שו״ת שאגת אריה – החדשות – שאלה יז, קטע 3

היוצא לנו מכל זה דאף אם נאמר דדברי הקברנים שהעידו וז"ל כאשר שהפשיטו את בגדיו כו' פירושם שהיכירו את בגדיו בט"ע אעפ"כ לענ"ד אין לסמוך ע"ז כמו שאין סומכין על המעידים על ט"ע דגופו לאחר ג' ימים אף אם הגוף שלם לדעת החולקים על ר"ת ומכ"ש בבגדים שהי' במים יותר משני שבועות רק אם נאמר שט"ע של שני עדים מהני לעולם כפי דעת החולקים על הרי"ף כאשר אדבר בו אי"ה אך בלאו הכי יש עדים רבים המעידים על ט"ע דגופו של הנטבע דנדון דידן:

והנה עבור כל מה שכתבתי הי' נראה בעיני שאין להתיר האשה הנ"ל, ע"פ גב"ד שני עדים הר"ר שלמה והר"ר נתן באשר שלא הגידו בפירוש שהיכירוהו בט"ע דגופו כלל רק משמעות דבריהם שעיקר הכרתם מחמת בגדים שמצאוהו בבגדים כאלו כמו שהעיד הר"ר משה בהר"ר ראובן שראה את הנטבע בבגדים כאלו וזה לא הוי לדעתי אפי' כמו חיוור וסומק שלא העיד הר"מ בהר"ר הנ"ל על הצבע כלל רק על מין בגדים ומין בגדים כאלו אין מספר וגם העדים הקברנים הנ"ל אף אם נאמר שהכירו הבגדים בט"ע שהם של הנטבע הנ"ל ואף אם נאמר כפי קולת הר"ן והריטב"א והני שסוברין דלא חיישינן לשאלה אעפ"כ אין מועיל דמי הגיד לנו שהט"ע דבגדים מועיל אף לאחר זמן שהט"ע דגוף אינו מועיל והט"ע של הבגדים יהיו מועילים ובפרט בגדים שהיה במים זה זמן רב בודאי נשחת ונאבד הט"ע שלהם ושום סימן מובהק לא העידו על הבגדים ועבור כל הנ"ל שלחתי לעיר ברעזין לעשות גב"ד אחר והנה בהעדות שני' מפורש יותר איך שהכירו תיכף בט"ע שזה הנמצא הוא ר' ישראל והנה אף ע"י עדותם לא יצאנו מדי ספק אשתהי והנה בעדות הר"ר מנחם בהר"ר יהודא אינו מבואר כלל אם בעת ביאתו על שפת הנהר אם מצאו במים או חוץ למים והנה בזה לדעת הריב"ש שהובא בהג"ה שו"ע סעיף ס"ו ספק אם נשתהא או לא אזלינן לחומרא ואף אם נשאת תצא ופירשו הטעם ה"ה הח"מ בס"ק נ"א והב"ש בס"ק פ"ב דהואיל והשיעור מועט רק שעה א' אזלינן לחומרא שיותר מצוי ששהא יותר משעה א' וטעם הנ"ל מבואר בתשובת הר"ן ז"ל בסי' ע"ח בנדון מיימון מאלקי שהובא בב"י סי' י"ז ובדברי הר"ן אינו מבואר שאם נשאת תצא וחומרא דאם נשאת תצא מבואר בדברי הריב"ש הובא בב"י סימן הנ"ל קודם תשובת הר"ן ועבור זה נרשם בהג"ה הנ"ל על דין ספק אישתהי שהן דברי הריב"ש מחמת שהרמ"א החמיר באם נשאת תצא כדברי הריב"ש וטעם הריב"ש מבואר בב"י הואיל דבוודאי אשתהי אין כאן עדות כלל והבא עליה בחטאת ובניה ממזרים ובספק אשתהי אפשר אינו כן אבל מ"מ אם נשאת תצא ודימה הוא ז"ל הדברים לשנים, אומרים מת ושנים אומרים לא מת דאם נישאת תצא אלא אם כן בנישאת לא' משני עדים כו' והנה סברת הריב"ש צריך ביאור דע"כ איירי שהעלוהו אחד מהמים ולא ידעו כלל מהטביעה והכירוהו ע"י ט"ע וע"ז פסק דאם וודאי אשתהא שתצא והבא עליה בחטאת ובניה ממזרים אבל אם ספק אשתהא אפשר אינו כן מכל מקום אם נשאת תצא דאם לא כן דאיירי שידעו מהטביעה שזה האיש, נטבע ואח"כ בהעלותו מן המים הכירוהו בט"ע אחר ששהא ובזה פסק הריב"ש בודאי שהא שבניה ממזרים ובספק אשתהי זה דבר שא"א להעלות על הלב כלל הלא במים שאין להם סוף כיון שראינו שנפל אף ע"י נכרי כההוא עובדא דחסא שהיה ע"י נכרי ואף שלא העלוהו אם נשאת לא תצא ומה גרע שהעלוהו ושהו אותו קודם שהכירוהו יותר משעה א' ואח"ז הכירוהו בט"ע שעבור זה תצא ובני' ממזרים דכיון דנשתנה פ"פ ש"מ שזה אחר ולא זה שראינו שנפל למים ומה בכך שזה אחר כיון שלא ראינו שזה שנפל עלה בחיים מהמים אם נשאת אשתו לא תצא ומאי מפסיד מה שטועים בזה אלא ודאי דמוכרח להיות שהריב"ש איירי בענין שמצאו אחד במים ונשתהא אחר העלותו מהמים יותר משעה ורוצים להעיד עליו עפ"י ט"ע שזה הוא ראובן ומעולם לא ראו שראובן זה נפל למים רק ע"י הכרה זו מעידין עליו שזה הוא ראובן וכיון דנשתהא, שיעור יותר, משעה הנה בוודאי נתפח ונשתנה הפ"פ ובודאי אין זה, ראובן שמעידין עליו מחמת ההכרה דט"ע דהואיל דוודאי נתפח כאשר אבאר לקמן אי"ה] ודאי נשתנה הפ"פ והט"ע לכך אם נשאת אשת ראובן עפ"י עדות זה הבא עליה בחטאת ובני' ממזרים שהרי ראובן זה לא בא לעולם לכלל ספק שמת ובודאי בחזקת חי הוא עומד ולית שום דבר המתנגד נגד חזקה דכדי להעלותו בכלל ספק מת וא"כ בספק אשתהי באופן זה שלא ראו הטביעה הוי ספק דאורייתא ואם נשאת תצא וא"כ דאיירי סברת הריב"ש באופן שמעולם לא ראו שזה ראובן נפל למים רק מחמת הט"ע מעידין עליו שזה הוא ראובן לכך כיון דאשתהי אם נשאת תצא ובני' ממזרים וא"כ דאיירי בשלא ראו הטביעה הלא להרז"ה והרא"ש והטור בשלא ראו הטביעה מעידין אף שלא ראוהו מיד. והנה על הריב"ש ז"ל דלא סבירא ליה האי סברא לחלק בין ראו הטביעה ללא ראו וס"ל דאף בלא, ראו הטביעה אין מעידין אלא מיד ניחא אבל על הרמ"א ז"ל קשיא שהוא הביא סברות הריב"ש בהג"ה סעיף כ"ו והביא דעת הרז"ה והרא"ש והטור בהג"ה סעיף כ"ז וזאת הוי תרתי דסתרי ובדוחק נוכל לתרץ דלדעת הרמ"א ז"ל מה שהרא"ש מיקל בשלא ראו הטביעה לא איירי בשלא ראה שום אדם רק העדים לא ראו ולא שמעו אבל אחרים ראו אבל צ"ע דאם כן ניחש שמא העד משקר מאחר שלא שמע וצ"ע דלענ"ד טעם הרא"ש דמחלק בין ראה הטביעה ללא ראה מוכרח דסבירא ליה דאם ראה הטביעה חושדין אותו למשקר מחמת בדדמי:

ואין לומר דהריב"ש איירי בראו הטביעה שזה ראובן נטבע ואעפ"כ תצא ודקשיא לך אמאי תצא הלא בלאו הכי במשאל"ס אם נשאת לא תצא ומאי מגרע הט"ע אפשר לתרץ כגון שראה הטביעה ולא שהו עד שתצא נפשו ובאמת אם לא שהו עד ש"נ ונישאת תצא כמבואר בהג"ה שו"ע סי' הנ"ל סעיף ל"ד אבל מי שהעידו עליו שהיה בספינה שנשברה בים או כדומה לזה או אפילו שטבע רק לא העידו ששהא במים כדי שתצא נפשו תצא ונרשם בהג"ה הנ"ל ב"י בשם הרמב"ן ז"ל ובאמת בב"י מבואר דברי התשובה הנ"ל בשינוי לשון ואפשר לפרש בענין אחר והטעם שנתן הרמב"ן ז"ל מפני שאפשר להנצל ע"ג עץ או קורה כדרך שנצלים הרבה פעמים והנה באמת הצלה זו מצאנו בגמ' יבמות דף קכ"א ע"א גבי מעשה דר"ג שנצטער על ר"ע אמר לו מי העלוך אמר לו דף של ספינה נזדמן לי כו' אמרתי באותה שעה כמה גדולים דברי חכמים שאמרו מים שאין להם סוף אשתו אסורה והנה ר"ג נתן טעם לשבח לדברי חכמים שאמרו משאל"ס אשתו אסורה ממעשה דר"ע הנ' ועוד מצינו כמה מעשי' כאלו כמעשה דר"ע ור"מ ואמר גל טורדני ממקום למקום וכמעשה דרבי בשני ב"א מכמרין מכמורין בירדן ונכנס למחילה של דגים כו' והנה כולם ר"ג ור"ע ורבי כולם אמרו על מעשים אלו כמה גדולים ד"ח והנה משמעות לשונם ז"ל כי בהיות שאפשר להנצל ע"י הצלות אלו השכיח' אף שרובם למיתה ומדינא הי' לו לילך אחרי הרוב ואף שיש לנו חזקה נגד הרוב להעמיד האיש על חזקתו בחיים והאשה בחזקת א"א אעפ"כ רובא עדיף מחזקה והי' לנו לילך בתר רובא ולהתירה להנשא לכתחילה וגדולים דברי חכמים שאמרו משאל"ס אשתו אסורה לכתחילה ומחמת שהיא אסורה מדרבנן אמר רב אשי ביבמות דף הנ"ל ע"ב אם נשאת לא תצא והנה לדברי הרמב"ן ז"ל שנתן טעם על אם לא שהא כדי ש"נ שתצא היא מחמת שאפשר להנצל. ע"ג עץ או קורה כדרך שניצלים הרבה פעמים ומשמע באם שלא הי' אפשר ההצלה ע"י עץ או קורה תיכף שנפל למים היתה אשתו מותרת אף אם לא שהה כדי שת"נ דכיון דנפל הוא בכלל רובן למיתה רק מטעם חשש הצלה אסורה ובאמת לפי טעם חשש הצלה זו אינו אסורה אלא מדרבנן ואם נשאת לא תצא כנ"ל וא"כ קשה אמאי פסק הרמב"ן תצא ולענ"ד נראה לתרץ דברי הרמב"ן הנ"ל כך דהא בלא"ה יש לדקדק על דברי הרמב"ן ז"ל אמאי תפס בלשון ההצלה ע"י קורה ועץ ולא תפס דברי כל הפוסקים שהביאו הטעם דנפל למים שאל"ס מחמת מחילות של דגים שטעם הנ"ל הובא בגמ' במעשה דרבי בשני ב"א מכמרין מכמורין הנ"ל קודם דדף וקורה ההובא בגמר' ממעשה דר"ג ור"ע והנה על מסדרי התלמוד ז"ל אין להקשות אמאי הביאו מעשה דרבי המאוחר בימים קודם ממעשה דר"ג זה אינו קושיא כלל דעיקר טעמם ז"ל מה שהביאו המעשה דרבי הוא כדי לפרש טעם מתני' שאמרו מים שאל"ס אשתו אסורה הוא מחמת דמחילות של דגים שכיחי ועבור זה הוי מיעוטא דשכיח וגזרי חכמים ואף אם ירצה בע"ד לחלוק ולומר דבמשאל"ס מחילות של דגים שכיחי אבל ההצלה על ידם לא שכיחי אעפ"כ מוכרחים אנו לומר עבור סידר המעשה בגמ' שהקדימו מעשה דרבי למעשה דר"ג הוי מיעוט זה שכיח יותר ואף שההצלה אינו שכיחא דבאמת אם הוי ההצלה שכיחא הוי מוקי ליה חזקה דחיים בהדי מיעוטי דהצלה ואיתרע ליה רובא דמיתה רק מחמת שההצלה אינו שכיחא אעפ"כ עבור חששא זו חששו חכמים ואמרו אשתו אסורה אבל עבור חששא דדף או קורה אי אפשר לחוש דלאו בכל מקום שכיחא להיות דף או קורה במים רק במקום שנשברה ספינה כמו במעשה דר"ג ור"ע שנשברה ספינה ולא מטורפת כמעשה דר"מ ור"ע ועבור שנשברה הספינה ומסתמא היתה ספינה גדולה כדרך הספינות בלב ים שיש בה דפים וקורות הרבה ועבור זה חוששין:

והנה לפענ"ד עבור זה הביא הרמב"ן ז"ל בלשונו אבל אם אינו מעיד אלא שנשברה הספינה בלבד זה אינו כלום ואם נשאת תצא כי שמא ניצול ע"ג עץ או קורה שישנו כאן מהספינה שנשברה והוסיף עוד בצחות לשונו כדרך שניצולים הרבה פעמים להורות על הצלת מחילות של דגים השכיחא בכל מקום במשאל"ס וסמיך מיעוטא דדף וקורה ומיעוטא דדגים אף שבשניהם ההצלה לא שכיחא בהדי חזקה ואתרע ליה רובא אבל מה שכתב רמ"א ז"ל בהג"ה ש"ע סעיף ל"ד על מי שהעידו עליו שהי' בספינה שנשברה וכדומה לזה או שטבע רק שלא העידו עליו ששהא עד כדי שת"נ תצא ומשמע מלשונו ז"ל אף שטבע בלא שבירת הספינה תצא ונרשם ב"י בשם הרמב"ן ולפענ"ד הרמב"ן איירי בשניהם יחד שטבע במקום שנשברה הספינה דוקא ומטעם כנ"ל אבל אם נטבע שלא במקום שנשברה הספינה אף שאם לא שהה כדי שת"נ לא תצא דאינו רק מיעוטא דמיעוטא להנצל ע"י מחילות של דגים ולא איתרעי רובא הנופלים למים מתים כמבואר ברמב"ם פי"ג מה' גירושין הלכה כ' או שטבע בים הגדול וכיוצא בדברים אלו שרובם למיתה ואף שהרב המ"מ ז"ל רצה לדקדק לפי גירסת הכסף משנה מחמת שכתב ומת שבאם לא שהא עד שת"נ תצא וגם הכ"מ ז"ל דייק זה מסוף בדברי הרמב"ם ז"ל וכמבואר בדבריהם ז"ל כל זה אינו מוכרח ואעפ"כ מחמת שהרב המגיד והכ"מ ז"ל מפרשים בדברי הרמב"ם ז"ל שאף בלא נשברה אם לא שהו עד כדי שת"נ שתצא והרב רמ"א ז"ל מפרש בדברי רמב"ן ז"ל ג"כ אף שלא במקום שנשברה אם לא שהא כו' תצא ח"ו מי יוכל להרים ראשו לחלוק על דברי מלכים האדירים האלה אבל האמת יורה דרכו לפענ"ד דמה שהחמירו באם שלא שהא עד שת"נ שתצא הוא מחמת חומר א"א החמירו אף באסורא דרבנן מחמת שרובן למיתה אבל שיהי' בעיניהם חשש איסור דאורייתא לדעתי אין סברא כלל דמ"ט הואיל ורובם למיתה: והנה אחר כתבי כל אלה מצאתי בתשוב' ב"י עם המבי"ט שהביא תשו' הריב"ש וז"ל והנהו תלת דרבי אליעזר ב"פ שנותני' עליהם ח"ח וח"מ אם נשאת תצא ואעפ"י שרובן לאיבוד כיון שאפשר בהם ההצלה אין הולכין בהם אחר הרוב אלא אחר החזקה אעפ"י שרובא וחזקה רובא עדיף הכא איכא תרי חזקה חזקת האיש שהוא קיים וחזקת האשה שהיא א"א עכ"ד הנה לא הבנתי דבריו כלל דמאי תרי חזקה הלא הכל א' אם האיש אינו קיים אין האשה א"א ועוד אם כסברתו א"כ בכל משאל"ס אמאי אם נשאת לא תצא הלא איכא תרי חזקה והנה הח"מ והב"ש לא כתבו טעמו דאיכא תרי חזקה רק כתבו טעם הר"ן וגם הב"י נראה שהוא אינו סובר טעם הריב"ש רק טעם הר"ן מדהביא בספרו ב"י תשובת הריב"ש באמצע תשובת הר"ן דמימון מאלקי ע"ש א"ו דעיקר טעם דנשאת תצא הוא מחמת טעם הר"ן ולא מחמת טעם הריב"ש:

והנה מצינו מפורש בדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשני' מס' גיטין פ"ג על משנת ר' אליעזר בן פרטא על ספינה שאבדה בים שנותנים עליה חומרי חיים וחומרי מתים פירוש שאבדה שנשברו העוגן והמשיטין והלכה הספינה להנהגת המים ולא נשאר עוגן ומשיטין שיתנהגו בה משמע' לשונו שהספינה עדין שלימה ולא נשברה ומסתמא אנשים יושבים בתוכה רק מפני שאין לה עוגן ומשוט סופה להשתבר אחר זמן עבור זה נותנין עליה חומרי חיים אבל אם נשברה ונפלו האנשים מתוכה אף שלא שהו עד שת"נ אין נותנים עליהם חומרי חיים כלל לענין שאם היתה בת כהן נשאת לישראל להיות אסורה בתרומה אף שזר האוכלה במיתה והאשה ההיא עדין בספק זרה אעפ"כ אין נותנים עליה חומרי חיים כלל דאל"כ הו"ל להרמב"ם לפרש מתני' שאבדה בענין זה או עכ"פ גם בענין זה שנשברה ונפלו לים ולא שהו כו' א"ו שבענין זה אין נותנים עליה ח"ח כלל ומותרת לאכול בתרומה מחמת דאזלינן בתר רובא לכן הוכרח לפרש שאין בה עוגן ומשוטות ואף שגם בזה רובן למיתה דאל"כ אמאי נותני' חומרי מתים נעמידם בחזקת קיים אעפ"כ מאחר שאין ידוע לנו זמן המיתה מעמידי' אותם בחזקת חיים היוצא לנו מזה לפי פי' המשנה הנ"ל שפירש הרמב"ם ז"ל מבואר שס"ל שתיכף שנפל למים אף שלא שהו עליו עד שת"נ הוא בכלל מת ומותרת אשתו אף לאכול בתרומה שהאוכלו במיתה וא"כ אף אם נאמר כדברי המ"מ והכ"מ ז"ל שהחמיר בא"א שאם לא שהו שתצא אינו מחמת חשש איסור דאורייתא רק מחמת חומר א"א:

היוצא לנו מכל אריכות הדברים שעכ"פ הן לדעת הרמב"ם והן לדעת הרמב"ן מוכרח להיות שמה שהחמירו באם לא שהא עד שת"נ שתצא הוא מחמת חומר א"א החמירו אף בדרבנן אבל לא מחמת שיהי' הספק דאורייתא וא"כ קשה על הריב"ש ז"ל שאם נוקים דבריו מה שכתב באם אשתהי לאחר שהעלוהו מהמים יותר משעה תצא והבא עלי' בחטאת ובני' ממזרים איירי באופן שראו שנפל למים ולא שהא עשת"נ ועבור זה אם אחר ההעלה מהמים אף אם הכירוהו רק לאחר דאשתהי שעה א' תצא ובני' ממזרים אמאי הלא אינו רק חומרא דרבנן שתצא ואמאי בני' ממזרים ובר מן דין קשה קושי' עצומה דאם איירי שראו שנפל למים רק שלא שהו עד שת"נ ועבור זה תצא מספק שמא עלה מן המים ומה שפסק בני' ממזרים אפשר לפרש שהם ספק ממזרים אבל מה שפסק הבא עלי' בחטאת אמאי פסק הלא הוי ספק עלה ספק לא עלה אף אם נאמר לדבריו דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא שאפשר ס"ל דלאו רובן למיתה אעפ"כ הי' לו לפסוק דהבא עלי' באשם תלוי כדין כל ספק וכאשר מבואר בראיתו בגמ' כתובות דף כ"ג ע"ב גבי פלוגתא דחכמים ור' מנחם בר"י שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אם נשאת לא תצא ופריך הבא עליה באשם תלוי קאי ושני רב ששת שניסת לאחד מעידיה היא גופא באשם כו' באומרת ברי לי ואף שנוכל לתרץ שהריב"ש איירי במי שבא עלי' וא"כ היא לא דייקא ועבור זה הבא עלי' בחטאת כסברת התוס' ד"ה הבא עלי' באשם תלוי קאי ותימא דבחטאת קאי כו' ותי' ר"ת דחזקה דאשה דייקא ומינסבה מרע לה להך חזקה דא"א כו' וא"כ בבא עלי' דרך זנות דלא דייקא בכן הבא עלי' בחטאת ובגמ' דאיירי דרך אישות דעיקר הדין לענין תצא א"כ מוכרח לומר בבא עלי' דרך אישות אבל הריב"ש מיירי בבא עלי' דרך זנות קאי עלי' בחטאת קשה חדא מאי שני לי' לשני לשון התלמוד ולאיירי דרך אישות הלא אין רצונו להשמיענו אם חייב חטאת או אשם רק תוכן דבריו להשמיענו שבזה הוי איסור דאורייתא וממילא נלמוד דאם דרך אישות חייב אשם תלוי דאז דייקא ומינסבה ואם דרך זנות דלא שייך סברת דייקא ומינסבה אזי חייב חטאת כפי סברת התוס' הנ"ל ועוד ע"כ מוכרחים אנו לומר שהריב"ש ז"ל אינו סובר סברת ר"ת בזה דחזקת דייקא ומינסבה תהא מרע לחזקת א"א דא"כ דמרע לחזקת א"א אזי וודאי מרע גם לחזקת להעמיד הבעל בחזקת שהוא חיים דהא שני החזקות הנ"ל ממוצא אחד המה דאם הבעל קיים אזי היא א"א ואם אין הבעל קיים אינה א"א וכיון דחזקת דייקא ומינסבה מרע לחזקת א"א כסברת התוס' לענין שהבא עלי' באשם א"כ אף הבעל בחזקת שאינו קיים ואם כן אם נפל למים ונשאת אמאי תצא הואיל והחזקה דדייקא ומינסבה מסייע לרובא דרובן למיתה ואף אם נאמר דס"ל דאין רובן למיתה עכ"פ מוכרח לומר דלכל הפחות מחצה למיתה דאל"כ אמאי נותני' עלי' חומרי מתים במשנת דראב"פ אף אם יפרש ספינה שאבדה דלא כפירש הרמב"ם ז"ל רק אבדה נשברה. אעפ"כ אמאי נותנים עלי' חומרי מתים הלא לדבריו אף נפל למים ונשאת דאיכא חזקת דייקא בהדי סברא שמת ןאעפ"כ תצא ובני' ממזרים מכ"ש לענין תרומה דאין סברת חזקת דייקא מכ"ש שאין ליתן עלי' חומרי מתים דהא ח"מ נותנים עלי' כשהיא אשת כהן ובת ישראל ורצונה לאכול בתרומה מחמת בעלה וא"כ כשרצונה לאכול בתרומה אזי אינה דייקא אחר מיתת הבעל ואפשר שהסברא נותנת שהיא דייקא שהוא חי מחמת חומר עונש מיתה וא"כ אמאי אינה אוכלת ועוד שבאמת סברת דייקא לא מצינו רק באיסור א"א דמחמת חומר שהחמירו בה בסופה שתצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה עבור זה האמינוה על סברת דייקא ומנסבה אבל בשאר איסורים אף באיסור מיתה אינה מועלת סברת דייקא וא"כ אף אם הוי רק מחצה על מחצה דהיינו מחצה לחיים ומחצה למיתה וחזקת חיים מסייע למחצית חיים א"כ אמאי נותנין ח"מ אלא ודאי דרובן למיתה ומחמת דחזקת חיים מסייע למיעוט חיים אעפ"כ נותני' עליו חומרי חיים וח"מ ואם נאמר דהריב"ש ז"ל פסק כסברת התוס' דחזקת דייקא ומינסבה מרע לה לחזקת א"א וחזקת חיים א"כ קשה אמאי פסק אם נשתהי לאחר שהעלוהו מהמים שתצא ובניה ממזרים הלא רובן למיתה ואף אם מחצה למיתה הלא מסייע להאי מחצה חזקה דדייקא ומינסבא אלא ודאי מוכרחים אנו לומר שהריב"ש ז"ל אינו סובר סברת ר"ת דחזקת דייקא מרע לחזקת א"א ואעפ"כ אמרו בגמ' דהבא עלי' באשם תלוי ולא אמרי בחטאת אף דליכא סברת דייקא וא"כ במזנה ג"כ באשם ולא בחטאת וקשיא על הריב"ש דאם איירי בנשתהי לאחר שהעלוהו שפסק שתצא הוא באופן שראו שנטבע רק לא שהו עד ש"נ ועבור זה הוי ספק חי ספק מת כמשנת ראב"פ ואמאי הבא עליה בחטאת ולא באשם כסברת המקשן בכתובות על פלוגת' רמב"י וחכמים דמשם ראייתו על ספק אשתהי דתצא כמבואר בב"י ז"ל א"ו דהריב"ש איירי גבי אשתהי לאחר שהעלוהו באופן שלא ראו הנפילה ולא הי' לאיש הזה עדין שום ספק מיתה ולא איתרע חזקתו דחיים והיום כשמצאוהו ורוצין להחזיקו. במת מחמת הט"ע וכיון דאשתהי וודאי אזי ס"ל להריב"ש כהר"ן שמפרש בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ג הנ"ל הלכה כ"ב ואם שהא לאחר שהעלוהו מן הים שעה ונתפח. והנה הרשב"א והריטב"א והמ"מ והנ"י ושאר פוסקים מפרשים דפירושו ונתפח דחיישינן שמא נתפח אף אם לא ראינו דנתפח והר"ן ז"ל מפרש דפירוש ונתפח שאם שהא יותר משעה ודאי נתפח אף שאינו ניכר וא"כ נשתנה בודאי הפ"פ ואף שמעידין עפ"י ט"ע שזה הוא אעפ"כ תצא והבא עליה בחטאת ודאי ולא באשם תלוי שבא על הספק שעדיין מעולם לא יצאתה אשה זו מכלל א"א אם כן הבא עלי' בחטאת ודאי ומחמת שבודאי אשתהי באופן זה שלא ראו הטביעה הוי איסורא דאורייתא לכן פסק בספק אשתהי שבאופן זה תצא מחמת ספיקא דאורייתא לחומרא אבל אם ראו הטביעה לדעת הפוסקים דלא מגרע ראית הטביעה כפי סברת החולקים על הרז"ה והרא"ש והטור ז"ל והנה אף שלא שהא כדי שת"נ מהראוי שגם בודאי אשתהי שאם נשאת שלא תצא רק מי יקל ראשו נגד משמע' המ"מ והכ"מ והרמ"א ז"ל בהג"ה סעיף ל"ד כתב בפירוש שתצא מחמת חא"א ועכ"פ בספק אשתהי מעולם לא יצא הדבר לאיסור ובודאי כשראו הטביעה ויצאה מכלל א"א דאורייתא אזי אף אם נשאת תצא בודאי אשתהי אבל בספק אשתהי לא תצא בודאי ואפשר שגם לכתחילה תנשא וא"כ בנידון דידן שראו הטביעה ויצאה האשה הנ"ל מכלל א"א דאורייתא אף שאינו מבורר בדברי העד שראה הטביעה אם שהא כש"נ ואפשר שלא שהא אעפ"כ לענ"ד יצאה האשה הנ"ל מכלל א"א דאורייתא מעת שנפל בעלה למים דרובן למיתה: והנה הר"ן ז"ל מרן דשמעתי', דאם ספק אשתהי לא תנשא ונתן הטעם הואיל שאין שיעורו אלא שעה א' מהסתם אין לתלותו ולומר שבתוך אותו שעה שנפלט ראוהו שיותר מצוי ששהא יותר משעה א' עכ"ד והנה הר"ן ז"ל לא סיים בדבריו שאם נשאת תצא והי' אפשר לומר לפום ריהטא שאם נשאת לא תצא והנה באמת המעין בדברי הר"ן במעשה דמיימון מאלקי בתשובה זאת בסימן ע"ח הי' המעשה כך וז"ל מיימון מאלקי היה בספינה שנטרפה זה כמה שנים ומעולם לא נראה איש מכל האנשים אשר הלכו בספינה ודנוה לשבורה והאנשים היורדים בה לנטבעים ועתה מקרוב בא נכרי אחד ומסל"ת כי הוא היה מכיר מיימון מאלקי הנ"ל והכירו על שפת הים מת והכירו בפרצוף פניו וכו' ושאלוהו כמה ימים יש מזמן הטביעה וכו' עוד שאלוהו אם ידע מזמן שעלה ליבשה אמר שדבר זה שאל לצופה המגדל ואמר לו כמו ששה ימים הנה לפי המעשה שכתב שהספינה נטרפה כו' ודנוה לשבורה והאנשים לנטבעים ומעולם לא ידעו בבירור שמיימון מאלקי הנ"ל נטבע רק הנכרי בא ואומר שמצאו על שפת הנהר והכירו בט"ע הנה בזה בודאי אף אם היתה נשאת אשת מיימון הנ"ל היתה מחויבת לצאת ומה שלא כתב הר"ן דאם נשאת תצא דלא איירי מזה כלל רק השיב להשואלים דבר שלא תנשא ונשא ונתן דרך פלפול וסברא ונתן טעם תחילת דבריו מחמת שהוי ספק אשתהי ושעורו אינו אלא שעה אחת עבור זה רצה לפסוק שלא תנשא ומשמעו' לשונו מה שמחמיר בספק אשתהי הוא לפי פירושו שפירש בדברי הרמב"ם ז"ל וז"ל ואפשר שהרמב"ם ז"ל תפס לו לשון הגמ' אבל אם אשתהי ותפח תפח כלומר בודאי תפח ותיכף אח"ז כתב סברתו הנ"ל וז"ל ולפיכך בנדון זה כיון שזה העד לא העיד דחזי' בשעתא אין להתיר אשה זו דהואיל שאין שיעורו אלא שעה א' וכו' והנה לענ"ד מה שכתב ולפיכך בנ"ד משמע' דכיון דאמרי' דלאחר שעה ודאי תפח א"כ בספק אשתהי אזלינן לחומר' דכיון דתפח ודאי א"כ אינו רק ספק אחד דלמא אשתהי או לא ובנדון זה דהוי ספיקא דאורייתא דמעולם לא ראו טביעות מימון הנ"ל וספיקא לחומרא אבל אם לא הוי הסברא דודאי תפח אפשר שלא הי' מחמיר כלל בספק אשתהי דהוי ס"ס ספק אשתהי או לא ואת"ל אשתהי שמא לא תפח ולא נשתנה עדין הפ"פ ואף דאין הס"ס מתהפך מוכרח להיות דס"ל להר"ן דאף בדאורייתא א"צ ס"ס מתהפך דאל"כ למה כתב ולפיכך דמשמע לפי סברת הרמב"ם דוודאי תפח א"כ אינו אלא ספק א' והנה באמת כל הפוסקים ה"ה הרשב"א והריטב"א והמ"מ ושארי פוסקים אחרים ז"ל אינם מפרשים בדברי הרמב"ם ז"ל תיבת ונתפח דכתב דודאי תפח רק חיישינן שמא תפח וא"כ הוי ס"ס והנה באמת גם מהר"ן אין להוכיח שס"ל כפי' הרמב"ם לפירושו דוודאי תפח רק כתב חומרא זו עפ"י סברת הרמב"ם ז"ל והוא ז"ל סיים בתשובה זו עיקר חומרתו שיצא לו לאסור אשת מימון מאלקי הנ"ל מחמת שצופה המגדל הגיד לנכרי שמצאו על שפת הים כי כמו ששה ימים עברו שפלטו המים אבל בל"ז לא הוי איסור וא"כ בנ"ד בעדות הר"ר מנחם ב"ר יהודא אינו מבואר כלל אם מצאו חוץ למים וא"כ הוי ג' ספיקות חדא שמא מצאו במים ואת"ל שמצאו חוץ למים שמא לא אשתהי שיעור שעה א' ואת"ל אשתהי שמא לא נתפח ובג' ספיקות אף בדאורייתא ולא מתהפך מהני וביותר נראה כי בלאו הכי נ"ד אינו דומה כלל למעשה דהר"ן ז"ל כי הר"ן כתב סברתו על מעשה דמימון הנ"ל שהשליכוהו המים על שפת הים עבור זה כתב שיותר מצוי ששהא יותר משעה א' אכן בנדון דידן שהערל מצאו במים והלך תיכף להודיע הדבר ליהודים ומסתמא תיכף הודיע הדבר ובפרט שמקום שמצאוהו הוא קרוב מאד ממש ואין לשהות בהליכתו ממקום שמצאו עד מקום שהודיע לתוך העיר כמו חצי רבע שעה והר"ר מנחם הנ"ל העיד שתיכף כשהודיע הערל הנ"ל הלך בחפזון ובודאי לא הי' רבע שעה וביותר עפ"י עדות מו' י"ט גוטמאן שהעיד איך שמצא עדין רגליו במים והנה בודאי אם נדמה הדבר לסברה שהובא בק"ע סעיף רמ"ט בשם תשובת רבי בצלאל אשכנזי שאם מצאו על שפת הים מקום שגלי הים מציפים עליו מים כל שעה מיצמת צמית ולא מניחים להשתנות ואם נאמר גם בנ"ד הואיל שרגליו היו עדין במים א"א להשתנות ולפי דקדוקי במעשה דגמ' דהעלוהו אגישרא כו' וגם מדקדוקי מלשון הרמב"ם משמע דוקא שהשליכוהו המים מכל וכל ולא נשאר אפילו מקצתו במים אז אפשר להשתנות אבל אם נשאר מקצתו א"א להשתנות וא"כ אף בנדון דידן עדין א"א היה להשתנות ואף אם ירצה בעל דין לחלוק ולומר שאין נ"ד דומה לסברת רבב"א הנ"ל דהתם הי' המים מציפים על כל הגוף בכל עת אף שהי' הפסק אבל נ"ד לא הי' כל הגוף א"כ א"ל שודאי לא הניחו המים להשתנות אעפ"כ מדי ספק לא יצאנו דאפשר לומר שמא לא הניחו להשתנות וא"כ נתוסף לנו עוד ספק וא"כ הוי ס"ס המתהפך דשמא לא אשתהי ואת"ל לא אשתהי לא יוכל לתפוח מחמת שהיו רגליו במים וגם נוכל לומר להיפוך שמא אינו יוכל לתפוח מטעם הנ"ל ואת"ל שיוכל לתפוח שמא עדיין לא שהא שעה א' וס"ס המתהפך פשיטא שאף בדאורייתא מהני מכ"ש ובנידון דידן דהוי רק חומרא דרבנן: