שו״ת שאגת אריה – החדשות – סימן יג

סימן יג

שאלה למאי דפסקו רוב רבוותא דטעם כעיקר אסור מן התורה בכל האיסורים אי בחדש נמי אמרינן הכי או לא:

תשובה בזה יש לי לדון בריש פ"ג דפסחים (דף מ"ד) גרסינן משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב ומכאן אתה דן לכל התורה כולה מה נזיר שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו עשה בו טעם כעיקר כלאים שאיסורו איסור עולם ואיסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו אינו דין שיעשה טעם כעיקר וה"ה לערלה בשתים וא"כ חדש אי אפשר למילף לטעם כעיקר בקו"ח מנזיר שהרי כל הני תלתא קולי דאיכא בנזיר איכא נמי בחדש שהרי בסוף פ"ק דקדושין (דף ל"ח) יליף רשב"י לכלאים וערלה שנוהגין בחוץ לארץ בקו"ח מחדש וחשיב להני תלתא קולי דאיכא בחדש משא"כ לכלאים ומסיים נמי התם וה"ה לערלה בשתים דבשלמא כל שאר איסורים איכא למילף בקו"ח מנזיר מיהת בחדא שהרי איסורן איסור עולם אבל חדש אפילו חדא ליכא ויש לומר למאי דפרש"י התם דקדושין יש היתר לאיסורו גבי חדש היינו מיום ט"ז בניסן, מיירי דיש היתר לאיסורו ע"י הקרבת העומר ויש היתר לאיסורו דגבי נזיר פרש"י דיש לו היתר ע"י שאלה אתי שפיר דוודאי חדש חמור מנזיר דאין לו היתר כל ימי משך איסורו רק ביום השלמת איסורו לבד שהוא יום הנף ע"י הקרבת העומר אבל נזיר יש היתר לאיסורו כל ימי משך נזירות ע"י שאלה משעה שנזר ועד השלמתו והשתא אתי חדש בקו"ח מנזיר בחד צד מה נזיר שיש היתר לאיסורו כל ימי נזרו ע"י שאלה עשה בו טעם כעיקר חדש שאין היתר לאיסורו כל זמנו אלא ביום מישלם איסורו לחוד אינו דין שיעשה בו טעם כעיקר ובקדושין מייתי לכלאים וערלה בקל וחומר מחדש בהאי צד דיש היתר לאיסורו היינו ביום מישלם איסורו דיש לחדש היתר משא"כ בערלה וכלאים וטעם בעיקר מייתינן לחדש מקו"ח מנזיר משאר כל זמן איסורו וכהאי גוונא יש להביא חמץ בפסח טעם כעיקר בקו"ח מחדש אפילו למ"ד חמץ בפסח מותר בהנאה וחמץ שעבר עליו הפסח מותר כר' שמעון בפרק כל שעה ואין חמץ איסור הנאה ויש היתר לאיסורו אחר הפסח אפילו הכי קו"ח מיהו איכא דאפילו הכי חמץ בפסח אין היתר לאיסורו בזמן איסורו כל ימי הפסח אבל נזיר יש היתר לאיסורו ע"י שאלה כל אימת שירצה מיהו חמץ בלאו הכי קו"ח איכא שחמיר מנזיר שכן בכרת מיהו כל זה לפי פירוש רש"י אבל למאי שפירשו התוס' שם בפסחים בשם ר"י דהא דנזיר דאיתא בשאלה לא חשיב יש היתר לאיסורו דאי מיתשל אין זה היתר לדבר שנאסר שהחכם עוקר הנדר מעיקרו ונמצא שלא נאסר מעולם ע"כ אכתי טעם בעיקר בחדש מנלן ונראה לי לדעת ר"י אע"ג דאי אפשר למילף טעם כעיקר לחדש בקל וחומר מנזיר מ"מ איכא למילף במה מצינו כיון דליכא למיפרך מידי שהרי ר' עקיבא מפיק ליה התם האי משרת להיתר מצטרף לאיסור ואליבא דר' עקיבא רצה הגמרא התם למילף טעם כעיקר מבשר בחלב במה מצינו בבשר בחלב לאו טעמא בעלמא הוא ואסור הכא נמי לא שנא אי לאו דבשר בחלב חידוש הוא כדאמרינן התם והא ליכא למיפרך מה לנזיר שכן אין היתר לאיסורו לשיטת ר"י תאמר בחדש שכן יש היתר לאיסורו ע"י הקרבת עומר הא לאו פירכא היא דלא מיבעי למ"ד בזמן שאין בהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר דאין כאן היתר לאיסורו מחמת העומר אדרבה העומר גורם לאסרו ביום הנפתו ואין גורם להתיר כלל אלא אפילו לר' יהודא דאמר בזמן דליכא עומר כל יום הנף אסור מ"מ היתר לאיסורו בחדש היכי משכחת לה ביום משלם זמנו שהוא יום הנף כהאי גוונא בנזיר נמי יש היתר לאיסורו דהא קים לן בפ"ב דנזיר (דף ט"ו) נזיר שכלו לו ימי נזירותו אם גילח ושתה יין ונטמא למתים הרי זה סופג את הארבעים ואם הביא קרבנותיו אפילו ביום שלשים הותר בכולן כדאמרינן בפ"ק ובפ"ב דנזיר (וא"כ) למ"ד האיר המזרח מתיר אתיא חדש בקל וחומר מנזיר דחדש אין היתר לאיסורו אבל נזיר יש היתר לאיסורו ולמאן דאמר כל יום הנף אסור וחדש יש היתר לאיסורו ביום משלם זמנו דומיא דנזיר וליכא קו"ח במה מצינו מיהו אתיא אע"פ שיש לגמגם קצת דלא דמי היתר לאיסורו דחדש שהותר מאליו לאחר יום הנף אע"ג דליכא עומר משא"כ בנזיר דלעולם אין לו היתר אלא ע"י הבאת קרבנות אין זה גמגום למבין כיון דבתרווייהו יש בידו לגרום ההיתר וברצותו מקצר זמן איסורו וברצותו מאריך יש היתר לאיסורו קרינן להו:

אבל קשיא לי אי סלקא דעתך דהא דנזיר מיקרי יש היתר לאיסורו מהאי טעמא דאמרן א"כ אמאי דן לכלאים בקו"ח מנזיר בתלתא חומרי הוה ליה למחשב נמי (האי גוונא) (צ"ע בתוס' פסחים מ"ד ע"ב) דנזיר יש היתר לאיסורו משא"כ כלאים אלא ע"כ דמשום (האי גוונא) הכי לא מקרי נזיר היתר לאסורו וא"כ הא ניחא למ"ד האיר המזרח מתיר שפיר איכא למילף לטעם כעיקר לחדש מנזיר במה מצינו אלא לר' יהודא דאמר כל יום הנף אסור איכא למיפרך מה לנזיר שכן אין היתר לאיסורו תאמר בחדש שיש היתר לאיסורו אבל מ"מ אפילו לסברת ר"י משמע דוודאי טעם כעיקר מן התורה בחדש שהרי (משרת) ילפינן לה התם אליבא דר"ע להיתר מצטרף לאיסור ואמרינן ר"ע טעם כעיקר מנא ליה יליף מגיעולי נכרים געולי נכרים לאו טעמא בעלמא הוא ואסור הכא נמי לא שנא ורבנן גיעולי נכרים נמי חידוש הוא דהא כל נותן טעם לפגם מותר דגמרינן מנבילה והכא אסור ור' עקיבא כדרב חייא ברי' דרב הונא דאמר לא אסרה תורה אלא בקדירה בת יומא הלכך לאו נותן טעם לפגם הוא. ורבנן קדירה בת יומא נמי לא אפשר דלא פגמה פורתא. ובפרק חמישי דעכו"ם (דף ס"ז) יליף ר' מאיר דנותן טעם לפגם אסור מגיעולי נכרים דאסר הכתוב אע"ג דנותן טעם לפגם הוא דאפילו קדירה בת יומא אי אפשר דלא פגמה פורתא ור' שמעון פליג (על ר' מאיר התם) וסבירא ליה דקדירה בת יומא לא פגמה כלל ולא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלא לפגם הוא אבל נותן טעם לפגם שרי ואיפסקא הלכתא התם כר' שמעון ולדידי' כיון דקדירה בת יומא לא פגמה כלל געולי נכרים צ"ע בתוס' ד"ה ואידך (דף ס"ז ע"ב) לאו חידוש הוא ושפיר איכא למילף מגיעולי נכרים לטעם כעיקר כיון דלאו חידוש הוא ולחדש נמי ילפינן מיני' לטעם כעיקר ועל דרך שכתבו התוס' התם הקשה הר"ר יוסף היכי יליף ר"ע טעם עיקר בנזיר מגיעולי נכרים הא נזיר קל מכל איסורין שבתורה שאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו ותירץ דבמדין נמי היו כליהם בלועות מיין ואסורין לנזיר ע"כ (והכי) נמי יש לומר דבמדין היו כליהם בלועות מחדש ואסור להו א"כ אע"ג דחדש קל מנזיר אפ"ה גמרינן ליה לטעם כעיקר (מנזיר) ולא פרכינן מידי והא דנקט האי תנא דמשרת ליתן טעם כעיקר לדון בקו"ח מנזיר בערלה וכלאים לרווחא דמילתא נקט לה אבל ה"ה לאיסורין הקלים מנזיר כגון חדש אפילו הכי ילפינן לה לטעם כעיקר מנזיר ואפשר דנקט נמי הני תלתא חומרי דכלאים ותרתי דערלה משום סירכא דלישני' דר' שמעון בן יוחאי בספ"ק דקדושין דיליף מיניה לכלאים וערלה שנוהגין בחוץ לארץ בקו"ח מחדש (בהני חומרא) ותדע דאמרינן התם ור"ע טעם כעיקר מנא ליה יליף בחלב לאו טעמא בעלמא הוא ואסור הכי נמי לא שנא ורבנן מבשר בחלב לא גמרינן דחידוש הוא דאי תרי כולי יומא בחלב שרי בשל ליה בישולי אסור אלמא טעמא דחדוש הוא הא לאו הכי הוה ילפינן טעם כעיקר מבשר בחלב ולא צריך קרא דמשרת לטעם כעיקר ואמאי הא איכא למפרך מה לבשר בחלב שכן אסור בהנאה ותינח איסורי הנאה אבל אכתי דלאו איסורי הנאה מנא לן ואם כן אכתי משרת מפיק ליה לטעם כעיקר דלאו איסורי הנאה כנזיר ואף על גב דאפשר לומר דהוא הדין דהוי מצי למדחי הכי אלא דעדיפא מיניה קאמר דבשר בחלב חידוש הוא ואפילו שאר איסורי הנאה לא גמרינן מיניה משום דחידוש הוא מכל מקום בפרק ח' דחולין דיליף אביי לטעם כעיקר מבשר בחלב וסבירא ליה דבשר בחלב לאו חידוש ודייק לה ממתניתין דהתם דבשר בחלב אוסר בנותן טעם ואי סלקא דעתך דחידוש הוא אף על גב דליכא נותן טעם נמי אכתי דלאו איסורי הנאה מנא לן דנותן טעם אסור והרי בכולי פרקא (ריהטא הסוגיא) דבשר בחלב אסור בהנאה ודלא כר' שמעון דשרי בהנאה התם דהא בפירוש תנן בפרק כל הבשר אסור לבשל בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אסור לבשל ואסור בהנאה כו' ועוד דאפילו שאר איסורי הנאה לבד מכלאי הכרם נמי אי אפשר למילף לטעם כעיקר מבשר בחלב דהא אמרינן בפ"ב דפסחים (דף כ"ד) דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך אכילתן והנאתן. לבד מכלאי הכרם ובשר בחלב דאמר אביי גופי' התם דלוקין עליהם אף שלא כדרך אכילתם והנאתן משום דלא כתיב בהו אכילה והכי נמי איכא למפרך מה לבשר בחלב שכן לוקין עליהם שלא כדרך אכילתן תאמר בשאר איסורים חוץ מכלאי הכרם שאין לוקין עליהם אלא כדרך אכילתן ואין לומר דהא דאמר אביי שבשר בחלב לוקה שלא כדרך אכילתן היינו לאיסי בן יהודא דיליף לה לבשר בחלב שאסור מגזירה שוה דקודש קודש מובשר בשדה טריפה דלא כתיב ביה אכילה בגופי' אבל לשאר תנאי ואמוראי דיליף להו מקראי אחרינא לבשר בחלב דמי לכל האיסורין דאין לוקין עליהם אלא דרך אכילתן לבר מתנא דבי ר"י דיליף לה מלא תבשל גדי אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול דלדידי' נמי כיון דלא כתיב ביה אכילה לוקין אף שלא כדרך הנאתן. מ"מ כל הפוסקים פסקו דבשר בחלב לוקין עליהם אף שלא כדרך אכילתן וא"כ איכא למיפרך כדפרכינן אלא, שמע מיניה דטעם כעיקר אפילו מחמירתא לקולתא נמי ילפינן לבד מחידוש כגון בשר בחלב לכולי עלמא וגיעולי נכרים לר' שמעון הוא דלא ילפינן לה והשתא שפיר ילפינן לטעם כעיקור בחדש הקל שיש היתר לאיסורו מנזיר אף על גב דחמיר מיניה דאין היתר לאיסורו ואף שהדבר תמוה בעיני דהאיך אפשר ללמוד קל מחמור להחמיר עליו מכל מקום כאן נסמוך על רבותינו חכמי התלמוד שדעתם רחבה מדעתינו:

אלא שגם לדברי רש"י יש מקום לומר דאי אפשר למילף טעם כעיקר לחדש מנזיר בקו"ח אלא במה מצינו אע"ג דנזיר יש היתר לאיסורו כל ימי משך נזירות כל ימי איסורו וחדש אין היתר לאסורו אלא ביום הנף ואפילו הכי על יום הנף עצמו דיש היתר לאסורו אין כאן קו"ח ואי אפשר למילף לטעם כעיקר שהוא אסור בההוא יומא בקו"ח אלא במה מצינו לחוד ולא מהני חומר של כל הימים דאין היתר לאיסורו ליום הנף שיש היתר לאיסורו לדון בקו"ח מנזיר שיש היתר לאיסורו לעולם והא דמייתי ר"ש לכלאים שנוהג בחוץ לארץ בקו"ח מחדש בהאי צד דחדש יש היתר לאיסורו, מיום הנף גופי' מייתי לה דאע"ג דההוא יומא יש היתר לאיסורו ע"י עומר אפילו הכי נוהג בחוץ לארץ אפילו בההוא יומא. דהא רחמנא אמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו בכל מושבותיכם דמשמע שבכל מקום שאתם יושבים אפילו בחוץ לארץ ועלה קאי עד עצם היום הזה דהוי' ליה עד ועד בכלל וכל יום הנף אסור ואפילו בכל מקום לר' יהודא אע"ג דיש היתר לאיסור דיום הנף אפילו הכי נוהג בחוץ לארץ קו"ח לכלאים שאין היתר לאיסורו דנוהג אפילו בחוץ לארץ ואין לי להאריך עוד בזה. הרי למדנו לטעם כעיקר בחדש שאסור מן התורה להני רבוותא שפסקו טעם כעיקר מן התורה בכל איסורין: סימן יד שאלה באיזה מקום אסור לקצור קודם לעומר מן התורה כדכתיב ראשית קצירכם:

תשובה שאלה זו נחלקת לכמה חלקים בפרק ר' ישמעאל תניא ואסור לקצור לפני העומר מ"מ הני מילי בקוצר ממקום שראוי להביא ממנו עומר אבל בקוצר ממקום שאין עומר ראוי לבוא ממנו לית לן בה ומהאי טעמא בסוף פרק ר' ישמעאל (דף ע"א) קוצרין מבית השלחין ושבעמקים ובגמרא) תניא ר' בנימין אומר כתוב אחד אומר וקצרתם קצירה והבאתם את העומר וכתיב ראשית קצירכם אל הכהן. הא כיצד ממקום שאתה מביא אי אתה קוצר וממקום שאי אתה מביא אתה קוצר ופריך אימא ממין שאתה מביא אי אתה קוצר וממין שאי אתה מביא אתה קוצר ומשני ההיא לא מצית אמרת מדר' יוחנן כלומר דיליף התם ראשית ראשית מחלה וכיון דממקום שאי אתה מביא אתה קוצר א"כ מותר לקצור בחוץ לארץ קודם לעומר ולכאורה נראה לי דתליא בפלוגתא דר' יוסי בר' יהודא ורבנן דפליגי (במנחות דף פ"ג) אם עומר בא מחוץ לארץ (דלר' יוסי בר' יהודא דס"ל דעומר בא מחוץ לארץ) הוה ליה חוץ לארץ מקום שאתה מביא ואסור לקצור בחוץ לארץ קודם לעומר (ולרבנן דס"ל דאין עומר בא מחוץ לארץ הוה ליה חוץ לארץ מקום שאי אתה מביא) ומותר לקצור בחוץ לארץ קודם לעומר ומסתברא דהלכה כרבנן דאין עומר בא מחוץ לארץ והוה ליה מקום שאי אתה מביא ואתה קוצר (דקיימא לן יחיד ורבים) הלכה כרבים ועוד דסתם לן תנא כוותי' דתנן בריש פרק ט' דמנחות (דף פ"ג) כל קרבנות הצבור והיחיד באין מארץ ומחוץ לארץ מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאין באין אלא מן החדש ומן הארץ ואע"ג דקים לן כר"א דחדש אסור מן התורה בכל מקום מכל מקום אף על גב דאיסור חדש נוהג בחוץ לארץ אין עומר בא ממנו דמיעוט רחמנא מדכתיב כי תבואו אל הארץ דאין עומר בא מחוץ לארץ ודלא כר' יוסי בר' יהודא דדריש להאי כי תבואו לזמן ביאה הוא דאתי וכבר נתבאר זה למעלה בסימן כן נראה לכאורה לעין וכן כתב הרמב"ם בפרק ז' מהלכות תמידים ומוספין אסור לקצור בא"י מין מחמשת מיני תבואה קודם לקצירת העומר שנאמר ראשית קצירכם שיהא תחילה לכל הנקצרים ע"כ הרי שלא אסר אלא בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ אבל מכל מקום יש לדון דחוץ לארץ לא אימעוט משום מקום שאי אתה מביא דלא קרוי מקום שאי אתה מביא אלא היכא שאי אפשר לבוא עומר מאותו מקום בשום ענין כלל אבל חוץ לארץ שאני שהרי אפשר לבוא לקדושת א"י על ידי כיבוש רבים וכמ"ש הרמב"ם ריש ה' תרומות אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפי' מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א"י כדי שינהגו בו כל המצות ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים אע"פ שלא נכבשה כדי שלא יהי' כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבש חלקו ע"כ וכן כתב רש"י בתחילת ספר יהושע על פסוק כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם לכם יהיה בשם הספרי נמצא דכל חוץ לארץ אפשר לבוא לידי קדושת ע"י כיבוש רבים ואפשר לעומר לבוא ממנו ואף על פי שתבואה זו אי אפשר לבוא ממנו כיון שעכשיו קרקע זו שגדלה בו אין עלי' קדושת הארץ ואין עומר (התשובה זו לא נודעה לנו למי היא. אם להגאון המחבר או לבני הגאון מו"ה אשר זצלה"ה)בא אלא מן הגדול בקרקע ארץ ישראל מכל מקום משום הכי לית לן בה שהרי לא קפיד קרא על התבואה שיהא ראוי להביא עומר ממנו דהא אפילו ממין שאי אתה מביא מכל מקום אי אתה קוצר כדר' יוחנן דיליף ראשית ראשית מחלה וליכא קפידא אלא על הקרקע שיהי' מקום שראוי לבוא עומר ממנו והרי חוץ לארץ נמי קרקע זו ראוי להביא עומר ממנו על ידי כיבוש רבים ועדיף טפי ממין שאי אתה מביא ואפילו הכי אי אתה קוצר אף על גב דאותו מין אי אפשר להביא ממנו בשום ענין אלא מדגלי קרא וקצרתם את קצירה והבאתם את העומר ילפינן מיניה דממקום שאי אתה מביא אתה קוצר ודי לן למעט מיניה מקום שאי אפשר להביא ממנו בשום ענין כגון בית השלחים ושבעמקים דאין שום תקנה להביא עומר ממנו אבל חוץ לארץ שאפשר בתקנה שיבוא עומר ממנו ע"י כיבוש רבים לא אימעוט מהאי קרא דוקצרתם את קצירה:

סימן טו *)

לשון הרמב"ם פ' ט' מהל' שמיטה ויובל דין ב' אין שמיטת כספים נוהגת מה"ת אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף ודבר זה קבלה הוא אמרו חכמים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כסף בין בארץ ישראל בין בחוץ לארץ ובזמן שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים בשביעית אפילו בארץ ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום ואף על פי שאין היובל נוהג כדי שלא תשתכח תורת שמיטת הכספים מישראל עד כאן לשונו וכתב הכסף משנה וזה לשונו בפרק השולח (דף ל"ו ע"א) וכרבי ונראה מדברי רבינו שמפרש שמה שאמרו שם בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ליובל קרי אתה משמט קרקע שהרי שדות חוזרים לבעלי' וכמו שכתב בספ"י אבל שמיטת קרקע אף בזמן הזה נוהגת מן התורה עכ"ל ומתחלה נדקדק על הכסף משנה ז"ל איך סיים שלרבי שמיטת קרקע אף בזמן הזה נוהגת מן התורה אם כן הא דאמרינן ריש מועד קטן סוף (דף ב') בין למאן דאמר משום זורע בין למ"ד משום חורש זריעה. וחרישה בשביעית מי שרי אמר אביי בשביעית בזמן הזה ורבי היא דתניא ר' אומר וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחד שמיטת קרקע ואחד שמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובזמן שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים ולפי דעת הרב הכסף משנה שמפרש הא דבזמן שאתה משמט קרקע איובל קאי שקרוי שמיטת קרקע אבל שמיטת קרקע בשביעית אף בזמן הזה נוהגת מן התורה הדרי קושית המקשין לדוכתין זריעה וחרישה בשביעית מי שרי אכן תלונה זו לאו על הרב כסף משנה כי אם על הרמב"ם ז"ל שהרי הרמב"ם ז"ל כתב בפרק ד' מהלכות שמיטה דין כ"ה שנוהגת בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית ומשמע מפשט לשונו שהוא מדאורייתא וכמ"ש הכסף משנה שם ועוד אני תמה מה ראה הרמב"ם ז"ל לפסוק בהא כרבי דאמר שמיטת קרקע בזמן הזה דרבנן והוא הדין לשמיטת כספים כיון דרבנן פליגי עלי' וכדאמר רבא בריש מועד קטן לעולם רבנן אבות אסור רחמנא כו' וכיון דרבנן פליגי ארבי הא קיימא לן הלכה כרבי מחבירו ולא מחבירו כדאמרינן פרק ב' דכתובות (דף כ"א ע"א) ועוד כיון דרבא פליג אאביי בשני המקומות בפרק השולח (דף ל"ו) ובמועד קטן סוף (דף ב') ומוקי תרי מתניתין האי דפרוזבול והאי דמועד קטן דלא כרבי שמע מיניה דכרבנן סבירא ליה כדאמר ריש פרקין אלו קשרים (שבת קי"ב ע"א) מדמתרץ ר' יוחנן אליבא דר' יהודא שמע מיניה כר' יהודא סבירא ליה ואביי ורבא הלכה כרבא ואף שהתוספות פרק השולח (דף ל"ו) ד"ה מי איכא מידי כו' מפרשים הא דאמר רבא שם הפקר בית דין וכו' לא קאי רק אקושי' בתרא דפריך מי איכא מידי דמדאורייתא לא משמט שביעית ותקנו רבנן דתשמט משמע דקושיא ראשונה אי אפשר לתרץ אלא כאביי דאמר בשביעית בזמן הזה דהוי דרבנן הא רש"י ז"ל פירש דרבא קאי גם על קושיא ראשונה דאפילו לרבנן דסבירא להו דשביעית בזמן הזה להשמטת מלוה דאורייתא יכול הלל לתקן מטעם הפקר בית דין וכן פירש הר"ן שם וכן נראה באמת דעת התוספות שם ריש ע"ב במה שכתבו אי נמי הא בעי' אליבא דרבא דאמר הפקר בית דין וכו' הרי דסבירא להו דתירוצא דרבא אתקנת הלל קאי וסבירא ליה כרבנן דשביעית להשמטת מלוה הוי דאורייתא וכן נראה לעניית דעתי עיקר חדא דיגיד עליו ריעו האי דמועד קטן דמשני רבא גם כן לאוקמי מתני' כרבנן דסברי שביעית בזמן הזה דאורייתא ועוד אי רבא קאי אקושיא אחרונה קשה אמאי דחי רבא תירוצו של אביי דאמר שב ואל תעשה הוא הא רבא גופי' סבירא ליה הכי ביבמות (דף צ"א) וכפירש רש"י שם ע"ב אמר ליה רב חסדא לרבא בעאי כנ"ל ע"ש (אכן לפי מה שכתב הרשב"א סברת המקשה בחדושיו לפי שצריך לומר משמט אני לא מקרי שב ואל תעשה לא קשה מידי דאפשר גם סברת רבא כן) וכן פירש הרשב"א בחדושיו דתירוצא דרבא אקושיא קמייתא. ומזה למד שם לדינא דהפקר בית דין כו' עיין שם אכן דעת הראב"ד בהשגת פרק ט' מהלכות שמיטה (הלכה י"ו) דתירוץ דרבא אקושיא ראשונה קאי ע"ש ואם כן הי' לו לפסוק כרבנן דאין הלכה כר' מחביריו בפרט שרבא סבירא ליה הכי כללו של דבר מדברי הש"ס דפרק קמא דמועד קטן מוכח בהדיא דהא דאמר רבי שביעית בזמן הזה דרבנן קאי אעבודת קרקע שהוא בזמן הזה דרבנן ומיניה יליף רבי להשמטת כספים שהוא גם כן בזמן הזה דרבנן אף שהוא חובת הגוף אפילו הכי אינו נוהג בזמן הזה מדאורייתא מכח הקיש וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטת הכתוב מדבר והוקשו זה לזה ולרבנן הוי תרווייהו בזמן הזה דאורייתא עבודת קרקע הוי לדידהו דאורייתא כדמוכח בריש מ"ק דאמר רבא אפילו תימא רבנן כנ"ל ושמיטת כספים הוה נמי בזמן הזה לרבנן דאורייתא כמו שפירש רש"י בהשולח בתירוצא דרבא דקאי גם על קושיא קמייתא ואליבא דרבנן דשמיטת כספים בזמן הזה דאורייתא ואפילו אם תימצי לומר כפירש התוספות שם בע"א דתירוץ דרבא רק אקושיא בתרייתא קאי מכל מקום כיון דרבנן פליגי אהקישא דרבי וכדמוכח בריש מועד קטן מניין לנו לומר שיהי' השמטת כספים בזמן הזה דרבנן הא חובת הגוף הוא ואינו תלוי לא בחובת הארץ ולא במקדש וכל שכן להרמב"ם ז"ל שפסק בשביעית לענין עבודת קרקע הוי בזמן הזה דאורייתא ולענין השמטת כספים הוה בזמן הזה דרבנן וכלפי לאיי הא מצד המושכל אפכא הי' אפשר למסתברא דחובת קרקע אפשר לומר דבזמן הזה דרבנן וכדאמרינן בפרק ב' דכתובות (דף כ"ה) לענין חלה ותרומה וכן פסק הרמב"ם פרק א' מהלכות תרומה דתרומה בזמן הזה דרבנן וכן פסק לענין חלה פרק ה' מהלכות בכורים ע"ש ואם כן אפשר לומר דהוא הדין שביעית לענין עבודת קרקע וכמו שפירש רש"י פרק ב' דכתובות (דף כ"ה) דתרומה ומעשר ושמיטה תלויין זה בזה כדכתיב בשנה השלישית שנת המעשר ע"ש אבל השמטת כספים שאינו תלוי בקרקע והוי הגוף הוה דאורייתא אף בזמן הזה אבל איפכא וודאי לא מסתברא אבל גם זה ליתא דממה נפשך אי סבירא ליה הקישא דרבי הוה שניהם דרבנן וכדמוכח בריש מועד קטן הנ"ל וכן כתבו בהדיא התוספות בקדושין (דף ל"ח) סוף ד"ה השמטת כספים דלרבי דדריש בזמן שאתה משמט קרקע כנ"ל אף לפי פירש רבינו תם דקאי איובל אפילו הכי אין שביעית בעבודת קרקע. דילפינן גם כן מיובל עיין שם ואי סבירא ליה כרבנן דלא דרשי האי הקישא הוי שניהם מדאורייתא עבודת קרקע מתירוצא דרבא ריש מועד קטן והשמטת כספים מתירוצא דרבא פרק השולח (דף ל"ו) וכן כתוב בהדיא הרשב"א ז"ל בחדושינו פרק השולח בד"ה ולענין פסק כנ"ל דמהאי דריש מועד קטן מוכח דלרבנן דרבי הוי שביעית לעבודת קרקע דאורייתא וכן מפרק השולח מוכח כן עיין שם והיינו לפי תירוץ דרבא בכל המקומות: