שו״ת שאגת אריה – החדשות – סימן ד

סימן ד

(אכתי איכא לברורי) אי שרי לקצור בחו"ל מן החדש קודם שהותר חדש לאכול או אסור בקצירה עד אחר יום הנף שהותר חדש באכילה:

תשובה אי משום דאסור מן התורה לקצור לפני העומר דכתיב ראשית קצירכם שיהי' תחילה לכל הנקצרים וכדתנן שאסור לקצור קודם הפסח כדאמרינן במנחות (פרק ר' ישמעאל) הא וודאי ליכא למיטעי מידי. דוודאי חוץ לארץ אינו בכלל א"י בזה דהא שאי אתה מביא אתה קוצר וחו"ל אין עומר בא ממנו כדתנן במס' מנחות ר"פ כל הקרבנות (דף פ"ג) ויתבאר היטב בס"ד לקמן אלא בהא וודאי יש לעיין אי אסור לקצור מדרבנן קודם שהותר חדש ומשום גזירה דלמא אתי למיכל מיניה דאמרינן בפרק ר' ישמעאל (דף ס"ז) משקרב העומר היו יוצאין ומוצאין שוקי ירושלים שהיה מלא קמח וקלוי שלא ברצון חכמים דברי ר' מאיר ר' יהודא אומר ברצון חכמים היו עושין ומפרש בגמרא טעמא דר' מאיר דגזרינן דלמא אתי למיכל מיניה ור' יהודא לא גזר ולכאורה משמע דהלכה כר' יהודא דלא גזר דלמא אתי למיכל מיניה ושרי לקצור בחו"ל קודם שהותר חדש אלא דהא וודאי ליתא דהא תנן התם (דף ע"א) קוצרין בית השלחין שבעמקים אבל לא גודשין אנשי יריחו קוצרין ברצון חכמים וגודשין שלא ברצון חכמים ולא מיחו בידם והא מתניתין בין ר' מאיר בין ר' יהודא מודים דקוצרין אבל לא גודשין כדאמרינן בגמרא וטעמא דאין גודשין פירשו התוס' בפרק קמא דפסחים (דף י"א) משום דגדישה ליכא פסידא אם ימתין אחר העומר דדוקא משום פסידא התירו קצירה שממהרין לקצור משאר פירות ואי לא קצרי לה פסדי וכפרש"י בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ"ו) קוצרין לפני העומר ברצון חכמים ולא גזרו דלמא אתי למיכל מיניה דהא חדש מבדל בדילי מיניה כולי' שתא וגודשין שלא ברצון חכמים כיון דלאו פסידא הוא גזרו רבנן שימתינו משום שמתוך שהוא מתעסק בו אתי למיכל מיניה ע"כ ומשמע לי מכאן דעד כאן לא שרי אפילו קצרה קודם לעומר ולא גזרינן דלמא אתי למיכל מיניה אלא בקצירת בית השלחין דאי משהי ליה פסיד אבל שאר קצירות דאי משהי ליה לא פסיד אסור לקצור קודם לעומר אפילו ממקום שאי אתה מביא ואפילו בח"ל שאין עומר בא ממנו דגזרינן דלמא אתי למיכל מיניה דהא מהאי טעמא לא גודשין לכולי עלמא כיון דלא פסיד גזרינן דלמא אתי למיכל מיניה והא דלא גזר ר' יהודא גבי משקרב העומר יוצאים ומוצאים שוקי ירושלים מלאים קמח דלמא אתי למיכל מיניה דהא קאמר ברצון חכמים היו עושין מפרשי התוס' שם בפ"ק דפסחים משום עולי רגלים הקילו משום האי טעמא דחדש בדיל מיניה ונמצא בכל מקום גזרינן דלמא אתי למיכל מיניה לכולי עלמא אם לא במקום פסידא לכולי עלמא או משום עולי רגלים לר' יהודא ולפי זה אני תמה על הטור (יו"ד סי' רצ"ג) והאחרונים ז"ל שלא הזכירו מזה כלום דאסור לקצור קודם לעומר משום דלמא אתי למיכל מיניה אם לא במקום דאי משהי ליה פסיד אבל אין גודשין בכל מקום דלמא אתי למיכל מיניה ונראה לי לפרש אליבייהו ז"ל דהא דתנן אבל אין גודשין לכולי עלמא ואפילו ר' יהודא מודה בהא לאו משום דלמא אתי למיכל מיניה דגבי חדש דבדיל מיניה לא גזר ר' יהודא בשום ענין דלמא אתי למיכל מיניה כדשמעינן ליה גבי קמח וקליות במתניתין דאמר ברצון חכמים היו עושין ולאו משום דבעולי רגלים הקילו וכמ"ש התוספות אלא היינו טעמא דאין גודשין מטעם דתנן בסיפא דההיא מתניתין דקוצרין בית השלחין וקוצרין מפני נטיעות מפני בית האבל מפני ביטול בהמ"ד וטעמא דקוצרין כל הני מפרשינן בגמרא דקצירכם אמר רחמנא ולא קציר מצוה ומסיים במתניתין לא יעשה אותם כריכות כלומר עומרים אבל מניחן בצבתים ואמרינן בגמ' מ"ט משום כמה דאפשר לא טרחינן ומשמע לי דהכי פרושו דכמה דאפשר לא טרחינן בתבואה שיקצרה קודם לעומר אע"פ שנקצרה בהיתר דלא אסרה תורה קציר מצוה קודם לעומר מ"מ לא טרחינן בה יותר בצרכי תבואה זו כדרך שטורחין בשאר תבואות מפני החשד שאין הכל יודעים דלצורך מצוה נקצרים ויאמרו פלוני קצר שדהו קודם לעומר ועבר אמימרא דרחמנא דאמר ראשית קצירכם שאסור לקצור קודם לעומר אבל עכשיו שאין טורח בתבואה זו לאחר קצירה כלום להביאו לידי גורן וגמר מלאכה הכל יודעים שלא נקצרה לצרכו אלא לצורך מצוה ומוכחא מילתא ואין כאן משום חשד ומראית עין ומה"ט לא יעשה אותם כריכות שהן עומרים כיון שעשיות הכריכות אין בו צורך מצוה הרואה אותו שעושה כריכות יחשוב שכמו שעושה כריכות לצרכו הכי נמי תחלת הקצירה הי' ג"כ לצרכו נעשית הלכך אסרו רבנן לטרוח בצרכי תבואה זו אחר הקצירה כלום ואע"ג שכל המלאכות הנעשים אחר הקצירה אין בהם שום איסור קודם לעומר מ"מ אסרוהו רבנן משום חשד ומראית עין ונקט לא יעשה אותם כריכות שהוא תחלת מלאכה הנעשית בתבואה אחר הקצירה וכש"כ שאסור להתעסק בתבואה זו בשאר מלאכות כדי להביאה לגורן וגמר מלאכה והיינו טעמא דרישא נמי אע"ג דמותר לקצור בית השלחין שבעמקים דממקום שאי אתה מביא אתה קוצר אבל לא גודשין מדרבנן משום מראית העין שדרך הגדישה להגדיש בבת אחת בגורן ולא בתוך השדה שנקצרה מתוכה ויש כאן מפני החשד ומראית עין שיאמרו פלוני קצר את תבואתו קודם לעומר שאין הכל יודעין שתבואה זו קצרה מבית השלחין שהוא ממקום שאי אתה מביא הוא ויחשדו אותו שקצר באיסור ממקום שאתה מביא ולצרכו אבל עכשיו שאין גודשין מוכחא מילתא והכל יודעין שלא קצר תבואה זו מפני שצריכה לו' אלא משום שהיא בית השלחין דפסיד מהרה אם לא נקצרת מיד אחר בישולה והא דלא גזרו נמי בבית השלחין שלא יעשו אותם כריכות משום שדרך הוא לעשות כריכות באותו שדה שנקצרת מתוכה כדכתיב והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה ומוכחא מלתא שנקצרת מתוך אותה שדה שממקום שאי אתה מביא הוא אבל על הגדישה גזרו שדרך להגדיש התבואה במקום אחר ולא בתוך אותה שדה שנקצרה ממנו וכדמוכח בסוף (פרק ה' דמסכת פיאה) ואיכא מפני החשד שאין הכל יודעים שתבואה זו ממקום שאי אתה מביא הוא וכיון שדרך להגדיש במקום אחר לא חלקו רבנן וגזרו שאין גודשין כלל ואפילו בתוך אותו שדה משום לא פלוג ועוד כיון שדרך גדישה להגדיש במקום אחר ולא באותו שדה שנקצרה מתוכה לא מוכחא מילתא שתבואה זו נקצרה מאותו השדה ואתי למימר שממקום איסור נקצרה באיסור ונגדשה באותו שדה ואכתי איכא משום חשד ומראית העין הלכך אין גודשין כל עיקר אבל קציר מצוה שאינו מוכיח מתוכה של שדה עצמה שלצורך מצוה נקצרה אם יעשה אותן כריכות יש כאן משום חשד שלא יאמרו לצרכו קצר הלכך גזרו שלא יעשה אותם כריכות אבל בית השלחין מוכיח מתוכה שאותה שדה נקצרה מותר לעשות כריכות וכה"ג אמרינן במועד קטן (דף ד' ע"ב) זבלו מוכיח עליו אבל אין לפרש כמה דאפשר לא טרחינן משום גזירה דילמא אתי למיכל מיניה דלישנא דלא טרחינן לא משמע הכי וכיון דטעמא דאבל לא גודשין מפני החשד ולא משום גזירה דילמא אתי למיכל מיניה מהשתא איכא למימר דר' יהודא לא גזר כלל גבי חדש דבדיל מיניה דילמא אתי למיכל ואפילו שלא במקום פסידא שרי וטעמא דקמח וקלוי דשוקי ירושלים דלרבי יהודא ברצון חכמים היו עושין לא משום עולי רגלים הוא כפירוש התוספות אלא ר' יהודא לא גזר גבי חדש דבדיל מיניה דילמא אתי למיכל מיניה כלל בשום ענין ואע"ג דר' מאיר חולק הא קים לן ר"מ ור' יהודא הלכה כר"י: והשתא אתי שפיר נמי שהשמיטו הטור ושארי פוסקים הא דתנן אבל לא גודשין דטעמא לאו משום דילמא אתי למיכל מיניה הוא אלא ה"ט משום החשד שלא יאמרו שקצר בארץ ישראל ועבר אמימרא דרחמנא דאמר ראשית קצירכם שאסור לקצור לפני העומר א"כ בחוץ לארץ דליכא משום חשדא קוצרין וגודשין ומעמרין וגומרין כל מלאכת התבואה דליכא לא משום חשד ולא משום גזירה דילמא אתי למיכל מיניה כיון דחדש מבדיל בדילי' מיניה לא גזרינן דילמא אתי למיכל מיניה ולפי מה שפירשתי רווחא שמעתתא דאלו לפרש"י ותוספות מדסבירא ליה לר' יהודא דאבל לא גודשין אלמא גזר גבי חדש דלמא אתי למיכל מיניה והא דקוצרין בית השלחין בין לר' מאיר בין לר' יהודא משום פסידא שרו רבנן והא דרמי הש"ס בפרק ר' ישמעאל ובפ"ק דפסחים דר' יהודא אדר' יהודא דשמעינן ליה גבי בדיקת חמץ דלא יבדוק אלא קודם איסורו אבל לבתר איסורו לא משום דילמא אתי למיכל מיניה וגבי קמח וקלי בשוקי ירושלים לא גזרו משום עולי רגלים משמע להגמרא דגבי חמץ משום מצוה נמי אינו ראוי לגזור כמו משום עולי רגלים וכן הא דפריך התם לבתר דשני רבה רומיא דר' יהודא דחמץ אדר' יהודא דחדש דשאני חדש מתוך שלא התרת לו אלא על ידי קיטוף זכור הוא פריך עלה אביי מהא דתנן קוצרין בית השלחין ושבעמקים אבל לא גודשין ואוקימנא כר' יהודא מאי איכא למימר ואע"ג הא דקוצרין בית השלחין ע"כ היינו טעמא דהתירו משום פסידא מדלא גודשין ש"מ דגזר ר' יהודא דילמא אתי למיכל מיניה מ"מ מדמי אביי חמץ דאיכא משום מצוה נמי אינו ראוי לגזור דילמא אתי למיכל מיניה כמו דלא גזרינן בבית השלחין האי גזירה משום פסידא וכמו שפירשו התוספות בפ"ק דפסחים שם ולפי זה ע"כ צריך לפרש הא דרמי התם דר' מאיר אדר"מ דגבי חמץ לא גזר וגבי קמח וקלי גזר דמדמי קמח וקלי דעולי רגלים ואלים ליה למשרי כמו משום מצוה דבדיקת חמץ דאל"כ מאי קושיא דילמא חמץ דאיכא משום מצוה אלים טפי ומשום הכי לא גזר אלא וודאי כדאמרן:

והשתא יש להקשות לפי זה כיון דשרי ר' מאיר לקצור בית השלחין משום פסידא ואלו גבי קמח וקלי לא שרי משום עולי רגלים ש"מ דמשום פסידא אלים טפי למשרי מטעם דעולי רגלים והרי משום מצוה אלים כמשום פסידא שהרי פריך אדר' יהודא דשרי בבית השלחין משום פסידא אבדיקת חמץ דלא שרי משום מצוה א"כ מאי פריך דר"מ אדר' מאיר דאלו גבי חמץ לא גזר ובקמח וקלי גזר דילמא שאני חמץ דהוא משום מצוה דאלים טפי כמו משום פסידא אבל קמח וקלי דעולי רגלים לא אלים כל כך כמו משום פסידא לר' מאיר דשרי בבית השלחין ואסר קמח וקלי דעולי רגלים וחמץ ובית השלחין דמו אהדדי דאלימא מקמח וקלי. והוא וודאי קושיא לפירוש רש"י ותוספות ז"ל דפירשו דהיינו טעמא דלאו גודשין בבית השלחין משום דלמא אתי למיכל מיניה והא דקוצרין משום פסידא התירו ואין ליישב קושיא זו כי אם בדוחק גדול: ועוד שכל זה הפירוש דחוק מאוד דמאן שקלן וצרפן כל המדמיונות הללו דאמרן לפי פירוש רש"י ותוספות ומנא ליה להמקשה לדמות זה לזה כדי להקשות אבל אי טעמא דאבל לא גודשין משום חשד ומראית עין כדפרישית אתי שפיר דר' יהודא לא גזר כלל גבי חדש דילמא אתי למיכל מיניה בין במקום פסידא בין שלא במקום פסידא וכל היכי דשרי בכל גווני שרי ואם תאמר למאי דפרישית נמי אכתי תקשה לך שהרי מדשרי נמי לר' מאיר לקצור בית השלחין אע"ג דר' מאיר גזר גבי קמח וקלי דילמא אתי למיכל מיני' ש"מ דשני לן בין מקום פסידא לשלא במקום פסידא וא"כ מה קשה ליה לאביי מהא דשני רבא שאני חדש מתוך שלא התרת לו אלא על ידי קיטוף זכור הוא כלומר ולעולם ר' יהודא חייש דילמא אתי למיכל מיניה דשמעינן ליה גבי חמץ מהא דתנן קוצרין בית השלחין ושבעמקין. דילמא שאני בית השלחין ושבעמקום שהיינו טעמא דשרו רבנן משום פסידא אבל בחמץ דליכא פסידא שפיר גזר דילמא אתי למיכל מיני' ואי מדמה מצוה לפסידא אכתי תקשה זה מאי פריך דר"מ אדר' מאיר דגבי חמץ לא גזר וגבי קמח וקלי גזר דילמא שאני חמץ דדמי לבית השלחין דאפילו לר' מאיר לא גזר במקום פסידא וה"ה במקום מצוה דדמי למקום פסידא ויש לומר דלדידי אתי שפיר דוודאי אע"ג דמודו ר' מאיר ור' יהודא במקום פסידא מ"מ במקום מצוה כל היכא דשייך למגזר משום דילמא אתי למיכל העמידו חכמים דבריהם במקום מצוה וגזרינן לבטל המצוה משום האי גזירה דילמא אתי למיכל מיניה והא דפריך אביי מהא דתנן קוצרין בית השלחין שבעמקים ולא גזר ר' יהודא וגבי חמץ גזר והרי בית השלחין ושבעמקים איכא משום פסידא (ואיכא למימר) דמשום פסידא הוא דלא גזר דילמא אתי למיכל מיניה והא דקמח וקלי היינו טעמא כדרבא מתוך שלא התרת לו אלא ע"י קיטוף זכור הוא וגבי חמץ דליכא משום פסידא שפיר גזר לדילמא אתי למיכל מיניה ונראה לי דהכי קא קשיא ליה מדאוקימנא כר' יהודא כדאמרינן בפ"ק ר' ישמעאל ובפרק מקום שנהגו מאן שמעת ליה דאמר מיחו ולא מיחו ר' יהודא כלומר אע"ג דגודשין שלא ברצון חכמים מ"מ לא מיחו בידם. והשתא אי אמרת בשלמא דלא גזר ר' יהודא דילמא אתי למיכל מיניה. וליכא שום דררא דאיסורא בגודשין אלא משום חשד ומראית עין בלבד לר' יהודא היינו דלא מיחו בידם כיון דאינו אלא משום חשד ומראית עין בלבד לא חשו חכמים למחות בידם כיון דליכא למיגזר משום דררא דאיסורא כלל אלא אי אמרת דר' יהודא גזר דילמא אתי למיכל מיניה והא דאין גודשין משום האי טעמא נמי דהא איכא למיגזר דלמא אתי למיכל מיניה הוא דאיכא דררא דאיסורא דאורייתא אמאי לא מיחו בידם הא במתירין גמזיות של הקדש מיחו בידם אפילו למ"ד אין מעילה בגדולין הואיל (דמ"מ איכא) אסור דרבנן וכן פורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן להאכיל נשר לעניים בשני בצורת בשבתות וימים טובים אמרינן התם דמיחו בידם אע"ג דלא הוה אלא איסור דרבנן משום גזירה שמא יעלה ויתלוש ואפילו הא דנותנין פאה לירק מיחו בידם לר' יהודא כדאמרינן התם אע"ג דקליש איסורי' דגזרינן דלמא מפקע ליה ממעשר והרי אפילו אילו מפקע ליה ממעשר ליכא דררא דאיסורא דאורייתא דהא קים לן מעשר ירק אינו אלא מדרבנן ואפילו הכי מיחו בידם לר"י כדאמרינן התם. וא"כ אמאי לא מיחו בידם בהא דגודשין אי סלקא דעתך דגזר ר' יהודא לדלמא אתי למיכל מיניה כיון דאיכא משום דררא דאיסורא הוה להו למחות בידם כמו שמיחו בהני תלתא דאמרן לר' יהודא אלא ע"כ הא דלא גודשין של בית השלחין ושבעמקום לר' יהודא לאו משום דגזר דילמא אתי למיכל מיניה דר' יהודא לא חייש להא גזירה והא דלא גודשין היינו טעמא כדפרישית משום חשד ומראית עין גזרו בה לר' יהודא וכיון דהא דגודשין ליכא משום דררא דאיסורא לא חששו חכמים למחות בידם כמו בהני שלשה דחשיב התם לר' יהודא דלא מיחו בידם אע"ג דבשלשה ברצון חכמים עשו. ואלו הן מרכיבין דקלים כל היום וכורכין את שמע וקוצרין לפני העומר וטעמא דכל הני הדבר ברור דע"כ היינו טעמא דלא מיחו בידם אע"ג דלאו שפיר עבדי משום דמ"מ ליתא בהן משום דררא דאיסורא דהא דמרכיבין דקלים כל היום של ערב פסח הא אסור מלאכה בע"פ בזמן הזה אינו אלא משום הואיל ונאסר בזמן הבית משום שלא יטרד במלאכה וישכח מלמעבד פסח (אי נמי) כדפירוש התוספות בריש פ' מקום שנהגו דמן התורה אסור בזמן הבית משום עשיות פסח ומ"מ בזמן הזה לית ביה משום דררא דאיסור כלל אלא משום הואיל דנאסר בזמן הבית גם עכשיו אסור כמו שכתבו הפוסקים ז"ל וכן הא דכורכין את שמע בין למ"ד שלא היו אומרים בשכמל"ו ובין למ"ד שהיו אומרים היום על לבבך ובין למ"ד שהיו אומרים שמע ישראל ד' אלהינו ה' אחד ולא היו מפסיקין מ"מ בכל הני לית ביה משום דררא דאיסורא אלא זריזות יתירה. והשתא פריך אביי שפיר מהא דקוצרין בית השלחין ושבעמקים ואוקימנא כר' יהודא והיינו מסיפא דתנן אנשי יריחו קוצרין לפני העומר ברצון חכמים וגודשין לפני העומר שלא ברצון חכמים ולא מיחו בידם חכמים מאן שמעת ליה דאמר מיחו ולא מיחו ר' יהודא ומדלא מיחו לר' יהודא בהא דגודשין ש"מ דלית ליה הא גזירה דילמא אתי למיכל מיניה וכדאמרן והא דלא הביא להדיא הא דאנשי יריחו קוצרין כו' כיון דעיקר פרכא דידי' אהא קא סמיך הא וודאי לאו קושיא היא דהכי מצינו בהרבה מקומות בגמרא דמייתי לרישא אע"ג דאיכא לדחויי ועיקר פרכא דידי' אסיפא קא סמיך ועוד כיון דאייתי אביי והא אוקימנא כר' יהודא והא דמוקים לה כר' יהודא היינו משום סיפא דלא מיחו בידם חכמים הוה ליה כאלו אייתי לסיפא בהדיא ואדרבה מכאן ראיה ברורה למה דפירשתי דהא דלא גודשין אליבא דר' יהודא היינו משום חשד ומראית עין שלא יאמרו שקצר באיסור ודווקא בארץ ישראל הוא דאין גודשין לרבי יהודא אבל בחוץ לארץ דליכא שום איסור בקצירה אף שגודשין שפיר דמי ולא גזר ר' יהודא בגדישה דילמא אתי למיכל מיניה כיון דחדש בדילי אינשי מיניה כדאמרינן בגמרא לא חייש ר' יהודא כלל לדילמא אתי למיכל מיניה ואפילו שלא במקום פסידא לית לן בה. דאי סלקא דעתך דהא דאין גודשין לר' יהודא היינו טעמא כיון דליכא פסידא גזרינן דילמא אתי למיכל מיניה א"כ אמאי לא מיחו בידם בהא דגודשין לפני העומר מאי שנא מהני שלשה שמיחו בידם דחשיב ר' יהודא התם אלא וודאי כדפי' עיקר דהא דלא גודשין לר' יהודא אינו אלא משום חשד ומראית העין וכיון דלית ביה דררא דאיסורא לפיכך לא מיחו בידם ולא דמי להני שלשה דמיחו בידם דבהנהו אית בהו דררא דאיסורא וכדאמרן:

ולמאי דפרישית צ"ל הא דפריך התם פרק מקום שנהגו ופרק ר' ישמעאל אהא דחשיב התם בברייתא בדר' יהודא בהני שלשה שלא מיחו בידם אף על גב דשלא ברצון חכמים היו עושין וקוצרין וגודשין לפני העומר וסבר ר' יהודא קוצרין שלא ברצון חכמים היא והתנן אנשי יריחו קוצרין לפני העומר ברצון חכמים וגודשין לפני העומר שלא ברצון חכמים ולא מיחו בידם חכמים מאן שמעת ליה דאמר מיחו ולא מיחו ר' יהודא וקתני קוצרין ברצון חכמים ואמרי' ולטעמיך הני ארבעה הוה אלא סמי מכאן קצירה הוא הדין דבלאו הכי הוצרך למימר סמי מכאן קצירה דאי סבירא לרבי יהודא דהא דקוצרין שלא ברצון חכמים עבדי אלמא גזר דילמא אתי למיכל מיניה וא"כ כיון דאיכא דררא דאיסורא אמאי לא מיחו בידם מאי שנא מהני שלשה דקחשיב דמיחו בידם והא דקאמר הש"ס ולטעמך הני ארבעה הוי משום דעדיפא מיניה קאמר דפתח בתלתא וקחשיב ארבעה וכן דרך הגמרא בהרבה מקומות כיון דאפשר לו להוכיח מגופי' להדיא בדבר פשוט לא חש להוכיח ממקום אחר ואם תאמר אכתי תיקשה לדידי דפירשתי הא דתנן אבל לא גודשין הוא משום חשד ומראית עין ומשום לתא דקצירה נגעי בה שלא יחשדו אותו שקצר באיסור ולא מטעמא דילמא אתי למיכל מיניה הוא דלא גודשין לר' יהודא אם כן מאי קשה ליה לאביי מהא דקוצרין בית השלחין ושבעמקים. אלמא לא גזר ר' יהודא דלמא אתי למיכל מיניה וגבי חמץ גזר מאי קושיא הא איכא לאוקמי הא דקוצרין בית השלחין דמיירי בתבואה של חדש שיש בה משום איסור קצירה לפני העומר ואין בה משום איסור אכילה לפני העומר הלכך ליכא למיגזר לדלמא אתי למיכל מיניה שהרי אכילה גופי' שריא ומכל מקום לא גודשין מפני חשד שלא יאמרו שקצר לפני העומר באיסור שהרי אסורה תבואה זו בקצירה לפני העומר והיכי דמי כגון שהשרישה תבואה זו בין קצירת העומר להבאת העומר בזמן שבית המקדש קיים וכדתנן ואסור לאכול לפני הפסח ולקצור לפני העומר וכבר פירשתי בתשובות אלו דדיני חדש בזמן שבית המקדש קיים קצירת העומר שהיה בליל ט"ז מתיר את שאר קצירה של חדש והבאת עומר שהיה ביום ט"ז מתיר באכילת חדש ואם השרישה תבואה זו בין קצירת העומר להבאתו מותרת באכילה דבהבאת עומר זה קא שריא לה באכילה וכדתנן התם אם השרישו קודם לעומר עומר מתיר והרי היתר אכילה של חדש דתלי בהבאת עומר הוא הדין דאם השרישו קודם הבאת העומר הבאה מתירתו באכילה אף על גב דלא השרישה קודם קצירת העומר לית לן בה דהיתר אכילה לאו בקצירה תליא אלא בהבאה וכיון דהשרישה קודם הבאה אתיא הבאה וקא שריא ליה ומכל מקום אף על גב שהשרישה קודם הבאת העומר כיון דלא השרישה קודם קצירת העומר לא קא שריא בקצירה שכמו שהיתר קצירה בקצירת העומר תליא ולא בהבאה הוא הדין נמי דלחומרא לענין השרשה בעינן שישריש קודם קצירת העומר לענין היתר קצירה ואם לא השרישה קודם לקצירת העומר אע"ג שהשרישה קודם הבאת העומר אסורה מלקצור עד שיביא עומר הבא. כדתנן בסיפא דהאי בבא אם השרישו קודם לעומר העומר מתירן ואם לאו אסורין עד שיבוא העומר הבא נמצא לפעמים שתהא תבואה מותרת באכילה קודם לעומר ואלו בקצירה אסורה כגון שהשרישה בין קצירת עומר להבאתו דהיתר אכילה דתלי' בהבאתו כיון שהשרישה קודם הבאתו הבאת עומר מתירה אבל היתר קצירה שתלויה בקצירתו כיון שלא השרישה קודם העומר דהאידנא אסור לקצור עד שיבוא קצירת עומר הבא וה"ה בזמן הזה דהיתר אכילה תלוי בשקיעת החמה דיום ט"ז דניסן לר"י דסבירא ליה בפ' ר' ישמעאל דיום הנף אסור באכילת חדש מן התורה דכתיב עד עצם היום וקסבר עד ועד בכלל והיתר קצירה תלוי משהאיר המזרח של ט"ז בניסן דכיון דליכא עומר בזה"ז א"כ אסור בקצירה כל ליל ט"ז כיון דכל הלילה כשר לקצירת העומר כדתנן סוף פ"ב דמגילה (דף כ') משום הכי אין היתר קצירה של כל התבואות בארץ ישראל נגמר עד האיר המזרח של יום ט"ז בניסן אבל משהאיר המזרח ואילך כיון דשוב אינו כשר לקצירת העומר הותרה קצירה והיינו דגזר ר' יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור באכילה דהא גבי אכילה תנינן לה ומשום גזירה שמא יבנה המקדש וכו' כדאמרינן התם בפרק ר' ישמעאל אבל בקצירה לא גזר מידי על יום הנף שיהא כולו אסור דלא שייך האי טעמא דגזרינן שמא יבנה המקדש שהרי אפילו בזמן שבית המקדש קיים האיר המזרח הוא דשריא לי' בקצירה למ"ד עומר שנקצר שלא כמצותו פסול ואם כן אם השרישה תבואה ביום ט"ז בניסן לאחר שהאיר המזרח קודם שהקריב העומר שריא באכילה ואסורה בקצירה כיון דלא השרישה קודם האיר המזרח דהיתר קצירה בדידי' תליא הלכך אסורה מלקצור עד שיבא עומר הבא הרי בין בזמן שבית המקדש בין בזמן הזה מצינו לאשכוחי לתבואות של חדש דשריא באכילה ואסורה בקצירה כגון שהשרישה אחר זמן קצירת העומר וקודם הבאתו בזמן שבית המקדש קיים או קודם שקיעת החמה של יום הנף בזמן הזה ודבר זה תבין היטיב ע"פ מה שכתבתי במקום אחר על דיני חדש בסייעתא דשמיא וכיון דהכי הוא מאי פריך אביי מהא דתנן קוצרין בית השלחין ושבעמקים אבל לא גודשין דשמע מינה מדקוצרין דלא גזר ר' יהודא דילמא אתי למיכל מיניה ממאי דילמא לעולם אימא לך דגזר ר' יהודא דילמא אתי למיכל מיניה והא דקוצרין מיירי מתבואה כזו שהשרישה קודם היתר אכילה של עומר של אשתקד ועומר דאשתקד קא שריא לה באכילה אבל מ"מ קצירה קודם לעומר (כו' קודם לעומר) אסורה כיון דלא השרישה קודם היתר קצירה דאשתקד הלכך דווקא של בית השלחין ושבעמקים קוצרין הואיל ואין עומר בא מהן והוי ליה ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר אבל אלו גדלו תבואה זו במקום אחר היתה אסורה בקצירה כיון דלא השרישה קודם זמן קצירת העומר דאשתקד דתליא ביה היתר קצירה בשלמא לפירוש רש"י ותוספות שפירשו דהא דלא גודשין לר' יהודא היינו טעמא משום דילמא אתי למיכל מיניה שמע מינה דמיירי מתבואה שאסורה באכילה שקודם הבאת העומר דאשתקד לא השרישה והא דקוצרין משום פסידא קא שריא רבנן ואם כן פריך שפיר דגבי בדיקת חמץ נמי שרי ליה למבדק אחר זמן איסורא ומשום מצוה לא גזרינן לדילמא אתי למיכל מיניה כמו דלא גזר ר' יהודא משום פסידא וכמו שפירשו התוספות אבל למאי דפרישית דהיינו טעמא דלא גודשין מפני חשד ומראית עין של קצירה גופא קא נגעי בה ואם כן תבואה כזו שאסורה בקצירה אף על גב דשריא באכילה מכל מקום לא גודשין אפילו של בית השלחין ושבעמקים דהא אכתי איכא למיחש לחשדא שיאמרו שתבואה זו נקצרה באיסור ולאו מבית השלחין ושבעמקים הוא וכמו שכתבתי לעיל ואם כן מאי מוכיח מדקוצרין אבל לא גודשין דשמע מינה דלא חיישינן לדילמא אתי למיכל מיניה דילמא לעולם חייש והכי מיירי בתבואה כזו דבאכילה כבר שרי לה עומר דאשתקד אבל בקצירה היתה אסורה אי לאו דשל בית השלחין ושבעמקים היא ואין עומר בא מהם וממקום שאי אתה מביא אתה קוצר לפיכך קוצרין אבל לא גודשין ויש לומר דהא וודאי לא קשה מידי דאף על גב דאיכא לאוקמי מתניתין דקוצרין אבל לא גודשין דתנן מיירי מתבואה כזו שאסורה בקצירה ומותרת באכילה דלא שייך למיגזר משום דילמא אתי למיכל מיניה והאי תנא לא איירי אלא מקצירה לחוד ולא קא משמע לן מידי מאיסור אכילה והא דלא גודשין משום לתא דאיסור קצירה הוא דנגע בה מפני החשד ומראית עין דאיסור קצירה עצמו מכל מקום כיון דתבואה כזו לא שכיחא לא הוי ליה לתנא למסתם למילתא כיון דבסתם תבואה לא מצי לאוקמי ועוד שהרי כבר כתבתי דעיקר קושיות אביי הוי מהא דאנשי יריחו דקתני סיפא דקוצרין ברצון חכמים וגודשין שלא ברצון חכמים ולא מיחו בידם ומדלא מיחו בידם שמע מינה דליתא לדררא דאיסורא ומדנקט אנשי יריחו היו קוצרין כו' משמע דדבר ההוה (ורגיל ושהוא) נוהגין כן תמיד כמו שאר מילי דקא חשיב התם ואי מתבואה כזאת מיירי הא דאנשי יריחו איך תנא (אנשי יריחו היו) כו' דלישנא דהיו משמע דדבר ההוה ורגיל הוא להם לנהוג כן ואלו תבואה כזו שתשרש ביום אחד מכל השנה כולה וגם זאת לא (מיירי אלא א"כ הושרשו באותו יום) דהיינו בין היתר קצירה להיתר אכילה לא משכחת לה וודאי אלא פעם אחת לשנים רבות אלא ע"כ דמסתם תבואה מיירי ואפילו הכי לא מיחו בידם (לגדוש) ואי ס"ד דר' יהודא גזר לדילמא אתי למיכל מיניה אמאי לא מיחו בידם אלא ש"מ דלא גזרי והשתא פריך שפי': ונחזור לענינינו (לענין דאתינא עליו) כיון דכבר הוכחתי דר' יהודה לא גזר כלל לדלמא אתי למיכל מיניה גבי חדש משום טעמא דחדש בדיל מיניה וא"כ בחוץ לארץ שרי לקצור ולגדוש ולגמור כל המלאכות בתבואה האסורה בחדש לפני העומר והא דאין גודשין תבואה של בית השלחין ושבעמקום משום לתא דאיסור קצירה נגע בה מפני החשד ומראית העין ודוקא בארץ ישראל שאסור לקצור לפני העומר אבל בחוץ לארץ דאין שם איסור קצירה לפני העומר כל עיקר מותר להתעסק בכל מלאכה של תבואה קודם היתר חדש ולא חיישינן לדלמא אתי למיכל מיניה והטור והפוסקים שלא מיירי כלל מאיסור קצירה לפני העומר שהרי לא הזכירו כל עיקר (איסור קצירה) הואיל ואינו נוהג אלא בארץ ישראל ולא הזכירו אלא דין איסור אכילת חדש הנוהג בחוץ לארץ נמי (לכן לא הזכירו גם הדין דאין גודשין בכל מקום) דמשום איסור קצירה קא נגע בה ואינו נוהג כלל בחוץ לארץ ולא איכפת לן בחוץ לארץ לגדוש והכי נמי משמע לי (מדברי הרמב"ם) שהרי (בפרק ז' מהלכות תמידין ומוספין הל' י"ג) כתב אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני תבואה קודם לקצירת העומר שנאמ' ראשית קצירכם שיהי' (היא) תחלה לכל הנקצרים בד"א בקציר שראוי להביא ממנה עומר אבל בית השלחין שבעמקים הואיל ואינו ראוי להביא ממנו קוצרין אותו לפני העומר אבל לא יגדוש ע"כ ואלו בפרק י' (מהלכות מאכלות אסורות) דשם מדבר מדין איסור אכילת חדש שנוהג מן התורה בכל מקום ובכל זמן כמ"ש לא הזכיר שיהי' איסור לגדוש ולקצור לפני העומר. ואי הוא מפרש דאיסור גדישה דתנן במתניתין הוא מטעמא דלמא אתי למיכל מיני' ושם הי' מקומו לכתוב בפ"י מהלכות מ"א שמדבר שם מדיני אכילה אלא וודאי ש"מ שהוא ז"ל נמי מפרש כדפרישית דאיסור גדישה הוא משום לתא דאיסור קצירה ומפני החשד אבל היכא דליכא איסור קצירה לא (חיישינן) לדלמא אתי למיכל מיני' ופסק כר' יהודא נגד ר' מאיר דחייש לדלמא אתי למיכל מיני' כדשמעת לי' גבי קמח וקלי בשוקי ירושלים וטעמא דר' מאיר ור' יהודא הלכה כר' יהודא כמה שכתבתי למעלה מ"מ קשה לי עליהם ז"ל והרי קים לן הלכה כר"מ בגזירותיו ואפילו במקום רבים כדאמרינן בפרק אע"פ (דף נ"ו בכתובות) גבי אחתי' דרמי בר חמא הוה נסיבא לר' אויא אירכס כתובתה אתא לקמי' דרב יוסף אמר להו הכי אמר רב יהודא אמר שמואל זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים משהא אדם את אשתו שתים ושלוש שנים בלא כתובה אמר לי' אביי והא אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר' מאיר בגזירותיו ומסיק התם אמר לי' זיל כתוב לה וכיון דר"מ גזר גבי חדש דלמא אתי למיכל מיני' אע"ג דבדיל מיני' הכי הלכתי' ונ"ל דאף דא לא תברא דלפי מה שפרשתי (אין כאן קושי') דאע"ג דהלכה כר"מ בגזירותיו אפילו במקום רבים כדמוכח ההיא דפ' אע"פי מכל מקום יש לומר דהיינו היכא דלא סתם לן תנא דלא כר' מאיר אבל היכא דסתם לן תנא דלא כר' מאיר לית הלכה כמותו בגזירותיו משום דסתם משנה עדיפא מרבים שהרי כל היכא דפליגי יחיד ורבים וסתם לן תנא כיחידאי הלכה כסתם משנה אלמא סתמא דמתניתין עדיפא מרבים הלכך אע"ג דהלכה כר' מאיר בגזירותיו אפילו במקום רבים מכל מקום במקום סתם משנה דעדיפא מדרבים לית הלכתא כר"מ בגזירותיו והכא הרי סתם לן תנא כר' יהודה דגבי חדש דבדיל מיני' לא גזרינן לדלמא אתי למיכל מיני' שהרי כבר כתבתי דמהא דתנן בפ' ר' ישמעאל אנשי יריחו קוצרין ברצון חכמים וגודשין שלא ברצון חכמים ולא מיחו בידם דמדלא מיחו בידם ש"מ דלא גזרינן לדלמא אתי למיכל מיני' והא דלא גודשין היינו טעמא משום חשד ומראית עין. דאי סלקא דעתך דגזרינן לדלמא אתי למיכל מיני' והיינו טעמא דאבל לא גודשין והא דקוצרין היינו משום פסידא א"כ כיון דאיכא דררא דאיסורא אמאי לא מיחו בידם ומ"ש מהני שלשה דברים דחשיב התם דמיחו בידם ותנינן להו בפ' מקום שנהגו אלא וודאי ש"מ דלא חיישינן לדלמא אתי למיכל מיני' וכיון דסתם לן תנא כר' יהודא דלא גזר לדלמא אתי למיכל מיני' הכי הלכתא ולא חיישינן לר"מ בגזירותיו במקום סתם משנה הלכך נקטינן מכל זה שכתבתי דמותר לקצור תבואה של חדש ולהתעסק בכל המלאכות קודם שהותר חדש ולא גזרינן לדלמא אתי למיכל מיני' כמו שהוכחתי בראיות ברורות בס"ד וכן נראה לי: