שו״ת שאגת אריה – החדשות – שאלה יז, קטע 4

היוצא מכל מה שכתבתי בנידון דידן באשר שהר"ר משה בהר"ר ראובן העיד שהר"ר ישראל הנ"ל נפל למים אף שלא העיד ששהא עליו עד כדי שתצא נפשו הוי תיכף בכלל רובן למיתה אף שהר"ר המגיד משנה והכ"מ והרמ"א ז"ל כתבו דהיכא דלא שהא עליו עכש"נ ונשאת שתצא אין זה אלא חומרא דרבנן ובעדות של הר"ר מנחם הנ"ל הוי ג' ספיקות ספק מצאו במים או חוץ למים ואת"ל חוץ למים שמא לא אשתהי ואת"ל אשתהי שמא עדיין לא נתפח וכן בעדות של מו' גוטמאן הנ"ל מצינו ס"ס המתהפך וכ"ז מהני אף בדאורייתא מכ"ש באיסורא דרבנן ועוד נראה להוכיח דבשני עדים כשרים מעולם לא חיישינן לפ"ד להפוסקים החולקים על הרי"ף דס"ל דאף בתרי סהדי היכא דלא אמרי מת וקברנוהו לא סמכינן עליהם דחיישינן דלמא באומדן דעתא קא מסהדי וחלקו עליו כל הפוסקים ה"ה הרמב"ם והרמב"ן והרז"ה והרא"ש והנ"י ז"ל וכ"ש הראב"ד ז"ל דס"ל אף בעד אחד לא אמר בדדמי ולא בעינן וקברתיו ואף שיש לחלק דאפשר דלא חלקו עליו רק במלחמה דחששא דמלחמה מחמת דקסברי שהני דאיקטול איהו פליט ואף דחזי בי' גירא או רומחא אפשר דעביד סמתרי וחי' והנה התם אין הריעותא לפנינו עבור זה חלקו עליו ולא הצריכו גבי שנים לומר וקברנוהו בכדי להוציא מספיקא הנ"ל וסוגיא דשמעתין מסייע להם לפום ריהטא מחמת דלא קא מבעי הש"ס בשני עדים במלחמה ואף לדברי הרי"ף והרמב"ם רק אי מפרשי שניהם דבעי' דגמרא אף היכא דקאמר וקברתיו וא"כ לגבי שני עדים ודאי מהני רק גבי עד א' משום דלא קא מסייע לסהדותא ס"ד דדייקא עבור זה קא מבעי ובשני עדים היכא דקאמרי וקברנוהו א"א למבעי כלל אבל אפשר דגבי שני עדים היכא דלא אמרי וקברנוהו אפשר דלא סמכינן עליהו משום דיש לחוש בדדמי מטעמים הנ"ל אפשר כל הני דאיקטל או דעבד סמתרי דאינו מוכרח דלא אבעי בשני עדים דכיון דמיירו באומר קברתיו א"כ א"א למבעי בשני עדים ואעפ"כ פסק בשני עדים אף דלא אמר וקברנוהו מהימני כפי שכתב המ"מ ז"ל הנה מוכרח לומר שטעמם ז"ל דכיון דאין הריעותא לפנינו וקיי"ל כר"ע דאין בודקין עדי נשים בחקירה ודרישה עבור זה סומכין עליהו אף דלא אמרי וקברנוהו ואפשר לומר דטעו מטעמים הנ"ל בדדמי אעפ"כ בתר סהדותא דתרי סהדי לא דייקינן ואמרינן מסתמא דייקו שפיר וחזו דוודאי מת אף שלא סימו בדבריהם לומר וקברנוהו כי היכא שנדע אנו שהדבר ידוע להם בבירור הנה מחמת דקיי"ל כר"ע דלא בדקי' עדות נשים בדרו"ח פסקו כנ"ל ואף שיש לומר הא דלא מצריך ר"ע דו"ח הוא שאין חושדין שני עדים למשקרי דטעם חקירות ובדיקות דלמא יטעו ויודע שקרותם ועבור זה בדיני ממונות אמר ר' חנינא דלא בעי דו"ח שלא תנעול דלת בפני לוין ור"ע סבר כיון דאיכא כתובה למישקל כדיני ממונות דמיא וא"כ הסברא נותנת דדוקא היכא דאין לתלות שום טעות שיכולין העדים לטעות אזי אין צריכין דו"ח שיתנו לנו אות אמת דלא אמרו בדדמי כגון שיאמר קברנוהו או כדומה שנדע שאין אומרים בדדמי וא"כ מנ"ל לכל הפוסקים לחלוק על הרי"ף ז"ל והנה על הראב"ד והרמב"ן ז"ל לא קשה מידי דהם מפרשים האבעי' בגמרא דוקא בדלא אמר העד קברנוהו אבל אם אמר קברנוהו אפילו עד א' מהימן וגם הרז"ה ס"ל הכי וטעמו מבואר בספרו בעל המאור היכי דאמר העד וקברתיו לית למבעי דפשיטא דנאמן דהא אפילו היא מהימנא וכן דעת הרמב"ן ז"ל במלחמות ה' וכן דעת הראב"ד הביא דבריו הרא"ש ז"ל אף שכל אחד נתן טעם אחר לדבריו אעפ"כ כולם מסכימים לדעת אחת דבעד א' שאמר קברתיו לא מבעי דמהימנא וא"כ הא דקא מיבעי בגמרא עד אחד במלחמה מהו היכא דלא אמר וקברתיו ועכ"ז לא קא מיבעי בשני עדים היכא דלא קאמרי וקברנוהו מזה יצא להם סברתם לחלוק על הרי"ף ז"ל דבשני עדים לא חיישינן דאמרי בדדמי אף דלא אמרי וקברנוהו דאל"כ למה לא קא מיבעי בשני עדים אבל על המ"מ ז"ל דמפרש בדברי הרמב"ם דהא איבעי בגמ' דוקא בדאמר קברתיו והחששא מחמת דלא קא מסייע להעד סברת דייקא ומינסבה אבל בשני עדים היכא דאמרי דקברנוהו א"א למבעי כלל דודאי מהימני וא"כ מנ"ל לומר דגבי שני עדים דלא אמרי קברנוהו דמהימני אמאי ניחוש דלמא אמרי בדדמי אלא סברתו ז"ל מחמת דראינו דגבי עדי נשים לא בעינן דרו"ח אין חילוק בין היכא שידוע לנו שיכולים למטעי או לא דבתר סהדותא דתרי סהדי לא דייקינן דוודאי ידעו הדבר בבירור וא"צ לחקור על זה דאמרו בטעות מחמת בדדמי כפי סברת הרמב"ן ז"ל במלחמות ה' דמה להן ולצרה זאת להכניס ראשם בספק אלא וודאי דידוע להם בבירור ה"ה נמי בנידון דידן דשני עדים העידו ה"ה הר"ר מנחם בהר"י וה"ה הר"ר יעקב שמש שהכירוהו לה' ישראל תיכף בט"ע ולא מפרשי דבריהם אם מצאו חוץ למים אמרינן מסתמא מצאו אותו במים דלא הוי ספק כלל דלמא אשתני אבל אם מצאו חוץ למים והוי הספק אצלם דאשתהי ונשתנה הפ"פ לא היו מכניסים ראשם להעיד שזה הוא ר' ישראל מחמת שהי' חוששין שמא נשתנה כמו שאנו אומרים שאין מכניסין ראשם במלחמה אף אם לא אמרו וקברנוהו והטעם דאין ריעותא לפנינו לאמר שהעד אומר בדדמי הה"ד הכא דאין ריעותא לפנינו דנאמר שמצאוהו חוץ למים והוי אצלם ספק אשתהי ואעפ"כ אמרו בדדמי זה לא אמרינן כלל והנה לענ"ד גם הריב"ש ז"ל מודה לזה היכא דאין העדים מפרשים דבריהם שאצלם הוי הספק אשתהי כגון דלא אומרים מפורש שמצאוהו חוץ למים אנו אומרים דודאי מצאוהו במים ולא היו מכניסין ראשיהם לומר שהכירוהו תיכף בט"ע ובפרט שני עדים דלא דייקינן בתרייהו כלל מכל הלין טעמא נלענ"ד דאשה זאת שרי' הן מחמת ספק ספיקא הן מחמת שני עדים הנ"ל וביותר כי גם זה נלענ"ד כי מחמת שמצאו את האיש בתפילין על צוארו כמו שנטבע ה' ישראל הנ"ל הוי סימן שעל גופו וסימן מובהק ביותר שאחד מן אלף לא ימצא שיעבור הנהר בתפילין וכיוצא בזה מצינו בתשובת הב"ח ז"ל סימן ע"ה מעשה באחד שנפל למים שבשעה שהלך בדרכו הי' לובש ברגל אחת פוזמקא ועל הרגל השנית לא יכול להניח הפוזמקא רק כרך רגלו בעשב והניח העשב על המנעל וכשמצאוהו הי' כן וצירף הב"ח עפ"י זה להתיר האשה דאין דרך בני אדם ללכת כלל בפוזמקא אחת ע"ש הה"ד הכא שאין דרך שום אדם לעבור הנהר בתפילין ובפרט בזה דאיתרמי איש אחר ונשתנה הפ"פ שיטעו כ"ז שהוא ר' ישראל מכל הנ"ל נראה לי להתיר אשת ר' ישראל הנ"ל

אך מי אני לבוא עד הלום להכניס ראשי בהיתר א"א רק מחמת שהאשה הנ"ל מבנות עירי הוכרחתי להודיע צערה לרבים למי שלבו שלם בדבר לעיין בשריותא דהאי איתתא ובפרט כבוד אחי הרב המאה"ג המפורסם וכו' ודברי בטלין כי רק נשאתי ונתתי דרך מו"מ כתלמיד היושב לפני הרב ובדיני ממונות הרב ותלמיד מונין להם א' וכבר נתבאר דהיתר עגונה הוי דיני ממונות דמטעם זה פסקינן כרבי, עקיבא דלא בעינן דרו"ח ומכ"ש דנילף מטעם זה להחמיר דהוי דיני ממונות ואין מונין אלא אחד וא"כ בטלה דעתי אצל כ"א ובפרט נגד אחי הרב המפורסם וכו' בכן אין לסמוך על דברי כלל רק אם יורו רבני' המאה"ג להתיר

כ"ד המדבר נאום יצחק אברהם באאמ"ו הג' המפור' מוהר"א זצללה"ה תשובה

ע"ד האשה מ' רחל בת מה' חיים אשר נטבע בעלה ה' ישראל בה' יצחק במים שאין להם סוף סמוך לעיר ברעזין ביום ב' א' דח"ה פסח אח"ז ביום ג' אייר העלו איש א' מן הנהר הנ"ל אשר נטבע בה ה' ישראל הנ"ל והנה ביד אשה מ' רחל הנ"ל גב"ד מהרבה עדים. והנה האשה הנ"ל בוכה ומתנפלת להורות לה ע"פ ד"ת את הדרך אשר תלך בה היש לה עזר, ותרופה להתירה מכבלי העיגון או לא. והנה לא אטריח את עצמי להעתיק הגב"ד באשר שכמה עדים המבוארים בגב"ד אין שום ממש בעדותו קצת מהם מה שראוי לישא וליתן אם דבריהם כדי להתיר את האשה מ' רחל הנ"ל יובן מעצמו מתוך גוף התשובה שאכתוב בעז"ה וזה החלי בעזרת צורי וגואלי אחלי יכנו דרכי לשמור חוקיך רבים רודפי וצרי מעדותיך לא נטיתי ידיך עשוני ויכוננוני הבינני ואלמדה מצותיך בפרק האשה בתרא דף קכ"א גבי הני גברא שנטבעו במים ואסקינהו ואנסבוהו לדביתייהו מסיק הש"ס והני מילי דכי אסקי חזייא בשעתי' אבל אישתהי מיתפח תפח וכתב הר"ן בתשו' סי' ע"א וז"ל ולפיכך בנידון זה כיוון שזה העד לא העיד דחזייה בשעתי' אין להתיר אשה זו שאע"פ שנחלקו קצת מפרשים בהא דתני' ואין מעידין אלא עד ג' ימים בסתמא מאי דיני' שבתוספ' כתבו כלשון הזה ויכול להיות דהיכ' דאין ידוע מתי נהרג אין לתלותו אלא בתוך ג' ימים מסתברא לי שאין ענין לנדון זה דה"מ לשעור ג' ימים דמסתמא אי לאחר ג' ימים הי' ניכר לעין ויותר קרוב לתלותו בתוך ג' ימים מלאחר ג' ימים אבל בנפל לו לים שאין שעורו אלא שעה א' בלבד מן הסתם אין לתלותו ולומר שתוך אותה שעה שנפלט ראוהו שיותר מצוי ששהה יותר משעה א' ע"כ הרי ס"ל ז"ל דלגבי' מיא מספיקא לכ"ע לא תלינן לקולא לומר דחזיי' בשעתיה וא"כ בנ"ד נמי מספיקא לא תלינן דחזיי' בשעתי' אותן העדים שהכירוהו בט"ע כנ"ל לכאורה אבל כי דייקת שפיר לא דמי להדדי אפי' כי אוכלא לדנא דשם בעובדא דהר"ן אמר הגוי במסל"ת שראה את מיימון מת על שפת הים אחר שפלט הים את הנטבעים בספינה ליבשה הרי נפלט ממילא מן הים ולא ע"י הגוי שהכירו למיימון בט"ע אמרינן וכי אחורי תרעא הוי' קאי מה"ט הדעת נוטה יותר דחזיי' בתר שעתיה מלומר דחזיי' בשעתי' אבל בנ"ד שהגוי שמצא את הנטבע בנהר הלך והגיד בעיר ברעזין והוא סמוך וקרוב מאד למקום שנמצא הנטבע ומיד רץ ה' מנחם בהר"י והכירו בט"ע לה' ישראל בהר"י הנ"ל כמבואר בגב"ד א"כ הדבר שקול לומר דחזיי' בשעתי' כמו לבתר שעה. וא"כ הדבר ברור שמודה הר"ן דלדעת התוספ' אזלינן לקולא וזה פשוט וא"צ לפני' אלא שכל זה אינו אלא לדעת התוספ' והרא"ש בשם ר"ת דספיקא דתוך ג' ימים אזלינן לקולא וכ"כ הנ"י בשם הריטב"א אלא שכתב עוד דיש חוששין להחמיר והרב המגיד כתב בפרק י"ג מהלכות גירושין שהרשב"א הניח הדבר בצריך תלמוד והר"ן כתב שם שהתוס' לא אמרו הדבר אלא באפשר וכבר ספק עליהם הרשב"א ז"ל וטעמא דמקילין כתב הנ"י בשם הריטב"א כיון, שאין נראה לנו שום שינוי פנים ושמא ניתפח חששא דרבנן הוא ע"כ:

ויש לי לעיין בזה דהכי תנן בפ' האשה בתרא ד' ק"כ אין מעידין אלא עד ג' ימים ר' יהודא בן בבא אומר לא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעות שוין ובגמרא ד' קכ"א איבעיא להו ר' יהודא בן בבא לקולא פליג או לחומרא פליג ת"ש דההוא גברא דטבע בכרמי ואסקוהו אבי הדיא לבתר תלתא יומין ואנסיב ר' דימא מנהרדעא לדביתהו ותו ההוא גברא דטבע בדגלת ואסקוהו אגשרא דשביסתנא ואנסבוה רבא לדביתהו אפומא דשושביני לבתר ה' יומי אא"ב לקולא פליג אינהו דעביד כר' יהודא ב"ב אא"א לחומרא פליג אינהו דעביד כמאן והנה ע"כ למאן דאזיל בספק דתוך ג' ימים לקולא ע"כ הא דתנן אין מעידין אלא עד ג' ימים איירי שבא אדם א' ממקום אחר לכאן ואין אנו מכירין אותו ומת ואחר ג"י למיתתו בא א' ומכירו בט"ע שהוא פלוני אין מעידין ואלו בא בתוך ג"י למיתתו מעידין דאילו היכא דמצאו לא' מת או נהרג עפ"י השדה אזלינן מספיקא לקולא ובע"כ צריך אתה לומר כן למאן דאזיל מספיקא לחומרא דהא דתנן אין מעידין אלא עד ג"י הא בתוך ג' מעידין היינו כדפי' דאלת"ה הוי' לי' ספיקא ואזלינן לחומרא ולמאי דס"ד השתא דמיא ויבשה שווין ע"כ אם מצאו א' במים ומספקא לן אם הוא תוך ג"י או לאחר ג"י מספיקא אזלינן לקולא לדעת המקילין א"כ מאי מקשה אא"א לחומרא פליג אינהו דעביד כמאן אדרבא אינהו דעביד ככולי עלמא השתא היכ' שלא ראו שנטבע והעלוהו מן המים ומכירין אותו בט"ע שהוא פלו' אשתו מותרת להנשא ואע"ג דאיכא למימר שזה זמן רב שנטבע אזלינן מספיקא לקולא וסמכינן על ט"ע כ"ש היכי שראינו שפלו' זה נטבע זה יותר מג"י ועכשיו העלוהו מן המים ומכירין בט"ע שהוא אותו פלוני לא כ"ש דסמכינן על ט"ע ממ"נ אם לא עלה אותו פלוני שנטבע אשתו מותרת ואם תמצא לומר שעלה מ"מ כיון שמכירין בט"ע שהוא אותו פלוני שהעלוהו עכשיו איכא למימר דהדר נפל ואכתי הוא בתוך ג"י לנפילתו אחרונה כי לא מסתבר כלל לומר דמחמת שראו שנטבע מגרע גרע אדרבא איתגורי איתגר ונ"ל דלא קשה מידי שהרי הש"ס דחי לפשיטות זו שאני מיא דצמתי' ומקשי והאמרת מיא מרזו מכה ומשני ה"מ היכי דאיכא מכה אבל היכא דליכא מכה מיצמת צמית והא דמיא מרזו מכה ע"כ סברא גמורה היא שהרי לעיל מוקי לה למתניתין דתנן מעשה בעסיא באחד ששילשלו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא מן הארכובה ולמטה לא תנשא אע"ג דסבי' לי' לתנא דמתניתין דמגוייד חי משום דשאני מיא דמרזו מכה והשתא קפ"ד דלעולם מיא מרזו בין דאיכא מכה בין דליכא מכה וכיון דסמכינן אהא דמי' מרזו אפי' לקולא ולהתיר כ"ש דלחומרא אמרינן דמיא מרזו א"כ אע"ג דביבשה אחר ג"י אינה אלא חומרא בעלמא הא דאין מעידין עליו מכל מקום במיא דמרזו מדינא אין מעידין עליו כיון דאפי' לקולא סמכינן אסברא דמיא מרזו ומשני דלאו הכי הוא כדס"ד אלא שאני מיא דצמתי' ועדיפא מיא מיבשה והדר אסבר לה לקושי' הראשונה והא אמרת דמיא מרזו מכה וקס"ד הוא הדין בלא מכה ומשני ה"מ וכו' וה"ה דבשינוי קמא לא היה צריך לומר דמיא צמתי לפי שיטא זו רק בדלא מרזו סגי לדחות התי' אלא קושטא דמילתא קאמר לי' דמיא אפי' צמתי ונ"מ למי שנפל במים שיש להם סוף ושהה יותר מג"י במים אעפ"י שמי שראה שנפל אינו מכירו בט"ע וכשאסקוהו חזי' בשעתי' אחד שהכירוהו בט"ע דאי לא מרזו ולא צמתי אשתו אסורה אבל השתא דאמר צמתי אשתו מותרת ולפי"ז בע"כ צ"ל לד' ר"ת וסייעתו המקילין בספק אישתהי למאי דקס"ד דהפשטן דבמיא בלא מכה נמי מרזו כמו שמסיק בסוף דמיא עם מכה מרזו ע"כ אינו מרזו אלא לבתר ג"י דאל"כ לא מתוקמי' עובדא דב' ת"ח שהי' באים עם אבא יוסי בן סימאי בספינה שהתיר ר' נשותיהן שאביא לקמן בס"ד והי' בכאן מקום עיון על קצת פוסקים אם לא נאמר שהשתא ס"ד לחלק בין גברא רבה לדלאו ג"ר דלא כמסקנת הש"ס רק כס"ד דר' אשי שאכתוב לקמן בס"ד מ"מ מיני' ובי' מוכח נמי דהשתא קס"ד דמיא אינו מרזו אלא לבתר ג"י ואין להאריך ובע"כ לדעת המקילין בספיקא דתוך ג"י צא"ל כן דהא דמקשי' אלא אי אמרת לחומרא פליג אינהו דעביד כמאן היינו משום דקס"ד דמיא מרזו אפי' בלא מכה וכדפי' דאל"כ א"כ מאי מקשי אינהו דעביד כמאן נימא רבא כעובדא דדגלת היינו חדקל כדפי' רש"י בב"ק ד' ל"א שהוא א' מארבע נהרות דקרא דה"ל מים שאל"ס דאינו אסור אלא מדרבנן ומשום האי טעמא קיי"ל אם נשאת לא תצא עביד ככולי' עלמא דלימא דע"כ לא גזרו רבנן דא"מ אלא עד ג"י היינו בא' שמת ולא הכירוהו מי הוא עד לבתר ג"י וכמ"ש למעלה גזרו רבנן דא"מ עליו עוד דה"ל חדא גזירה אבל במים שאל"ס דמדאורייתא שרי' ורבנן גזרו שלא תנשא אי אמרינן דאין מעידין אלא עד ג"י הו"ל גזירה לגזירה שהרי גוף האיסור דמשאל"ס אינו אלא דרבנן דילמא לא גזרו רבנן ומנא לי' להקשות אלא ודאי השתא קס"ד דמיא גרע מיבשה משום דמרזו אפי' בלא מכה ויליף לה מהא דשנינן למעלה בעובדא דאסיא דמיא מרזו וסמכו ע"ז אפי' לקולא אלמא הא דמרזו מילתא היא א"כ בלאחר ג"י מדינא אין מעידין עליו במים אע"ג דביבשה חומרא בעלמא הוא ולא הוי גזירה לגזירה וגם לפוסקים המחמירי' בספק אישתהי יש לפלפל הרבה בסוגי' זו אלא שרצוני לקצר:

ואין להקשות לדברי ר"ת וסייעתו דבספק דתוך ג"י אזלינן לקולא אלמא ס"ל ז"ל דמדינא אפי' אחר ג"י מעידין עליו וחכמים החמירו ומשו"ה בספיקא אזלינן לקולא מהא דאמ' במס' בכורות ר"פ יש בכור (דף מ"ו ע"ב) אר"ל פדחת פוטרת בכל מקום מן חוץ הנחלה מאי טעמא יכיר אמר רחמנא ור"י אמר אפי' לנחלה ומקשי' מדתני' פדחת בלא פ"פ פ"פ בלא פדחת אין מעידין עד שיהיה שניהם עם החוטם ואמר אביי ואי תימא ר"נ מ"ק הכרת פניהם ענתה בם ומשני שאני עדות אשה דהחמירו בה רבנן ומקשי ומי החמירו והא תנן הוחזקו להיות משיאים עד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה ומשני כי הקילו בה רבנן בסופה בתחילתה לא הקילו רבנן ואי כדבריהם ז"ל אדמקשי' האי שינויי דמשני אדר"י שאני ע"א דהחמירו בה רבנן מדתנן הוחזקו להיות משיאי' תקשי' לך מתני' גופא מדתנן א"מ אלא עד ג"י ולא בתר ג"י אע"ג דמדינא מעידין אף בתר ג"י החמירו בה רבנן בע"א והא תנן הוחזקו כו' אלמא אקילו בה רבנן בע"א אלא ע"כ מדינא א"מ אלא עד ג"י משום דאחר ג"י א"א להכירו בט"ע וא"כ בספק תוך ג"י אית לן למיזל לחומרא:

וי"ל דלטעמך היה להקשות מדהחמירו רבנן במשאל"ס דלא תנשא אע"ג דקי"ל שאם נישאת ל"ת כדאמר בשילהי יבמות ומקשה אמאי החמירו רבנן כיון דמדינא תנשא לכתחלה והא תנן הוחזקו וכו' אלמא אע"ג דמדינא לא תנשא ע"פ עדים אלא הקילו רבנן ותנשא לכתחלה א"ו זו אינו קושיא דהא טעמא לחוד והא טעמא לחוד דהא דאקילו להיות משיאים עד מפי עד וכו' היינו אי משום דמילתא דעבידי לגלוי' לא משקרי אי משום דהיא גופא דייקי' ומנסבא וכדאמר ר"ז טעמא בר"פ האשה רבה ד' פ"ח מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלתה עלי' בתחילה ומשום עגונה הקילו בה רבנן כדאמר התם וגבי משיל"ס מה"ט החמירו דחששו משום למעוטי דנמלטי' ע"י גל טורד או דף של ספינה או מחילה של דגים כדאמ' התם וכמו שבכל התורה כוליה עשו רבנן סייג לתורה להחמיר דלא ליתי' לידי איסור דאורייתא ה"ה ה"נ דכוותי' ראוי לעשות סייג וגדר וה"ה בהא דאמ' אלא עד ג"י נמי עשו רבנן סייג משום דלפעמים תפח ונשתנה פ"פ אחר ג"י וגזרו לא תפח אטו תפח אבל בהא כיון דס"ל לר"ל ור"י דבפדחת לחוד בלא פ"פ הוי הכירא אמאי החמירו רבנן דבפדחת בלא פ"פ אין מעידין עליו דהוי' חומרא בלא טעם ואין זה משום סייג כיוון דליכא למיגזור אטו מידי ואין זה אלא חומרא יתירא בעלמא פריך שפיר ומי אחמירו רבנן מהא דהוחזקו הרי עלו דברי ר"ת ז"ל וסייעתו כהוגן ולדידהו בנידון שלנו דהוי' ספק חזיי' בשעתי' סמכינן עלי' וא"כ איתתא זו שריא ואפי' הר"ן מודה בזה כדכתיבנא אלא שכל זה אינו אלא לדעת ר"ת וסייעתו המקילין בספק אישתהי' אבל להפוסקים המחמירי' בספק אישתהי' ליכא שיריותא לאתתא זו ויש לחפש לה היתר מצד אחר: דע בר"פ האשה שלום (דף קט"ו אמרינן איבעיא להו עד א' במלחמה מהו טעמא דעד א' מהימן משום דמילתא דעבידא לגלוי הוא לא משקרי ה"נ לא משקרי או דילמא טעמא דעד א' משום דהיא גופא דייקא ומינסב' והכא דאמר בדדמי לא דייקי ומינסב' ואמרינן ת"ש מעשה בשני ת"ח שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי בספינה וטבעה והשיא ר' נשותיהן עפ"י נשים והא מים כמלחמה דמי ונשים אפי' מאה כעד א' דמי וקתני השיא ודחי ותסברא מים שאין להם סוף נינהו ומים שאל"ס אשתו אסורה אלא היכי דמי דאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמר סימני' דלאו עלי' סמכינן אלא אסימני' וכתב הרי"ף וליכא למגמר דסמכינן אנשים וה"ה לעד א' ולא איפשיט בעיין אלא מיהו כיוון דאמרי' בפירקא דלקמן ההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקוהו אגישרא (דשביסתנא) ואסבא רבא לדביתהו אפומי' דשושבינ' לבתר ה' יומי שמעינן דעד א' במים שאל"ס נאמן ודוקא היכי דאמר אסקוהו לקמי' וחזיתי' לאלתר ואשתמודענא ל' דאיהו פלוני וכדאסקינא למעשה דשני ת"ח שהיו באים עם אבא יוסי בן סימאי וכדאמרינן בההוא גברא דטבע בדגלת ואסקינהו אגישרא וה"ה לעד א' במלחמה היכי דאמר מת וקברתיו ואי לא קמסהדי הכי אפי' תרי סהדי לא סמכינן עלייהו וכ"ש עד א' או אשה חיישינן דילמא אאומדן דעתי' קא מסהדי וכן הילכתא עכ"ל וכתב הרא"ש ע"ז מ"ש הרי"ף, דתרי, סהדי מסהדי באומדנא לא משמע כן בגמ' מדקאמר והא מים דכמלחמה דמו וק' נשים כעד א' דמו משמע אי הווי כב' עדים לא אמרינן בדדמי וכן מסתברא דבתר סהדותא דתרי סהדי לא דייקינן והראב"ד כתב דעד א' במלחמה לא בעינן מת וקברתיו ומנסבא לה לכתחילה ודייק לה מעובדא דחסא דפ' בתרא דאנסיבא אפומי דחד סהדי דאמר מאן איכא בי חסא טבע חסא ולא אפקו' אפי' במים שאל"ס אלמא במים שיל"ס אפי' לכתחלה מנסבינן לה ואפי' לא אמר קברתיו ואינו נ"ל ראי' דמים שיל"ס לא דמו למלחמה דלא שייך למימר בהו בדדמי' דכיוון שעמד ורואה כן סביבות המים ושהה כדי שתצא נפשו ודאי מת וירא' הא דבעי' ואסקוהו לקמן וחזינהו לאלתר היינו לאותם שראו הטביעה דהנהו אמרי בדדמי דכיון שראו שנפלו למים בדבר מועט יאמרו שאלו הם שנפלו למים אבל מי שלא ראה הטביעה ומצאו שמת ואמרו שמכירו בט"ע לחודי' נאמן ואין מדקדקנין אחריו ואותן שראו הטביעה היינו משום דאמרי בדדמי. וכן פי' ר"י הא דבעינן הכא סימנין ולא סגי בט"ע לחודי' היינו משום שראו הטביעה ואמרו בדדמי וכ"כ הרז"ה ע"כ. העתקתי את כל זה כדי שיובן היטיב מ"ש לפנינו בס"ד ופי' קצת מן האחרונים ז"ל דלדעת הרא"ש ז"ל היכא דלא ראה הטביעה אפי' לא חזי' בשעתי' ש"ד ולא בעינן דחזי' בשעתי' אלא למי שראה הטביעה דא"ל דאמר בדדמי א"כ. בנ"ד אע"ג שאותן עדים שהכירו בט"ע אע"ג דשמעו מן הטביעה ושמיעה כראי' דמי דאמר בדדמי כמ"ש האחרוני' מ"מ כיון דב' עדים הכירוהו בט"ע אפי' א"ת דלא חזי' בשעתי' מ"מ כיוון דשני עדים הם לא אמ' בדדמי כמ"ש הרא"ש וכ"פ הרבה פוסקים ודלא כהרי"ף ז"ל אלא שלדעת הראב"ד ז"ל שהוכיח מעובדא דחסא שע"א במלחמה לא בעינן מת וקברתיו דאפי' בע"א לא חיישינן דאמ' בדדמי א"כ אין לחלק בין מי שראה הטביעה ללא ראה וא"כ ע"כ הא דקאמר הש"ס וה"מ דחזי' בשעתי' היינו משום דלבתר שעתיה נשתנה פ"פ וא"א להכירו בט"ע ולה"ט אין חילוק בין ע"א למאה עדים ולעולם בעי' דחזי בשעתי' והנה לכאורה מה שדחה הרא"ש לראיות הראב"ד משום דבמים שיל"ס לא שייך בדדמי ליתא דע"כ שייך בהו בדדמי מדקאמר הש"ס והא מים כמלחמה דמי ואכתי לא אסיק אדעתי' דמים שאל"ס הוא שהרי בתר הכי דחי לה ותיסברא מי' שאל"ס נינהו וע"כ הא דקאמר מים כמלחמה דמי ושייך למימר בדדמי היינו בגוף הטביעה דילמא לא מת במים אי משום שלא שהה עליו כדי שתצא נפשו או שראה ספינה המטורפת בים או ספינה שאבדה בים דאכתי נותנין עליו חומרי חיים כדתנן בפ"ג דגיטין (דף ד"ח) או כה"ג ולא איירי אכתי מאסקוהו עד לבסוף דדחי' לה ומוקי לה בהכי וכיון דשייך בדדמי בגוף הטביעה ל"ש מים שיל"ס ל"ש מי' שאל"ס בשניהם שייך בדדמי א"כ מוכח לה כדעת הראב"ד שפיר מעובדא דחסא דע"א במלחמה לא בעי מת וקברתיו והרי הרא"ש גופו דחי לסברת הרי"ף דבב' עדים לא אמרינן דמסהדי בדדמי, מדקאמר הש"ס והא מים כמלחמה דמי וק' נשים כעד א' דמי משמע אי הוי כשני עדים לא אמרינן בדדמי אלא שאני תמה על ראיות הראב"ד דדייק מעובדא דחסא דבמשאל"ס לא מפקינן לה בדיעבד מכלל דבמשיל"ס מנסבינן לה לכתחלה דילמא במים שיל"ס נמי דיעבד אין ולכתחלה לא ומעשה שהיה כך היה וא"ת דהכי מייתי ראי' דאי ס"ד דע"א במלחמה חיישינן לבדדמי אמאי לא אפקוה אלא ע"כ לא חיישינן אפי' בעד א' לבדדמי א"כ למה מוכיח לה מדיוקא מכלל דבמים שיל"ס מנסבינן לה לכתחילה שאין זה דיוק כדכתבי מגופי' דעובדא הוי' לי' להוכיח מדלא אפקוה וזה דבר תימא על הראב"ד ז"ל: