין עליהם נמי ח"ח ובת כהן לישראל נמי לא תאכל בתרומה ונחזור לעניננו דמוכח ללישנא קמא דר"י שיוצא ליהרג בב"ד של ישראל שנותנין עליו ח"ח אינו אלא מדרבנן וא"כ י"ל אפילו לתשובת הרמב"ן והריב"ש אם לא שהא עליו בשתצא נפשו אע"ג דסבירא להו ז"ל דאם נשאת תצא אינו אלא מדרבנן ואפשר דה"נ סבירא להו ביוצא ליהרג בב"ד של ישראל נמי אם נשאת תצא וכיון דאינו אלא מדרבנן א"כ בנ"ד שיש ע"א שמעיד שראה שנפל בעל האשה זו למים כשנהפכה הספינה שהיה בתוכה אע"ג דלא שהא עד כשתצא נשמתו מ"מ מדאורייתא הוא בחזקת מת משעה שנפל למים וזה דבר שהחוש מעיד ע"ז שרוב הנטבעים אינם נמלטין ומדאורייתא אזלינן בתר רובא וע"כ הא דהחמירו בתשובה להרמב"ן והריב"ש בדלא שהא שאם נשאת תצא אינו אלא מדרבנן נותנין עליו ח"ח ולדבריהם צריך לחלק בין לא שהה ובין מים שאין להם סוף דקי"ל אם נשאת ל"ת משום דנמלטין במים שאין להם סוף הוי מעוטי דמעוטי דלא שכיחא מה"ט לא גזרו אלא שלא תנשא לכתחילה ואם נשאת ל"ת אבל בדלא שהא נמלטין הוי מעוטי דשכיח חשו לה חכמים אפילו בדיעבד אם נשאת תצא וכיון דבנידון דידן משעה שנפל בעל אשה זו למים הוי בחזקת מת מדאורייתא ואין כאן אלא איסורא דרבנן וכיון שכן יש לסמוך על עדות ה' מנחם ב"ה יהוד' שהכיר את בגדי האיש שהוציא מן המים בט"ע שהם בגדי בעל אשה זו והרי בפ"ב דב"מ ובפ' בתרא דיבמות (דף ק"כ) איכא תרתי שנויי להאי דאמרינן סי' דאורייתא הא דקתני אע"פ שיש סימן בגופו ובכליו אמרינן גופו דאריך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה איבעית אימא כליו בחוורי וסומקי כלומר אבל בסימן גמור בכליו נידון עליו דלא חיישינן לשאלה א"כ י"ל דאפילו להמחמירים לפסוק לחומרא כשינויי דכליו חיישינן לשאלה היינו במקום דאיכא למיחוש לאיסורא דאורייתא כגון שמצאו א' מת ואין מכירין אותו בט"ע שבגופו אלא בט"ע דכליו חששו להחמיר לפסוק לחומרא כהאי שינוי' דכליו חיישינן לשאלה אבל במקום שאינו אלא איסור מדרבנן כיון דאיכא תרתי שינוי' בשל סופרים הלכה כדברי המקילי' בשינויי דלא חיישינן לשאלה ואע"ג דאיכא לפרושי דלא פליגי הני תרי שינויי ולכ"ע חיישינן לשאלה והא דמשני בשנוי' בתרא כליו בחיוורי וסומקא דמשמע דבסי' חשוב בכלים מהני ולא חיישינן לשאלה י"ל דמיירי באותן כלים שאין דרך להשאילם כמו שפירש רש"י ותוספות אברייתא או שמצא בין כליו כשר והא דנאדי משנויי קמא דטעמא דמתניתין משום דחיישינן לשאלה ומיירי בכלים שדרכן להשאילם משום דניחא לי לאוקמא מתניתין דגופו וכליו בחדא גוונא גופו דאריך וגוץ וכליו בחיוורי וסומקא דהני סי' לאו כלום נינהו ולא לאוקמי מתניתין בתרי טעמא גופו דאריך וגוץ דלאו סי' נינהו וכליו איירי בסי' חשובים אלא שחיישינן לשאלה מ"מ הרי כתבו התוספות בהדיא ביבמות דלשינויי בתרא לא חיישינן לשאלה גם הר"ן והנ"י פסקו דלא חיישינן לשאלה כמו שהביא הב"י אע"ג דכתב הב"י דדעת הרי"ף והרמב"ם דחיישינן לשאלה ליתא שהרי הם ז"ל לא הזכירו מזה כלל אי חיישינן לשאלה או לא ואפילו את"ל כמ"ש דהני תרי שינויי לא פליגי אהדדי ולכ"ע חיישינן לשאלה ואפשר דה"ט דפוסקים המחמירי' למיחוש לשאלה מ"מ בנידן דידן איתתא שריא לא מיבעיא להמקילין בספק אישתהי דאיתתא שריא אלא אפילו למחמירין בספק אישתהי מ"מ כיון דאיתתא זו יוצאת מחזקת אשת איש דאורייתא וכמו שנתבאר לעיל הוי ליה ספק אישתהי ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא אע"פ שאחי הרב נר"י מפקפק לומר דלא שייך ט"ע בבגדי הנטבע במים דמחמת שנשרו במים אזדא להו צבעייהו דמ"מ שייך בהן טביעות עין אטו ט"ע בצבע לבד תלי' ולא אמרו רז"ל אלא מי שהיה בעל חי דלאחר ג"י אי הי' במיא ואישתהי' נשתנה פ"פ ותפח וא"א להכירו בט"ע שהיה לו בחיים חיותו אבל בבגדים אין לנו לבדות מלבינו לומר שאין מכירין בט"ע הואיל ונשרו במים ולא אישתמטו הש"ס והפוסקים להשמיענו זאת ומה שרצה אחי להכריע זה מחמת קושיות התוספות יש לי פלפול ארוך בזה אלא שיאריך הענין מאוד ואי"ה פנים אל פנים אדבר עמו ומה שרצה להכריח זה מקושית מהר"ל מפראג שהקשה למאן דאמר סימנים דרבנן אמאי תנן אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו מאי אירי' סימנים דרבנן דלא מהני בכלים אפילו ט"ע דאורייתא נמי לא מהני בכלים להאי שינויי דמשני כלים חיישינן לשאלה לדידי קושית מהר"ל מפראג לאו קושיא כלל שהרי סימנין מובהקים ביותר אפילו למ"ד סימנין דרבנן מ"מ בסימנים מובהקים ביותר דכ"ע דאורייתא נינהו וסמכינן עלייהו כמבואר בדברי הפוסקים ז"ל א"כ הא דנקט התנא אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו לצדדים קתני בגופו לא מהני סימנים שאינו מובהקים ביותר דלאו דאורייתא נינהו ללישנא דסימנים דרבנן ובכליו אפילו סימנים מובהקים ביותר נמי לא סמכינן עלייהו להאי שינויי דחיישינן לשאלה ואל תתמה דגופו וכליו דתנן לאו בחדא גוונא מיירי דגופו מיירי בסימנים שאין מובהקים ביותר משום דלאו דאורייתא נינהו וכליו איירי אפילו בסימנים מובהקים ביותר דהוי דאורייתא מ"מ לא מהני בכליו משום דחיישינן לשאלה שהרי למ"ד סימנים דאורייתא מוקי לה להש"ס גופו דאריך וגוץ וכליו דחיישינן לשאלה כלומר ואפילו סימנים גמורים בכלים לא מהני אלמא גופו וכליו דתנן לאו בחדא גוונא מיירי א"כ ה"נ יש לפרש אליבא דמ"ד סימנים דרבנן ואזדא לה קושית מהר"ל מפראג: