שו״ת שאגת אריה – החדשות – סימן יג, קטע 4

(סעי' ג') הנה בש"ס מדמה האומר שלא תשמיטני בשביעית לאומר ע"מ שאינו לך עלי אונאה וכמו דשם סובר שמואל אין לו עליו אונאה הוא הדין נמי הכא אין השביעית משמטתו ואם כן קשה שהרי כל הפוסקים פסקו גבי אונאה כרב דאמר גבי ע"מ שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה כדפסקינן בחו"מ סימן רכ"ז סעיף כ"א ואמאי כאן פסקו שאין השביעית משמט והא דמיין להדדי ומה שכתב הסמ"ע סי' רכ"ז ס"ק ל"ז דשאני שביעית דידע ומחיל מה שאין כן באונאה כו' דלא ידע דאית ביה אונאה דליחיל וכן כתב הש"ך כאן סימן זה ואמת הש"ס פרק הזהב (דף נ"א סע"א) מחלק כן אליבא דרב בין תנאי דעל מנת שאין לך עלי שאר וכסות דסבירי ליה לר' יהודא כיון שהוא דבר שבממון תנאו קיים משום דידעה וקמחלה ובין האומר על מנת שאין לך עלי אונאה דסבירי ליה לרב שיש לו עליו אונאה משום דמי ידע ומחיל לכן הסמ"ע והש"ך ז"ל סוברים דשביעית דמיא לשאר כסות דמקרי ידע ומחיל משום שיודע ששביעית משמט וידע ומחיל ונעלם מהם דברי התוספות ריש פ' הכותב (ד' פ"ד) דשם מקשה הש"ס אהא דאמר רב הלכה כרשב"ג לפי ענין ירושת הבעל שאם התנה שלא יירשנה תנאו בטל מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וקאמר רב דלא מטעמא דר"ש ב"ג לפי דסבר רב במתנה על מה שכתב בתורה תנאו קיים וירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ופריך וסבר רב בדאורייתא תנאו קיים והא אמר רב על מנת שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה והקשו התוספות וז"ל דבפרק הזהב מוקי רב לנפשי' אפילו כר' יהודא דאמר בדבר שבממון תנאו קיים ועד כאן לא קאמר ר' יהודא אלא דידעה וקמחלה. הכא (ר"ל גבי אונאה) מי ידע דמחיל ותירצו הכא ליכא לשינויי' הכי דהכא נמי לא ידע דמחיל שהרי אינו ברור לו שהיא תמות בחייו שמא הוא ימות בחיי' לכך פריך שפיר עד כאן לשונו וכן כתב עוד התוספות בפשיטות פרק הזהב (דף נ"א ריש ע"ב) ע"ש הרי אפילו במיתת אשה שהוא שכיח יותר ממיתת האיש כדאמרינן התם (דף פ"ג ע"ב) לענין ירושת הבעל לאשתו אמר אביי מיתה שכיחא כו' ופירשו התוספות משום דרוב פעמים מסתכנת בלידה והדבר מוכרח התם דאם לא כן מה בכך שמיתה שכיחא דכמו כן מיתה שלו שכיחא אלא ודאי שמיתתה שכיחא יותר ואפילו הכי אמרינן כיון שאינו ברור לו שהיא תמות בחייו לא ידע דמחיל קרינן ליה כל שכן בנדון שלא תשמיטני בשביעית שבידו לנגשו לגבות חובו קודם זמן השמיטה וגם שהלוה מעצמו אפשר שיפרע לו קודם זמן השמיטה וכמו שכתבו התוספות פרק הזהב (דף נ"א ע"ב) בד"ה אבל הכא כו' אליבא דשמואל דאמר גבי אונאה הטעם שאין לו עליו אונאה משום דלאו ודאי קעקר דגבי שביעית נמי לא ידע דקעקר דשמא יפרע לו קודם שביעית ע"ש וכן כתבו התוספות פרק קמא דמכות (דף ג' ע"ב) ד"ה ושמואל כו' ע"ש ומעתה אף לרב דסבירי ליה גבי אונאה דיש לו עליו אונאה מטעם דלא ידע דמחיל הוא הדין נמי בשמיטה סבירי ליה דהשביעית משמטת משום דלא ידע דמחיל וכו':

וראיתי בכה"ג ריש סימן זה בהגהות הטור כתב דעד כאן דאמרינן פרק קמא דמכות דשביעית דמיא לאונאה היינו דוקא לשמואל דמחלק בין ודאי קא עקר לספק קעקר אבל לרב בין היכא דידע דמחיל להיכא דלא קעקר אבל לרב דמחלק בין היכא דידע דמחיל להיכא דלא ידע דמחיל שביעית גם כן לא דמיא לאונאה אלא לשאר כסות ועונה דיודע שהשביעית משמטת ידע ומחיל מקרי וכתב שכך מצא להרב בעל לחם משנה שכן כתב פרק י"ג מה' מכירה וכתב שהוא דוחק ובעל כה"ג כתב עליו שלא ביאר הדוחק ובאמת שלא היו צריך לבאר דאף אלו לא נאמר מ"ש התוספות פרק הכותב ריש (דף פ"ד) ובפרק הזהב דף נ"א ריש ע"ב) הלא מעצמינו יש לנו לדמות כיון שכתבו התוס' לדעת שמואל דמחלק בין ודאי עקר כו' דשביעית לא מקרי ודאי עקר מטעם דשמא יפרע קודם שביעית סברא זו עצמה נכונה לומר גם לרב דמחלק בין ידע דמחיל ללא ידע דשביעית מקרי לא ידע דמחיל מטעם דשמא יפרע וכו' ועוד נראה דדבר שהוא ספק אי אתי לידי כך מקרי טפי לא ידע דמחיל מדקרי לאו ודאי דעקר שהרי התוספות פרק הזהב הקשו הא דאמרינן כתובות (דף נ"ו סע"א) טעמא דכתבה הא ע"פ אינה יכולה למחול לכתובתה והוא סבר דבדבר שבממון תנאו קיים לישני דכתובה לא ידעה דמחלה דאימר היא תמות קודם וי"ל דהתם פריך לשמואל דלא מפליג עכ"ל ומאי תירצו הא שמואל מחלק בין ודאי עקר לספק וכיון דאפשר שהיא תמות קודם הוי ספק עקר אם כן הא דמקשה הש"ס שם ע"ב על ר' מאיר דאמר לא מהני תנאי גבי כתובה הא כתובה דרבנן ומשני קסבר ר' מאיר כתובה דאורייתא ומה בכך דהוי דאורייתא הא לשמואל מהני לר' מאיר אף בדאורייתא היכא דספק קעקר אלא ודאי דלענין עקר לא מהני לכאורה מה שהוא ספק אי אתי לעקירה דהא מכל מקום אם הוא ימות קודם הוי עקירה מעכשיו ולא אמר שמואל דספק עקירה מהני אלא היכא שיש ספק אם יש כאן עקירה כלל כמו באונאה שמא אין אונאה כלל אבל היכא דהוי עתה בהתנאי עקירה ודאית אלא שיש צד לומר שלא יהיה עקירה לבסוף לא מקרי ספק עקירה כן צ"ל לדעת התוספות הנ"ל ואלו בספק ידע ומחיל מהני אפילו אם הספק הוא אם יהיה הדבר לאחר זמן כן וכמ"ש התוספות בתירוצם הנ"ל לענין כתובה וכנ"ל ומה שכתב בשם לחם משנה וז"ל והא דמדמי בגמרא פרק קמא דמכות היינו דוקא לאביי דאית ליה מחוורתא רב כר' מאיר ושמואל כר"י ולית הלכתא כוותי' וסוגיא דמכות לא מקשי אלא לאביי ואף על גב דשינויי לא הוי אלא לאביי דהוה דלא כהלכתא מכל מקום כיון דבגמרא מדמי על מנת שלא תשמיטני בשביעית לעל מנת שאין לך עלי אונאה ולא לעל מנת שלא תשמיטני שביעית בטעם נכון נקטינן כוותיה עכ"ל. ובעל כה"ג כתב עליו שהוא דוחק גדול דסתמא דתלמודא יקשה אליבא דאביי דלית הלכתא כוותיה עכ"ל ואין זה טענה דהא התוספות פרק הזהב (דף נ"א ריש ע"ב) כתבו לחד תירוצא דהא דפריך הש"ס פרק אע"פ פריך אליבא דאביי ע"ש. אכן בלאו הכי אינם מובנים דבריו כלל ואע"ג דשינוי לא הוי אלא לאביי כו' מכל מקום כיון דבגמרא מדמי על מנת שלא תשמיטני בשביעית לעל מנת שאין לך עלי אונאה כו' וכנ"ל לא ידעתי מה הוא ז"ל סח אדרבא משום דהש"ס מדמה להדדי ואנן קיימא לן באין לך עלי אונאה כרב דיש לו עליו אונאה ולא מהני תנאו אם כן גם גבי שביעית בלא תשמיטני בשביעית לא יהא מהני תנאו ויהא השביעית משמטתו וזו היא התחלת הקושיא שהקשינו בריש ס"ק זה ועוד שסיים ולא ע"מ שלא תשמיטני שביעית כו' אדרבא אלו היה הש"ס מדמה לעל מנת שלא תשמיטני שביעית היה יותר נכון דכמו דשלא תשמיטני שביעית השביעית משמטתו הוא הדין באין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה וע"כ צ"ל שיש איזה חסרון דברים שלא העתיק בעל כה"ג לכל דברי בעל לחם משנה ואין ראוי לעשות כן להטעות לאיש הפחות כמוני שאין בידי ספר הלחם משנה וע"י העתקות בעל כה"ג אני תמיה עליו ובלי ספק שבעל לחם משנה תיקן דבריו דאם לא כן אין פירש לדבריו כלל וכנ"ל:

ומה שכתב בעל כה"ג וז"ל ואין צורך לזה דבפרק קמא דמכות מקשה אליבא דשמואל דמחלק בין ודאי קעקר לספק קעקר ודמי לאונאה אבל לרב דמחלק בין ידע דמחיל ללא ידע דמחיל שביעית ודאי דמי לשאר וכסות דידע דמחיל ועם זה אין צורך לומר דהרא"ש וסייעתו ז"ל חולקים על התוספות דהתוספות כתבו כן לשמואל אבל לא לרב עכ"ל. הנה מ"ש דלרב דמחלק בין ידע כו' שביעית ודאי דמי לשאר וכסות כו' כבר כתבתי דאפילו מצד המושכל בלא דברי התוספות דפרק הזהב ודפרק הכותב אין לחלק בין ספק עקר לספק ידע ומחיל וכ"ש מה שכתב שהתוספות כתבו כן לשמואל ולא לרב והרי התוספות דפרק הכותב ודפרק הזהב הנ"ל מפורשים שלא כדבריו ונעלמו ממנו דברי תוספות הנ"ל לכן נראה לענ"ד עיקר כדעת התוספות בפרק הזהב (דף נ"א ע"ב) ד"ה בד"א כו' דגם לענין אונאה הלכתא כשמואל דאומר על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ומה שכתב הרא"ש ז"ל פרק הזהב בשם ר"ח דהלכתא כרב באיסורי ודין אונאה איסור הוא כבר דחו התוספות ז"ל זה התם וז"ל דהא לא פליגי אם מותר לעשות כן אלא פליגי אם חייב להחזיר האונאה והלכה כשמואל בדיני עכ"ל ותמיהני על הרא"ש ז"ל במה שכתב וז"ל ולא דמי' הך פלוגתא לפלוגתא דפליגי רב ושמואל לענין גזל בכמה דוכתי וק"ל כשמואל בדינא דהכא פליגי בלכתחילה אם מותר להתנות כן ולהפטר מאונאה עכ"ל אם כן מנלן לומר דסבירא ליה לרב דלא מהני תנאה דלמא באמת מהני תנאה ורב לענין אסורא קאמר שאינו רשאי לעשות כן לכתחילה אבל בדיעבד מהני תנאה ומאי מקשה הש"ס מברייתא דהנושא והנותן באמנה כו' אדרב נימא דברייתא איירי בדיעבד וכל שכן מה שמקשה הש"ס כתובות ריש (דף פ"ד) דרב אדרב לפי מאי דסליק אדעתן דרב סבירי ליה במתנה על מה שכתב בתורה תנאו קיים מהא דאמר בעל מנת שאין לך אונאה שיש לו עליו אונאה ומאי קושיא דרב אמר שאינו רשאי להתנות ואם התנה אפשר דסבירא ליה דמהני תנאו כמו גבי כתובה אי היתה דאוריית' דהוי מהני ביה תנאה אלא ודאי פשוט כדברי התוספות הנ"ל דלא פליגי אם מותר לעשות כן אלא פליגי אם חייב להחזיר האונאה וכנ"ל ומה שכתב הרא"ש ז"ל בשם השאלתות דרב אחאי דפסק כרב משום דהאי ברייתא בדאמר בסתם אבל במפרש אתי' כרב עכ"ל כבר הביאו התוספות ז"ל שם דברי השאלתות ותירצו הברייתא דבדאמר בסתם כו' הנ"ל. ואני אוסיף לחזק דברי תוספות הנ"ל דודאי ברייתא הנ"ל אינה מתנגדת לשמואל דאם לא כן כמו שהקשה הש"ס מברייתא קמייתא אדרב הכי נמי הוה לי להש"ס להקשות מהאי ברייתא בתרייתא לשמואל ולפי דעתי היה סליק דשמואל בתיובתא ואמאי הקשה הש"ס טפי אדרב מדשמואל אלא ודאי שאין קושיא מהאי ברייתא בתרייתא אדשמואל עיין בתוספות מ"ש בשם ריב"ן ודבריו נראה לענ"ד מבוארים גם מפירש"י ז"ל שהרי נראה ששני מיני סתם הם שמעיקרא בדברי רבא פירש רש"י סתם על מנת שאין לך אונאה בלא ידע דניחול ואחר כך בדברי ברייתא בתרייתא פרש"י בד"א דיש לזה אונאה על זה בסתם מכר אבל במפרש כגון כ' עכ"ל ולכאורה קשה כיון שרש"י ז"ל פירש כבר בדברי רבא שאמר כאן בסתם שפירושו בסתם על מנת שאין לך עלי אונאה למה הוצרך לחזור ולפרש סתם האמור בברייתא ולא עוד ששינה בפירושו בברייתא שסתם האמור בברייתא היינו סתם מכר אלא ודאי כוונתו לתרץ שלא תקשה מברייתא זאת לשמואל דסבירי ליה בעל מנת שאין לך עלי אונאה אין לו אונאה ובבריית' קתני בסתם ולפי פירוש הקדום ברש"י ז"ל פירושו שאמר סתם על מנת שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה ואם כן קשיא לשמואל ולכן הוצרך רש"י ז"ל לפרש דסתם הנאמר בברייתא אינו מוכרח לפרש כמו שמפרש רבא אליבא דרב אלא סתם האמור בברייתא היינו סתם מכר בלא שום תנאי אבל אם אמר על מנת שאין לך עלי אונאה לאו בכלל סתם הוא ואפשר דסבירי ליה לתנא דברייתא דאין לו עליו אונאה וכסברת שמואל לכן פירש רש"י גם כן על מה שאמרו בברייתא אבל במפרש מוכר שאמר כו' והוסיף רש"י ז"ל תיבת כגון וכוונתו להודיע שאין כוונת התנא לומר בדוקא באומר כך מפורש יודע אני ששוה כך וכך אבל באומר סתם ע"מ שאין לך עלי אונאה לא מקרי מפרש לכן פירש שזה לאו דוקא אלא הוא הדין נמי באומר כגון זה והיינו באומר על מנת שאין לך עלי אונאה הוי גם כן בכלל מפרש עוד אפשר לומר למה אמר התנא מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני מוכר לך במאתיים יודע אני שאינו שוה אלא מנה על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה לרבותא כתב כן ולאפוקי מדעת הרמב"ם ז"ל שכתב פרק ו' מה' מכירה ומביאו הטור והמחבר לקמן סימן רכ"ז סעיף כ"ב דלא מהני מפרש יודע אני כו' אלא בשאמר לו כן כשיעור הטעות שיש בו במקח או קרוב לה בכדי שהדעת טועה ע"ש לזה אשמעינן התנא שאין הדבר כן אלא אפילו אם אמר עד הכפל דהיינו שאמר שוה מנה במאתיים ולא נמצא בו אלא כדי אונאה דהיינו שוה מנה וק"ך ואין זה קרוב לכדי אונאתו אפילו הכי אין לו עליו אונאה וכל שכן באומר סתם על מנת שאין לך עלי אונאה דלא שייך לומר להשביח דעתו פשיטא שאין לו עליו אונאה ועוד אני תמה על דברי הרא"ש ז"ל איך אפשר לפרש דרב ושמואל פליגי אם מותר להתנות כן מאחר דמסקינן דגם לרב במפרש האונאה אין לו עליו אונאה ומותר להתנות ופלוגתייהו רק בסתם ומטעם דלא ידע דנמחול אם כן מה איסור יש כאן וממה נפשך אם לא יהיה בו אונאה לא אהני כלום בתנאו ואם יהיה בו אונאה כל שכן שלא אהני כלום שהרי ס"ל לרב דיש לו עליו אונאה ואם כן מאיזה צד יהיה איסור בדבר להתנות כן ואם נאמר שאף על פי כן יש איסור כיון שלפי דעתו הוא מתנה על מה שכתוב בתורה אפשר דגם שמואל ס"ל כן דאסור להתנות אלא דס"ל דמהני תנאו אף שלכתחילה אסור לעשות כן ואם כן הא דאמרינן בריש תמורה (דף ד' ע"ב) בפלוגתא דאביי ורבא מאי דאמר רחמנא לא תעביד אם אי עביד מהני או לא מהני ומאריך הש"ס שם ולבסוף (דף ו' סע"א) אמרי' השתא דשנינן כל הני שינוי' אביי ורבא במאי פליגי אמאי לא קאמר הש"ס דפליגי בהא אם אמר על מנת שאין לך עלי אונאה דאביי סבירי ליה כשמואל דמהני תנאו ואין לו עליו אונאה שהרי גם בפרק הזהב מוקי אביי לרב כר' מאיר כדאמרינן אמר אביי מחוורתא רב אמר כר' מאיר ושמואל כר' יהודא ורבא סבירי ליה כרב דלא מהני תנאו ויש לו עליו אונאה וכמו שמתרץ רבא בפרק הזהב לאוקמי לדרב ככ"ע (ובאמת צריך ליישב דהתם בתמורה מייתי הש"ס הרבה דברים שבין אביי ורבא אמאי לא מייתי התם דין אונאה דרחמנא אמר לא תונו איש את עמיתו ואי עביד לא מהני שהרי מחוייב להחזיר האונאה או תקשה באם הוא פחות משתות דמהני ואין צריך להחזיר) אכן נראה לענ"ד לפרש לפי מה שקבלתי אף שלא מצאתי הדבר בשום פוסק מפוסקים הראשונים ז"ל והענין דלפעמים מצינו האמוראים האחרונים מתרצין דברי האמוראים הקודמים להם על מה שהקשו על דבריהם ממתני' או מברייתא ומתרצין האחרונים כאן איירי באופן זה וכאן באופן זה ולא נאמר בתירוץ זה לא קשיא ולפעמים קאמר הש"ס לא קשיא כאן באופן זה וכאן באופן זה ומאיזה טעם קאמר לא קשיא ומאיזה טעם במקום אחר לא קאמר לא קשיא אלא קאמר כאן וכו' אלא הענין הוא היכא שהאמורא מתרץ וכוונתו רק ליישב דברי אמורא הקודם וליה לא סבירי ליה להלכתא דברי האמורא הקודם קאמר לא קשי' ר"ל שעל האמורא הקודם לא קשיא מהאי ברייתא או מהאי מתניתין דהאי ברייתא מוקי האמורא הקודם על אופן זה ולא קשיא עליו כלום והיכא שהאמורא האחרון רוצה למוקים שיהיה דברי הראשון להלכתא קאמר סתם כאן איירי באופן זה ולא קאמר, לא קשיא להודיע שאין כוונתו רק לתרץ הקושיא על האמורא אלא הדבר כן לדינא והנה אף שקבלתי כן היה הדבר כמסתפק בעיני עד שמצאתי און לי והיא לפענ"ד ראיה נכונה וברורה מדאמרינן בפרק הגוזל קמא (דף ק"ו ע"א) אהא דאמר רב מנה לי בידך אין לך בידי כלום ונשבע ובאו עדים פטור ואמר יתיב רב נחמן וקאמר להא שמעתא והקשה עליו רב אחא בר מניומי ממתני' היכן פקדוני כו' ותירץ לו רב נחמן וחזר והקשה לו אימא סיפא כו' ותירץ לו רב נחמן לא קשיא כאן בקפץ כאן בשלא קפץ אמר ליה רמי בר חמא לרב נחמן מכדי דרב לא סבירא לך משכוני נפשך אדרב למה לך א"ל לפרושה לדרב דרב הכי מתרץ לה למתני' ופירש רש"י משכוני נפשך לבא במקומו לתרץ קושיא ולהעמיד דבריו כו' ע"ש ויש לדקדק חדא מנא ליה לרמי בר חמא דרב נחמן לא סבירי ליה לדרב וראיתי בנ"י שכתב וז"ל משמע דהוי שמיע ליה מיניה דליתא להא דרב ולפי ענ"ד הוא דוחק דהוה לי למימר הכי שמעינא מינך דלית לך לדרב ועוד למה המתין רמי בר חמא עד שתירץ רב נחמן מה שהקשה לו רב אחא מסיפא אתירוץ ראשון היה לו להקשות משכוני נפשך אדרב למה לך אלא ודאי מתחילה באמת היה סבר רמי בר חמא דרב נחמן סבירי לי' כרב עד לבסוף שתירץ רב נחמן לא קשיא כאן בקפץ מדקאמר לא קשיא כו' מכלל דלא בא אלא לתרץ אליבא דרב ואיהו לא סבירי ליה הכי לכן הקשה משכוני נפשך אדרב למה לך מכאן אתה למד דגם רבא שתירץ בפרק הזהב בענין על מנת שאין לך עלי אונאה לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש לאו דאיהו סבירי ליה הכי דאם כן לא היה לו לומר לא קשיא אלא כאן בסתם כאן במפרש אלא ודאי כוונתו רק לתרץ אליבא דרב דרב הכי מתרץ לה וכמו שאמר רב נחמן רבי' דרבא פרק הגוזל הנ"ל לכן לא קאמר הש"ס בריש תמורה הנ"ל דפלוגתא דאביי ורבא באומר על מנת שאין לך עלי אונאה אי מהני או לא דאם כן לרבא דאמר מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הוי דינא בעל מנת שאון לך אונאה יש לו עליו אונאה ורבא לא סבירי ליה הכי וכנ"ל ועוד אף אם תימצי לומר שאין זה דקדק כל כך להוכיח מדאמר רבא לא קשיא מכלל דלא סבירי ליה לדרב ואם כן הדבר ספק אי סבירי ליה לרבא כרב או שהוא מתרץ כן רק אליבא דרב אפילו הכי לא היה יכול הש"ס לומר דפליגי אביי ורבא בתמורה באונאה דאם כן היה קשה הלכתא אהלכתא דהא קיימא לן אביי ורבא הלכתא כרבא ובדרב ושמואל קיי"ל הלכתא כשמואל בדינא וכהנ"ל מקשה הש"ס פרק קמא דכתובות ריש (דף י"ג ע"א) מכל זה נראה לענ"ד עיקר דגבי אונאה אין חילוק בין סתם למפרש והאומר על מנת שאין לך עלי אונאה אין עליו אונאה כשמואל וכדעת התוספות ז"ל אכן בהא אני מסתפק באומר על מנת שאין לך עלי אונאה והיה בו יותר מכדי שיעור אונאה שהוא שתות והוי דינו ביטול מקח אי נימא דוקא לגבי שיעור אונאה אהני תנאו ולא לגבי שיעור ביטול מקח או נימא דגם שיעור ביטול מקח גם כן נכלל בכלל תנאי האונאה דהא בתורה לא כתיב ביטול מקח והכל נכלל בלאו דאונאה או נימא מדהוציאה התורה עבדים וקרקעות מדין אונאה כדאמרינן פרק הזהב (דף נ"ו ע"ב) ואפילו הכי אמרינן שם דף נ"ז ע"א) אונאה אין להם אבל ביטול מקח יש להם אלמא שאין ביטול מקח בכלל אונאה סתם האמורה בתורה גם אם יש לחלק בין לשון תורה ללשון בני אדם ולומר דבלשון בני אדם הכל נכלל בלשון אונאה וצריך יישוב לזה אך אין כאן מקומו ואם יזכני השם להגיע לשם נדבר בו: