שו״ת שאגת אריה – החדשות – סימן יג, קטע 2

ולענין מה שפירש הרמב"ם בריש פרק ט' מהלכות שמיטה דמה שאמרו בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמע כספים ליובל קרי משמט קרקע שהשדות חוזרות לבעליהן כפירש ר"ת גיטין ל"ו וקדושין סוף (דף ל"ח) ואחריו נמשכו הרמב"ן והרשב"א בחדושיו והר"ן ז"ל ודלא כפירש רש"י שפירש דבזמן שאתה משמט קאי אשביעית גופא ולעבודת קרקע בשביעית בחרישה וזריעה קרי לה שמיטת קרקע ואני בער ולא אדע להבין אמרי קודש של כל הגדולים האלו מה ראו על ככה לפרש כן איבעית אימא קרא דהא בקרא לא נזכר שם יובל כלל דכתב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה וזה דבר השמיטה שמוט וכו' ומה ענין יובל לכאן שלא הזכירו הכתוב כלל איברא שרש"י ז"ל גופא מביא שם ברייתא מתלמוד ירושלמי וזה דבר השמיטה שמוט אחד שמיטת יובל ואחד שמיטת שביעית ולמד מכאן שאין השביעית נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג מכל מקום נראה שאין זה כוונת רבי במה שאמר בזמן שאתה משמט קרקע שיהי' קאי על יובל כיון שאין יובל נזכר בקרא וכו' והוא בא לפרש דשתי שמיטות הנזכרים בקרא קאי א' על יובל הי' לו לפרש אחר שמיטת יובל וכמו שפירש תנא דברייתא ירושלמי הנ"ל אלא וודאי אין כוונת ר' במה שאמר אחד שמיטת קרקע כו' שיהי' קאי על יובל ואיבעית אימא גמרא איך אפשר לפרש דהא דאמר רבי בזמן שאתה משמט קרקע קאי על יובל אבל גוף שמיטת קרקע בשביעית מחרישה וזריעה לא נזכר בדברי רבי אם כן כשפריך הש"ס בריש מועד קטן סוף (דף ב' חרישה וזריעה בשביעית מי שרי ומשני אביי בשביעית בזמן הזה ורבי היא דתניא רבי אומר וזה דבר השמיטה שמוט בשני שמיטות הכתוב מדבר כו' והא בכאן בדברי רבי לא נזכר שמיטת קרקע של שביעית היינו חרישה וזריעה כלל רק שמיטת קרקע של יובל ומניין לאביי ללמוד ממנו שמיטת קרקע של שביעית היינו חרישה וזריעה של שביעית שיהיה מדרבנן אך לפי מה שכתבו התוספות קדושין (דף ל"ח) דמה אתה משמט כספים לאו דווקא כספים אלא לכלל שביעית קרוי כספים לא קשה מידי יע"ש אך דבריהם דחוקים דהיו לו לכנות שמות הנזכרים בקרא יובל שמיטה וכמו שזכר תנא בירושלמי ואין לומר שזה הסברא מחויבת מצד המושכל כיון שאין יובל נוהג אין שביעית בשמיטת קרקע נוהג ואם כן כשמיעטה תורה יובל שאינו נוהג בזמן הזה היינו אפילו בבית שני וכדלקמן בסמוך ומטעם דבעינן כל יושבי' עליו אין השביעית בעבודת קרקע נוהג מטעם שהם קשורים יחד שמיטת קרקע של שביעית עם יובל אם כן כל שכן למה הוצרך ר"ת לסתור פירוש רש"י ז"ל ולפרש מה שאמר רבי בזמן שאתה משמט קרקע כו' קאי על יובל מטעם דבעינן כל יושבי' עלי' ופרש כדברי רש"י ז"ל דקאי אשביעית וג"כ מטעם דכל יושבי' דיובל ושמיטה קשורים יחד וחדא מילתא היא ועוד אמאי תלה אביי במועד קטן הנ"ל בדרבי הלא ר' לא אמר אלא לענין שמיטת כספים וזה שחידש לנו רבי אבל עבודת קרקע בלאו דרבי קשור הוא ביובל אלא וודאי דהא ליתא שיהי' שביעית לדעתם ז"ל תלוי ביובל ותדע שהרי אמרו בעירוכין (דף ל"ב) מני יובל אחר גלות שבט ראובן וגד וחצי מנשה לקדש שמיטין וקשה ממה נפשך איך מנו שמיטין אי מדאורייתא הא אמרת בזמן שאינו יובל אין שמיטה ואי מדרבנן למה לן לומר שמנו יובל כדי לקדש שמיטין מדרבנן תיפוק ליה יובל גופא עשו מדרבנן אלא וודאי ס"ל שששביעית בבית שני הוא דאורייתא ויובל דרבנן כדי לקדש שמיטין ואין לומר דסבירא להו להנך גדולים הנ"ל דלא שייך משמט קרקע אשביעית דלשון משמט משמע שהוא משמט מיד זה לזה וזה שייך בהשמטת כספים שהוא משמט מיד מלוה ללוה וכן ביובל שהשדות חוזרין לבעליהן ומשמט מיד קונה ליד המוכר אבל ביטול הקרקע בעבודה בשביעית לא שייך לשון שמיטה דמיד מי נשמטת וכן נראה מלשון הרמב"ם שהבאתי בס"ק זה וכן נראה בהדיא מלשון הרשב"א בחדושיו פרק השולח (דף ל"ו) סוף ד"ה אמר אביי בשתי שמיטות כו' ע"ש זה אינו דהא בהדיא דרשינן בריש מו"ק (דף ג' ע"א) והשביעית תשמטנה ונטשתה תשמענה מלקשקש כלומר דהיינו עידור שהיא חרושה בזתים ע"ש וכן פירש רש"י בפירוש החומש תשמטנה מעבודת קרקע כגון חרישה ונטשתה מאכילת פירות דבר אחר תשמטנה מעבודה גמורה כגון חרישה וזריעה ונעשתה מזבל וידוע שרש"י ז"ל בפירוש החומש מפרש הכל לפי הקרוב לפשוטו וענין לשון שמיטה בעבודת קרקע היא לשון חז"ל על שביעית שהוא אפקעתא דמלכא שהתורה הפקיעה הקרקע מיד הבעלים להודיע שאין הארץ שלהם כמ"ש הכתוב כי לי הארץ ומה שהוקשה לרש"י ז"ל מפרק השולח (דף ל"ו ע"א) הנ"ל במה שאמר רבי בזמן שאתה משמע קרקע כו' מנא ליה דשמיטת קרקע מעבודה נוהגת בזמן הזה והוצרך להביא הך ברייתא דירושלמי שנלמוד מיובל לפי ע"ד אין צורך לזה דאפשר לומר שרבי סבר לה כרבנן דבי רב כתובות פרק ב' (דף כ"ה ע"א) דאפילו למאן דאמר חלה בזמן הזה דאורייתא תרומה דרבנן שהרי שבע שכבשו ושבע שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה ופרש"י שהרי תלה. הכתוב המעשר במנין שנות השמיטה שנאמר בשנה השלישית שנת המעשר ושמיטה לא מנו אלא משכיבשו וחילקו כו' עכ"ל ומעתה ממה נפשך אי תלוי חיובו בזמן הזה בשבע שכבשו כו' אם כן ממילא שמעינן שהשמיטה לא נהגה בזמן הזה דהא לא נהגה בשבע שכבשו ואי אין חיובו דזמן הזה תלוי בשבע שכבשו כו' ורבנן דאמרי התם שהרי בשבע שכבשו אין כוונתם ללמוד דינו דזמן הזה משבע שכבשו והא דאמרו שהרי בשבע שכבשו כו' כוונתם שאין ללמוד תרומה מחלה לחייב בזמן הזה מדאורייתא מטעם שמצינו פעם אחד שהיו חייבים בחלה מדאורייתא ולא היו חייבים בתרומה והם שבע שכיבשו כו' ואם כן צריך לומר שלפטור תרומה בזמן הזה יש איזה לימוד (לפטור בזמן הזה) דהא אין לומר דגם בזמן הזה ילפינן תרומה משמיטה ושמיטה ילפינן מיובל. וכהאי ברייתא דתלמוד ירושלמי שמביא רש"י ז"ל פרק השולח (דף ל"ו) הנ"ל אם כן למה תלו רבנן דבי רב פטור תרומה מטעם שבע שכבשו ושבע שכבשו גופי' יליף לה משמיטה עדיפא הוה ליה למילף תרומה משמיטה לענין פטור בזמן הזה שהרי הקישו הכתוב שנה השלישית שנת המעשר. אלא וודאי שאין שום לימוד מפורש גבי שמיטה שתהי' בזמן הזה רק דרבנן ותרומה שתהי' בזמן הזה דרבנן צריך לומר דסבירי להו לרבנן דבי רב שיש להם. איזה לימוד ממקום אחר אלא דאפשר ללמוד מחלה שהיא דאורייתא על זה השיבו שאין לדמות לחלה שהרי בשבע שכיבשו היו חייבין בחלה כו' וכיון שיש לנו איזה לימוד דתרומה בזמן הזה דרבנן יליף רבי לענין שמיטה בזמן הזה מתרומה בזמן הזה בהקישא משנה השלישית שנת המעשר להיות שמיטה בזמן הזה רק דרבנן כמו שלמדו רבנן דבי רב מהקישא הנ"ל לענין שבע שכיבשו וכו' וחזר רבי ולמד השמטת כספים מהשמטת קרקע בהקישא דשני שמיטות הכתוב מדבר ומה שאמר אביי אליבי' בשביעית בזמן הזה אין כוונתו בזמן הזה אחר חורבן הבית אלא אפילו בזמן בית שני היו השמיטה דרבנן כמו בזמן הזה שאמרו גבי תרומה וחלה פרק ב' דכתובות הנ"ל דאמרינן התם וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליקו שמע מיניה שאף בבית שני קאמרי דהוה תרומה וחלה דרבנן וכן כתב הרמב"ם סוף פרק א' מהלכות תרומה והוא הדין לרבי בשמיטה דהא מיניה יליף וכנ"ל אבל לא הוצרך רבי לדרשא המוזכרת בברייתא דתלמוד ירושלמי ובזה מתורץ כל קושיות שהקשה ר"ת ז"ל דהי' לו להש"ס להביא ברייתא דתלמוד ירושלמי שאין כוונת רבי כלל על לימוד ההוא שהרי לא נזכר כלל בקרא שמיטת יובל וכו' אבל רבנן דפליגי על רבי סבירא להו דתרומה וגם חלה בזמן, הזה דרבנן וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל סוף פרק א' מהלכות תרומה ופרק ה' מהלכות ביכורים והקישא דמעשר ושמיטה מקרא שנה השלישית שנת המעשר לית להו והוה ליה שמיטת קרקעות לעבודת קרקע בשביעית דאורייתא וכל שכן שמיטת כספים שהוא חובת הגוף שהוי דאורייתא דלית להו היקשא דשמיטה ליובל אדרבה אית להו דיש שמיטה אף על פי שאין וכהאי ברייתא דתורת כהנים שמביא רש"י בפרק השולח שחולק על ברייתא דתלמוד ירושלמי ואם כן הוה שביעית בזמן הזה דאורייתא לעבודת קרקע בארץ ישראל ולהשמטת כספים בכל מקום דחובת הגוף נינהו וכן הוא בהדיא דעת הרשב"א ז"ל בחידושיו להשוות דין השמטת כספים בשביעית, בכל מקום לדין עבודת קרקע בשביעית בארץ ישראל ואם זה דאורייתא זה נמי דאורייתא בכל מקום ודלא כרמב"ם ז"ל שחולק ביניהם וסבירא לי' עבודת קרקע הוה דאורייתא והשמטת כספים שהוא חובת הגוף הוי דרבנן וזה תימא דאיפכא היה אפשר לומר וכמ"ש לעיל. אבל לקושטא דמילתא תרווייהו דאורייתא כן נ"ל:

ועוד נראה לענ"ד ראי' דהשמטת כספים בזמן הזה דאורייתא מהא דאמרי' במכות (דף ג' ע"ב) אמר רב יהודא אמר שמואל האומר לחבירו על מנת שלא תשמיטני שביעית שביעית משמטתו לימא קסבר שמואל מתנה על מה שכתוב בתורה הוא וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל והא אתמר האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה הא איתמר עלה כו' ומאי קושיא נימא דשמואל מיירי בשביעית בזה"ז דהוי דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה דאפילו בדבר שבממון תנאו בטל וכדמסיק הש"ס פרק אע"פ דכתובות (דף נ"ו ע"א) אליבא דר' יהודא דסבר בדבר שבממון תנאו קיים ואפילו הכי בכתובה שהוא דרבנן סבירא ליה תנאו בטל מטעם חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכן דעת הפוסקים ז"ל בהאי סברא דחז"ל עשו חיזוק יותר משל תורה, כמבואר באבן העזר סימן ס"ט פעיף י' שאין תנאי מועיל בכתובה וכמו שכתב הר"ן פרק אע"פ לפי מה דקיימא לן כתובת אשה דרבנן עיין שם ולפי זה אפילו אמר שלא תשמטנו בשביעית אפילו הכי שביעית משמטתו אף על גב דהוה תנאי שבממון כיון דהוה דרבנן ואינו דומה לאונאה דהוי דאורייתא אלא וודאי השמטת כספים בזמן הזה הוה דאורייתא והוה דומיא דאונאה. ואין לומר דלא שייך לומר חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה אלא בדבר שאין עקרו מדאורייתא אבל בדבר שעקרו בדאורייתא לא שייך לומר האי סברא וכמו שנראה לכאורה מדברי התוספות פ' אע"פ (דף נ"ו ע"ב) דיבור המתחיל קסבר ר' מאיר כו' זה ליתא דלא כתבו התוספות התם האי סברא אלא היכא שעיקר הדבר דאורייתא וחכמים תקנו גם כן דוגמתו כגון כתובה למאן דאמר דהוה דאורייתא וחכמים תקנו כתובה גם לאלמנה הוה תקנתם כעין דאורייתא למאן דאמר שמולי דאורייתא חמירי הוה האי גם כן דאורייתא וכן יש לומר למאן דסבר חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר אפשר לומר שבכהאי מילתא לא אמרינן חיזוק יותר כיון שעיקרו של דבר הוא דאורייתא אבל היכא שעיקרו של דבר עתה אינו דאורייתא אלא שהי' דאורייתא וכהאי דתרומה בזמן הזה דרבנן אף על גב דבזמן מקדש ראשון הי' דאורייתא לא חשבינן עתה רק לדרבנן אבל בזמן המקדש אף שתרומת תאנים היו דרבנן חשבינן להו כדאורייתא וכהאי דפרק הערל (דף פ"א סע"א) ואם כן השמטת כספים אף שבזמן המקדש שהי' השמטת קרקע הי' גם השמטת כספים דאורייתא מכל מקום עתה לאו דאורייתא כלל ושייך לומר חכמים עשו חיזוק לדבריהם כנ"ל ואין לומר כיון דשביעית לעבודת קרקע נוהג בזמן הזה דאורייתא גם השמטת כספים נגררים אחריו והוה כמו כתובת אלמנה עם כתובת בתולה ותרומת תאינים עם תרומת גורן ויקב דחשבינן כאילו הכל דאורייתא ואין לומר בהם חכמים עשו חיזוק יותר כו' זה ליתא דאין ענין השמטת כספים דשביעית עם עבודת קרקע בשביעית שזה חובת הגוף וזה מצוה התלוי' בארץ והוי חובת קרקע ואלו שני דברים דומין לדין ירושת הבעל עם ירושת קרובים שזכרו התוספות פרק אע"פ (דף נ"ו ע"ב) בדבור המתחיל קסבר ר' מאיר הי' אומר מדלא משני הש"ס פרק קמא דמכות (דף ג' ע"ב) הנ"ל דשמואל בשביעית בזמן הזה איירי דהוי השמטת כספים רק דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר כו' וכהאי דר' יהודא דפרק אע"פ (דף נ"ו סוף ע"א) שמע מיניה דסתמא דש"ס ס"ל דהשמטת כספים בזמן הזה דאורייתא וכתירוצא דרבא פרק השולח (דף ל"ו ע"ב הנ"ל) שתירץ אפרוזבול דתקנת הלל הפקר בית דין וכו' לכן הוי שביעית בענין זה כמו אונאה דהוי דאורייתא ולכן אם אמר על מנת שלא תשמטני בשביעית תנאו קיים כמו גבי אונאה ובזה מתורץ לשון הש"ס ריש פרק קמא דמכות (דף ג') לימא, קסבר שמואל מתנה, על מה שכתוב בתורה הוא וכל המתנה כו' מאי לימא הא לכאורה האי מילתא לית בה ספיקא דהיינו טעמא דשמואל וגם במסקנא הכי הוה ועוד ביותר תיבת הוא לית בה הבנה לכאורה כלל וכהנ"ל מדייק הרשב"א ז"ל בחידושיו פרק השולח (דף ל"ו ע"ב) במה שאמר אביי שב ואל תעשה הוא ע"ש וכאן קשה יותר אלא וודאי שיש לפנינו שני דרכים אם השמטת כספים הוי בזמן הזה דרבנן וכמו שתירץ אביי פרק השולח (דף ל"ו ע"א) או שהוא דאורייתא וכתירוצא דרבא שם ע"ב לכן התחיל המקשן בהאי סברא דס"ל לרבא דקיימא לן כוותיה לגבי אביי לכן אמר לימא קסבר שמואל מתנה על מה שכתוב בתורה הוא לפי שיש עוד סברא לומר דהוי רק מתנה אדרבנן וכו' וכן הוא המסקנא דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ובדברי רז"ל הלשון בדקדוק היכא שאמרו מתנה על מה שכתוב בתורה הוי דווקא בתורה ולא לשון מושאל לומר דאף לדרבנן קרי ליה בתורה שהרי בפרק אע"פ דף נ"ו ע"ב) מדייק הש"ס ושמעינן לר' מאיר דאמר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הא בדרבנן תנאו קיים עיין שם הרי היכא שאמרו בתורה בתורה דוקא הוא וכן מורה לשון הטור סי' זה שהתחיל תיכף בסעיף ב' ואפילו התנה על מנת שלא תשמטנו שביעית משמט דהוי ליה מתנה על מה שכתב בתורה והשמטת כספים נוהגת האידנא עכ"ל הרי שכתוב מתנה על מה שכתב בתורה ועל זה סיים שהשמטת כספים נוהגת משמע שנוהג מן התורה וכן נראה מהרא"ש בתשובה כלל ע"ד סוף סימן ד' וז"ל מי שכתב בשטר שיכול לגבות חובו בדרכים שאינם דתים הרי הוא מתנה לעבור על מ"ש בתורה כו' עיין שם (אבל דעת הרא"ש ז"ל בפסקיו פרק קמא דמכות גבי תרי לישני דשמואל במלוה עשר שנים כו' דשמיטת כספים בזמן הזה דרבנן ע"ש) וכן דעת רש"י ז"ל פרק קמא דעו"ג (דף ט') ריש ע"ב וז"ל האי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע קאי. למנין סדר שמיטות שהיו ישראל מונין והולכין בפני הבית (פירש לפי שמשם אנו צריכים להתחיל המנין כדי שתדע עתה בכמה שני הוא עומד ק"ל) דק"ל שביעית בזמן הזה נהגא ואפילו לרבי דאמר בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים מודה הוא דמדרבנן נהגא כו' וכן כתב הרא"ש הרי התחילו דקיימא לן שביעית נוהגת בזמן הזה אלא שאפי' לרבי הוצרכו לומר דהוי דרבנן וכן הוא בהדיא דעת התוספות ערכין ריש (דף י"ג) דאפילו בגלות בבל קודם בנין בית שני מנו שמיטין בשביל השמטת כספים שנוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ ע"ש וכן נראה לענ"ד עיקר דהשמטת כספים בזמן הזה הוי דאורייתא וכרבנן דפליגי ארבי וכו':

(סעיף ב') אלא בזמן שהיובל נוהג היינו כרבי דדריש זה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר בזמן שאתה משמע קרקע אתה משמט כספים וכפירש הרמב"ם ור"ת הבאתי לעיל ריש סימן זה דהשמטת קרקע שנזכר כאן הוא יובל ששדות חוזרת לבעליהן ויובל אינו נוהג בזמן הזה דכתיב וקראתם דרור לכל יושבי' דוקא בזמן שכל יושבי' עלי' ואמרינן בערכין סוף (דף ל"ב) דאפילו בבית ראשון משגלו שבט ראובן ושבט. גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות וכל שכן בבית שני דלאו כולהו עלו עיין שם וכל שכן אחר חורבן אכן ר"ת ז"ל הביאו התוס' גיטין (דף ל"ו סוף ע"א) היה אומר שבבית שני נהג יובל והא דאמרינן בערכין סוף (דף הנ"ל) מנו יובלות לקדש שמיטין היינו למאי דסלקא דעתין התם דלא חזרו עשרת השבטים ולא היו בבבל אלא ב' שבטים וכשעלו בבית שני לא היו כל יושבי' עליה אבל במסקנא דאמרינן ירמיה החזירן ויאשיהו מלך עליהם נמצא דהיו שם מי"ב שבטים אף על גב דלא עלו כולהו חשיב כל יושבי' עד כאן לשונו והנה לכאורה הוקשה לי על דבריו ז"ל האיך אפשר לומר דבבית שני מקרי כל יושביה עליה הא אמרינן פרק ב' דכתובות (דף כ"ה סוף ע"א) לפי מאי דהשיב רב הונא ברי' דרב יהושע לרבנן דבי רב אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דכתיב בבואכם בביאת כולכם וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלקי הרי דבבית שני לא מקרי ביאת כולם וכן מצאתי בחידושי הרשב"א פרק השולח שהקשה כן בשם הרמב"ן על ר"ת ז"ל והטעים הרמב"ן ז"ל דבריו הנעימים בזה הלשון ואם עלו כל השבטים עד שקרא בהם (ר"ת ז"ל) כל יושבי' עלי' כל שכן שאני קורא בהם בבואכם וזה דבר השמיטה ברור כו' עד כאן לשונו והייתי כמתהנה בעצמי שכוונתי לדעת הגדול הרמב"ן ז"ל אחר זה מצאתי לתוספות ז"ל פרק יוצא דופן (דף מ"ז ע"א) דבור המתחיל לא כולהו כו' הקשו קושי' הנ"ל על ר"ת ותירצו דבבואכם משמע טפי בביאת כולכם עד כאן לשונו ואף שאין תלמיד קטן כמוני מכריע מכל מקום הסברא נותנת טפי דכל יושבי' משמע טפי שיהיה כולם מלשון בבואכם וכדברי הרמב"ן ז"ל ומה שכתב ר"ת ז"ל ראיה מהא דאמרינן כריתות (דף י"א ע"א) ואשמים אילי צאן על אשמותם אמר רב חסדא שכולן שפחות חרופות בעלו ושפחה חרופה היינו חצי' שפחה וחצי' בת חורין המאורסת לעבד עברי ואין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כדאמרינן סוף פרק המקדש שדהו כו' עכ"ל והרשב"א ז"ל בחידושיו הביא דברי הרמב"ן שתירץ כמה תירוצים והאחרון מהם דרב חסדא סובר (גיטין דף מ"ג ע"א) חצי' שפחה וחצי' בת חורין בת אתרוסי היא הלכך משכחת לה כגון שקדשום בזמן הבית שהי' היובל נוהג וחרב הבית ובעלום בימי עזרא עד כאן לשונו ולא אבין לכאורה דבריו הקדושים ז"ל מה הוצרך לפרש הא דרב חסדא סבר שחצי שפחה כו' בת אתרוסי היא דאפילו אי סבר לה כרב ששת דגיטין (דף מ"ג הנ"ל) דאמר חצי' בת חורין לאו בת אתרוסי א"ש ומה ששנינו בכריתות שפחה חרופה המאורסת לעבד עברי לאו דוקא מאורסת אלא מיוחדת לעבד עברי ותירוצו אפשר לתרץ שייחד לעבד עברי בזמן שהי' עבד עברי נוהג ובעלום בימי עזרא. ואפשר לתרץ דסבירא ליה ז"ל דאם היא לאו בת אתרוסי ולא היה בה קדושין מעולם ועבד עברי משמש בה רק על ידי יחוד שהאדם מיחד אותה לו אם כן בכלות השש שנים לעבד עברי או בהגיע היובל לנרצע הוא יוצא ואין האשה ר"ל שפחה שהיתה מיוחדת לו צריכה הימנו גט והרי היא פנויה והבא עליה אינו חייב אשם שהרי עתה לאו שפחה חרופה היא וכהנ"ל מצאתי בהרא"ש ז"ל פרק השולח רמז ל"ז בשם הר"ר מאיר הלוי ז"ל דלמ"ד אין קדושי' קדושין מצי מגרש לה בלא גט ע"ש אלא משום דקאי אישראל גמור שקידש חצי שפחה וחציו בת חורין וכ"ש הכא אם היא מיוחדת בלא קדושין כלל וכיון שעבד עברי לא הי' נוהג אלא בזמן הבית שהי' היובל נוהג ובהגעת זמן היובל נפטרו העבדים לבתיהם ונשארו השפחות בבית אדוניהם פנויות ומאין נמצאו שפחות חרופות בימי עזרא. לכן הוצרך לפרש דסבירא ליה לרב חסדא דבת איתרוסי היא ואם כן העבדים קדשו אותם וביציאתם מבית אדוניהם לא גרשו אותם והיו כל ימיהם שפחות חרופות ונבעלו בימי עזרא וכיון שכ"כ הרמב"ן ז"ל תמיהני עליו איך כתב בפשיטות שרב חסדא סבירא ליה דבת איתרוסי היא אף שרב חסדא הקשה למאי דדריש רבה בר רב הונא לדמות המקדש חצי' שפחה וחצי' בת חורין למקדש חצי אשה שאינו מקודשת והקשה לו ר"ח מי דמי התם שייר בקנינו הכא לא שייר בקנינו משום הא אינו מוכרח דרב חסדא סבירא ליה דבת איתרוסי היא רק שדחה דמיונו של רבה שרצה לדמות קדושי חצי בת חורין לחצי אשה שכולה בת חורין אבל לפום קושטא אפשר דסבירא ליה לרב חסדא דלאו בת איתרוסי היא ותדע שהרי רב חסדא שם בסוף העמוד אמר חצי' שפחה וחצי' בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון ומתו שניהם מתייבמת ללוי ואין אני קורא בה אשת שני מתים ממה נפשך אי קדושי דראובן קדושין קדושי דשמעון לאו קדושין ואי קדושי דשמעון קדושין קדושי דראובן לאו קדושין הרי שרב חסדא גופא מסופק אי בת איתרוסי היא ואמאי לא פשיט לנפשי' דבת איתרוסי היא מהא דהוא גופא אמר בכריתות שכולן שפחות חרופות בעלו בימי עזרא ואי אפשר למצוא שפחה חרופה בימי עזרא אלא אם כן סבירא לן דבת איתרוסי הוא וכנ"ל בדברי הרמב"ן ז"ל ואף שהתוס' ז"ל הקשו על רש"י ז"ל במה שפירש שרב חסדא מספקא ליה אי בת אתרוסי דהא רב חסדא גופא פשיטא ליה דהוו קדושין ורבה בר הונא נראה דמספקא לי' אי גמרי קדושי ראשון אי פקעי ואין דבריהם ז"ל מוכרחים וכו' דמה שהקשה רב חסדא לעיל מיניה בע"א לרבה לאו משום דפשיטא ליה דהוי קדושין אלא לדחות דמיונו של רבה שלמד דין חציו בת חורין מחצי אשה וכו' אבל בגוף הדין מסתפק הוא אי בת איתרוסי היא אבל מה שכתב התוספות שספיקו של רב חסדא הוא אי גמרו קדושי ראשון אי פקעי לא נהירא לפי ע"ד דאם כן היה להש"ס לסדר מתחילה הפלוגתא דאי גמרי אי פקעי ואחר כך מימרא דרב חסדא הנ"ל שהוא נובע מפלוגתא ההיא אלא ודאי כפירש"י ז"ל וזהו שדקדק רש"י ז"ל בצחות לשונו וכתב ומיהו משום פלוגתא דאמוראי דלעיל מספקא לן הי מינייהו הוו קידושין וכוונתו לשלול שלא תטעה שהספק הוא אי פקעי קדושי ראשון או גמרי לכן כתב דטפי מסתבר לומר שהספק הוא מאמוראים הנזכרים לעיל מיניה והם רבה בר ר"ה ורב ששת ולא מאמוראים שנזכר פלוגתן אחר זה וכן נראה בהדיא דעת הרמב"ם ז"ל שספיקו של רב חסדא הוא במקדש חצי' בת חורין אי הוו קדושין או לא אבל אין הספק אי פקעי או גמרי שהרי בפרק ו' מ"ה עבדים כתב וזה לשונו שפחה חרופה אם רצה לשחרר חציו שנשאר ותיעשה אשת איש גמורה משתחרר בין בכסף כו' עכ"ל הרי שפסק כמאן דאמר גמרי קדושי ראשון וכן פסק בפרק ג' מהלכות איסורי ביאה והעתקתי לשונו לקמן בסמוך בסעיף קטן זה ואלו סוף פרק ו' יבום פסק כרב חסדא ממה נפשך אי קדושי ראובן אלא ודאי שהרמב"ם ז"ל מפרש שהספק הוא אי הוו קדושין לחצי שפחה כו' עם ישראל שאינו עבד עברי וכמו של שאבאר והנה הרשב"א ז"ל בחידושיו פרק השולח תמה על הרמב"ן ז"ל וכתב בזה הלשון ואינו יודע למה הוצרך רבינו לדחוק כגון שקדשו בפני הבית דלמאן דאית ליה לקמן (דף מ"ג הנ"ל) חצי' שפחה וחצי' בת חורין שנתקדשה קדושי' קדושין אפילו בזמן הזה משכחת לה דלרב חסדא ורבה בר רב הונא דסבירא ליה הכי הא דאמרינן התם בכריתות אין שפחה חרופה אלא המאורסת לעבד עברי לאו לאפוקי מאורסה לישראל גמור אלא למעוטי מאורסה לעבד כנעני וכן נראה מהא דאמרינן לקמן דאמר רב ששת כשם שאמרו המקדש חצי אשה אינה מקודשת כך חצי' שפחה כו' שנתקדשה אין קדושי' קדושין ואם לחשך אדם לומר איזה שפחה חרופה זו שחצי' שפחה וחצי' בת חורין המאורסת לעבד עברי כו' אלמא מדמייתי עלה דהאי דחצי' שפחה וחצי' בת חורין שנתקדשה לישראל איזה שפחה חרופה כו' ש"מ דהוא הדין שנתקדשה לישראל הוי שפחה חרופה וכן פירש רש"י ז"ל שם כו' והוא הדין לכל ישראל אלא אורחא דמילתא נקט משום דעבד עברי מותר בשפחה עכ"ל הרשב"א ז"ל בחידושיו הנה הרשב"א ז"ל תופס בפשיטות שישראל גמור שקידש חצי' שפחה וחצי' בת חורין למאן דסבירא ליה דהוו קדושין הוית האי אשה אף בזמן הזה שפחה חרופה והבא עליה באשם דהא לענין ישראל גמור אין חילוק בין בזמן הזה לזמן היובל וזה פשוט וכן נראה בהדיא דעת הרא"ש ז"ל סוף פרק השולח רמז ל"ז שפסק כרבה בר רב הונא דחצי שפחה שנתקדשה קדושי' קדושין וסיים והא דקדושי' קדושין לאו לחיובי מיתה הבא עליו אלא לחיובי אשם וכן מוכח מדקאמר ואם נפשך לומר איזו שפחה חרופה זו שחצי' שפחה המאורסת לעבד עברי כלומר אלמא תפסי בה קדושין והיינו דוקא להתחייב באשה וכן פירש רש"י בסמוך גמרי קדושי ראשון ומעיקרא הי' חייב עלי' אשם והשתא הוי במיתה כו' עכ"ל הרא"ש ז"ל וכן נראה מדברי הרב המגיד ז"ל בפ' ד' מהלכות אישות דין ט"ז שכתב דישראל שקידש חצי' שפחה וחצי' בת חורין הוי שפחה חרופה ולפי ע"ד אי אפשר לומר כן בדעת הרמב"ם ז"ל וזה לשונו שם המקדש אשה שחצי' שפחה וחצי' בת חורין אינה מקודשת קדושין גמורין עד שתשתחרר ואחר שנשתחררה גמרו קדושי' כקדושי קטנה שגדלה ואין צריך לקדשה קדושין אחרים בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה הרי זו ספק קדושין לשניהם ואיזו היא שפחה חרופה האמורה בתורה זו מי שחצי' שפחה וחצי' בת חורין שקדשה עבד עברי ומי שחצי עבד וחצי בן חורין שקידש בת חורין הרי זו ספק קדושין עכ"ל וכתב הרב המגיד וזה לשונו המקדש אשה שחצי' שפחה כנ"ל בגיטין פרק השולח נחלקו אמוראים אם קדושי' קדושין ופוסק רבינו כדברי האומר שהם קדושין ושפחה חרופה האמורה בתורה היא זו כמו שיתבאר בסמוך עוד שם איתמר חצי' שפחה וחצי' בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון אמר רב יוסף בר חמא אמר רב נחמן פקעי קדושי ראשון ר' זירא אמר רב נחמן גמרי קדושי ראשון אמר ר' זירא כוותי' דידי מסתברא דכתיב לא יומתו כי לא חופשה הא חופשה יומתו ונדחית ראי' זו שם והנראה מדברי רבינו שהוא פוסק כדברי האומר מקודשת שזו היא שפחה חרופה האמורה בתורה והיא מקודשת ואינה כאשת איש שהרי אין בה מיתה וזה פשוט וכשנשתחררה דעתו לפי הנראה כמאן דאמר גמרי קדושי ראשון ואם כן הוא יש לתמוה איך כתב בא אחר וקדשה אחר שנשתחררה הרי זו ספק קדושין לשניהם דהא משמע דלמאן דאמר דגמרי קדושי ראשון כיון שנשתחררה נעשית אשת איש ומומתין עלי' כמו שנזכר בסוגיא על כן נראה לומר בדעת רבינו שהוא פוסק בדין זה כשנשתחררה וחזרה ונתקדשה לאחר שהוא ספק והביאו, לזה מה שאמרו שם למעלה מזה אמר רב חסדא נתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה לשמעון ונתקדשה מתייבמת ללוי ואין אני קורא בו אשת שני מתים ממה נפשך אי קדושי דראובן קדושין קדושי דשמעון לאו קדושין ואי קדושי דשמעון קדושין קדושי דראובן לאו קדושין וממימרא זו נראה דרב חסדא מספקא ליה אי אלו קדושין משניהם חלין וכבר כתב רבינו מימרא סוף פ' ו' מה' ייבום וחליצה ואם כן מ"ש ואין צריך לקדשה קדושין אחרים אינו מפני שיהי' קדושין הראשונים קדושין גמורים אלא כל שבא עלי' אחר כך ביאתו עושה אותה אשת איש גמורה והרי היא כקטנה כו' עכ"ל הרב המגיד ז"ל הנך רואה שהרב המגיד ז"ל חשב ישראל המקדש חצי' שפחה כו' לשפחה חרופה לחייב עלי' לאחר שבא עלי' באשם אלא דסבירא ליה בדעת הרמב"ם ז"ל שאחר השחרור אם קידש אחר נשאר מהן בספק אי פקעי קדושין ראשונים או גמרי וזהו ספיקו של רב חסדא והיינו כפירש התוספות שזכרתי למעלה שפירשו ספיקו של רב חסדא הוא בפלוגתא דרב יוסף ור' זירא אי גמרי קדושין הראשונים על ידי שחרור או פקעי ואני תמה על הרב המגיד ז"ל שהסכים בדעת הרמב"ם לומר שזו היא שפחה חרופה האמורה בתורה וחייבין עלי' אשם ואפילו הכי כשנשתחררה יש ספק אם גמרי קדושין הראשונים או פקעי חדא מהו זה שכתב הרמב"ם בסוף דבריו ואיזו שפחה חרופה האמורה בתורה כו' והלא מה שזכר עד הנה ישראל שקידש חצי' שפחה וחצי' בת חורין שפחה חרופה היא ועוד איך אפשר לומר שהיא שפחה חרופה בעודה חצי' שפחה וחצי' בת חורין וכשנשתחררה יש ספק אם גמרי קדושין הראשונים או פקעי והיינו מכח פלוגתא דרב יוסף בר חמא ור' זירא ומספקינן הלכתא כמאן כמו שנסתפק רב חסדא וכו' בדברי הרב המגיד אם כן אמאי פסק הרמב"ם ז"ל פרק ז' מה' עבדים דין ו' וז"ל שפחה חרופה אם רצה לשחרר חציו הנשאר ותעשה אשת איש גמורה משחרר כו' הרי דס"ל שעל ידי השחרור נגמרו קדושין הראשונים כר' זירא ואמאי בכאן נסתפק אי גמרי אי פקעי וכן כתב עוד פרק ו' מהלכות איסורי ביאה וז"ל שפחה חרופה האמורה בתורה היא חצי' שפחה וחצי' בת חורין המקודשת לעבד עברי שנאמר לא יומתו כי לא חופשה הא אם נשתחררה כולה חייבין עלי' מיתת בית דין שהרי נעשית אשת איש גמורה כמו שביארנו בהלכות אישות עכ"ל והיינו כר' זירא דפרק השולח (דף מ"ג ע"ב) וכפי הראיה שאמר ר' זירא כוותי' דידי מסתברא מכח הפסוק לא יומתו כי לא חופשה ולא נזכר שם ברמב"ם שצריך שיבעל אותה אחר השחרור ואז יתחייב מיתה הבא עלי' אחר ביאת הבעל שהוא העבד עברי כמו שעלה על דעת הרב המגיד וכו':