ספר העיטור – חלק ב – הלכות יום טוב בס"ד, קטע 3

מחלוקת י' בש"א אין מוליכין לכהן חלה ומתנות ביו"ט בין שהורמו מאמש בין שהורמו ביו"ט תנא א"ר יוסי ולא נחלקו ב"ש וב"ה על המתנות שמוליכין לא נחלקו אלא על התרומה שבש"א אין מוליכין ובה"א מוליכין א"ר א"ש הלכ' כר' יוסי ודוקא הרמו מאמש אבל ביו"ט אין מפרישין אפילו ליתנו לכהן בו ביום כדאיתא בפ' משילין וב"ש דאסרו להוליך שמא יפרישנה לכתחלה ביו"ט ויוליכנה וכ"פ רב אחאי. אושפזיכני' דרבה בב"ח הוה ליה אסורייתא דחרדלא א"ל מאי לפריכינהו האידנא ומיכל מנייהו כו'. תנינא מוללין מלילות ומפרכין קטניות ביו"ט והא דתניא המולל מלילות מעיו"ט למחר מנפח על יד ואוכל אפילו בקנון ואפילו בתמחוי אבל לא בטבלא ולא בנפה וכברה. ה"ה דאפילו ביו"ט ואיידי דתני מע"ש תנא סיפא מעיו"ט כיצד מולל אביי משמי' דרבא אמר חדא אחדא ורב אדא משמי' דאבימי אמר חדא אתרתי. רבא אמר כיון דקא משני אפילו חדא אכילהון. כיצד מנפח אר"א מנפח בידו אחת ובכל כחו:

מחלוקת יא בש"א תבלין נידוכין במדוך של עץ ומלח בפך ובעץ פרור ובה"א תבלין נדוכין כדרכן במדוך של אבן ומלח במדוך של עץ תניא אר"י לא נחלקו ב"ש וב"ה על הנודוכין שנידוכין כדרכן ומלח עמהן לא נחלקו אלא לדוכה בפ"ע שבש"א בפך ובעץ פרור לצלי אבל לא לקדרה. ובה"א לכל דבר אפילו לקדרה ובכדרכה במדוך של אבן דס"ל להאי תנא דמלח ל"ב שינו' לב"ה ור"י א"ש דאמר כל הנודוכין נודוכין כדרכן ואפילו מלח כההיא תנא ס"ל וכן הלכה ופלוגתא דר"ח ור"ה דמפרשי טעמא דמלח בעי שינוי אליבא דת"ק דמתניתין היא ואפילו ידע מאי קדרה בעי בישולא לא בעי שינוי ויש מחכמי הדור פלוגתא דר"ח במלח מאי טעמא בעי שינוי לא מסתייע ונקטינין לחומרא ומס' כדפרשתי (א) א"ל ר"ח לרב אחא ברדלא כי דייכת אצלי' וה"מ מלח דבעי שינוי כל דהו אבל תבלין לא בעי אצלוי מדקאמר רב ששת שמע קול בוכנא אמר האי לאו מגו ביתאי ודלמא אצלויי אצלוי דשמעי' דהוה צייל קלי' ש"מ תבלין ל"ב אצלויי והכין איפסקא הלכתא לקמן:

ת"ר אין עושין טוסני ואין כותשין במכתשת ולימא אין כותשין במכתשת אי אמר הכי ה"א הנ"מ במכתשת גדולה אבל במכתש' קטנ' ש"ד קמ"ל אין עושין תיסני אפי' (בקטנ') ואין כותשין שאר כתישות במכתשת גדולה. והא דתני' (ב) אין עושין תוסני לא במכתשת גדולה ולא במכתשת קטנה אסקה רבא הא לן והא להו לבני ארץ ישראל אין כותשין כלל דאי' להו פריצותא דעבדי לבני בבל כותשין בקטנה וגרסי' בפ' יו"ט ג' דברים ראב"ע מתיר וחכמים אוסרין פרתו יוצאי' ברצועה שבין קרני' ומקרדין את הבהמה ביו"ט ושוחקין את הפלפלין ברחים שלהם וחכמים אוסרים

ת"ר איזה קרדום ואיזה קרצוף וכו' וקי"ל כראב"ע דס"ל כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוון מותר ושוחקין את הפלפלין ברחים שלהן וחכמים אוסרים ומס' פלפלין כתבלין כדתנן בתוספתא דביצה וה"מ במדוך של אבן אבל ברחים שלהם כטחינה היא: ותניא אין בורין ואין טוחנין כו' והא דגרסינן בפ' ר"א הני פלפלא מדוך חדא חדא בסכינא שרי תרתי אסור כו' איכא דמוקי לה בשבת ואיכא דמוקי לה ביו"ט וכ' רבי' אלפסי ז"ל מס' כמאן דמוקים לה בשבת והכי מס' דתבלין ביו"ט לא בעי שינוי כלל:

מחלוקת יב הבורר קטניות ביו"ט ב"ש אומרים בורר אוכל ואוכל ובה"א בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי אבל לא בטבלה ולא בכברה רי"א מדיח ושולה ותניא רג"א מחלוקת כשפסולת (א) מרובה על האוכל אבל אוכל מרובה על הפסולת נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. פסולת מרוב' על האוכל מי איכא מאן דשרי לא צריכה דנפישו בטירחא וזוטר בשיעורא. נוסחא דר"ח מחלוקת כשאוכל מרובה על הפסולת אבל פסולת מרובה על האוכל דנפיש בטירחא וזוטר בשיעורא. ד"ה בורר את האוכל ומניח את הפסולת. ירוש' תניא אין בוררין ואין טוחנין והבורר והטוחן בשבת נסקל ביו"ט סופג את הארבעי'. והא תנן בורר כדרכו בקנון ובתמחוי, א"ר חנינא ר"ג היא דרג"א אף מדיח ושולה והתנן של בית ר"ג שוחקין את הפלפלין ברחים שלהם ומותר לטחון ואסור לברור אר"י ב"ב לא הותרה טחינה כדרכו מנין שאין בוררין ואין טוחנין ואין מרקדין ר"ל אומר כל מלאכה לא תעשה בהם עד ושמרתם את המצות. ר' יוסי בעי כלום למדנו לתבשיל אלא מכאן ר' יוסי לא אמר כן אלא אמר משום ר"ש ת"ל אך אשר יאכל לכל נפש היא לבדו יעשה לכם עד ושמרתם את המצות. כלומר מלישה ואילך מותר תני חזקי' ופליג אך הוא לבדו הרי אלו מיעוטין הרי שלא יקצר ולא יטחון ושלא ירקד ביו"ט. ומה"ט אסרו תלישה וצידה אע"פ שא"א לעשות מעיו"ט והותרה שחיטה ואפי' ובישול ולא משום טעמא דפירש"י בר"פ א"צ וכך שמעתי מאדונינו אבינו ז"ל גרסי' בפ' א"צ ת"ר אין שונין קמח ביו"ט משום ר' פפוס ור"י אמרו שונין ושוין שאם נפל לתוכו צרור או קיסם שונין וכן הלכה שונין גרסי' בפ' ר"א דמילה אין מסננין את החרדל במסננת של חרדל ואין ממתקין אותו בגחלת: א"ל אביי לרב יוסף ומ"ש מדתנן נותנין ביצה במסננת של חרדל התם לא מחזי כבורר הכי מחזי כבורר ואין ממתקין אותו בגחלת והא תניא ממתקין לא קשיא כאן בגחלת של מתכת כאן בגחלת של עץ א"ל אביי לרב יוסף ומ"ש מבושרא אגומרי התם לא אפשר הכא אפשר א"ל אביי מהו לגבן א"ל אסור ומ"ש מלישה התם לא אפשר הכא אפשר כלומר אפשר לעשותו מאתמול ותו דאמרו נהרדעי גבינה ב"י מעליא אפי' בת יומא יבשה יפה מן הלחה ש"מ דבר שא"א לעשותו מעיו"ט שלא יהי' יפה כבו ביום מותר ודוקא מלישה ואילך אבל קצירה ותלישה אסור כדאיתא בירושלמי ויש שפרשו החם לא אפשר באכילה כך היא המובחר. אבל חרדל אפשר בלא מיתוק שא"צ אלא למפונקים וגבינה אפשר בלעדי' כי החלב טוב ממנה וליתא. ירושלמי מהו להעמיד חלב אם אתה אומר כן אף היא חולב למעמיד ביו"ט. גרסי' בחבית אר"י א"ש סוחט אדם אשכול ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה. אר"ח מדברי רבי' נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדרה. אבל לא לתוך הקערה קסבר משקה הבא לאוכל ה"ה כאוכל ואי אית בי' פרורין מותר ותניא פלוגתא ביני רבוותא. איכא דמוקים להא דשמואל ור"ח ביו"ט ואיכא דמוקים להא דשמואל בשבת והא דר"ח בשבת. ואמר לית הלכתא כוותייהו לא ביו"ט ולא בשבת מהא דגרסי' בפ' חרש שנשא פקחות דאפי' לינק מן הבהמה ביו"ט לא התירו אלא במקום צער ופסקינין הלכה כר' יוחנן דמותר לסחוט כבשים ושלקות לגופן אבל לא למימהן ואם סחט למימיהם נעשין כמו שסחט זתים וענבים וחייב חטאת ולא יש הפרש בסחיטה למימהן בין קדרה לקערה אלא הכל אסור דהא סחיטת זתים וענבים בין לקדרה בין לקערה הוא. ש"מ דאין הלכה לא כרב ולא כשמואל ורבי' אלפסי דחה לההיא סברא דחרש שנשא פקחית דהיונק מן הבהמה סוחט משקין לתוך פיו היא וחולב לתוך הקדרה דמשקה הבא לאוכל היא ואוכל לתוך אוכל סוחט. ואי איתא דקשי' לי' גמרא הוה מותיב תיובתא מני' והא דקאמר ולא הפריש בסחיטתן בין קדרה לקערה נמי ליתא כדאיתא בהלכותיו והכי מס' דרב ושמואל דאמרו לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה ליכא מאן דפלוג וההיא מימרא דשלקין וכבשין מימרא באפי נפשה היא וכ"ש כבשין ושלקות דלתוך הקערה מותר ופ' כרב ושמואל וכר"ח ביו"ט ובכבשין ושלקות פ' כשמואל: ומס' דרב ושמואל ור"ח בין בשבת בין ביו"ט איתא והלכה כוותי'. ובכבשין קי"ל כרב דהלכה כרב באיסורי ואע"ג דר' יוחנן פליג ליתא לההוא דר"י דהא תנא רבי מנשיא דאמר אינו חייב חטאת אלא על דריסת זתים וענבים בלבד והלכך פלוגתא דרב ושמואל לחוד היא והלכתא כרב. ועוד דכולהי אמוראי אמרי משמי' דרב לצירו אפי' לתוך הקערה מותר דהיינו כבשין ושלקות. והלכתא כבשין לגופו מותר למימיהם פטור אבל אסור ושלקות לגופן ולמימיהן מותר אפי' לתוך הקערה יראים שאמרו הנותן בשר למרק או שרה פת ביין ומחזיר לפיו חוששין לו מחטאת ליכא כלל. ואפי' למוצץ משקה וענבים בפיו מותר לכתחלה שאין דרך סחיטה בפיו אבל יניקה בפה לכתחלה אסור. וכל דבר שאין דרכו בכך לא גזרו רבנן ואינו תולדה וכן מה שאסר פירות ופרר פירורין שרוים משום טוחן ליתא אלא בסילקי ובסילתא דגזרי דאורחייהו בהכי:

מחלוקת יג בש"א אין משלחין אלא מנות ובה"א משלחין בהמה חי' ועוף בין חיין בין שחוטין תני ר' יחיאל ובלבד שלא יעשנו בשורה תנא אין שורה פחותה מג' בני אדם. ולרבינו אפרים שנראה שאחד מוכר ואחד לוקח וא' סרסור וג' מיני וג' גברי קם בתיקו. משלחין שמנים יין וסלתות אבל לא תבואה: תניא רבי שמעון מתיר בתבואה של חטים לעשות מהם לודיות. שעורים ליתן לפני בהמתו עדשים לעשות רסיסין ומדברי רבי' נראה דהלכה כר"ש. ור' אפרים אמר דלית' לר"ש בתבואה דר"ש לטעמי' דל"ל מוקצה ולא מסת' דכה"ג אסור דאמרי' לא ימדוד אדם שעורים ליתן לפני בהמתו אבל קודר היא קב או קבים וכו' ותנן נמי חבילי קש וחבילי עצים אם התקינו למאכל בהמה מטלטלין אותן ותנן מתירין פקועי עמור אלא טעמא דת"ק דר"ש כדגרסינן בירושלמי ואיתימא דר"ש בשיטת ר"ע רבו דר"ע אמר לכל נפש אף נפש בהמה בכלל כן רש"א אף נפש בהמה בכלל ות"ק דאסור ס"ל כריה"ג והתבוא' לא היתה מוכנת לבהמתו של זה. ורבינו אלפסי אומר הכא משמע דהלכה כר"ש דס"ל כר"ע ולקמן פ' כריה"ג. משלחין כלים בין תפורין בין אינן תפורין אע"פ שיש בהן כלאים והן לצורך המועד יש בהן כלאים אקמוהו בקשין כגון נמטא דנרש וערדילין דאין בהם משום כלאים אבל לא סנדל המסומר. אמר אביי סנדל המסומר אסור לנועלו ומותר לטלטלו זה הכלל כל שנאותין ממנו בו ביום משלחין אותו ביו"ט. גרסינן בפ' המביא כדי יין לא יביאם לא בסל ולא בקופה אבל מביא על כתפו או לפניו המוליך את התבן לא יפשול את הקופה לאחוריו תנא אם א"א לשנות מותר אתקין רבא במחוזא דדרי בדוחקא לדרי ברגלא דדרי ברגלא לדרי באגרא דדרי באגרא לדרי באכפא דדרי באכפא לפרוס סודרא עלוי' ואי לא אפשר שרי. כלומר דאיכא למיחש לסחיטה כדאמר לקמן פריס סודרא זמנין דמשתמיט ואתי לידי סחיטה ואי' דמפרש דליכא למיחש לסחיטה כדתנן ומסננין את היין בסודרן. תנן אין מספקין ואין מטפחין ואין מרקדין והאידנא דחזינן דעבדי הכי ולא אמרינן להו ולא מידי א"ל ולטעמיך הא דאמר רבא לא ליתיב אינשי אפומי דלחיא דזמנן דמגנדר לי' חצבא ואתי לאתיו'. והא הני נשי דמלין חצבייהו ואזלין ויתבין אפומא דמבואה וקא מגנדר חצבייהו וקא מריחין (מייתי) להו ולא אמרין להו ולא מידי אלא הנח להן לישראל מוטב שיהי' שוגגין ואל יהי' מזידין וה"מ בדרבנן אבל בדאורייתא לא. ולא הוא ל"ש בדרבנן ל"ש בדאורייתא דהא תוספת עינוי יוה"כ דאורייתא ואכלי ושתי עד חשיכה ולא אמרינן להו ולא מידי ומס' דוקא בדאורייתא כגון תוספת עינוי אבל מידי דאורייתא ולא מדרשא לא ירושלמי לר"ח תני אין מפרקין המנעול מן האמום ביו"ט אבל מפרקין מיו"ט לחול (א) כו' תני' ר' חלפתא בר שאול תכשיטין אסור לשלחן.. עד כדין בתכשיטין של זהב ואפילו תכשיטין של כסף. אמרינן בשם ר' ירמיה ואמרו לה משום ר' ירמיה אסור א"ר חזקיא אנא ידע רישא וסיפא עלין דקיקין הוה מתרביין בדרתי' דר' ירמיה אתא שאיל לר' זעירא א"ל לא תאסר ולא תשרי:

מחלוקת יד י"ט שחל להיות ע"ש לא יבשל מתחלה מיו"ט לשבת אבל מבשל היא ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת. עושה תבשיל מעיו"ט וסומך עליו לשבת בש"א ב' תבשילין ובה"א תבשיל א' ושוין בדג ובצה שהן שני תבשילין. מנה"מ אמר שמואל א"ק זכור את יום השבת לקדשו זכריהו מאחר שבא להשכיחו ומ"ט אסמכוהו אמר רבא כדי שיברור (כרבא או כר"א ומתני' תבשיל נקט. ובתוספתא עוש' תבשיל מעיו"ט ואופה ומבשל. ע"כ צריך למחוק) מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט רב אשי אמר כדי שלא יאמרו אין אופין מיו"ט לשבת ק"ו מיו"ט לחול ותנא מייתי לה מהא את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו מכאן אר"א אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל ומס' דשמואל דמייתי לה מזכור את יום השבת לא ס"ל עירוב דפת כלל אלא תבשיל לחוד וטעמא כדי שיברור כדרבא או כרב אשי ומתני' תבשיל נקט. ובתוספתא עושה תבשיל מעיו"ט ואופה ומבשל עליו לשבת ומטמין את החמין ותנא דמייתי לה מאשר תאפו ס"ל פת ותבשיל ובגמרא דבני מערבא פליגו ר"א ור' יהושע וה"ג רא"א אופין על האפוי ומבשלין על המבושל. רי"א אופין ומבשלין על המבושל ואפילו להך תנא הל' כר' יהושע וא"צ אלא תבשיל ובגמרא דילן לא איירי בפת כלל ולאפוקי היא דאפקי' כדאמרינן עושה תבשיל אמר אביי ל"ש אלא תבשיל אבל פת לא דמידי דמילפת בעי' ופת לא מילפתא ודייסא נמי לא מלפתא דאמר רב נחומי בר זכריה משמי' דאביי אין מערבין בדייסא דא"ר זעירא בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא והלכתא בשר בתבשיל אופה ועושה כל צרכו אבל ר' יעקב ס"ל דאין אופין אלא על פת ותבשיל א' חוץ מן הפת קאמר ולא מס' ומנהג הפת שמור היא לכזית שעליו ומדתני' ושוין שאם פרפר ביצה ונתן על הדג שהן ב' תבשילין וחזקי' בפסחים אמר דג וביצה שהן ב' תבשילין ש"מ ביצה תבשיל היא בעירוב. תנא תבשיל זה שאמרו אפי' מבושל אפי' צלי אפי' קולייס האספנין שנתן עלי' חמין מעיו"ט תחלתו וסופו אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה. דאר"ה אמר רב עירובי תבשילין צריך שיהיה בהן כזית בין לא' בין למאה תני ר' חייא עדשים שבשולי הקדרה סומך עליהן משום ע"ת. והיא דאית בהו כזית. וכן שמנונית שעל הסכין ודגים קטנים מלוחין אם צלאן גוי סומך עליהם משום ע"ת. ופירשו רבוותאי מעיו"ט ירו' רבי חייא רבה אעיל לביתי' אמרין לי' אנשיין מעירובי א"ל (א) אין הדא אמרה אפי' מין א' הוה תרדין הדא אמרה אעפ"י שאין בהן כזית אי הוה בהון שיעורא. הדא אמרה א"צ להתנות תנוי הוה לר' חייא הגדול. ומהכא משמע דלא בעי' פת אר"ה א"ר ע"ת צריכין דעת פשיטא דעת מניחה בעי דעת מי שהניחו לו בעי או לא בעי ת"ש דשמואל מערב אכולה נהרדעי. ורב אמי ור"א מערבי אכולה טברי' מכריז ר' יעקב בר אידי מי שלא הניח ע"ת יבא ויסמוך על שלי. ועד כמה עד תחום שבת. ש"מ צריך שיאמר בשעת הנחה לפ' ופל' אני מערב או על כל מי ששכח ולא עירב אבל א"צ שיודיעם מעיו"ט בשעת הנחה. וכשהיא מערב מברך אקב"ו להניח עירוב תבשילין. בעי ר"כ ע"ת בעי לזכות או לא מאי תבעי לך דא"ש צריך לזכות וכשהיא מזכה אין מזכה ע"י בניו ובתו הקטנים ולא ע"י עבדיו ושפחתיו הכנענים. מפני שידן כידו אבל מזכה היא ע"י בנו ובתו הגדולים ע"י עבדו ושפחתו העבריים וע"י אשתו ובפ' בתרא (ב) דנדרים רמיא מהא דתניא ואילו שאין זכין להן בנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו הכנענים ואשתו ומוקמי' לה בשיש לה חצר באותו מבוי עסקי' דמגו דזכי לנפשי' זכי נמי לאחריני הלא"ה לא מהני זכי' דיד אשה כיד בעלה ומס' דע"ת נמי לא מהני זכיית אשתו. ההיא סמיא דהוה מסדר תעניתא קמי' דשמואל יומא חד חזיא דהוה עציב א"ל אמאי עציבת א"ל דלא אותבי' ע"ת א"ל סמוך לדידי לשנה חזי' דהוה קעציב א"ל אמאי עציבת דלא אותבי ע"ת א"ל פושע את. לכ"ע שרי לדידך אסור שאתה רגיל להניח. ואשתקד לא הנחת ואמרתי יזכור ויניח ועכשיו פשעת שהיה לך לזכור מדאישתקד ולא היה דעתי עליך ולא על הפושעים ולא על המזידי' כדאמרי' אבל היה לו להניח ולא הניח פושע היא ת"ר יו"ט שחל להיות בשבת לא מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי תבשילין וכן הלכה אמר ר' חייא בר אשי אמר רבא מניח אדם עירובי תחומין מיו"ט לחבירו ומתנה ואמר רבא מניח ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה מ"ד ע"ת עירובי תחומין לא דמחזי כמאן דקני ביתא בי"ט. והלכה כרבא סברא לרבי' אלפסי ה"מ עירובי תחומין דמקנא ביתא אבל ע"ח דבטול רשות היא מניח ביו"ט ראשון (ג) ומתנה וצ"ע. דכל כמה דלא מבטל רשות מקנא היא ואפילו האידנא דידעי' בקבוע' דירחא בשני יו"ט של גליות דמתרמי חמשה למעלי שבתא מניח ומתנה דב' קדושות הן אבל בשני יו"ט של ר"ה מי אמר וכ' רבי' אפרים כי מתני' דוקא דאי' לי' מידי דבשיל מאתמול אבל לכתחלה אסור ומסת' אי אדכר מצפרא מקמי' דבשיל כ"צ אע"ג דל"ל מידי מאתמול. ולימא הכי ברמשא אי האידנא יו"ט הוה האי בישולא ליהוי ליומא דהאידנא ואי לא לעירובי תבשילין דלמחר וא"נ אדכר בתר דאכיל סעודתי' ואשתייר לי' מההיא בישולא מתנה עליו ואי אקלע יו"ט חמשי ומעלי שבתא ואנח ע"ת לא מצי למיפא ביומא דחמשא לשבתא דשבות קרובה התירו ע"י עירוב שבות רחוקה לא התירו ושמא יו"ט היא ואין אופין מיו"ט לשבת: ואיכא מ"ד דהאידנא ל"צ. ול"ד לן. דאתי לזולזולו ביו"ט שני כמנהג אבותינו ת"ר אין אופין מיו"ט לשבת ק"ו מיו"ט לחול באמת אמרו ממלא אשה קדרה בשר ואע"פ שא"צ אלא חתיכ' אחת ממלא נחתום חביות של מים אע"פ שא"צ אלא לקיתון אחד אבל לאפות אינו אופה אלא צרכו. רשב"א א' אף ממלא את התנור פת שהפת יפה בשעה שהתנור מלא אמר רבי הלכה כרשב"א לר"ח הלכה כרבותא ובלבד שלא יערים וכשם שאסור לבשל מיו"ט לחול כך אסור לבשל מיו"ט לחבירו ומס' יום ראשון קודם אכילת שחרית יכול להרבות בבישול כרשב"א אבל לאחר מכאן א"י לבשל כלומר אוכל ממנה כזית ומה שהותיר יהיה לליל שני דאין הערמה גדולה מזו והיינו דתניא מי שהניח ע"ת ה"ז אופה ומבשל ומטמין ואם רצה לאכול את עירובו הרשות בידו אכלו עד שלא בישל ה"ז לא יאפה ולא יבשל לא לו ולא לאחרים כיצד יעשה מקנה קמחו לאחרים ואחרים אופין ומבשלין לו אבל מבשל היא ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת ובלבד שלא יערים וכיון שכן אסור להעריב בבישול יו"ט לחבירו שמא חול היא והא דתניא בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא כדי שיאכל ממנה כזית צלי התם משום פסידא דממונא גמר בלבו לאכול כזית (ד) גופי' הערמה היא גרסי' בפ' אלו עוברין (ה) אתמר האופה מיו"ט לחול ר"ח אמר לוקה רבה אמר אינו לוקה. אמרי' הואיל וקים לן כרבה וה"מ לענין מלקות אבל לכתחלה אסור כדתניא אין אופין מיו"ט לשבת ק"ו מיו"ט לחול ומיהו לגבי מצוה כגון מיו"ט לשבת שרינין לכתחלה משום הואיל והאידנא אצריכוהו רבנן ע"ת כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לחול או משום ברירה שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט וגבי הפסד ממונו כגון בהמה מסוכנ' אמרי' הואיל ושרינין לכתחלה. והא דקשיא לרבוותא מהא דגרסי' בפרק שני שעירים (ו) בשחיטה חוץ מחוסר הגרלה כמחוסר מעשה דמי אלמא מודה ר"ח במחוסר מעשה לא אמרי' הואיל בפ' תמיד (ז) נשחט אמרינן לחומרא דאית ליה הואיל אפי' היכא דמחוסר מעשה התם טעמא אחרינא היא דכתיב אל פתח אוהל מועד לא הביאו הראוי לפתח אוהל מועד חייב עליו בחוץ שאינו ראוי לפתח אוהל מועד אינו חייב עליו. וכיון דמחוסר מעשה אינו ראוי לפתח אוהל מועד ואסיקנא התם הא דר"ח ורבה מחלוקת ר"א ור' יהושע היא דאפיי' דקאמר ר"א שרי לאפותה. סבר אמרי' הואיל ואי בעי מפריש מכל חדא וחדא ור"י סבר לא אמרינן הואיל ואסור לאפותה ועובר על לא תעשה כל מלאכה ורבה כר"א ור"ח כר"י ולאו היינו הואיל דאמרי' ברישא דהלכתא התם. ההיא לענין איסורא בחמץ דר"א אומר מוזהרין עליו בב"י וב"י אמר הואיל ואי בעי מתשיל עלה ומסת' הואיל ולא קרא עליו שם ור' יהושע סבר ל"א הואיל ואינו חמץ שמוזהרין עלי' וההיא פלוגתא ל"ד לפלוגתא דרבה ור"ח דר"א דאמר הואיל לחומרא היא ודרבה לקולא ור"י נמי דלית ליה הואיל משום טעמא דתוספתא היא דתניא א"ר יהושע אני אכריע כשאני עושה בידי נמצאתי עובר על ל"ת והרי הוא בידי כשאני מניח כמותו שהיא נמצאתי עובר על ל"ת שאינו בידו גופויי' דמי לפלוגתא דאמוראי ופסקו רבוותאי כרבה דאית לי' הואיל כר"א וחיותא דר"פ ליתנייהו. דתניא ר"א הלכה כר"א ר' יצחק אומר הלכה כבן בתירא והלכה כר' מחבירו. ורבי' אלפסי משמע דס"ל הואיל קמאי והואיל בתרא חד ולא מסתבר. איבעי' להו מי שלא הניח ע"ת היא נאסר וקמחו נאסר א"ד היא נאסר ואין קמחו נאסר למאי נ"מ לאקניי' קמחא לאחרים. אי אמרת אין קמחו נאסר ל"ל לאקניי' מאי ת"ש מי שלא הניח ע"ת ה"ז לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין לא לו ולא לאחרים כיצד יעשה יקנה קמחו לאחרים ואחרים אופין ומבשלין לו ש"מ היא נאסר וקמחו נאסר ש"מ. ומס' דאחרים שלא הניחו אופה ומבשל למי שהניח דשלוחו של אדם כמותו ואיבעי עבר ואפה מאי ואתי למיפשט מהא דתניא אבל הוא מבשל ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור ודחי' שאני הערמה דאחמירו רבנן טפי ממזיד ור"נ בר יצחק אוקמוה אליבא דחנניא דאזיל לחומרא בע"ת וליתא לחנניא אלא כב"ה דאמרו מניח אדם תבשיל אחד ועושה בו כ"צ. ומיהא שמעי' דאופין על פת. ולהתבשיל מדקאמר ב"ה עושין בו כ"צ וב"ה אמאי דאמר חנניא קאי וחנניא אין אופין אא"כ עירוב בפת קאמר ואם איתא דפת ד"ה היא חנניא למאי איצטריך פת אלא לאו בפת נמי פליגו. והלכתא כר' יהושע אופין ומבשלין על המבושל והלכתא אם נאכל הפת אופה על התבשיל ועבר ואפה ולא אפשיט. ויש מחכמי הדור שאמרו ע"ת דרבנן כדאמרי' בפסחים מדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט ורבנן היא דאצטריך וכו'. וירושלמי נמי ה"ג את חמי מדבר תורה הוא אסור וע"ת מתירין אמר ר' אבוהו בדין היה שיהיו אופין מיו"ט לשבת אם אתה אומר אף הוא אופה ומבשל מיו"ט לחול והלכה עבר ואפה מותר. בש"א ב' תבשילין ובה"א תבשיל א' אכלו או שאבד לא יבשל עליו לכתחלה ואם שייר ממנה כ"ש סומך עליו לשבת. מתני' דלא כההיא תנא דתניא רשב"א אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה על שני תבשילין שצריך לא נחלקו וכו' על דג וביצה שעליו שבש"א תבשיל א' ובה"א ב' תבשילין ואמר רבא הלכה כתנא דידן ואליבא דב"ה נקטינין אמר אביי נקטינין התחיל בעיסתו ונאכל עירובו ה"ז גומר: