שו״ת שאגת אריה – החדשות – סימן יג, קטע 3

לכן אני אומר שהרמב"ם ז"ל סבירא ליה שאין דין שפחה חרופה בכל הדינים שלה נוהג אלא דוקא במקודשת לעבד עברי ולא לישראל גמור וטעמא רבא יש בדבר הזה דהגע בעצמך הא דאמרינן בגיטין (דף מ"ג ע"א ה') דרבא אמר המקדש חצי שפחה כו' אין קדושי' קדושין בר רב הונא דרש גם כן כרבא דכמו שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך חצי שפחה כו' שנתקדשה אינה מקודשת והקשה לו רב חסדא מי דמי התם שייר בקנינו הכא לא שייר בקנינו וחזר רבה בר רב הונא ודרש שהמקדש חצי' שפחה וחצי' בת חורין קדושי' קדושין ויש לדקדק אמאי לא חשש רבא לקושיות רב חסדא כמו שחשש רבה בר רב הונא שהרי רבא אחר רבה בר' הונא הי' וחתנו של רב חסדא כדאיתא פרק קמא דבבא בתרא ובברכות פרק הרואה ובכתובות ובשאר דוכתא ועוד יש לדקדק על הפוסקים ז"ל שנמשכו אחר סברת רב חסדא ורבה בר רב הונא שחצי' שפחה כו' שנתקדשה קדושי' קדושין ואמאי הא קיימא לן מאביי ורבא הלכתא כבתראי ורבא בתרא הוא וסבירא ליה דאין קדושי' קדושין אלא הענין דהתם קודם לענין דחצי' שפחה וחצי' בת חורין בעי הש"ס מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת חורין מהו אפילו למאי דקיימא לן האומר התקדשי לחציי מקודשת התם חזי' לכולי' הא לא חזי' לכולי' ואפילו למאי דקיימא לן שהאומר לאשה חצייך מקודשת לי אינה מקודשת התם שייר בקנינו האי עבד לא שייר בקנינו ולא איפשטא ואפילו רבא גופא אמר התם ראוי ליטול ואין לו אף שאפשר לפרש מה שאמר ואין לו היינו לפי דסבירא ליה קדושי' לאו קדושין וכמו דסבירא ליה גבי חצי' שפחה וחצי' בת חורין אין קדושי' קדושין מכל מקום הפוסקים ז"ל סוברים שרבא אומר כן דרך דחי' ולא איפשטא האיבעי' והר"ן פרק קמא דקדושין כתב דסלקא בתיקו אלמא שהיתה הגירסא לפניו בתיקו ולכן פסקו גבי חצי עבד וחצי בן חורין הוי ספק קדושין וכיון דהתם רבא דרך דחי' אמר ולא פשיטא ליה שלא יהיו קדושיו קדושין מטעמא דאפשר לדמות לאומר התקדשי לחציי ע"ג דשם חזי' לכולא וכאן לא חזי' לכולי' אפילו הכי אפשר לומר דהוי קדושין ואמאי בחצי', שפחה וחצי' בת חורין פשיטא לרבא דאינה מקודשת ועל כרחך הטעם משום דלא חזיא לכולה מאי שנא הא מהא אלא ודאי אמינא בה טעמא דרבא לטעמא אזיל דסבירא ליה פרק ב' דקדושין (דף נ"א ע"א) קדושין שאין מסורין לביאה לא הוה קדושין ואפילו לפי התוספות, ז"ל שמפרשים התם ובפרק ב' דיבמות דף כ"ג ע"ב) דלא מקרי קדושין שאין מסורים לביאה אלא היכא שאיסור הביאה באה על ידי הקדושין. ובזה היה אפשר לומר הטעם שאינו מדחי' סברת רבא דאמר גבי חציו עבד וחצי' בן חורין ראוי ליטול ואין לו משום דאפשר לומר טעמו של רבא דגבי חצי עבד הוי קדושין שאין מסורין לביאה דעל ידי קדושין גרע טפי דאתי צד עבדות ומשתמש באשת איש וכמו שכתבו, התוספות סברא זו גיטין (דף מ"ג ע"א הנ"ל) דבור המתחיל ואי אמרת כו' ע"ש ועיין יבמות (דף מ"ה ריש ע"ב) איתא בפשיטות דחצי עבד וחצי בן חורין שקידש בת ישראל הולד אין לו תקנה משום דאתי צד עבדות ומשתמש באשת איש אלמא תפסי ביה קדושין ועיין בחידושי הרשב"א פרק השולח (דף מ"ג) מסיק דחצי עבד וחצי בן חורין שקידש בת ישראל קדושין ודלא כהפוסקים שהסוברים דהוי ספק קדושין אבל אנן קיימא לן כאביי ביע"ל קג"ם וקדושין שאין מסורין לביאה הוו קדושין לכן בחצי וחצי בן חורין הוי ספקא דדינא אי הוו קדושיו קדושין או לא אכן אף לדעת תוספות הנ"ל נראה לע"ד דעד כאן לא ממעט התוס' היכא דבלאו הכי הביאה אסורה לא מקרי קדושין שאין מסורין לביאה אלא כגון חייבי עשה וחייבי לאווין שבנו מיוחס אחריו נמצא שביאתו הוי ביאה אלא שהבן פגום מחמת עבירה והקדושין הועילו שאינו לוקה משום לא תהי' קדשה. וכמו שכתב הרמב"ם מהלכות אישות שהבועל אשה בלא קדושין לוקה משום לא תהי' קדשה אבל בחצי שפחה מה הועילו הקדושין הבן אינו מתייחס אחריו והקדושין לא הועילו לענין קדשה שהרי לצד שפחה לא הועיל שאין קדושי' תופסין בה ואין ברירה לכן למאי דסבירא ליה קדושין שאין מסורים לביאה לא הוו קדושין בחצי' שפחה וחצי' בת חורין נמי לא הוו קדושין לכן פסק רבא בפשיטות דלא הוו קדושין אבל שאר אמוראי סברי כדקיימא לן כאביי דקדושין שאין מסורין לביאה הוו קדושין ומסתפקי לגבי חצי' שפחה וחצי' בת חורין דשמא היא גרועה משאר קדושין שאין מסורין לביאה וכמו שכתוב התוספות והרא"ש שם לענין חצי עבד דגרע מעריות דיש להם קדושין לעלמא מה שאין כן בעבד ושפחה שאין להם קדושין בשום מקום ואין ראיה משפחה חרופה לעבד עברי דהתם כיון שהוא מותר מן התורה בשפחה הועילו הקדושין במקצת שמשתמש בצד חירות עמה על ידי הקדושין ואם אחר כך משתחררת מתפשטת הקדושין גם על צד השני שהי' עבדות ונעשית אשת איש גמורה כמו שכתב הרמב"ם פרק ז' מה' עבדים ופרק ג' מה' איסורי ביאה חייבים עליה מיתה תיכף אחר השחרור ואם כן אם בא אחר וקדשה אחר השחרור ודאי שאין חוששין לקדושיו כיון שהיא אשת איש גמורה מה שאין כן בישראל גמור שקידש חצי' שפחה וחצי' בת חורין שאין קדושיו קדושין גמורים מן התורה אלא מדרבנן כקדושי קטנה שהם תלויים ועומדים אחר השחרור ואם אחר השחרור עשה בה מעשה אישות נעשית אשת איש גמורה מן התורה כמו גבי קטנה אבל אם אחר השחרור קודם שבעל המקדש ראשון בא אחר וקידש הויין תרווייהו ספק קידושין וכמו שכתב הרמב"ם פרק ד' מה' אישות ונמצא שכל זמן שלא נשתחררה אין לה דין שפחה חרופה לחייב את הבא עלי' אשם שהרי אין קדושיו קדושין גמורים מן התורה ואין כוונת הרמב"ם, שם במה שכתב אינה מקודשת קדושין גמורים לומר שאין חייבים עלי' מיתה אבל חייבין עלי' אשם דאם כן היה לו לפרש דכשנשתחררה חייבים עליה מיתה כמו שפירש בדבריו פרק ג' מה' איסורי ביאה ופרק ז' מה' עבדים ועוד אם חייבין עלי' מיתה דהוי אשת איש גמורה איך אפשר לומר שאם בא אחר וקידש שיהיו קדושי שני נתפסים בה אלא וודאי היכא שחייבים עלי' אשם הויין קדושין גמורים רק משום כי לא חופשה אין בה חיוב מיתה ואחר השחרור תיכף חייבין עלי' מיתה כי נגמרו קדושי' וזה דוקא בעבד עברי משום דהויין קדושיו קדושין גמורים שהרי הוא מותר בה וכנ"ל אבל בישראל אחר שקידש חצי' שפחה וחצי' בת חורין דינו כמו שכתב הרמב"ם פרק ד' מה' אישות וכנ"ל וזה הוא כוונת הרמב"ם ז"ל בפ' ד' הל' י"ז שכתב ואיזה שפחה חרופה האמורה בתורה כו' פירש כיון שאתה אומר שהמקדש חצי' שפחה וחצי' בת חורין אין קדושיו קדושין גמורים ואין חייבין עליה אשם אם כן מאי שפחה חרופה האמורה בתורה שחייבו עליה אשם ותירץ דזה דווקא בשקדשה עבד עברי כן נראה לע"ד פשוט בדעת הרמב"ם ז"ל וכן הבין הראב"ד ז"ל בדברי הרמב"ם וכן הוא דעתו ז"ל בפרק ד' מה' אישות שם השיג על הרמב"ם במה שכתב שאם נשתחררה אין צריך לקדשה קדושין אחרים והוא ז"ל אומר שקדושי הראשון שקדשה בהיותה חצי' שפחה וחצי' בת חורין אין קדושיו גמורים ואחר השחרור צריך לחזור ולקדש כדי שתהי' לו אשה גמורה ואלו בפרק ג' מה' איסורי ביאה כשכתב הרמב"ם שהשפחה חרופה אחר השחרור נעשית אשת איש גמורה והיה חייבין עליה מיתת בית דין לא השיג לומר והוא שקידש אותה אחר השחרור אלא ודאי שבשפחה חרופה האמורה בתורה דהיינו בעבד עברי די בקדושין הראשונים דקיימא לן כר' זירא דגמרי קדושין הראשונים. וזהו כוונת הראב"ד ז"ל בפרק ז' מה' עבדים כשכתב הרמב"ם שפחה חרופה אם רצה לשחרר חצי' הנשאר ותיעשה אשת איש גמורה הרי זה משחרר בין בכסף בין בשטר שאף הכסף (נראה לי שצ"ל שאף השטר גומר שחרורה וה"ל אף משום שכתב למעלה מהאי דינא שהמשחרר חצי עבדו בכסף מהני ובשטר לא מהני כרבה (גיטין דף מ"א ע"ב) היינו דוקא בשעדיין נשאר חצי העבד אצלו וכדאמרינן התם ריש (דף מ"ב). וכ"כ הרמב"ם שם בשחרר חצי ומכר או נתן חצי דמהני בשטר לזה קא משמע לן הרמב"ם כאן כיון שהיתה רק חצי שפחה וגמר לשחררה גומר שחרורה אף בשטר וק"ל) גומר שחרורה. כתב הראב"ד וז"ל שפחה חרופה פירש המאורסת לעבד עברי והיא חציה שפחה וחציה בת חורין עכ"ל ולכאורה קשה מה בא זה ללמד וכי דרכו של הראב"ד לעשות פירושים על דברי הרמב"ם אלא ודאי כוונתו לקיים דבריו שכתב בפרק ד' מה' אישות בהשגתו על הרמב"ם שקדושיו שקידש לחצי' שפחה וחצי' בת חורין אין קדושיו גמורין וכשמשתחררת צריך לחזור ולקדש אותה וכאן כתב הרמב"ם שעל ידי השחרור נעשית אשת איש גמורה וע"כ אף בלא חזר וקדשה אחר השחרור דאי בחזר וקדשה מאי למימרא וזה כקושי' על דברי הראב"ד הנ"ל וידוע דכל מקום שאין הראב"ד משיגו הוא מסכים לדבריו לכן כתב הראב"ד שאין מכאן קושי' על דברי שבפרק ד' מאישות הנ"ל דכאן בנתקדשה לעבד עברי איירי ובנתקדשה לעבד עברי הקדושין שלו קדושין גמורים שהרי היא מותרת לו ולכך הבא עליה חוץ מעבד עברי ההוא חייב אשם אלא כיון שלא נשתחררה אין בה מיתה כדכתיב לא יומתו כי לא חופשה ואחר השחרור נעשית אשת איש גמורה לכן לא כתב הראב"ד כלום בפרק ג' מהלכות איסורי ביאה כשכתב הרמב"ם שעל ידי שחרור נעשית אשת איש גמורה והי' חייבין עלי' מיתת בית דין לפי ששם פירש הרמב"ם ז"ל גופא איזה שפחה חרופה האמורה בתורה חצי' שפחה וחצי' בת חורין שנתקדשה לעבד עברי וכו' אבל כאן בפרק ז' מה' עבדים כתב סתם שפחה חרופה וכדי שלא תטעה שגם ישראל גמור שקידש חצי שפחה וחצי בת חורין נקראת שפחה חרופה וכמו שעלה על דעת הרא"ש והרשב"א והרב המגיד ז"ל וכנ"ל ועל ידי השחרור נעשית אשת איש גמורה הוצרך הראב"ד ז"ל לפרש כן נראה לע"ד ברור בדעת הרמב"ם והראב"ד ז"ל:

ואם לחשך אדם לומר אם איתא כמו שחילקתי בין מקודשת לעבד עברי למקודשת לישראל ומטעם שכתבתי דבעבד עברי כיון שמותרת לו הוו הקדושין ראויים לביאה מה שאין כן באחר אם כן הא דאמר רב ששת גיטין דף מ"ג סוף ע"א) כשם שהמקדש חצי' אשה אינו מקודשת כך חצי' שפחה וחצי' בת חורין שנתקדשה אין קדושי' קדושין ואם לחשך אדם לומר איזו שפחה חרופה זו שחצי' שפחה וחצי' בת חורין המאורסת לעבד עברי אלמא בת איתרוסי היא אלא מאי אית לך למימר מאי מאורסת מיוחדת הכא נמי מאי מאורסת מיוחדת ואם כמו שכתבתי לחלק מה הוקשה לרב ששת מקדושי עבד עברי לקדושי ישראל גמור בחצי' שפחה וחצי' בת חורין אלא ודאי שווים הם וכן פירש רש"י ז"ל בקושי' רב ששת בדבור המתחיל ואם לחשך כו' המאורסת לעבד עברי והוא הדין לכל ישראל אלא אורחא דמילתא נקט משום דעבד עברי מותר בשפחה עכ"ל אומר אני ח"ו לומר כן לקושטא דמילתא אלא רב ששת אומר כן למאן דלחשך לומר כן וגם רש"י ז"ל מפרש כן דברי רב ששת שאמר כן אליבא מי שרוצה להקשות על רב ששת וכוונתו של רב ששת לומר דלא שייך כלל אירוסין לחצי אשה בשום אופן בעולם ואפילו בעבד עברי שקידש חצי' שפחה וחצי' בת חורין אלא שעיקר דינו אתי לאשמועינן לדין הנהוג לנו דהיינו בישראל שקידש חצי' שפחה וחצי' בת חורין ואגב אשמעינן דגם בעבד עברי לא שייך בה קדושין כלל לפי שאין קדושין כלל לחצי' אשה ואם כן גבי עבד עברי הקדושין הם רק לחצאין שלצד השפחה אין קדושין תופסין לכן לא מהני גם לצד הבת חורין ואגב יצא לו עוד נ"מ לענין שפחה חרופה שחייבת אשם אשר אם העבד עברי לא קידש אותה רק שנתייחדה לו וכמו שבא בסוף דבריו אלא שעיקר כוונתו לדין הנהוג וכנ"ל לאשמועינן דלא שייך קדושין כלל לחצאין לזה אמר ואם לחשך אדם שמצינו קדושין חלין לחצאין גבי שפחה חרופה לעבד עברי וכיון שקדושין חלין לחצאין אם כן גם בישראל גמור בחצי' שפחה וחצי' בת חורין נמי נימא הקדושין חלין וממילא אפשר לומר שאם בא עליה אחר חייב אשם שהרי בתורה לא נזכר עבד עברי אלא דר' עקיבא מוקי לה בעבד עברי משום שהוא מותר בה כמו שפירש רש"י בכריתות (דף י"א ע"א) עיין שם וכיון דאפשר שגם לשאר ישראל קדושין תופסין בה נימא אם בא עליה אחר חייב אשם וכמו שעלה על דעת הרא"ש והרשב"א והרב המגיד ואף שיש לחלק בין, עבד עברי שמותר בשפחה לכן הויין קדושיו קדושין וכמו שאכתוב בסמוך. רב ששת לא רצה בחילוק זה לפי דסבירא ליה דאף בעבד עברי לא הוו קדושין כלל דאין לחצי אשה קדושין כלל לזה קאמר דמילתא דאין שום צד קדושין כלל לחצי אשה שייכא גם בע"ע והתם בלא קדושין איירי רק מחמת הייחוד לעבד עברי חייב אשם וגזירת הכתוב הוא וכמו שפירש רש"י שם נמצא שעיקר כוונת רב ששת לומר שאין שום צד קדושין בעולם לחצי אשה ומדוייק בזה מה שאמר אלמא בת איתרוסי היא הרי שעיקר כוונתו לומר דלא שייך בהצד קדושין כלל לכן הקשה דהא מצינו בה צד קדושין וק"ל: אבל הפוסקים ז"ל סוברים שכל הני אמוראי חולקים על רב ששת דהיינו רבה בר רב הונא ורב חסדא ורב יוסף בר חמא ור' זירא וסוברים שיש צד קדושין בחצי' שפחה וחצי' בת חורין ואם כן הא דאמרינן בשפחה חרופה המקודשת לעבד עברי הוא כפשטא אלא דשם הויין הקדושין מדאורייתא מדחייב עלי' אשם וכמו שפירש רש"י בכריתות (דף י"א) הנ"ל שמטעם זה מוקמינן לה במאורסת ע"ש ומדמוקמינן לה במאורסת לעבד עברי ולא מוקמינן לה סתם במאורסת אלא ודאי דווקא גבי עבד עברי תופסין הקדושין מדאורייתא משום דהויין ראויין לביאה מפני שהיא מותרת לו אבל בישראל אחר אין בה קדושי דאורייתא אלא מדרבנן כקדושי קטנה וכמו שכתב הרמב"ם פרק ד' מה' אישות הנ"ל וכן פירש הרמב"ם בהדיא בפירש המשניות פרק ג' דכריתות שדוקא המקודשת לעבד עברי נקראת שפחה חרופה עיין שם ועיקר הסמך של פוסקים אלו הוא מכח דברי רב חסדא שאמר אי קדושי ראובן קדושין קדושי שמעון לאו קדושין כנ"ל וכמו שהביא הרמב"ם מימרא זו סוף פרק ו' מהלכות ייבום וכן בפרק ד' מהלכות אישות כתב שאם אחר השחרור בא אחר וקדשה הוי ספק קדושין לשניהם אלמא מספקא ליה אם הקדושין חלין כלל אבל אין לומר שהרמב"ם וסייעתו פי' הספק כפי' התוספות שמא פקעי קדושי ראשון שהרי הוא פסק בהדיא גבי שפחה חרופה פרק ג' מהלכות איסורי ביאה ופרק ו' מהלכות עבדים שנגמרו קדושי ראשון ובגמרא משמע שלענין זה אי פקעי קדושין אי גמרי אין חילוק בין שפחה חרופה דהיינו המקודשת לעבד עברי ובין שאר ישראל שקידש חצי' שפחה וחצי' בת חורין שהרי פשטא דשמעתא בפלוגתא דרב יוסף ור' זירא אי פקעי קדושין אי גמרי לא איירי משפחה חרופה בעבד עברי ומביאים ראיה מקרא דנאמר בשפחה חרופה לא יומתו כי לא חופשה אלא וודאי אי סבירי ליה שחכמים תקנו קדושין לחצי' שפחה וחצי' בת חורין ודאי כעין דאורייתא תקנום ואי גבי שפחה חרופה לעבד עברי פקעי או גמרי הוא הדין נמי לישראל גמור עם חצי' שפחה רק שאנו מסופקים מתחילה אם תקנו לה שיהי' הקדושין חלין כלל וכנ"ל וכן פירש הב"ח בא"ה סוף סימן מ"ד שספיקו של הרמב"ם אם הקדושין חלין עיין שם שמעינן כללו של דבר הרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל סוברים שאין דין שפחה חרופה בישראל שקידש חצי' שפחה וחצי' בת חורין אלא דוקא בעבד עברי שקידשה הוא דחייב הבא עליה אשם וכן הוא דעת הרמב"ן ז"ל לכן בחנם תמה הרשב"א ז"ל על הרמב"ן למה הוצרך לדחוק כגון שקידשו בפני הבית דלמאן דאית ליה לקמן חצי' שפחה וחצי' בת חורין שנתקדשה קדושי' קדושין אפילו בזמן הזה משכחת לה כו' ליתא דאין חייב אשם אלא דוקא בעבד עברי שמסר לו רבו חצי' שפחה וחצי' בת חורין וקידשה בזה דוקא הבא עליה חייב אשם אבל לא בישראל גמור שקידש חצי שפחה וחצי' בת חורין ואפשר דלא חלו הקדושין כלל וארבעה המה עמודי ההוראה הרמב"ם והראב"ד ז"ל כנזכר מדבריהם לעיל שאין חיוב אשם שפחה חרופה אלא מעבד עברי דוקא ור"ת מקושייתו שהקשה בתוספות הא דאין שפחה חרופה אלא מעבד עברי ואין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג וגם הרמב"ן ז"ל שתירץ כגון שקדשו בפני הבית כו' סובר גם כן דאין שפחה חרופה אלא מעבד עברי והמה המכריעים נגד דעת הרא"ש והרשב"א והרב המגיד הנ"ל:

ולפי זה ראית ר"ת ז"ל נכונה דבבית שני הי' היובל נוהג דכיון שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן היובל ואין שפחה חרופה אלא מעבד עברי וכו' מאין היו שפחה חרופה בימי עזרא והרמב"ן ז"ל תירץ וזה לשונו ויש לומר שאם קונה עבד בזמן הבית ונרצע וחרב הבית קודם שיצא ובטל היובל שהוא עובד לעולם ודינו כעבד עברי להתירו בשפחה עכ"ל והר"ן ז"ל פרק השולח בגיטין (דף תקע"ב ע"ב) בפיסקא דפרוזבול תפס תירוץ זה לעיקר עיין שם ולפי ענ"ד אי אפשר לומר כן שהרי הש"ס סוף עירוכין ריש דף ל"ג) פריך ולא מנו שמיטין ויובלות בבית ראשון אחר שגלו שבט ראובן ושבט גד והכתיב בירמיה שהוכיחם בימי צדקי' מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי גו' והוינן בה מקץ שבע שנים והכתיב ועבדך שש שנים ואמר רב נחמן בר יצחק שש לנמכר ושבע לנרצע וכתיב וישמעו וישלחו ומסקנא אמר ר' יוחנן ירמיה החזירן לעשרת השבטים שגלו בימי חזקי' ויאשיהו מלך עליהם ומנו אחר זה שמיטין ויובלות דהיינו שחזרו למנות כיון שהיו כל יושבי' עליה ומיום שהתחילו למנות בימי יאשי' עד חורבן בית ראשון לא הי' אלא שלשים ושש שנים והיובל הי' ארבע עשרה שנה אחר החורבן כדכתיב ביחזקאל וכדאמרינן פרק ב' דערכין (דף י"ב ע"ב) ומשנת י"ח ליאשי' חזרו והתחילו למנות שמיטין ויובל ולא הגיעו ליובל שהרי מהתחלת המנין הנ"ל עד חורבן הבית לא היה אלא ל"ו שנה וכנ"ל ואם כן הדרי קושיא לדוכתא מאי וישמעו וישלחו. אף דאפשר לתרץ דוישמעו וישלחו לא קאי אנרצע שיוצא ביובל אלא אנמכר קאי שיוצא בשש מכל מקום הש"ס אינו רוצה לפרש הקרא אנמכר וגם המקשן לא הקשה אלא מכח נרצע מדהביא הא דהוינן בה כו' ולא הקשה מפשטא דקרא דכתיב וישמעו וישלחו שמע מיניה שבלא נרצע לא הוי קשה ליה והרי מכח קושיא זו הוכרח הש"ס לומר שירמיה החזירן לעשרת השבטים משום דסבר דוישמעו וישלחו אנרצע קאי והנה לפי האמת מאי דאמרינן הכא דמשגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה פסקו היובלות זה היה בשנת י"ב לאחז כמו שפירש רש"י ז"ל בנביאים (מלכים סי') י"ז שבשנת י"ב לאחז היה גלות של אותן השבטים שבעבר הירדן וזה היה תשע שנים קודם גלות כלל עשרת השבטים שהוא גלות הושע בן אלה שהיה בשנה ששית למלכות חזקיה ובזה יש לתמוה על רש"י ז"ל במה שכתב ערכין (דף י"ב ע"ב) דמשפסקו היובלות עד שהחזירן ירמיה היו יותר מתשעים שנה והלא הם יותר ממאה שנים ד' שנים של אחז שמלך ט"ז שנה וגלות שבטים הנ"ל היה בי"ב למלכותו נשארו ד' שנים ממלכותו לשני גלותם כ"ט שנים לחזקיה הרי נ"ה שנים למנשה הרי פ"ח שתי שנים לאמון הרי צ' י"ז שנה של יאשיה הרי ק"ז שנה ובשנת י"ח ליאשיה היה שנת יובל כמו שפירש רש"י בשם סדר עולם ערכין (דף י"ב ע"ב) ואז החזירן ירמיה לעשרת השבטים ויאשיה מלך עליהם עיין שם אך על רש"י אין תמה כל כך לפי שרש"י כתב שם לפי גרסת הספרים אותו ג' שנים דאגלינהו סנחרב כו' ופירושו אותן ג' שצר סנחרב על שומרון לא קחשיב ומה שצר על שומרון היה בגלות הושע עם כלל עשרת השבטים וזה היה בששית של חזקיה ומאותן שנה עד י"ח ליאשיה הויין צ"ד שנה בלא ששית של חזקיה ובלא י"ח של יאשיה אבל לפי האמת הוכיח רש"י ז"ל שאותה גירסא משובשת וצריך לגרוס כל הנך שני דאגלינהו סנחרב עד דאתי ירמיה לא חשיב להו לפי שלא מנו משגלו שבט ראובן וגד עד שהחזירן ירמיה וכמו שפירש רש"י שם במסקנא מעתה יש לתמוה על תוס' ז"ל שכתבו ערכין (דף י"ב ע"ב) ד"ה הנך שני כו' שהרי מששה לחזקיה עד י"ט ליאשיה שהחזירן ירמיה הוא קרוב למאה שנה עכ"ל והחשבון שלהם אמיתי אך למה התחילו מששה לחזקיה שהיו באותו פעם גלות הושע הלא אנן בפסיקי' מנין יובל עסוקים ומזמן גלות שבט ראובן וגד שהיו עשר שנים מוקדם לגלות הושע פסקו היובלות והנ"מ מזה שאם אנו אומרים שמגלות הושע בטלו היובלות נמצא לרבנן בשנת ארבע למלכות חזקיה היה צא וחשוב למפרע י"ח של יאשיה שתי שנים של אמון הרי עשרים נ"ה של מנשה הרי ע"ה הוסיף עליהן כ"ה של חזקיה ושנה הקדומה לה דהיינו שנת ארבע לחזקיה היה יובל ולר' יהודא דסבירי ליה שנת חמשים עולה לכאן ולכאן היה שנה ששית לחזקיה שהיא שנת גלות הושע היה יובל אבל לפי האמת לפי מה שאמרו בש"ס סוף ערכין (סוף דף ל"ב) דמשגלו שבט ראובן וגד כו' בטלו היובלות (אך לפי פירש רש"י במלכים ה' ששלשה גליות היו והראשון היה על שבט זבולון דן וכל ארץ נפתלי וזה היה תשע שנים קודם גלות שבט ראובן וגד ומאותו פעם לא היו כל יושבי' עליה יש לתמוה אמאי אמרו חכמינו ז"ל משגלו שבט ראובן כו' וצ"ע אך אין נפקותא כל כך שבין אלו השתי גליות לא היה יובל אבל בין גלות שבט ראובן כו' לגלות יאשיה היה יובל וכנ"ל) נמצא שלא מנו יובל בימי חזקי' וכן הוא האמת לפי דברי חכמינו ז"ל שאמרו משגלו שבט ראובן כו' בטלו יובלות לא היה יובל שהיה ראוי להיות בימי חזקיה וכנ"ל: מעתה נשוב לדברי הש"ס דסוף ערכין ריש (דף ל"ג) שרוצה לפרש דמאי דכתב בירמיה וישמעו וישלחו קאי אעבדים נרצעים. ומנין היה להם עבדים נרצעים שהיה חייבים לשלח ולא שלחו עד אותו פעם דהיינו בימי צדקיהו שהיה מלך אחר חזרת השבטים כ"ה שנה וצריך לומר שהיה אצלם עבדים נרצעים קודם גלות שבט ראובן שהרי משם ואילך אין עבד עברי נוהג כלל דאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כדאיתא בערכין סוף פרק המקדש שדהו ובקדושין סוף פרק האומר וכן פירשו התוספות ערכין דף ל"ג ע"א) דעל אותן עבדים שהיו להם קודם שגלו קאי ע"ש ואף שלכאורה הוא דוחק שהרי העבדים היו בזמן הרצעה בני י"ח או בני עשרים שהרי כבר עבדו שש שנים ואפילו אם הרצעה היתה חמש שנים אחר גלות שבט ראובן כגון שקנה את העבד באותו שנה שהיה גלות ובכלות שש שלו לא רצה לצאת ונרצע (אך מסתפק אני אם שייך רציעה כיון היובל ויותר נראה דאין רציעה בלא יובל אף שהיתה הקניה בזמן היובל) נמצא שהוא בן ח"י שנים בזמן רציעתו שהוא חמש שנים אחר הגלות והיא שנה שלישית למלכות חזקיה ומשם לח"י שנה של מלכות יאשיה ערך מאה שנה ומשם כ"ה שנים למלכות צדקיה נמצאו חיו העבדים ערך ק"מ שנה אף שהוא קצת דוחק מוכרחים לסבול אך לדעת הרמב"ן ז"ל דסבירי ליה עבד שנרצע ופסק היובל הוא עבד עולם ומותר אפילו בשפחה ואם כן איזה עבדים מחויבים היו לשלח בימי צדקי' על כרחך העבדים שהיו אצלם בזמן היובל נרצעים ולא שלחו אותם חפשי והרי היובל היה קודם שנות חזקי' מ"ח, או מ"ז שנה והנרצעים היו גם כן קרוב לעשרים וכנ"ל נמצא שהיה עד ג' או ד' למלכות חזקיה לא פחות מן ששים ושש שנים ומאה מחזקי' עד שנת ח"י ליאשיה ומשם עד צדקיה כ"ה נמצאו העבדים חיו קרוב למאתיים שנה היתכן לומר כן אלא ודאי הא ליתא דנרצע ופסק היובל מחויב לשלחו תיכף או בשנים שהי' ראוי להיות יובל אם לא בטל ועל אלו עבדים שלא שלחום נאמר וישמעו וישלחו אך יש לדקדק לפי זה הא דעביד פרק קמא דקדושין (דף ט"ו סוף ע"א) צריכותא דאיצטריך למכתב לעולם ואיצטריך למכתב כו' ע"ש אכן לפי האמת זה ראיה לדברי דאי כדעת הרמב"ן דלמא לעולם הוא באמת כפשטא והיכי דמי כגון שבטל היובל אחר הרצעה וכנ"ל אכן מה שתירץ הרמב"ן וכתבנו אותו בתחלת דברינו הוא נכון מאוד לפי מה שתופס ר"ת גופא לעיקר שירמיה החזיר את עשרת השבטים והתחילו למנות יובלות ונמצאו קודם חורבן הי' עבד עברי נוהג ומסר לו רבו חצי' שפחה וחצי' בת חורין ואלו הי' כמה בשנת החורבן עצמו והעבד עברי קידש אותם ויצא מבית אדונו אחר שש שלו ולא גירש את אשתו החצי' שפחה והיא נבעלה לכמה אנשים במשך השנים שהיו בגלות בבל והביאו על שפחות אלו אשמות חרופה וזה פשוט בלי דוחק כלל ועל דברי ר"ת גופא קשה לי במה שכתב דלמסקנא דשמעתא דאמר ר' יוחנן ירמיה החזירן ויאשי' מלך עליהם מנו יובלות גם בבית שני חדא דפשטא דשמעתא משמע דק' יוחנן לא בא (לתרץ) אלא לתרץ שילוח עבדים שנמצא בקרא בימי צדקי' ולא קאי כלל על בית שני ותדע שהרי מרא דשמעתא שתרץ בבית שני מנו יובלות לקדש שמיטין הוא רב נחמן בר יצחק והוכרח לאוקמי אותה ברייתא דלא כר' יהודא והרי רב נחמן גופא סבירי ליה שירמיה החזירן ויאשיה מלך עליהן ומביא פסוק גם יהודה שת קציר לך וגו' כדאיתא התם ובמגילה (דף י"ד אלא ודאי שזה לא מהני לגבי בית שני כיון דבימי עזרא לאו כולהו סליקו ותדע דהגע בעצמך המקשן שהקשה השתא משגלה שבט ראובן כו' לא מנו יובלות עזרא דכתיב ביה כל הקהל כאחד ארבע ריבוא כו' הוי מנו ולמה לו כולי האי הוי ליה להקשות בקיצור הא משגלה שבט ראובן כו' בטלו יובלות אלא ודאי שהמקשן ידע שירמיה החזירן רק קושייתו בקל וחומר משבט ראובן כו' שהיו חסרים רק שני שבטים וחצי קרינן אין כל יושבי' עליה כל שכן עזרא שנשארו בגולה רוב ישראל ולא סילקו אלא ד' ריבוא דלא קרינן כל יושבי' וזה פשוט ובזה מובן היטיב דברי חכמי המשנה פרק השולח (דף מ"א סע"א) חצי עבד וחצי בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי בית הלל בית שמאי אומרים תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול כו' וחזרו בהם בית הלל להורות כדברי ב"ש והוקשה לי מעולם מהו לשון להורות הי' לו לומר וחזרו ב"ה והודו לדברי ב"ש אלא ודאי הענין דהנה התוספות ז"ל הקשו דימכור עצמו בעבד עברי דשרי בשפחה כנענית ואפילו אין לו אשה ובנים הא איכא למאן דאמר דרבו מוסר לו שפחה כנענית (הוא דעת תנא קמא דראבי"ע קדושין (דף כ' ע"א) או דעת רבי תמורה (דף ל' ע"א) עיין שם בפירש רש"י) ותירצו דאמרינן באיזהו נשך (דף ע"א ע"א) גר ומשוחרר אין נמכרין בעבד עברי משום דבעינן ושב אל משפחתו עכ"ל ובאמת בפרק איזהו נשך לא נזכר שם משוחרר אך מצד הסברא דברי התוספות נכונים דכיון דטעמו של גר שאינו נמכר משום דבעינן ושב אל משפחתו וליכא מה לי גר' *) מה לי משוחרר שניהם משפחתם גוים אכן אי קשי' לי הא קשיא דהא אמרינן התם נמי דאין גר קונה עבד עברי מטעם דגמירי דמקני קנה דלא מקני לא קנה ואפילו הכי מסקינן התם הא דתנינא אין גר קונה עבד עברי שיהא דינו כישראל הקונה שעובד את הבן אלא כנמכר לנכרי שאינו עובד את הבן ואם כן ע"כ גם הא דתנינא שאין הגר נמכר בעבד עברי הוא גם כן פירושו שנמכר אלא דהוי, מכירתו לישראל כאילו נמכר לגוי שאינו עובד את הבן דאי אמרת שהגר אינו נמכר כלל אם כן הוי נגד הגמרא הנ"ל דמקני קני וכו' שהוא אינו מקנה כלל והוא קונה עבד עברי אלא שאינו עובד את הבן ואין קנייתו למדין מן מכירתו ומנלן לחלק ביניהם אלא ודאי למסקנא גם הא דתנינן דאין גר נמכר בעבד עברי היינו להיות דינו כנמכר לישראל אלא כנמכר לגוי וכנ"ל והסברא מחייבת לי בכך שהרי אנו למדין הא דאין נמכר בעבד עברי הוא מדכתיב ושב אל משפחתו ולימוד זה נלמוד גם כן לענין שאין עבד עברי כהן נרצע בפרק קמא דקדושין (דף כ"א ע"ב) משום דבעינן ושב אל משפחתו למוחזק שהי' במשפחתו ועל ידי הרצעה נעשה בעל מום ע"ש וכן פסק הרמב"ם פרק ג' מה' עבדים דין ח' ושני הדרשות נדרשין מתיבה אחת דכתיב ושב אל משפחתו מאי שנא לגבי כהן שאין אומרים שהוא נמכר לעבד עברי והמיעוט של ושב קאי אדין שאחר קנייתו דהיינו שאין נרצע ולא אמרינן שהתורה מיעטה מן ושב שלא יהא נמכר כלל ומאי שנא גבי גר דנימא דושב ממעט ליה שאינו נמכר כלל אלא ודאי גם גר נמכר אלא שאינו נרצע ואינו עובד את הבן וכנ"ל: ואם כן קשה קושיית התוספות גבי חצי עבד וחצי בן חורין למכור עצמו בעבד עברי ומותר בשפחה ובפרק קמא דבבא בתרא (דף י"ג ע"א) כתבו התוספות וז"ל (בזמן הזה ליכא גרים ועבדים)ואומר ר"י דאין זה תקנה דאסור למכור עצמו בעבד עברי כדאמרינן פ"ק דקדושין אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים וכו' וגם זה תימא שהרי שם הקשו התוספות גופא דמה תקנה היא לכוף את רבו שיעשנו בן חורין והא קיימא לן פרק השולח (דף ל"ה) שהמשחרר את עבדו עובר בעשה וכי תימא משום מצוה וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה כו' ותירצו דמשום מצות פרי' ורבי' שרי כו' ע"ש הרי שהתירו לאדון לעבור בעשה מפורשת דכתיב והתנחלתם לבניכם כנ"ל ומוטב היה שהעבד ימכור עצמו בעבד עברי ויעבור על אוזן ששמעה כי לי בני ישראל עבדים שאינו אלא דרש בעלמא וישא שפחה ויקיים לשבת יצרה ואף על גב דעכשיו מקיים מצות פריה ורביה מה שאין כן ע"י שפחה לא יקיים רק שבת בעלמא מכל מקום מה איכפת ליה להרב שיעבור כו' כיון שהוא בעצמו יכול לקיים מצות שבת שהרי גם בית שמאי מודים אלו היה מותר בשפחה שאין לנו לכוף את הרב לשחררו וכמו שאמרו לישא שפחה אינו יכול משמע שאם יכול אין לכוף אלא ודאי העיקר בעיני דגם כאן הלכתא כבית הלל שאין לכוף את הרב לשחררו דהא יש לו תקנה למכור עצמו בעבד עברי אלא כיון דשמאי והלל היו בימי בית שני ולא היה יובל נוהג אין עבד עברי נוהג לכן הוכרחו בית הלל להורות כדברי בית שמאי אבל באמת לענין דינא אין ב"ה מודים לדברי בית שמאי כן נראה לי שמעינן מזה שבימי שמאי והילל שהיו בימי בית שני כדאמרינן פרק קמא דשבת הילל נהג נשיאותו ק' שנה קודם חורבן הבית וחזר להורות כדברי בית שמאי משום שלא נהג יובל בימיו ואין לומר דנימא אף ששמאי והילל היו בפני הבית מכל מקום תלמידיהם היו אחר החורבן שהם נקראים בית שמאי ובית הילל והם שחזרו להורות אחר החורבן כדברי בית שמאי מפני שבטל היובל אבל בזמן הבית היה היובל נוהג ובאותו פעם לא חזרו לדברי בית שמאי מטעם הנ"ל שהיה היובל נוהג ויכול למכור עצמו בעבד עברי זה ליתא דהא בש"ס פסחים (דף פ"ח סוף ע"א) רמינן מתניתין אברייתא אם חצי עבד וחצי בן חורין יאכל פסח משל עצמו ומשנינן כאן כמשנה ראשונה וכאן כמשנה אחרונה עיין שם הרי שגם פסחים נשנית שהוא בזמן הבית ואין לומר נישנת לעתיד לבוא כשיבנה הבית במהרה ליתא שאז יחזרו למנות יובלים שיהיה כל יושביה עליה ויחזרו בית הילל להוראתן שאין כופין את רבו לשחררו שהרי יכול למכור עצמו בעבד עברי וכנ"ל אחר כתבי כל זה עיינתי בתוספות פסחים (דף פ"ח ע"א) וראיתי שתירצו דהא דלישא שפחה אינו יכול איירי בזמן שאין היובל נוהג ע"ש והיינו דלא כר"ת שבבית שני היה נוהג יובל וכן דעת הרמב"ן והרשב"א בחידושיו פרק השולח וכן דעת הרמב"ם ז"ל בהדיא פרק י' מהלכות שמיטה ויובל שבבית שני לא מנו יובלים אלא לקדש שמיטין וכדברי רב נחמן בר יצחק ערכין (סוף דף ל"ב) לפי שהוא פוסק כרבנן ששנת חמשים עולה לכאן ולכאן וכן עיקר שבבית שני לא נהג קדושת יובל: