ספר העיטור – חלק ב – שער שני, קטע 3

ואלו הן הלכות שחיטה: הדרך הראשון שהיי' דתנן נפל סכין והגביהו נפלו כלים והגביהן שהשחיז את הסכין ועיף ובא חבירו ושחט אם שהה כדי שחיט' אחרת פסולה ואם לאו כשרה ואסיקנא איתמר כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף ושמואל אמר אפי' מבהמה לעוף: וכן אר"י: ואע"ג דרב ור"י הלכה כר"י דריב"ח קם ליה כוותי' דאמר כדי שיגביהנו וירביצנו וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה ממילא שמעינין ועוף לעוף וה"ל תרי ותרי ועבדינין לחומרא כרב דאמר כדי בהמה לבהמה ועוף לעוף (ג) אבל לבהמה כשרה: וכן הלכתא אבל רבי' אלפסי פסק כשמואל ור"י דהו"ל תרי ואין דבריו של א' במקום שנים ואר"י השוחט בסכין רע אפי' כל היום כולו שחיטתו כשרה: ודוקא דלא שהה כלל: בעי רבא שהיות מהו שיצטרפו ולא איפשט ולחומרא: ואי שהה תרי ותלתא זמני בחדא שחיטה ואיכא בכולהו שיעור שחיטה פסולה: והיכא דשהה במיעוט סימנין נמי קם לי' בתיקו ולחומרא: והאי מיעוט סימנים: אית דמפרשי ליה מיעוט בתרא דושט ודקנה פסולה: ואע"ג דשני לעיל שחט חצי גרגרת ושהה בה כדי שחיטה אחרת וגמרה כשרה ואוקי ואכשרה: ממ"נ אי מחצה ע"מ כרוב הא עביד ציה רובא: אלא אי עביד רובא בכשרות בלא שהיי' ל"ח לשהיי' דמיעוטא: האי שנוי' דחויא היא דקמדחי ליה וטעמא משום דמחצה ע"מ אינו כרוב ובשחיטה קמיית' לאו מידי עביד: והלכך שהה בקנה במיעוט קמא לאו מידי עביד מידי דהוי אחצי קנה פגום. ואי, שהה בוושט אפי' במיעוט קמא נקובתו במשהו טריפה. אבל במיעוט בתרא בין בקנה בין בוושט מיטרפא: וכ' רש"י ז"ל שמעי' מהא דהיכא דשחיט רוב סימנין והניח הבהמה ושוהה למות לא יבא אח"כ וישחט המיעוט בתורת שחיטה אלא יכה בסכין על הצואר או ימתין עד שימות: ואנן לא ס"ל הכי: דהיכא דשהה במיעוט בתרא לא קמב"ל: דודאי כשרה דהא שחיט רובא ול"ל בקנה במיעוט קמא כשרה. ובמיעוט בתרא טריפה: דכיון דשחט מה לי בסכין מה לי בד"א והכי תניא בתוספתא שחט א' או רובא בעוף אף על פי ששחט לזמן מרובה כשרה אלא במיעוט קמא קמבעי' ושהה במיעוט קנה לא קמב"ל מידי דהוי אחצי קנה פגום כדאמרן שחט חצי גרגרת ושהה בה כדי שחיטה אחרת וגמרה כשרה ובוושט קמב"ל מי אמרי' כיון דשהה הו"ל כנקובת הוושט ובמשהו או כיון דשחיטה קאתי' לה לאו נקב היא דלא שהה כשיעור שהיי' נא מיטרפא בי' דהו"ל כמאן דלא שהה ה"נ כי שהה במיעוט קמא לא מיטרפא בי' (ד) דכי גמיר שחיטה בחצי סי' גמיר או ברוב גרגרת או בין סי' לסי' בבהמה. אבל במיעוט לא גמרי' וכאן כמו דלא שהה דמי (ה) ופסול והחליד במיעוט סי' נמי הכי מפרשי לי' והכי מסת' לן ולההא דפרש"י קשי' תוספתא דתניא שחט א' או רוב א' בעוף אעפ"י ששהה לזמן מרובה וגמרה שחיטתו כשרה הדרך השני דרסה כדתנן התיז את הראש בב"א פסולה שלא הוליך והביא והיינו דאמרי' לעיל קרא למאי אתא דלא לשווי' גיסטרא אבל גיסטרא בהילוך והביא לא מפסלא. דתנן הי' שוחט והתיז ראשו בב"א אם יש בסכין מלא צואר כשרה וקי"ל מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר וי"מ דלא לשוי' גיסטרא דל"צ לשוי' גיסטרא אלא ישחוט הסימנין בלא שחיטה ולא דייק לן הי' שוחט והתיז שני ראשים בב"א אם יש בצואר מלא צואר וחוץ לשני צוארים כשרה בד"א שהוליך ולא הביא אבל (ך) הביא ולא הוליך כו' פרשתי בחלק הסכין (ץ) מנה"מ דכתיב חץ שחוט לשונם תר"י ושחט אין שחיטה אלא משך וכה"א זהב שחוט וכה"א חץ שחוט לשונם הדרך השלישי חלדה: דתנן החליד את הסכין בין סי' לסי' תחת השני ופסקו ר' ישבב או' נבלה. ר"ע אומר טריפה אר"י א"ר החליד את הסכין בין סי' לסי' ופסקו טריפה ואפילו מלמעלה למטה דעביד כדרכה דשחיטה פסולה תחת העור כשרה בי רב אמרי תחת העור איני יודע איבעיא להו תחת מטלית מהו תחת צמר מסובך מהו תיקו ומדקמבעי' אליבא דרב ש"מ הלכתא כבי רב ובכולהו מספקא לן ופסולה וכ"ש החליד במיעוט סימנים דקם ליה בתיקו ופסיל רבא הוה בדיק ליה גירא לרב יונה בר תחליפא ושחט בה עופא בהדי דפרח ודלמא עביד חלדא דחזיא לגדפי דמפרסי' בה"ג מאי תקנתי' לשויא לסכינא עלוי' פתיא ולפקח קלי ולא לדלאי מצואר הבהמה ולבדקה לסי' דלמא פסקינן וליהדר ולשחוט מעילאי לתתאי וש"ד ובתר דשחיט ליחזי אי בזיע קניא או וושטא טריפה ואי מישתכח קושיתא או צינורתא לדחויי בפומא דסכינא לעילא או לתתא ולישחוט החליד במיעוט סי' במיעוט קמא היא דומיא דתחת העור ושהה במיעוט סימנין במיעוט קמא כדפרישית: הדרך הרביעי הגרמה: כדתנן השוחט מתוך הטבעת ושייר בה מלא (צוואר) החוט ע"פ רובה אבל שחט מיעוט והגרים פסולה העיד ר"ח בן אנטיגנוס על מגרמת דר"י בר יהודה דכשרה ומגרמת פסולה כגון ששחט משפוע כובע ולמעלה ופי' רבי' האי כר"ח ואיכא נמי נוסחאי דכתיב בהו הכי והלכתא כר"ח ב"א דקם לי' ר"נ בשיטתי' דר"נ אכשר משפוע כובע ולמטה ואמר לי' כמאן לא כרבנן ולא כר"י בר יהודא וא"ל אנא לא חילוק ידענא ולא בילוק ידענא אנא שמעתא ידענא דאר"ח ב"א אר"י משום ריב"ל משפוע כובע ולמטה כשרה (ח) לר"י כר"י דר"י בר"י כשרה ור"ח בא' ומשפוע כובע ולמטה כשרה והיינו שייר בחוטי שייר מקצתן לצד הראש דהו"ל מטבעת הגדולה ושפוע כובע היא למעלה מטבעת הגדולה ככסוי א' שמונח עפ"י הטבעת הגדולה ויש בה מעט בשר מצד זו ומצד זו ונקראים חוטי והתחלתם למעלה משפוי כובע וסופן למטה בתוך שפוי סמוך לטבעת הגדולה ור' אפרים דוקא דיעבד אבל לכתחלה בעי למישבקינהו לכולהו חושי בהדי רישא וכמה שני ק"ל הא דגרסי' בפ' הגוזל (ט) ההיא מגרמת דאתא לקמיה דרב טרפא ופטרי' לטבחא מלשלומי פגע רב כהנא ורב אסי בההוא גברא א"ל עביד לך רב תרתי ואסקי' תרתי למעליתא דלא אכלך ספק איסור. ופרש"י דמספקא לן אי הל' כר"י בר יהודה או לא. ואחמיר עלי' וטרפי' כרבנן קשיא ההיא עובדא וקשיא דרב אדרב דהא רב ושמואל דאמרי תרווייהו הלכה כר"י בר"י והשתא חזינין דאיתשל ההוא קושיא במתיבתא ושדרי לרב ספוקי מספקא ליה אי הוה מלא חוט ע"פ ובא אי לא ומש"ה טרפי' דדלמא מיעוט היה אבל אי מיפשיט פשיט לי' דרובא הוה הוה מכשיר ורב כשמעתיה הוא דעביד אבל אנן ס"ל הלכתא כר"ח וכדפסקי' תני' בתוספתא כל הקנה כשר לשחיטה מטבעת הגדולה עד כנפי הריאה התחתונה אמר רבא ותחתונה שהיא עליונה כשמעמידה הטבח ובלבד שלא תיאנס אפי' היא עצמה אלא כדי שתפשוט צוארה ותרעה ואם אנס ושחט פסול וכן הלכתא כ' א' מן המפורשים בהגרמה ב' שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש בין הגרים שליש ושחט בין שלישים בין הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש מספקא לן דלמא ס"ל כרבנן טרופאי דמטרפו בכל חד מנייהו ולחומרא. ומסת' שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש הל' כר"י דאמר כשרה דקאי ר"נ כוותיה דאיקלע ר"נ לסורא בעי מניה שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש הלכתא כרב מהו: אמר כר"א בר מניומי דאמר שחיטה העשוי' כמסרק כשרה וכיון דהלכתא כוותיה בהא היכא דהגרים שליש ושחט ישליש והגרים שליש נמי הלכ' כותי' וטריפה דבעי' רובא בשחיטה דא"כ מפסדת לי' לקמייתא (י) כדאמרי' ותו דיתיב ר' אבא אחורי' דרב (יא) וקאמר שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש מהו שחיטה כשרה הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש פסולה וא"כ הגרים שליש ושחט ב' שלישים כשרה דלא גרע משחט שליש והגרים שליש ושחט שליש ואע"ג דאמרי' לקמן כגון דנקיט מראשו ואיגרים (יב) עד דמטי תתאי וכדר"ה אמר רב אסי דאמר הגרים שליש ושחט שני שלישים פסולה ואי' דמייתי סייעתא מההוא תורא (יג) דאתחילה שחיטה בתורבץ הוושט וגמרה בוושט עצמו ואי נא דס"ל כמ"ד במשהו לא הוה מיטרפא אליבא דשמואל דאמר לאו מקום שחיטה היא ואמר התם תורא בין לרב בין לשמואל שרי ש"מ הגרים שליש ושחט ב"ש כשרה ואפשר לומר דל"ד לשמואל נהי דלאו מקום שחיטה היא בוושט מיהו דינו כקנה והגרמה (יד) מיפסלי ביה מידי דהוה אחצי קנה פגום באלו טריפות למעלה דחזו שחיטה עד כמה עד כדי תפישה ופירשו רבנן כדי שיתפוש בשתי אצבעותיו אית מ"ד ד' אצבעות למטה עד כמה עד כדי שישעיר הוושט הדרך החמישי עיקור דתנן שחט את הוושט ופסק את הגרגרת או פסק את הגרגרת ושחט את הוושט או ששחט א' מהן והמתין לה עד שמתה ר' ישבב אמר נבלה ר"ע אומר טריפה והודה לו ר"ע ותניא שחט את הוושט ונמצאת הגרגרת שמוטה וא"י אם קודם שחיטה נשמטה או לאחר שחיט' נשמטה זה היה מעשה ואמר כל ספק בשחיטה פסולה נמצאת גרגרת שמוטה ושחוטה וא"י אם קודם שחיטה אם (לאחר) לאו כשר א"א לשמיטה שתעשה שחיטה. ור' יוחנן אמר יבא ויקיף אר"נ לא אמרו אלא שלא תפס בסימנין אבל תפס בסימנין ושחט אפשר לשמיטה שתעשה שחיטה ופסולה. בפ' אלו מפנין אמר אביי האי מאן דשחט תרנגולא ליכבשינהו לכרעי' בארעא. א"נ נידלינהו מידל דלמא מקפיל להו לטופרא בארעא ועקר לסימנין תני רמי בר יחזקאל אין עיקר סימנין בעוף כתב א' מן המפורשים לית הלכתא כוותי' דהא תני' בפירקן דלעיל שחט את הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה וא"י אם קודם שחיט' נשמטה אי לאחר שחיטה נשמטה זה הי' מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה אלמא יש עיקור סימנים בעוף דעוף הכשרו בסי' א' ואי קשי' לך מתני' ותריץ הא כמ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה וכיון דלא איפסקא הלכתא קיי"ל בש"ת הלך אחר המחמיר ומס' הלכה כרמי בר יחזקאל וכרבינא דאמר לא אמר רמי ב"י אלא במליקה אבל בשחיטה יש עיקור דקיי"ל כרבינא דהוא בתרא: ירו' מ"ד יש שחיטה לעוף מ"ה וישטחו להם שטוח וישחטו להם שחיט השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה רש"י ה"ה דאפי' לכתחלה ומשום דבעי למתני המולק מן הצדדין דאפי' דיעבד תנא רישא השוחט ומס' כיון דאוקימנא למתני' בשלא החזיר לכתחלה צריך לשחוט בסי' עצמן אבל בדיעבד כשר והא דתנן השוחט מן העורף שחיטתו פסולה שלא החזיר הסימנין לאחורי העורף. אבל החזיר הסימנים לאחורי העורף ושחט שחיטתו כשרה והיכא דשחט את הקנה ונקבה הריאה ואח"כ שחט את הושט כשר' דאר"ל שחט את הקנ' ואח"כ נקב' הריא' כשר' ואמר רבא לא אר"ל אלא בריא' הואיל וחיי הריא' תלוי' בקנ' אבל בבני מעים לא והלכתא כוותי' והכין שדרי ממתיבתא ואם שחט את הקנה ונקבו בני מעיים בין סי' לסי' טרפה דיש טריפות לחצי חיות ומס' ה"ה שחט את הוושט ונקבו בני מעיים כשרה דחיי בני מעיים תלויין בושט ואם שחט את הושט ונקבה הריאה טריפה ולא חזינן לרבוותא מידי בהא מילתא ולא בריר לן כרב אלפסי מ"ט לא אית' להא דר"ל והיכא דנשחטה הבהמה ואתיליד בה ריעותא כשרה כדבעי מני' רב אדא מר"ה בא זאב ונטל בני מעיים מהו נטל הא ליתנהו אלא נטלן והחזירן כשהן נקובין מהו מי חיישינין שמא במקום נקב נקיב או לא א"ל אין חוששין שמא במקום נקב נקיב דקי"ל נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיוודע לך במה נטרפה ודייקא רבוותא דה"ה אם בא זאב ונטל את הריא' ולית' קמן למיבדקה כשרה וליכא פלוגתא בין ריאה לספיקא אחרינא. דריאה בכלל מעיים הוא מדלא קאמר דקין. ועוד דהא ריאה גמרי' מנייהו כדקאמר אי נקיב לי' ריאה היכא דמשמשי ידא דטבחא תלי' או לא תלי' הלכתא תליא דהא תליא בזאב ובריאה תליא דנשחטה בחזקת היתר עומדת עד כו' ואפי' אנן דבדקינן הריא' היכא דלא אפשר סמכי' אחזקה ורובא דאלת"ה כיון דקיי"ל כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה כיון שכני' במעים היכא אכלה חלב בהמה אלא לאו ש"מ היכא דלא אפשר סמכי' ארובא והא דרמי בר אבא דאמר הפשט ונתוח בעולה וה"ה לקציבא וחציבא מיקטע רגליהון דרשיעייא חומרא בעלמא היא דהא אפשר למבדקי' ודלמא משתכחי טריפה אבל לא אפשר סמכי' ארובא וכך השיב רש"י ז"ל אבל רבי' יצחק הלוי השיב ריאה לאו בכלל בני מעיים מדאמר רב שימי בר חייא מקיפין בבני מעיים ור"י מקיפין בריאה ותו דאמר אין מחזיקין דם בבני מעיים כו' ודווקא הדרא דכנתא אבל כנתא גופא לא ש"מ לב וכבד וריאה אינן בכלל בני מעיים והא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת אטריפות דל"צ בדיקה קאמר אבל אנן דבדקינן בריאה בחזקת איסור עומדת ולא דמי דההיא בחיים בחזקת היתר קאי ורחמנא שריא ורמי בר חמא דאמר קודם הפשט וניתוח כגון שפתח הבהמה ובדק אותה והרוצה לאכול מן הבהמה קודם שתצא נפשה בשבדק קאמר הא לא בדק ספק איסורא היא ולחומרא ואנן תמי' עלי' נהי דריאה לאו בכלל בני מעיים היא וכיון דנשחטה הבהמה בחזקת היתר עומדת והכל בכלל וכיון דלא אפשר לבודקה לוקמ' אחזקה וליתכשר ותו כיון דליתא קמן ליהוי כזאב שנטל בני מעיים דאמרי' נטל הא ליתנהי ש"מ מלתא פסיקתא היא ולא איצטריך חזקה דר"ה ומס' לדמוי' לההיא מחטא דאישתכח בחתיכה דריאה דאסיקנא הם הכשירו דידעין מאיזה טעם הכשירו אנן מאיזה טעם נכשיר מי אית לן ריאה קמן דידעי' דילמא אי אית ריאה קמן הוות מנקבה. דאמרי' דרך וושט נכנסה ואמאי לוקמה בחזקת היתר וליתכשר' ונימא דרך גרגרת נכנסה וסימפונא נקיט ואתא. דהא תלי' בזאב אלמא כיון דאי איתה לריאה קמן צריך בדיקה משום ריעותא דמחט כי ליתא קמן ולא מצי למיבדקי טריפה השוחט את המסוכנת רג"א עד שתפרכס ביד וברגל כו' רא"א די' אם זנקה אר"ש אף השוחט בלילה ובשחר השכים ומצא כותלים מלאים דם כשרה שזנקה כמדת ר"א וחכ"א עד שתפרכס ביד וברגל או עד שתכשכש בזנבה אחד בהמה דקה וא' בהמה גסה בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה שאינה אלא הוצאת נפש בד"א שהיתה בחזקת מסוכנת אבל היתה בחזקת בריאה אפילו אין בה אחד מכל הסימנים הכל כשרה ה"ד מסוכנת אר"י א"ר שמעמידין אותה ואינה עומדת ואפילו אוכלת פקעיות ור"ה ברי' דרב שלמיא אמר אפילו אוכלת קורות ואמר רבא פרכוס שאמרו בסוף שחיטה אבל בתחלת שחיטה לאו כלום היא וצ"ע הא דפרכוס דר"א היינו זינוק בתחלת שחיטה היא כדמוכח רבינא ואית למימר דה"ל כרבינא אלא דאזיל לחומרא ואמר רבא הלכ' כהא מתני' דתניא בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה הד"א ביד אבל ברגל בין פשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה כשרה וה"נ אם היתה (כפופה ופשטה כשרה) פשוטה וכפפה כשרה בד"א בדקה אבל בגסה בין ביד בין ברגל בין כפפה ולא פשטה בין פשטה ולא כפפה כשרה ועוף אפילו לא רפרף אלא בעינא ולא כשכש בזנבו ה"ז פרכוס ומנ' מדקאמר קמ"ל וכו' ושני לי' עוף ולא שני לי' כשכוש זנב אתא לאשמעי' דלא (טו) הים כשכוש ש"מ דאפילו פרכוס דכל שאינו עושה דברים שהיתה עושה הוי פרכוס אבל עמי קלא ושותתות אסורה: וכל פירכס שאינה עושה דברים שמתה עושה ולא חזי' לרבוותא להני מילי וכתבי' מאי דס"ל בפ"ב דע"ז אר"נ בר אבא א"ר חייא גסה ה"ה כבהמה דקה לפרכוס. ומסוכנת מותר לקנותה מן הגוי ולשחוט לכתחלה כדתנן בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא כדי שלא יאכל כזית צלי מבע"י ממנה והאוכל מותר לשחוט לכתחלה דלא מחזקי' ריעותא: כדמוכח בר"ג דהמביא: תשובה להגאון בהמה מסוכנת והיא של גוי מותר לישראל לשחטה וליקח ממנה בשר ומותר לישראל ללקחה מן הגוי ולשחטה ולמכרה לישראל. דכיון שהבהמה של גוי עודה בחיים ולא נולדו בה סימני טריפה א' זה וא' זה מותר:

החלק השני הכשר הבשר והוא למעלה בראש הספר: החלק הג' מחוסר זמן שאינו ראוי לשחיט' והם על שלשה ענינים האחד מחלוקת רשב"ג ורבנן רשב"ג אומר כל ששהה ז' ימים בבהמה אינו נפל שנאמר והיה שבעת ימים תחת אמו ואיפסקא הלכתא כוותי' אי לא שהה ספקו אסור ואסור למישחט עד אורתא דתמניא. אנא היכא דקי"ל דכלו חדשיו: וכ' רב אלפס כלו לו חדשיו לא אפשיט שפיר אי יולדת למקוטעין או לא וכ"ש בן ז' לגסה ובן ג' לדקה כדאמר בפ' המפלת בעוברין שהוא אסור בן ד' דקה ובן ח' לגסה ממנו ולמטה אסור הלכך למ"ד יולדת למקוטעין בן ז' ומחצה כלו לי חדשי' ולמ"ד אינה יולדת למקוטעין אפי' בן ט' חסר יום א' אסור עד ח' ימים וכ' רב אלפס הא דאמר ח' ימים בבהמה אינו נפל ה"מ לקרבן אבל לאכיל' באורת' דתמני' כדאמרי' (א) ר"פ ור"ה בר"י דר"י איקלעו לבי רב אידי בר אבין ועביד להו עגלא תלתא ביומא דשבעא וא"ל אי תרתיחו לי' עד אורתא הוה אכלינין ומס' דכתי' והי' שבעת ימים תחת אמו הא והלאה שמיני בלאחר שמיני דכתיב ביום לילה לקדושה יום להרצאה ור' אלפסי נמי ה"ק אלא דלישני הכי הוה בהלכותי' וה"פ הנ"מ דבעי ח' ימים כלומ' שיכנוס ביום ח' לקרבן דהא לא חזי לקרבן מעליא עד יום ח' ולאו טעמא דאינו נפל משנכנס היום דנפל אזדא לי' אלא משום דיום בעי' לקרבן דכתיב ביום צוותו אבל לאכילה משעת' דאורתא דתמניא אזדא לי' נפל ומותר דמקצת היום ככולו וקדוש הוא מאותה שעה כדגרסינן בזבחים לילה לקדושה וכיוצא בה נמי קאמרי רבי' בפסח ה"מ בשאר יו"ט אבל בפסח לא דקבא מליגנאה לפסחא וראוי אף לקרבן כלו לו חדשיו לאכילה מותר בתוך ז' לקרבן אסור עד יום ק' וגוי דזבן בהמה לישראל לא מהימן למי' בר תמניא יומא היא דכ"ד שיש בו או"ה אין הגוי נאמן כדאיתא ביבמות לדבריך גוי אתה ואין עדות לגוי ואמרי' נמי גוי שאמר פירות הללו של עזקה הן של ערלה הן לא אמר ולא כלום שאינו אלא להשביח את מקחו ואפילו מסל"ת לא מהימן. וכיון דלא ידעי' אי שהה אי לא שהה וקיי"ל כרשב"ג דאמר נפל מן הגג או אכלו ארי ומת ובא לפנינו ולא ידעי' בי' מידי חד ספיקא היא ספק חי ספק מת אסור והיינו ספק כלו ספק לא כלו ורובא ליכא למימר דכולן בחזקת איסור עומדת הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא עד שיודע לך במה נכשרה ואיכא מ"ד הבא לפנינו מן העדר דכל דפריש מרובא פריש ורובא דהתירא נינהו ואיכא למימר דלא אמרי' דכל דפריש מר"פ אלא בדבר שאין לו מתירין אבל בדשיל"מ כגון זו כל צדדי לחומרא דאי' לך למנקט נקטי' ורועי בהמות אומרים עד ל' יום הוא עומד בטיבורו מכאן ואילך הוא נופל ומשנפל מותר ואי זבן מישראל ולא הודע הולך ושוחט כדאמרי' לקמן באותו ואת בנו וכדאמרי' בבכורות בלוקח בהמה מישראל וא"י אם בכרה אם לאו דקי"ל כר"י דאמר חולין ודאין דכיון דאיכא איסורא אודיע הוה מודע לי' ואי הוה מודע לי' נאמן דקי"ל ע"א נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק איסורא כגון ח' ספק חלב ספק שומן ומס' דוקא דליכא סהדי אחרינא דקמכחיש לי' אבל אי איכא סהדי אחרינא דמכחיש לי' לאסור הא איתחזק איסורא בע"א והו"ל ספיקא איסורא והא דאמרי' כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים במקום דאתחזק איסורא הוא אבל ע"א דנאמן באיסורין לא האמינוהו אלא משום דליכא חזקה דאיסורא ומש"ה סמכי' עלי' לאיסורא ולהיתרא ואי איתחזק אע"ג דלאו דבר שבערוה הוא לא מהימן להתירא אע"ג דשתיק לי' אלא היכא דיש בידו לתקן כגון תרומה ומעשר וניקר הבשר וכיוצא בהן ואי איתחזק התירא היכא דקמכחיש לי' לא מהימן חד סהדי לאיסורא אבל אי שתיק מהימן וה"ה לאמר א"י מהימן כדאמר בהאומר לחבירו אמר לו ע"א אכלת חלב ונטמאו טהרות וכו' טעמא דאמר לא הא שתיק מהימן וה"ה לאמר א"י דאי אתא ליתני א"י וכ"ש לא אלא לאו ש"מ לא הוי הכחשה עד דאמר לא אכלתי ולא נטמאו ואשתו זנתה בע"א אע"ג דשתיק לא מהימן דקיי"ל כרבא דאמר אין דבר שבערוה פחות משנים ואפי' איתחזק (ב) התירא אבל במקום (ג) מהימן אפי' איתחזק איסורא מיהו אם אשתיק לצאת ידי שמים אמרי' לי' אי מהימן לך כבי תרי אפקה אי לא לא והנ"מ היכא דסהדי מסהיד מלתא דלא רמי' עלי' כגון דלא עסיק בי' כגון נטמאו טהרותיך ואכלת חלב וכל הני דאמרן אבל מלתא דרמי' עלי' ואיהו עסיק כהנהו דהניזקין שאמר לו טהרות שעשיתי עמך וכגון שא"ל כתבתי' לשמה וגוילין לא עבדתי לשמן אע"ג דקמכחיש לי' היכא שבידו לאסור נאמן היכא שאין בידו לאסור אי אשכחי' בשעתי' וא"ל מהימן ואע"ג דקמכחיש לי' ואי לא אמ"ל בשעתי' והדר אשכחי' לא מהימן אלא היכא דשתיק דגרסי' התם הי' עושה בטהרות וא"י טהרות שעשיתי עמך וכו' א"נ ואסיקנא מ"ש רישא מ"ש סיפא אמר אביי כל שבידו לאסור נאמן ורבא אמר כגון דאשכחי' ולא א"ל וכו' ורבא לא פליג עלי' דאביי אלא אסיפא דאין בידו דס"ל לרבא אע"ג דאין בידו עכשיו אי אשכחי' וא"ל בשעתי' מהימן לא א"ל בשעתי' לא מהימן ומשום דחזינא לרבוותא סברא אחרינא כתבינין הכי מאי דס"ל: הענין השני מחוסר זמן שהוא אסור מה"ת. כגון ואת בנו כדכתיב אותו וא"ב לא תשחטו ביום א' ואם שחט מותר באכילה כדגרסי' בפ' כ"ה אותו וא"ב לאסור. ומשני מדאיצטריך רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי והכי מסת' לן ולקמן לגאון סברא אחרינא ותנן אותו ואת בנו נוהג בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית ואינו נוהג אלא בבהמה דכתיב ושור או שה ולא בחי' דכתיב שור ולא חי' כו' שה ולא עופות והלא דין הוא מה בהמה כו' ת"ל שה ולא עוף ותניא אותו וא"ב נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים חנניא אומר בין זכרים בין נקבות ואר"ה בר חייא א"ש הלכה כחנניא ול"ש אמא וברא ול"ש אבא וברא אסור דחוששין לזרע האב וכ' רבינו אית מ"ד דליתא לדחנניא דהא א"ל רבא לשמעי' כי עיילית לי' דוכרינייתא (ד) בהו ספק וכו'. ותניא רי"א פרדה שתבעה אין מרביעין עלי' לא סוס ולא חמור אלא מינה, וא"ר יצחק ושמעי' אמרו הל' כר"י בפרידות והל' כר"י דאין חוששין לזרע האב ואית מ"ד אם יתברר דהוא אביו ודאי אין שוחטין או"ב ביום מ' דהא א"ש הלכה כחנניא ומס' דליתא לדחנני' הדין הוא סברא דילי' ומס' דהלכה כחנניא דקרא מסייע לי' דכתיב אותו משמע זכר וכתיב בנו מי שבנו כרוך אחריו דמשמע נקבה. והלכתא נוהג בין בזכר בין בנקבה ואע"ג דהלכה כר"י בפרדות הא אמרי' דר"י ספוקי מספקא לי' אי חוששין לזרע האב אי לאו והלכך אין מרביעין עלי' אלא מינה לחומרא וגבי או"ב חוששין לחומרא ול"ק הלכתא אהלכתא וכ"פ רב אחא והא דאמר לשמעי' כי עיילית וכו' אלמא אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא ליתא דהא קי"ל בעלמא סימנין דרבנן (ה) בפ' כסוי הדם. וכן לענין או"ב חש"ו ואחרים רואין אותן אסור למישחט אחריהן בינן לבין עצמן ר"מ מתיר לשחוט אחריהן בינן לבין עצמן: וחכמים אוסרין ואסיקנא מה הוה עלה ת"ש דשלח ר"א לגולה הורה ר' כר"מ וכן הלכתא ת"ר או"ב נוהג בכלאים ובכוי. רא"א כלאים הבא מן העז ומן הרחל או"ב נוהג בו מן הכוי אין או"ב נוהג בו ואר"ח הכל מודים בהיא צבי' ובנה תיש שפטור והכל מודים בהיא תישה ובנה צבי שהיא חייב דשה אמר רחמנא. ובנה כ"ד. ואסיקנא לענין או"ב משכחת לה בין בתיש הבא על הצבי' בין צבי הבא על התיישה וילדה בת: ובת ילדה בן ושחט לה ולברה בתייש הבא על הצבי' לאיסורא:. ובצבי הבא על התיישה למלקות וקי"ל כרבנן דבכולהו איכא איסורא למלקות לבר מצבי' ובנה תייש דפטור ור"ח ס"ל כי"א דאמרו כוי זה בא מן התייש ומן הצבי' ולר"י דאמר כוי בריה בפ"ע הוא או"ב נוהג בו: כדתניא כוי יש בו דרכים שוה לחי' ויש בו דרכים שוה לבהמה ויש בו דרכים שוה לחי' ולבהמה: ויש בו דרכים שאינו שוה לא לחיה ולא לבהמה. כיצד שוה לחי' דמו טעון כסוי כדם חיה ואין שוחטין אותו ביו"ט: וכ' בפרק אחרון דבכורות והיכא דשחיט ולא אישתחיט שפיר שרי למישחט ברה בתרה דתנן השוחט ונמצאת טרפה השוחט לע"ז ר"ש פוטר וחכמים מחייבין השוחט ונתנבלה ביד הנוחר והמעקר פטור משום או"ב ואר"ח בר אבא אר"י ראה ר' דבריו של ר"מ באו"ב ושנאו בל' חכמים והשוחט ונמצאת טרפה והשוחט לע"ז אעפ"י שאינה שחיטה ראוי' אסור למשחט ברא בתרה והשוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר שרי: ואו"ב דאסור דוקא דאיתיליד אבל שחט לה לחיותא ואשכח לה ולד לא מחייב משום או"ב: דכתי' שור או כבש או עז כי יוולד לא מתקרי בן עד דנפיק לאויר העולם וכתיב הנך הרה ויולדת בן: כן בדוד ה"א בני אשר ממני: ואם יצא ראשו ה"ה כילוד: ואם בן ח' ניתר בשחיטת אמו דתנן השוחט את הבהמה ומצא בה בן ח' חי או בן ט' מת קורעו ומוציא את דמו. מצא בה בן ט' חי טעון שחיטה וחייב באו"ב דר"מ: וחכ"א שחיטת אמו מטהרתו וקי"ל כרבנן ואע"ג דקי"ל עובר לאו ירך אמו הוא הכא שרי דכתיב בבהמה כל שבבהמה תאכלו: ירו' בהמה בבהמה תאכלו ולא שקץ. בבהמה תאכלו ולא עוף. רב אושעי' בעי מה בינ' לבין זיזים שבעדשים ליתושין: שבכליכן לתולעין שבתמרה תמן בגופי' הן הכא אינן בגופו ואפי' מצא בן ח' חי קורעו ומוצי' את דמו ודמו אסור לכתחלה כדם המובלע באיברים שהוא בלאו ודוקא שלא הפריס עג"ק אבל הפריס עג"ק בעי שחיטה וחייב באו"ב ודינו כבהמה מעליא לבדיקת סכין ולריאה ולי"ח טריפות וניחא לדר"ש שזורי דאמר אפי' חורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו וההוא בן פקועה דנפל עלה דובא ושחטי' שלא מדעת הוי דאין דריסה א"נ בגסה הוה וצ"ע בבן ז' שהפריס עג"ק אי דינו כבן ט' קרעה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו והשוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי קיי"ל כרבה דאמר מותר בשחיטה דארבע סימנים אכשיר בה רחמנא. ומס' בעסקא שחיטה כגון או"ב הלכה כרבנן מדקתני לה למתני' בלשון חכמים דקתני חכ"א שחיטת אמו מטהרתו אבל חלבו ושמנו וגידו אפי' לא הפריס אסור כר"מ דאמר ונוהג בשליל וחלבו אסור דקי"ל כר"י דאמר הושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן ט' חי ואכל רי"א חייב דחדשים גרמי ואפי' לר"ל דא' פטור הנ"מ בהושיט ידו למעי בהמה דליכא אוירא אבל איכא אוירא כגון בן פקועה אסור כר"מ דאי כרבנן לידה בעי ש"מ דתרווייהו ס"ל כר"מ וכללא דקי"ל ר"מ ור"י הל' כר"י לאו כללא הוא דהא במבשל בשבת אר"י כי מורה רב לתלמידי' הורה כר"מ כי דריש בפירקא דריש כר"י משום ע"ה וגבי גיד דפליגו ר"מ ור"י הל' כר"מ כדאמרי' גבי בר פאולי דאורי לך כר"י אורי אבל הל' כר"י דכל גבי חלב וגיד אזלינין לחומרא ועוד דהל' כר"מ בגזירתי' והלכך הל' כר"מ והא דאמר ר"ח השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה אפי' לא הפריס עג"ק אינו ניתר בשחיטת אמו והיא הילכתא דהא אתמר משום ר"ח כוותיה ור' חייא נמי כוותיה משמע דכולהו ס"ל כר"מ דאמר בן ט' חי טעון שחיטה ההיא (ו) השוחט את הטריפה ר"מ ככולהו ונוסחא דרש"י הכי היא ואפי' לרבנן קאמר לה דאסיקנא ד' סימנין אית לה לההיא ומתכשר או בסי' דאמא או בסי' דידה והלכך השוחט את הכשרה ומצא בה בן ט' חי ניתר בשחיטת אמו ואין או"ב נוהג בו בשלא הפריס עג"ק כדברי רבא ודוק' בן ט' חי דחלבו וגידו אסור כר"מ אבל בן ח' חי או בן ט' מת אפי' לר"מ חלבו וגידו מותר כדאמר מחלוקת בבן ט' חי והלך ר"מ ור"י לשיטתו ואיכא מ"ד דלגבי גיד כי היכא דפליגו בבן ט' ה"נ בבן ח' חי או בבן ט' מת: דא"כ היכא אמרינן בריש פירקא ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים: וקא סליק נוהג בשליל ואיסו' גיד איסור קודש בהדדי הדדי קאתו והא דאמרי' בר"פ ול"ד לבן ח' חי דהתם כיון דאתילידי לי' לולדות קדשים והו"ל בן ט' איגלאי מלתא למפרע דמעיקרא איסור גיד חל עלי' ורבי' אפרים פסק בן ט' חי טעון שחיטה וחלבו אסור: ואינו ניתר בשחיטת אמו וחייב באו"ב ואפי' לא הפריס: ואתי' סייעתא מהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלבו ומהא דר"ח דכולהו ס"ל כר"מ ודר"ח ליתא כדפרישית והרב המחבר ובעל הלכות נמי כתבו היכא דלא הפריס לא בעי ניקר וחלבו מותר וניתר בשחיטת אמו ומשמע דס"ל דהאי דאסר ר"י בהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב חי דאסור משום שלא נשחט' הבהמ' היא דכי שרו ליה רבנן כשנשחטה הבהמה משום דכתי' בבהמה כל שבבהמה תאכלו: אבל היכא דלא נשחטה ד"ה אסור.: ואנן ס"ל וכן דעת רש"י דפלוגתא אפי' נשחטה הבהמה: ופלוגתא אליבא דר"מ דאמר טעון שחיט' דלר"י דאמר חדשים גרמי ולר"ל חדשים ואוירא גרמי והכא ליכא אוירא: דהא הושיט ידו לפנים: אבל לרבנן דס"ל אין טעון שחיטה ס"ל חדשים ולידה גרמי ולא מקרי בהמה לאסור חלבו ודמו עד שיוולד: כדכתיב שור או כשב או עז כי יוולד ול"ש נשחט' הבהמה ול"ש לא נשחטה תלש חלב מבן ט' חי מותר דכתי' בבהמה כל מה שבבהמה תאכלו דא"א דפלוגתא בלא נשחטה היכא מקשה לר"י מהא דמוציא מכלל שליל. התם ודאי נשחטה הבהמה דהכי היא מותר כחלב חיה והיכא מקשה ליקרב הא לאו בר הקרבה היא. אלא ש"מ דפלוגתא בנשחטה והא דשליל בנשחט' וכגון שהושיט ידו למעי בהמה ומדפליגא אליבא דר"מ: ש"מ הלכה כר"מ וכר"י דאמר חדשים גרמי.: ורבי' אלפסי פירש כר"י דאמר אין נוהג בשליל ורובו מותר וניתר בשחיטת אמו ואין או"ב נוהג בו ואנן כתבי' מה דס"ל: והיכא שהוציא ולד ראשו קודם שחיטה אעפ"י שהחזירתו ושחט את אמו אין שחיטת אמו מטהרתו דתנן הוציא את ראשו ה"ה כילוד וחייב משום או"ב וטעון שחוטה לולד בפ"ע: ואסור לשוחטו עד יום ח' אבל הוציא עובר את ידו והחזירה מותר באכילה ודוקא עובר אבל אבר אסור כדגרסי' אר"י א"ר אבר עצמו אסור מ"ט דא"ק ובשר בשדה טריפה לא תאכלו: כיון שיצא חוץ למחיצה נאסר ועולא אר"י אבר עצמו מותר וקי"ל כרב דהא איתותב ר"י במערבא מתני הכי רב אמר יש לידה לאברים ורי"א אין לידה לאברים מה בינייהו איכא בינייהו לאסור מקצת אבר שבפנים ופי' רב אלפסי דאפלוגתא דרב ור"י קאי דר"י סבר אין לידה לאיברים אלא היוצא בלבד הוא דאסור ושבפנים מותר ופי' הל' כר"י ומס' אתרי לישנא קאי דרב אליבא דמערבא דנקיט לישנ' יש לידה לאברים: מיעוט אבר אסור: וללישנא קמא אליבא דרב מותר. אבל לר"י דאמר אין לידה ליכא מידי בין לישנא קמא ללישנא בתרא דר"י קאמר אין לידה ואפי' אבר עצמו שיצא מותר וקיי"ל כמערבא אליב' דרב לחומר' וכל האבר שיצא אסור ואפי' מה שבפנים אעפ"י שהחזירו ושחט את אמו אסור אבל העובר ניתר בשחיטת אמו ומקום החתך נמי מותר כדאסיקנא והכי מס' דא"כ מאי דוקי' דוחקי' למימר או"ב מיעוט אבר שבפניה (ז) ליכא למיסר אבר שבחוץ כפלוגתא דלישנא קמא והלכך סוגיין כרב דאמר יש לידה כדברירנא: שחט פרה ואח"כ שחט שני בני' סופג שמונים שחט שני בני' ואח"כ שחטה סופג ארבעים או"ב אין לי אלא אותו ואת בנו אותו ואת אמו מניין כשהיא אומר לא תשחטו הרי כאן שנים הא כיצד א' שוחט את הפרה וא' שוחט את אמה וא' שוחט את בנה שניים האחרונים חייבים והלכך ל"ש כי שחט אמה ברישא והדר שחט את בנה ל"ש כי שחט בנה ברישא והדר אמא חייב ול"ש כי שחיט להו לתרוייהו חד גברי ול"ש שחיט להו (לתרווייהו) תרי גברי חד שחיט לברא וחד שחט לאמא חייב מדכתיב לא תשחטו שחטה ואת בתה ואת בת בתה סופג שמונים וקיי"ל כרבנן וחזינא לי' לגאון דאמר מאן דשחיט או"ב ביום א' הראשון מותר והשני משהין אותו עד לערב ואי במה זה מלקי ני ולא אכיל מבשר' עד לאורתא ומסת' דגאון קנסא הוא דקניס דגרסי' בפ' כ"ה או"ב ליתסר דהא תיעבתי לך הוא ומשני מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה הא מכלל דלהדיוט שרי ש"מ לאלתר שרי: שנים שלקחו פרה ובנה זה שלקח ראשון ישחוט ראשון תוספתא הלוקח מבעה"ב הוא קודם לבעה"ב שמתחלה לא לקחו אלא ע"מ כן ובד' פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיע אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט ואלו הן עיו"ט האחרון של חג ועיו"ט ראשון של פסח וערב עצרת וער"ה וכדברי ר"י הגלילי אף בעיו"כ בגליל אר"י אימתי בזמן שאין לו ריוח אבל בזמן שיש לו ריוח א"צ להודיע וקיי"ל כ"מ שאר"י אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים תנא אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע דכיון דאיכ' איסורא אודועי הו' מודע לי' כדאמ' בפ' הלוקח בהמה מן השוק ודוקא ד' פרקים אלו אבל שאר ימות השנה נא ובשאלתות דרב אחא אם תגר הוא אינו חושש רי"א אף המוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה צריך להודיע בידוע ששניהן שוחטין ביום א' בד"פ בשנה משחיטין את הטבח בע"כ אפי' אם מת מת ללוקח אבל בשאר ימות השנה אם מת. מת למוכר ומפרש טעמא דבד"פ אלו העמידו דבריהם על ד"ת בשאר ימות השנה מת למוכר משום דמשיכה קונה משום גזרה דשמא יאמרו ש"מ משיכה קונה אפי' גבי אונסין ואי איתניס למוכר איתניס כרבי' אלפסי בהזהב יום א' האמור באו"ב היום הולך אחר הלילה את זו דרש ר"ש בן מנסיא נאמ' בבראשית יום א' ונאמר באו"ב יום א' כו' רי"א כיום המיוחד בשבת ויו"ט שהיום הולך אחר הלילה ומה יום א' טעון כרוז אף זה טעון כרוז: לגאון עגל או שה או גדי שנשחט ביומו והבן נתערב באחרות ואין ידוע אי איזה הוא מכניסין אותן למקום א' ומנה אותן וטורדן וכל דפריש מרובא פריש והשנים הנותרים אסור לשוחטן עד למחר ובפ' כ"ה גרסי' ונכבשינהו ונבדרי כל דפריש מרובא פריש וא"ר גזרה משום קבוע והא פליגא על גאון ואי' למימר חולין מקדשים לא גמרי' בבכורות הלוקח בהמה מן הגוי הלוקח בהמה מניקה מן הגוי הבא אחריו בכור מספק. מפני שמרחמת אעפ"י שאינה יולדת רשבג"א הדבר בחזקתו פי' דודאי פטור מן הבכורה אבעי' להו הדבר בחזקתו קאמר אא"כ יולדת ודאי זהו בנה הא אילד חיישי' לרחומי בן אחר דלא דידי' א"ד דידה מרחמא דלא דידה לא מרחמא נ"מ למילקי משום או"ב א"א דלא דידה היא לא מרחמא לקי א"א חיישי' לרחומא לא לקי ולא איפשוט ולחומרא הענין הג' מחוסר זמן שאינו ראוי ליגע כגון אם על בנים דתנן לא יטול אם על בנים אפי' לטהר בו את המצורע שלחה וחזרה שלחה וחזרה חייב לשלחה כל פעם שכנפי נוגעים בהן ואם היו אפרוחין מפריחין או ביצים מוזרת פטור מלשלח ועוף טהור שרובץ על ביצה עוף טמא פטור ואווזין ותרנגולין שקננו בפרדסים וכן יוני הרדיסאות פטור מלשלח וראוין הן לשחיטה וגרסי' בפ' כ"ה שלוח הקן לחסור לא אמרה תורה שלח לתקלה ש"מ אם שחט מותר: