שו״ת שאגת אריה – החדשות – סימן יב, קטע 2

ומיהו כל זה למאי דפירשו התוס' דאי אפשר להפריש מטבל דרבנן על טבל זה המעורב בחולין אבל לפי' מ"ש לעיל סי' דכל בדרבנן חד הוא ומפרישינן מזה על זה. א"כ טבול לתרומה אפילו אם תמצי לומר אין קנין לנכרי אפילו הכי יש לו מתירין על ידי שיפריש עליו משאר טבול לתרומה דדבריהן ואי ס"ל לר' יוחנן וריש לקיש דבר שיש לו מתירין לא בטל הא כל טבל דבר שיש לו מתירין הוא ואכתי תקשה למה לי טעמא דכהיתירו כך איסורו מ"מ הר"ן שם בפרק השוכר תירץ בשם ר"ת דאי כשיש לו טבל אחר שיפריש ממנו לפי חשבון על זה הטבל שנתערב בכאן הכי נמי דהוה ליה דבר שיש לו מתירין אלא הכא במאי עסקינן כגון שאין לו טבל ממקום אחר כו' מאי אמרי' יפריש מיניה וביה כלומר ממעורב זה ליתא שאם היה מפריש ממנו לא היה די לו שיפריש ממעורב זה לפי חשבון הטבל שנפל בו שנמצא שמפריש מן הפטור על החיוב אלא היה צריך שיפריש כנגד כולו כאילו היה הכל טבל וכל כהאי גוונא שאין לו תקנה אלא אם כן יפסיד יותר מדינו לאו דבר שיש לו מתירין נקרא ע"כ ולדבריו צ"ל הא דאמרינן סוף פרק ג' דחלה זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף. ענבי בציר עם ענבי עוללות. אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל. צ"ל שנתערבו זיתי מסיק עם זיתי ניקוף במחצה על מחצה וכן ענבי בציר עם ענבי עוללות וכש"כ ברוב מן החיוב דאי רובא מן הפטור אמאי באין לו פרנסה ממקום אחר מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל תינח תרומה אינה בטילה ברוב משום טעמא דכהיתירו כך איסורו אלא תרומת מעשר הא היתירו יש לו שיעור מן התורה ואינו במשהו ואמאי אינו בטל ברובא ואי משום דיש לו מתירין הא כל כהאי גוונא לאו דבר שיש לו מתירין הוא אלא וודאי כדאמרן והתוס' שם בשם ר"ת פי' בענין אחר ויש לגמגם על זה ואין זה מקומו מ"מ קשה לי (על זה) דאמאי לא קאמר טעמא במינו במשהו משום דהוי דבר שיש לו מתירין כבר עמדו עליו קמאי ז"ל ותרצוהו שפיר הרי נתברר דחמץ אין עליו דין דבר שיש לו מתירין דהא לר' יוחנן חמץ בפסח בנותן טעם אע"ג דוודאי ס"ל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל ש"מ כדאמרן וא"כ תערובות חדש וחמץ אין על החדש דין דבר שיש לו מתירין משום דאינתיק מאיסור לאיסור וכדאמרן:

וראיתי להרא"ש בתשובה כלל ב' סימן א' שכתב בשם מהר"ם רבו מה שאנו שותין שכר י"א משום ס"ס ספק חדש ספק ישן אם תמצי לומר חדש שמא השריש קודם לעומר ואחד אומר דבר שיש לו מתירין אפילו ס"ס אסור אלא להכי שרי דבטלי בששים במים והא דדבר שיש לו מתירין אינו בטל דווקא במינוי והרא"ש השיג עליו ואמר דהא ידוע שהשעורים נותן טעם במים אלא היינו טעמא דמותר משום ס"ס אפילו בדבר שיש לו מתירין מהני ע"כ ומשמע דלא ס"ל דמשום ניתוקי מאיסור לאיסור לאו דבר שיש לו מתירין הוא דהא שכר של שעורים חמץ דגן גמור הוא כמה שכתבו התוספות והרא"ש ושאר פוסקים בריש פ' אילו עוברין ואי שהי עד לאחר הפסח אסור משום קנסא לר' שמעון ואפילו הכי משוי לה הרא"ש ורבו כדבר שיש לו מתירין אלמא סבירי להו כיון דיש לה מתירין מאיסור חדש זה דהשתא אע"פ שסופו לינתק לאיסור חמץ בפסח דבר שיש לו מתירין הוא ולא בטל וליכא למימר דסבירי ליה דחמץ בפסח נמי דבר שיש לו מתירין הוא שהרי בסוף פרק בתרא דעכו"ם פסק דחמץ יבש ביבש חד בתרי בטל ובפרק כל שעה פסק דבערב פסח משש שעות ולמעלה בנותן טעם בטל ואי דבר שיש לו מתירין הוא אפילו ביבש ביבש ובערב פסח משש שעות ולמעלה נמי לא ליבטל במינו אלא וודאי כדאמרן וי"ל דוודאי ניתוק מילתא הוא והרא"ש ז"ל מיירי משכר של נכרים דסתם שכר במדינות אשכנז וצרפת מקום דירת הרא"ש ורבו עד היום משל נכרים היא והא וודאי חמץ של נכרים אפילו בעינו לכולי עלמא יש לו מתירין הוא' דהא חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח שרי ולא קניס ר' שמעון כדאמרינן בפרק כל שעה והרי שכר של נכרים מחדש אין סופו להינתק מאיסור לאיסור הלכך לכ"ע הוי ליה דבר שיש לו מתירין וכמש"כ בס"ד ומ"מ אני רואה לכאורה מדברי הרא"ש בפירושו למסכת נדרים (דף נ"ט) דניתוק לאו כלום הוא וצריך אני להעתיק הסוגי' ולהרחיב בה קצת ביאור אמרינן התם קונמות הואיל ואי בעי מיתשיל עלי' הוי כדבר שיש לו מתירין ולא בטל ופריך והרי תרומה דאי בעי מיתשיל עלה ובטלי ברובה דתנן סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין תרקב הא למאה תעלה אמרי בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי מיתשיל עלה אי הכי אימא סיפא אם היתה טהורה תמכור לכהן אלא בישראל שנפלה לו מבית אבי אמו כהן עסקינן והא דקתני סיפא תמכור לכהן חוץ מדמי אותו סאה אלא אימא בשלמא קונמות מצוה לאתשולי עלי' משום דר' נתן דאמר כל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאלו מקטיר עליה תרומה מאי מצוה לאיתשולי עלי' זה סוגיות הגמרא ופירש הרא"ש והרי תרומה כו' אע"ג דאי מיתשיל עלה הדרה לטיבלה מ"מ מכלל תרומה יצא ע"י שאלה ע"כ אלמא כיון דיצתה מידי איסור תרומה ע"י שאלה אע"ג דעל ידי זה ניתקה מאיסור לאיסור מאיסור תרומה לאיסור טבל הוה לי' דבר שיש לו מתירין ומ"מ אומר אני שבחנם דחק לפרש כן דוודאי ניתקו לאו דבר שיש לו מתירין הוא ואפילו הכי תרומה הוי ליה דבר שיש לו מתירין על ידי שאלה אע"ג דהדרה לטיבלה הא טבל גופא דבר שיש לו מתירין הוא כדאמר ר' שמעון התם וטעמא משום דאפשר להפריש עליו ממקום אחר כמש"כ לעיל. ואפשר דלהרא"ש נמי ניתוק לאו כלום הוא והא דחשיב לתרומה דבר שיש לו מתירין ע"י שאלה אע"ג דהדרה לטיבלה משום דהכא בתרומה טמאה עסקינן דהשתא כשהיא תרומה רכיב עלי' תרתי איסורי לזר האוכלה א' משום איסור זרות וא' משום תרומה טמאה ואסורה אף לכהן וכו' איתשיל עלה והדרה לטיכלה לא רכיב עלה אלא שם איסור אחד של טבל בלבד וס"ל דכל כהאי גוונא דאסורה משום שני שמות ויש לו מתירין לאחד מהם הוי ליה דבר שיש לו מתירין אע"ג דאין לו מתירין לשם השני לא מעכב האי דאין לו מתירין על חברי' דיש לו מתירין מלדונו כדבר שיש לו מתירין דמוטב לאכלו לאחר זמן שתיפקע מעליו איסור אחד מלאכלו עכשיו בעודו עליו כל איסורין והכי נמי כל היכא דיש לו תקנה לינתק מב' איסורים לאחד כגון מתרומה טמאה לטבל ע"י שאלה כדבר שיש לו מתירין דמי. ואע"ג דכתב שם הרא"ש הא דמהדר לאקשוי' ולא מקשי מכמה ששנו בהם בפירוש שתרומה עולה במאה ואחד משום דכולהו איכא לאוקמינהו בתרומה ביד כהן אבל הכא אסיפא קא סמיך דעל כרחך לא ביד כהן הוא עד כאן והשתא למה ליה למדחק דאסיפא קא סמיך תיפוק ליה דעיקר קושיא שלו הוא מתרומה טמאה דווקא דעל ידי שאלה ניתקה מתרי איסורי לחדא איסורא של טבל לבד אבל משאר משניות לא שייך האי טעמא דהא מעיקרא ליכא עלה אלא איסור אחד של תרומה וכי מיתשיל עלה תינתק מאיסור זה לאיסור אחר של טבל ולא הוה ליה דבר שיש לו מתירין כלל ויש לומר דגם הרא"ש מודה דגם תרומה ע"י שאלה דבר שיש לו. מתירין הוא אע"ג דע"י שאלה הדרא לטיבלא הא טבל נמי דבר שיש לו מתירין הוא וכדפרישית וא"כ הוה מצי למיפרך מכמה משניות ששנו בה דתרומה עולה במאה ואחד דאע"ג דטהורה היא אפילו הכי דבר שיש לו מתירין הוא ע"י שאלה אבל השתא דהגמרא פריך מתרומה טמאה אין צריך לפרש האי דבר שיש לו מתירין שע"י שאלה משום דטבל גופי' דבר שיש לו מתירין. אלא אפילו בעודה בטבלה שם דבר שיש לו מתירין עליו משום דע"י שאלה זו ניתקה מיד משני איסורים לאיסור אחד וכמש"כ זה נראה לי ללמוד זכות על הרא"ש דהא וודאי אי אפשר לעלות על הדעת דניתוק הוה ליה דבר שיש לו מתירין ואין ראוי לייחס סברא גרועה ומשובשת (להרא"ש ז"ל) אבל אכתי אפילו למאי דפרישית לא אתי שפיר פירושו ז"ל חדא דלמאי דס"ל להרא"ש דחמץ לאו דבר שיש לו מתירין הוא כמש"כ ע"כ מתרי איסורי לחדא איסורי דבר שאין לו מתירין הוא הואיל ולא הותר לגמרי אלא עדיין רכוב עליו איסור אחד לעולם שאין לו מתירין ממנו כמש"כ לקמן בסימן ועוד אפילו אם ת"ל דמתרי איסורי לחדא איסורא כדבר שיש לו מתירין דמי שאני התם דעכ"פ סופו לבוא לידי היתר לגמרי אבל הכא תרומה טמאה ע"י שאלה האיך אפשר לשנוי' כדבר שיש לו מתירין מהאי טעמא דינתק מתרי איסורי ע"י שאלה זו לאיסור אחד של טבל הא טבל אין לו מתירין ע"י ביטול לגמרי דהא טבול לתרומה אוסר בכל שהוא ואינו בטל משום דכהיתירו כך איסורו דחטה אחת פוטרת את הכרי מן התרומה כדאמרינן בפרק השוכר וכמש"כ לעיל ועל כן אי אפשר לדון תרומה טמאה כדבר שיש לו מתירין משום ניתק זה מתרי איסורי לחדא איסורא כיון דאיסור זה הוא גופי' לא מהני ליה ביטול ואי אפשר לצאת תערובות זה מאיסור להיתר והרי אין לו מתירין ובע"כ אי אפשר לך לומר דהוי ליה דבר שיש לו מתירין אלא משום דאמרינן דאיסור דטבל יש לו מתירין על ידי הפרשה והשתא דאתית להכי א"כ אין נפקא מינה בהא דפירש הרא"ש דמה נ"מ הוה ליה דבר שיש לו מתירין משום דמ"מ מכלל תרומה יצאת ע"י שאלה והרי כיון דאכתי לא יצאת מאיסור טבל לא מהני לה כלום במאי דניתקה מתרי איסורי לאיסור טבל גרידא כיון דטבל לא מהני ליה ביטול אלא א"כ אתה אומר דאפשר לתרומה זו לצאת נמי מאיסור טבל ע"י הפרשה ממקום אחר א"כ האי טעמא איכא נמי בתרומה טהורה דהוה ליה נמי דבר שיש לו מתירין מהאי טעמא וטעם אחד לשניהן בין טהורה בין טמאה ולא נוסף שום דבר בטמאה שדין דבר שיש לו מתירין עלה משא"כ בטהורה אלא היא היא ומהשתא אפילו אם תיחס סברא זו להרא"ש דס"ל ניתקה מילתא היא אכתי לא הועיל כלום בטעמא דידי' כיון דניתקה לא מהני ליה ביטול ובע"כ צריך לומר דאפשר לה לצאת מניתק זה של טבל להיות היתר ע"י הפרשה ממקום אחר א"כ לא מהני ניתק זה לכלום לשווי' ע"י לדבר שיש לו מתירין ובהאי טעמא לחוד סגי: ואם תאמר למאי דפרישית דמאי דקאמר והרי תרומה דאי בעי מיתשל עלה ואע"ג דע"י שאלה תיהדר לטיבלה הא טבל גופי' יש לו מתירין ע"י הפרשה מאי פריך מהא הא למאה תעלה דילמא ס"ל להאי תנא אין קנין לנכרי ואין תקנה לטבל המעורב להפריש עליו ממקום אחר ואפילו משל דמאי נמי לא דהא לא גזרו תרומה על דמאי וכמו שכתבתי למעלה דמהאי טעמא מפרש הגמרא טעמא דטבל אוסר בכל שהוא דכהיתירו כך איסורו משום דס"ל אין קנין לנכרי ואפילו להחולקים על התוס' דפ"ג דמנחות וס"ל דטבל המעורב בחולין יש לו תקנה להפריש עליו ממקום אחר ע"י שיפריש עליו משאר טבול לתרומה מדבריהם הא לדידהו הא דקאמר טעמיה משום דכהיתירו כך איסורו ולא מטעם דהוה ליה דבר שיש לו מתירין דנפקא מינה אם אין לו טבל ממקום אחר להפריש עליו וכל כהאי גוונא לאו דבר שיש לו מתירין הוא וכדברי ר"ת ז"ל וכיון דהכי הוא אכתי תקשה לך מאי פריך הא למאה תעלה הא דבר שיש לו מתירין הוא ע"י שאלה דילמא מיירי בלית ליה טבל ממקום אחר להפריש עליו וכי הדרא לטיבלא ע"י שאלה תו לית ליה תקנתא אע"ג דמתניתין דדייקינן מינה הא למאה תעלה סתמא קתני אין זה דוחק לאוקמי לה באין לו טבל ממקום אחר דהא הגמרא רצה לאוקמי בתרומה ביד כהן עסקינן אי נמי בישראל שנפל לו מבית אבי אמו כהן אע"ג דמתניתין סתמא קתני אלא דלא איתוקם ליה מגופי' דמתניתין דע"כ לא מתוקמא (אלא) בהכי ויש לומר ולטעמיך דאפילו אם תפרש דהא דרצה הגמרא לומר דתרומה דבר שיש לו מתירין הוא ע"י שאלה אע"ג דהדרא לטבלא לאו משום דטבל יש לו תקנה אלא משום דמכלל תרומה יצאת ע"י שאלה וכדעת הרא"ש מ"מ תקשה מאי פריך הא למאה תעלה דלמא מיירי שמת המפריש של תרומה טמאה זו שנפלה לפחות ממאה חולין והא היורש אי אפשר למתשל עלה כיון דלא על פיו קדשה ולפיכך הא למאה תעלה דאין לה מתירין כיון דאי אפשר בשאלה להוציא שם תרומה ממנה הלכך נראה לי לפרש דמשנה יתירא קא קשיא ליה אי ס"ד דתרומה דבר שיש לו מתירין הוא כל היכא דיש לו תקנה ע"י שאלה למה ליה למתני סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין תרקב לתני סתמא תרומה טמאה שנפלה לחולין תרקב דמשמע כל חדא וחדא כדינו אי תרומה שיש לו מתירין היא אפילו נפלה ביותר ממאה תירקב אי לא שאיל עלה ואי תרומה שאין לה מתירין ע"י שאלה או שאי אפשר למשאל עלה כגון שמת התורם וודאי בפחות ממאה תרקב הא במאה תעלה דכבר שנינו שם דתרומה עולה באחד ומאה ומדתנן משנה יתירה סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין תרקב ש"מ דקא משמע לן דלעולם לא משכחת לה דתירקב אלא בנפלה לפחות ממאה הא במאה מילתא פסיקתא היא דתעלה לעולם אפילו בגוונא דאפשר בשאלה וכי מתשיל עלה יש תקנה לטבולה ע"י הפרשה ממקום אחר והשתא פריך שפיר:

והנה יש בידי להביא ראיה לכאורה דניתק מאיסור לאיסור לאו דבר שיש לו מתירין הוא מהא דתנן סוף פ"ב דערלה בשר קדשי קדשים ובשר קדשים קלים שנתבשלו עם בשר התאוה אסור לטמאים ומותר לטהורים והך בבא לר' שמעון איצטריכא ליה דקתני רישא דההיא חתיכה של קדשי קדשים ושל פיגול ושל נותר שנתבשלו עם החתיכות כלומר של חולין ויש בשל חולין לבטל את של קדשי קדשים בפני עצמו ושל פיגול ונותר בפני עצמו ואין בה כדי ביטול כולם אסור לזרים משום דס"ל לתנא קמא דשנים או שלשה שמות כלומר איסורין חלוקין מצטרפין לאסור כדתנן התם ומותר לכהנים דבשר קדשי קדשים הותר להן והרי אין בפגול ונותר לבד בכדי נותן טעם' ר' שמעון מתיר לזרים ולכהנים דס"ל התם דשתים או שלשה שמות אין מצטרפין וקמ"ל סיפא דבשר קדשי קדשים וקלים מצטרפין שתיהם לאסור לטמאים אפילו לר' שמעון דתרווייהו חד שמא נינהו והשתא תקשה לר"ש למה לי צירוף בהא דסיפא לר' שמעון בכדי נותן טעם לאסור לטמאים הא אפילו (אם) אין בו בנותן טעם נמי אסור לטמאים דהא אסור קדשים לטמאים דבר שיש לו מתירין הוא דהא יש לו תקנה ע"י טבילה וערב שמש וכל דבר שיש לו מתירין לר' שמעון לא בטיל כדאמרינן התם בפ"ז דנדרים ואפילו תימא דבשר קדשי קדשים לטמאים זרים לאו דבר שיש לו מתירין הוא דהא אפילו לכי תפקע טומאתו מיניה אכתי אסורה לו משום זרות ומתרי איסורי לחדא איסורא לאו דבר שיש לו מתירין הוא וכמש"כ לעיל אבל בשר קדשים קלים לר"ש למה לי צירוף הא וודאי טומאת הגוף לגבי קדשים קלים שמותרים לזרים טהורים דבר שיש לו מתירין הוא ע"י טבילה ובע"כ הא דבעי צירוף לר"ש מיירי או בטומאה אריכתא בת שבעה ימים או בטומאה קלה בת יומא כגון בעל קרי וטמא שרץ אלא שנטמא ביום שני של שחיטת קדשים קלים הללו שנתבשלו עם הבשר תאוה דכיון שאין זמן אכילת קדשים קלים אלא לשני ימים ולילה אחת שבינתים כי נטמא ביום שני לאכילתן עד דטבול ועבוד ערב שמש והותר לו משום אסור טומאה כלתה זמן אכילתן וחל עליו איסור נותר הרי שתנתק לטמא זה מאיסור לאיסור מאיסור טומאה לאיסור נותר בלתי שעת הכושר בינתים וכש"כ בטומאה אריכתא שעד שלא פקע איסור טומאה ממנו קדים איסור נותר לחול עליו מכמה ימים. והשתא אי אמרת בשלמא דנתוקי לאו כדבר שיש לו מתירין דמי היינו דבעי צירוף אלא אי אמרת ניתוקי כדבר שיש לו מתירין דמיא למה לו צירוף הא איסור טומאה לעולם יש לו מתירין הוא ואם תאמר כיון דטומאת הגוף דבר שיש לו מתירין הוא הואיל ויש היתר לאיסורו ע"י טבילה א"כ קשה הא דאמרינן בריש פרק עד כמה (דף כ"ז) אמר שמואל תרומת חוץ לארץ בטילה ברוב רבה מבטל לה ואכיל לה בימי טומאתו והרי תרומה אינה נפסלת בזמן כקדשים ואפילו הכי בטילה ברוב לאכלה בימי טומאתה ולא אמרינן דהוה לה דבר שיש לו מתירין ע"י טבילה וליכא למימר דרבה לא ס"ל הא דרב אשי בפרק קמא דביצה דאפילו בדרבנן דבר שיש לו מתירין לא בטל אלא בדרבנן ס"ל דבטל כדאמר ליה לר"פ התם דא"כ הוה ליה להגמרא לומר אהא דרבה ולרב אשי דאמרו דבר שיל"מ אפילו בדרבנן לא בטל מאי איכא למימר כדאמר לה הכי עלה דרב מתנה בפ"ק דביצה וכמש"כ לעיל וגם ברמב"ם פרק י"ג מהלכות תרומות פסק להא דרבה וכן פסקו שארי פוסקים אע"ג דקי"ל כרב אשי. ואין לומר דהיינו טעמא בתרומת חוץ לארץ דבטולה ברוב לאכלה בימי טומאתו משום דמיגו דמהני ביטול לזרים דאין לו מתירין אהני נמי לכהנים טמאים אע"ג דיש לו מתירין דאי אפשר שתועיל ביטול זה' לחצאין לזרים ולא לטמאים אלא מיגו דמהני לזה מהני נמי לזה אבל בהא דחתיכת קדשים קלים שנתבשלה עם בשר התאוה דבטל בנותן טעם לטמאים ליכא מיגו דהא בלאו הכי קדשים קלים מותרים לזרים אפילו בעינו והא דלא חשיב לה דבר שיש לו מתירין בע"כ ש"מ דמשום ניתוקי הוא וכדפירשתי דאי אפשר לומר כן. חדא דמאי חזית לומר מיגו להקל אדרבה נימא מיגו דלא מהני ביטול לטמאים לא מהני נמי לזרים דמיגו אמרינן לחומרא ולא להקל לפירוש הרמב"ם והרע"ב כמו שכתבתי לעיל ועוד שהרי התוספות וכמה פוסקים ס"ל דאין תרומת חוץ לארץ בטלה ברוב אלא לטמאים אבל לזרים בעי מאה ואחד א"כ אין כאן מיגו לגמרי ויש לומר דקל הוא שהקילו חכמים בתרומת חוץ לארץ כמו שהקילו לבטלה לכתחילה כדי לאכלו בימי טומאתו אע"ג דאין מבטלין איסור לכתחילה ואפילו בדרבנן הכי נמי הקילו בו דאפילו דבר שיש לו מתירין נמי בטל ואע"ג באסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה נמי מבטלין לכתחילה לכולי עלמא כדאמרינן גבי' איסור נולד בפ"ק דביצה דעצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט דמרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן מ"מ דבר שיש, לו מתירין לא מבטלינן אי לאו טעמא דמקלי קלי איסורו תרומת חוץ לארץ דקילו טפי דהא אמרינן התם בפרק עד כמה דאין אסורין אלא למי שטומאתו יוצאת מגופו ולא בטומאת מגע והכי נמי אוכל והולך ואח"כ מפריש כדאמרי' התם וכן לענין הגעלה הקילו בו ביותר כמש"כ אלמא קל הי' להם לחכמים בהא דתרומת חוץ לארץ יותר מכל איסורים דדברי סופרים ואף אתה אל תתמה אם אפילו דבר שיש לו מתירין בטילה בה: