שו״ת שאגת אריה – החדשות – שאלה יז, קטע 7

לכן נ"ל ליישב שיטת הב"ח לדעת הכה"ג באופן אחר עפ"י מה שראיתי בצל"ח בפסחים (דף כ"ג ע"א) דפריך הגמ' על ר' אבהו והרי חדש דרחמנא אמר לחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה ותנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה הרי דמותר בהנאה ומשני שאני התם דאמר קרא קצירכם שלכם יהא וחזקי' אמר קצירכם דכל ישראל משמע ומביא הגאון בעל צל"ח שם דברי הירושלמי דמשני על קושיא זו מחדש דשאני חדש שקבע הכתוב זמן לאיסורו ואין איסורו איסור עולם אלא יש היתר לאיסורו ביום הנף ולכך אפילו בזמן איסורו עכ"פ מותר בהנאה ובאיסור כהאי גוונא אף ר' אבהו מודה דל"ת אינו אף הנאה במשמע וכתב הגאון הנ"ל וז"ל ועיקר דברי הירושלמי לחלק בין קבע זמן ללא קבע זמן נראה דהיינו אליבא דר' יהודא דסבר בנבילה דברים ככתבן ואיסור הנאה יליף מאותו. אתה משליך לכלב בזה שייך לחלק בין דבר שקבוע זמן דאנן דדרשינן אותו למעוטי שאר איסורין דכוותי' דבשר בשדה טריפה והכי דרשינן אותו שהוא איסור עולם אתה משליך לכלב ואי אתה משליך שאר איסורים שהם איסור עולם לכלב אבל לר"מ דגמר מדאיצטריך בנבילה לגר וגו' מכלל דלא תאכל גם איסור הנאה במשמע א"כ משמעות המלה של לא תאכל הוא איסור הנאה כמו אכילה ובמשמעות הדבור לא שייך לחלק בין איסור זמן לאיסור עולם וכו' אבל תלמודא דידן רוצה לתרץ גם אליבא דר"מ ולר"מ משמעות המלה דלא תאכל הוא גם הנאה לכן הוצרך לתרץ קצירכם דכל ישראל וכן שוב לא הקשה בירושלמי מתרומה ונזיר משום דהני ודאי אינם דומיא דטריפה שאסור לכל ישראל ובתלמודא דידן שהקשה מכל אלו היינו לר"מ וכמו שכתבתי לעיל אבל אליבא דר' יהודא גם תלמודא דידן מודה לדברי הירושלמי דכל הני אי אפשר למילף מאותו עכ"ל ע"ש ובסוף הסוגי' בתוס' בד"ה מ"ב שעל יסוד זה מתרץ התימא לרשב"א לימא דא"ב חמץ נוקשה ע"ש והשתא גם אני אענה אבתרי' כיון שהתוס' כתבו לעיל (דף כ"ב ע"א) בד"ה ור"ש דאליבא דר"מ מודה חזקי' י"ל דגם הבה"ג ס"ל ככל זה וכיון דחזקי' ור' אבהו לא פליגי רק אליבא דר' יהודא דאמר דברים ככתבן ולדידיה בין להירושלמי בין לגמרא דידן לא תאכל הנאמר גבי איסור שאינו איסור עולם אינו אסור אלא באכילה דליכא למילף מאותו אלא דומיא דטריפה ולכן בחדש אף ר' אבהו מודה וממילא הוא הדין לאותו ואת בנו דאין איסורו אלא לבו ביום אפי' ר' אבהו מודה אליב' דר' יהודא דאין במשמעו אלא איסור אכילה מקרא דל"ת כל תועבה ולענין או"ב לא נשמע כלל הנאה ושפיר פריך במאי פליגי חזקי' ור"א כיון דלא פליגי אלא אליבא דר' יהודא ולדידי' או"ב דיש היתר לאיסורו ליכא למילף כלל מאותו למיסר בהנאה ובין לר"א ובין לחזקי' מותר בהנאה לפום מאי דקיימינן השתא כדעת בה"ג דע"כ ליתא לדידי' ק"ו מערלה כאמור לעיל והוצרך הגמ' לשנויי חולין שב"ע איכא בינייהו והיינו לר' יהודא דאמר דברים ככתבן ואפי' לדעת רש"י דס"ל דחזקי' אתיא אפי' כר"מ נמי א"ש אף די"ל דהגמ' דפריך חזקי' ור"א במאי פליגי היינו מאי איכא בינייהו אליבא דר' יהודא דיליף מאותו משום דס"ל דברים ככתבן ובזה הלכה כמותו דר"מ ור"י הלכה כר"י בכל מקום ובאמת אליבא דר"מ כבר ידע הגמ' די"ל או"ב א"ב אבל הגמ' דפריך חזקי' ור"א במה פליגי היינו למאי דקי"ל כר"י דברים ככתבן ולדידי' טעמ' דר' אבהו מאותו ודווקא דומי' דטריפה שאיסורו לעולם ואין למילף מיני' או"ב א"כ מאי בינייהו ועל זה קאמר הש"ס חשב"ע איכא בינייהו דזהו אינו אלא אליבא דר"י ולא לר"מ ואדרבה השתא ניחא טפי דבין לר"מ בין לר"י איכא נפקותא בין חזקי' לר"א והיינו אליבא דר"מ א"ב או"ב ואליב' דר"י חשב"ע והוא נכון ואל ידחני המתעקש לומר כיון דבכלל לאו זה דלא תאכל כל תועבה י"ל דיש בכללו עוד שאר דברים הקרוי תועבה שאיסורן איסור עולם וממילא אינהו שפיר יש למיליף מאותו אתה משליך לכלב למיסר בהנאה לר' אבהו גם אליב' דר' יהודא א"כ שוב אין לחלק ולהוציא מן הכלל או"ב אף על פי שיש היתר לאיסורו כיון שהוא בכלל לאו זה דל"ת כל תועבה לדעת בה"ג דודאי זה אינו דזה אולי הי' אפשר לומר אם במשמעות המלה של לא תאכל היה הנאה נמי במשמע כמו לר"מ אבל לר"מ' כל זה אינו וכל דברינו אינם אלא לר' יהודא דיליף מאותו ולא תאכל באמת אין במשמעו רק אכילה רק מאותו דדרשינן דאי אתה משליך לכלב כל איסור אכילה שאיסורו איסור עולם דומיא דטריפה א"כ מה בכך אם איסור אחד שאינו איסור עולם נכלל בלאו אחד של לא תאכל עם שאר איסורים של איסור עולם הני ודאי יש למילף מאותו למיסרייהו בהנאה משום דהוין דומי' לטריפה אבל האיסור שאין איסורו של איסור עולם בהיתר הנאה קאי משום דליכא למעוטי מאותו דלא דמיא לטריפה וזהו ברור: וראיתי להרמב"ם בפי"ח מה' פסולי המוקדשים דין ג' שכתב כל קרבן שנאמר שהוא פסול בין שנפסל במחשבה בין במעשה בין שאירע בו דבר שפסלו כל האוכל ממנו כזית במזיד לוקה שנאמר לא תאכל כל תועבה עכ"ל והנה בהא ודאי ליכא נ"מ בין חזקי' לר' אבהו דהא אף לחזקי' נמי בלא"ה אסור בהנאה בהא מטעם אחר והוא משום דקי"ל כל פסולי קדשים בשריפה כדאיתא בפסחים (דף ד"ד ודף פ"ב) תניא ר"ש אומר וכו' וממילא דאסורי' בהנאה ואעפ"י דמסקנת הגמרא בפסחים שם (דף פ"ב ע"ב) דהא דכל פסולי בקודש בשריפה לא שנא קדשים קלים ולא שנא קדשי קדשים גמרא גמירי לה וא"כ אם לא שרף ונהנה אעפ"י שעבר על דבר הלכה מ"מ הא ודאי אין לוקה דהא קי"ל אין עונשין על הלכה למשה מסיני וכן כתב הר"ן בפרק כלל גדול ואפי' בהני פסולים דכתיב שריפה מפורש בקרא כמו בנותר ובטומאות בשר דכתיב בפירוש באש תשרף הא אין זה אלא בעשה מ"מ אכתי ליכא נ"מ דהא אף לר' אבהו נמי בהנאה ליכא מלקות לשיטת הרמב"ם דסבר דאין לוקין על הנאה בשום איסור הנאה ונלענ"ד דמסוגי' זו למד הרמב"ם דין זה דאעפ"י דכל מקום שנאמר לא יאכל או ל"ת א' איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע לר' אבהו שזה אינו אלא לענין איסור הנאה אבל מלקות ליכא עלה דלכאורה מנ"ל לחלק בהכי והתוס' באמת לא ס"ל חילוק זה ככתוב באריכות בזה בדברי בעל משנה למלך בפ"ה מהל' יסודי תורה אבל מסוגיא זו גופ' יש לעשות סמוכים לדבריו דלכאורה יש להבין מה פריך מה בינייהו אימא פסח שנתבשל ונהנה ממנו איכא בינייהו דהתורה אמרה אל תאכלו ממנו בשל מבושל והא ודאי אין לחלק בין אל תאכלו ללא תאכלו וא"כ אם בשלהו ונהנה ממנו לר' אבהו לוקה אם איתא דלוקין על הנאה כדעת החולקים על הרמב"ם דאל תאכלו אף הנאה משמע אבל לחזקי' דלא תאכל אין הנאה במשמע אין לוקה בפסח שבשלו ונהנה ממנו דאעפ"י דודאי אף לחזקי' נמי איסורא מיהת איכא להנות ומטעמא דאמרן ולא יצא זה מכלל שאר פסולים בקודש דבעו שריפה והכי מבואר להדיא כדברי רש"י במס' חולין בפ' כ"ה אמר ריש לקיש מנין לבב"ח שאסור ת"ל אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל שאין ת"ל מבושל ומה ת"ל מבושל לומר לך יש לך בשול אחר שהוא כזה ואי זה זה בב"ח אמר לי' ר' יוחנן כעורה זו ששנה רבי לא תאכלנו בב"ח הכתוב מדבר וכו' ומשני אי מההיא ה"א ה"מ באכילה אבל בהנאה לא קמ"ל פירש"י קמ"ל מהאי קרא דכתיבה אזהרה דידי' גבי פסח מה פסח מבושל אסור באכילה ובהנאה דכל קדשים שאינם ראוי' לאכילה תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה אף זה אסור בהנאה עכ"ל הרי להדי' דפסח שנתבשל אסור בהנאה מטעם שיצא לבית השריפה משום דכל פסולים בקודש בשריפה ומ"מ הא ודאי אי משום הא אם עבר ולא שרפו ונהנה ליכא מלקות וכדאמרן והרי אמרינן במס' בכורות (דף ט"ז ע"א) מנין לחמש חטאות מתות ת"ל ממפריסי הפרסה טמא ופריך הגמ' חמש חטאות מתות הלכתא גמירי לה ומסיק שם הגמ' דאיצטרך, קרא ואיצטרך הילכתא דאי מקרא ה"א לרעייה קמ"ל הילכתא למיתה ואי מהלכתא ה"א היכי דעבר איקרי ואכל מהני חמש חטאות איסורא איכא לאו ליכא קמ"ל דאיכא לאו פירש"י דאיכא לאו ל"ת ממעלה הגרה עכ"ל והוא הדבר ממש בענין שלפנינו לגבי פסח מבושל דכיון דהא דפסולי בקודש בשריפה הילכתא וא"כ אי איקרי דעבר ולא שרף ונהנה לאו ליכא ואין לוקה עלה לחזקי' אבל לר' אבהו כיון דאל תאכלו ממנו אף הנאה משמע אם נהנה לוקה. והשתא הא טובא איכא בינייהו אלא הוכיח הרמב"ם מזה דאין לוקין כלל על שום הנאה ואפי' לר' אבהו נמי ליכא מלקות אם נהנה מפסח מבושל ואיסורא אפי' לחזקי' איכא וכדאמרן וליכא בינייהו מידי בהא ומשו"ה אמר הש"ס חולין שנשחטו בעזרה איכא בינייהו וצריך עיון על החולקים על הרמב"ם וסוברי' דלוקין על הנאה ודע דהא שכתבתי דאף. לחזקי' איסור הנאה ממילא נשמע בפסולי קדשים מדבעי שריפה מכלל דאסורי' בהנאה אף דודאי כן נראה להדיא מדברי רש"י שהבאנו בההיא דריש לקיש דיליף איסור הנאה לבב"ח מבשל מבושל דגבי פסח שהוכיח רש"י דפסח מבושל אסור בהנאה מהא דכל קדשים שאינם ראוים לאכילה יצאו לבית שריפה ונראה להדיא מדבריו דבכל מידי דאמר רחמנא דבעי שריפה ממילא ע"כ נשמע איסור הנאה ועיין בפסחים (דף ד"ב ע"א) בתוס' בד"ה אותו ע"ש ועיין עוד בפסחים (דף כ"ד ע"א) בתוס' בד"ה ואם ענין לאכילה לא א"ש וכו' ועוד שם בד"ה הקישא הוא וי"ל דצריך הקישא משום איסור הנאה דלא תוקי קרא דוהבשר לאיסור הנאה שיהא בלאו ועיין שם במהרש"א דמבאש תשרף דכתיב בי' לא הוי ידעינן אלא איסור הנאה בעלמא בטמאה ולכך איצטרך וכו' ע"ש. עכ"פ איסור ודאי שמענא בהנאה מדבעי שריפה אבל ראיתי שם לבעל צל"ח ברצותו ליישב מה דקשה על הרמב"ם דסבר דהיכא דכבר איכא איסור עשה מזהירין מן הדין דא"כ נסתר קושיית הגמ' דפריך וכ"ת אין מזהירין מ"ה דהא כאן כתיב באש תשרף וידענו איסור אכילתו ול"ל לא יאכל הא ק"ו הוא מן מעשר הקל שכתב ליישב וז"ל ונראה עפ"י מש"כ התוס' בד"ה היקשא הוא דהך דבעי למילף קדש ממעשר היינו לאיסור הנאה א"כ שפיר קאמר אין מזהירין מ"ה דאיסור הנאה לא ידענו אף דכתיב באש ישרף אכתי אימא בשעת בעורו ליתהני מיני' וצריך למילף ממעשר וכו' עכ"ל ומ"מ דברינו אתו שפיר וקיימים הם אף אי נימא דלא נשמע איסור הנאה בדבר דמצריך בי' רחמנא שריפה דאימא בשעת בעורו מתהני מיני' ואף דאכתי יש לדחות ולעיין בזה מ"מ בלא"ה א"ש בפשטות דהא שם בפסחים וכן במכות (דף י"ח) אמר ר' אלעזר לא יאכל כי קדש הוא כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו והיינו מדכתיב כי קדש יתירא מרבה מיני' שאר כל פסולי קודש וכן כתב הרמב"ם בפי"ח מפה"מ הלכה יו"ד האוכל כזית מבשר קדשי' שנותר במזיד חייב וכו' והיכן הזהיר הכתוב על הפגול ונותר במלואים שהרי נאמר שם לא יאכל, כי קדש הוא להזהיר על כל שפיסולו בקדש שהוא בל"ת על אכילתו עכ"ל והרי במקרא זה הנאמר בפ' תצוה ואם יותר מבשר המלואים ומן הלחם עד הבקר וגו' לא יאכל כי קדש הוא כתיב בי' לא יאכל בציר"י ואף חזקי' מודה דאף איסור הנאה משמע וכמו דאמר בחמץ משום דכתיב בי' לא יאכל חמץ בציר"י ואם כן כיון דפסח מבושל לא נפקא מכלל שאר כל פסולי קדשים אף לחזקי' אסור בהנאה מהאי קרא דלא יאכל כי קדש דכתיב בי' לא יאכל בציר"י. ואם כן לענין איסור שפיר אמרנו דאין נפקא מיני' בין חזקי' לר' אבהו בפסח מבושל לגבי הנאה אבל אכתי לענין מלקות טובא א"ב כיון דבהא דאמר ר' אלעזר כל שבקדש. פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו אין לוקין עלה משום דהוי לאו שבכללות כדאמרינן שם בגמרא בפסחים להדיא אם כן אכתי איכא נפקא מיני' בין ר"א לחזקי' בנהנה מפסח מבושל דלחזקי' דלא עבר אלא על הלאו שבכללות דלא יאכל כי קדש הכולל כל שבקדש פסול אין לוקה ולר' אבהו דהלאו דאל תאכלו המפורש בפסח גופי' אף הנאה במשמע לוקה עלה וה"ל להגמ' למימר הא איכא בינייהו ואפילו למ"ד לוקין על לאו שבכללות אף דאין הלכה כוותי'' נמי טובא איכא בין חזקי' לר"א והיינו אם התרו בו משום לאו דאל תאכל ממנו בשל מבושל אי נמי אם התרו בו משום הני תרי לאווי לוקה שמונים לר' אבהו ולחזקי' אינו לוקה אלא ארבעים משום לא יאכל כי קדש ואליבא דמאן דאמר לוקין על לאו שבכללות ואליבא דידן דהלכתא דאין לוקין אלאו שבכללות ליכא מלקות כלל לחזקי' על הנאת פסח מבושל אלא ש"מ כהרמב"ם דליכא מלקות כלל על שום הנאה ותיובתא על החולקים עליו בזה ובשלמא משאר פסולי קדשים לא קשה עליהם אף את"ל דיודו להרמב"ם דאיתנהו בכלל לא תאכל כל תועבה וכמ"ש הרמב"ם והוא מספרי די"ל דס"ל דהלאו דל"ת כל תועבה הוי לאו שבכללות וכנזכר לעיל בדברי כה"ג והשתא שפיר לא אמר הש"ס א"ב הני דבעי למימר איכא ביניהו אליבא דהלכתא ואנן קיי"ל אין לוקין אלאו שבכללות ואיסורא איכא גם לחזקי' זולת קרא דל"ת כל תועבה מקרא דלא יאכל כי קדש דכל שבקדש פסול יש למיסר גם בהנאה מקרא זה אף לחזקי' דלא יאכל בציר"י כתיב ומלקות ליכא בשניהם משום לאו שבכללות אבל מפסח מבושל ודאי קשה על החולקים על הרמב"ם וסברי דלוקין על הנאה א"כ לימא נ"מ בין חזקי' לר' אבהו פסח מבושל אי לוקה על הנאתו משום לאו דאל תאכלו דהא לענין מבושל דמפורש בלאו לד"ה לוקה עליו כדאיתא בפסחים (דף מ"א) ולא הוי לאו שבכללות ע"ש. ויש לי להאריך בסוגי' זו כולה בעיונים רבים בפלפולא רבה ויבאו בחבור בפני עצמו אם אזכה להוציא חדושי בס"ד כי בהגהותי האלה דברי אינם אלא סניף לדברי קדשו של אאמ"ו הגאון זלה"ה ויראתי למלל רברבין בגשתי אל הקודש ע"כ דברי מעוטים: אמנם בענין זה טרם אני אכלה לדבר צריך אני להבין בין בסוף הסוגיא דקאמר הגמ' חשב"ע איכא. בינייהו דלחזקי' דאורייתא מאותו ולר' אבהו ע"כ ל"ד והיינו לר"י דאמר דברים ככתבן ואותו למעט שאר איסורי' ובין בריש הסוגיא (דף כ"ב ע"א) דפריך ואידך והיינו ר' יהודא ומשני חשב"ע ל"ד וקשה מנ"ל להגמ' הא דר' יהודא ס"ל חשב"ע ל"ד ומה מקשה ואידך אימא דר' יהודא אית ליה ההיא דל"ת כל תועבה ומפיק מיניה איסור חולין שנשחטו בעזרה לאכילה ותו אתיא הנאה מקרא דאותו ע"כ איסורי' שבתורה ובפרט לרבינו שמשון דנפקא ליה מהא איסור לנזרע בנחל איתן ולבה"ג לדעת ב"ח אסרינן מיניה או"ב לבו ביום ותפסו להלכה דרשה זו דכל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל כאמור לעיל ואמאי לא אמר התלמוד הכי אליבא דר' יהודא לענין חשב"ע נמי ויש ליתן עוד תבלין בזה דר' מאיר דמפיק חשב"ע מאותו דאסור בהנאה אזיל לשיטתו דמפיק מההיא דל"ת כל תועבה דרשה אחרינא כדאמר ר"מ גופא במס' ע"ז (דף ס"ז) מנין לאיסורי' שמצטרפי' זה עם זה שנאמר ל"ת כל תועבה וא"כ איצטרך ליה האי קרא דל"ת כל תועבה להא ולא דריש כלל דכל שתעבתי הרי הוא בבל תאכל ולזאת הערני הבעל אור חדש שהזכיר סברא זו בסוגי' זו בתחילתה לגבי ענין אחר ע"ש שכתב דר"מ דבעי ההיא דל"ת כל תועבה על איסורי' שמצרפים זה עם זה אין למידרש תו מיניה כל שתעבתי לך ולמילף מיניה איסור בשר בחלב עכ"פ אנן בדידן הכא לר"מ יהי' איך שיהי' הא ודאי צריך ביאור מנ"ל לתלמודא הכא דר' יהודא סבר חשב"ע ל"ד אימא דיליף לה שפיר מל"ת כל תועבה ועתה אפרש שיחתי הנה קושיתינו זו היא לבד לפירש"י דפירש בהא דמשני אליבא דר"י חשב"ע ל"ד היינו איסור הנאה לחוד ל"ד אבל השחיטה וגם אכילה אסור מדאורייתא מכי ירחק דא"כ חשב"ע הא ודאי מיקרו תועבה כיון דכבר נשחטו בעזרה בעבירה מקרא דכי ירחק ושוב ממילא הרי הן בכלל לאו דל"ת כל תועבה ואית בהו לאו על אכילה וממילא אסורין בהנאה מאותו דגבי טריפה דהשתא הא מפורש בהן לאו באכילה ואין ביניהם לבין שאר אסורים שנאמר גביהם לאו באכילה ולא כלום. ומהראוי לומר אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורים שבתורה וגם חשב"ע בכללם כמו אחד משאר כל איסורים לר' יהודא דלפי פשוטן של דברים נראה ברור כמו שכתב הכא בעל צל"ח וז"ל בתוס' בד"ה חולין שנשחטו וכו' דע כי החילוק שבין רש"י לתוס' הוא שנחלקו בסברא דלרש"י אם הברירה חפשית בידינו לאוקמי אותו למעוטי שור הנסקל וחמץ או לאוקמי על חשב"ע אז מצד הסברא מוקמינן לה על שור הנסקל וחמץ שהם איסור לאו כמו טריפה ולא מוקמינן על חש"ב שהוא רק עשה ולכן פירש"י דלר"י חש"ב ל"ד היינו ההנאה אבל גוף איסור חש"ב שפיר הוא מה"ת לאסור האכילה בעשה ואעפ"כ לא מוקמינן אותו לאסור בחולין שנ"ב ההנאה שכל זמן שיש בידינו לאוקמי על איסור לאו לא מוקמינן ליה על איסור עשה רק לר"מ דלא צריך למילף איסורי לאו מאותו דכבר נ"ל מנבילה על כרחך מוקמינן אותו על חשב"ע אבל התוס' ס"ל דאם הברירה חפשית בידינו יותר מוקמינן אותו למעוטי חש"ב שהוא איסור מחיצה כמו בשר בשדה טריפה ולא מוקמינן ליה על שה"נ וחמץ שאינם איסור מחיצה ולכן לפי סברא זו צ"ל דר"י ס"ל חש"ב ל"ד היינו לגמרי אפילו איסור אכילה ולכן ליכא שום איסור מחיצה דומיא דבשר בשדה בתורה וע"כ מוקמינן אותו על שאר איסורים עכ"ל והשתא לפי מה שאמרנו כבר הא גם חשב"ע כבר יצאו מעשה ובאו לכלל איסור לאו דל"ת כל תועבה ומהראוי למעטינהו מאותו כמו שאר כל איסורים ולאוסרם בהנאה ואדרבה השתא אפשר דמהראוי שלא למעט מאותו רק חשנ"ב לבד דדמיא לבשר בשדה טריפה בשני צדדים דהשתא אית בהו איסור לאו דל"ת כל תועבה וגם איכא גבייהו משום איסור מחיצה כמו טריפה לגמרי מה שאין כן שאר איסורי' דלא דמי' לטריפה אלא בחד צד דאיתנהו בלאו אבל איסור מחיצה אין בהם אבל עכ"פ אף אי נימא דבההוא צד הדמיון דאיסור מחיצה לא איכפת ליה כלל לרש"י אלא אידך גיסא הוא העיקר וכל היכא דאיכא לאו באכילה די לנו בדמיון זה לטריפה למעטו מאותו מכל מקום מהראוי שלא להוציא חולין שנשחטו בעזרה משאר כל איסורי תורה ולמעטינהו כולם מאותו כיון דלאו דאכילה בחולין שנשחטו בעזרה שמענו מלא תאכל כל תועבה דהא לשיטת רש"י ודאי קרוים חולין שנשחטו בעזרה תועבה ופשיטא דקשיא לרש"י מנ"ל להגמרא לומר אליבא דר"י חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא לענין איסור הנאה אבל לשיטת תוספות דפירשו הא דקאמר הגמרא לר' יהודא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היינו אפילו איסור שחיטה נמי לאו דאורייתא ולית ליה כלל כל עיקר ההיא דרשה דכי ירחק ממך המקום בריחוק מקום ולא בקירוב מקום השתא לפי זה לא מיקרו כלל תועבה וליתנהו כלל בכלל לאו דלא תאכל כל תועבה והרי לפי מה שהניח הגאון בעל צל"ח כנזכר בדבריו שהבאנו לעיל סברת התוספות היא דכל כמה דמצינו למעוטי מאותו חולין שנשחטו בעזרה לא ממעטינן מאותו איסור אחר ומשום הכי הוצרך הגמרא למימר אליבא דר' יהודא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא והיינו לגמרי לאו דאורייתא אפילו שחיטה לא וליכא שום איסור מחיצה וע"כ אותו לכל איסורין שבתורה וחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא לגמרי ולא קשה מידי לשיטת תוספות אבל לרש"י קשה כדאמרן: