ספר העיטור – חלק ב – הלכות יום טוב בס"ד

הלכות יום טוב בס"ד

תנא במכילתא אך ביום הראשון (תשביתו שאור) מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו מגיד הכתוב שאסור בעשיית מלאכה מניין להתיר אוכל נפש. נאמר בפסח דורות מקרא קודש ונאמר בפסח מצרים מקרא קודש מה להלן הותר א"נ אף כאן הותר א"נ ויוה"כ אע"פ שנקרא מקרא קודש הזהיר בו הכתוב עינוי נפש ויצא מכלל היתר וקניבת ירק היא שהותר בו מן המנח' ולמעל' ואלו כ"ד דברים שבין ב"ש וב"ה ביו"ט ובכלל המחלוקת חלקתי הלכות יו"ט לפי הענין:

מחלוקת הא' ביצ' שנולדה ביו"ט בש"א תאכל ובה"א לא תאכל ואוקמי ר"נ בתרנגולת העומדת לגדל בצים ודאי' לי' מוקצה אית לי' נולד דל"ל מוקצה ל"ל נולד וב"ש כר"ש וב"ה כר"י וה"מ ביו"ט דסתם לן תכא כר"י דתנן אין מבקעין עצים לא מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט אבל בשבת (א) דסתם לן תנא כר"ש דתנן מחתכין את הדלועין מלפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ב"ש כר"י וב"ה כר"ש ואמרי' מכדי מאן סתמי' למתני' ר' מ"ש ביו"ט דסתם לן תנא כר"י ומ"ש בשבת דסתם לן כר"ש דמקיל שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי בי' סתם לן כר"ש דמקיל יו"ט דקיל ואתי לזלזולי בי' סתם לן כר"י דמחמיר. ולא מפני שהלכה כר"י ביו"ט דליכא מידי דבשבת שרי וביו"ט אסור אלא בין בשבת בין ביו"ט (ב) ב"ש ל"ל מוקצה כר"ש וב"ה אית להו מוקצ' כר"י דקרא בשבת כתיב והלכ' כר"ש אלא החמיר ביו"ט כי היכא דלא לזלזולי בי'. ומסתמא אע"ג דשנויא דר"נ ליכא כי קושיין גמרינין מינה דמחמירין ביו"ט כר"י כסתם מתני' דליכא מאן דדחי לה ודוקא כגון שנשברה ביו"ט שנולדה מן המוקצה דומיא דביצת תרנגולת העומדת לגדל ביצים וכגון נביל' דמעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לכלבים אבל מוקצ' עצמה כגון גוף התרנגולת ועז לחלבה ורחל לגיזתה ותמרה דעסקא דפליגו ר"י ור"ש בין בשבת בין ביו"ט מותר לאכילה ולא החמיר רבי אלא בנולד ובמוקצה מחמת איסור והא דאר"ח חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה מתוקמא בין בשבת בין ביו"ט ובעז העומדת לאכילה קאי ולית בה אלא משום מפרק דומיא דסוחט אדם אשכול של ענבים לתוך קדירה וכדמפרשי' טעמא דמשק' הבא לאוכל ה"ה כאוכל ובסוף המשנ' נפרש. וכן פר"ח בסוף מסכת. מיהא שמעי' דכל מידי דחזי לאינש דעתי' עלוי' והא דאמר ר"נ עז לחלבה וכו' באנו למחלוקת ר"י ור"ש. הא בהדיא קים כן דהלכ' כר"ש דאע"ג דביו"ט הלכ' כר"י ה"מ בנולד ובמוקצה מחמת איסור וכיוצא בו אבל הני כולהו שרי ביו"ט. אבל רב אלפס אמר ממילא שמעי' דה"מ דאמרי' עז לחלבה וכו' ביו"ט אסור' ומאן דחזי למיכל מנהון בשבת כגון תמרי דעסקא שרי ופסקינין כר"ח נקטינן ומיהא מתני' מתוקמ' אפי' בתרנגולת העומדת לאכיל' כרבה דאוקמוהו ביו"ט שחל להיות אחר שבת ומשום הכנה וקסבר כל ביצה דמתילדה האידנ' מאתמול גמרה לה. והכא לטעמי' והי' ביום הששי והכינו חול מכין לשבת ואין יו"ט מכין לשבת. ואין שבת מכינה ליו"ט ושבת דעלמא אסורי משום גזירה דיו"ט אחר שבת ושבת אחר יו"ט. הלא"ה אע"ג דתרנגולת אינה עומדת לאכילה בשבת דלאו בת שחיטה היא ביצה אוכלא דאפרת היא שא"צ כלים כחלב הבא מן העז. וקים לן בהכנה כרבה דכי איפסקא לומר בשבת ויו"ט נולד' בזה אסור' בזה כרבה. ואית לי' הכנה ומוקצה ב' דברים הן ובהכנה אין בו איסור מוקצה דהכנה שהיא (ג) ביו"ט עצמו מותרת כדאמרינן בעירובין מי סברת סוף היו' קונה עירוב תחלת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה: והא דתניא השוחט את התרנגולת ומצא בה בצים גמורות שהן בצים בלא קליפה מותרין לאוכלן ביו"ט אפי' ביו"ט אחר השבת דאלת"ה כי פרכין עלה ואמרי' ואם איתא נגזר משום הנך דמתילדין ביומי' הא גזרה לגזרה היא אלא ביו"ט אחר השבת קאי ואפ"ה מותרת משום דאין הגמר הכנה חשוב עד שתלד. ותהא ראוי' לאכילה שאלמלא הגמר לא נולדה היום. וה"ה כאלו נגמרה ונולדה בשבת אבל ביצה שבשחיטה אין הגמר הכנה לפי שכשהיא במעי' לא היתה ראוי' כדאמרי' ביצה עם יציאת' נגמרת ובירושלמי אינה נגמרת לאפרוח עד שתצא לחוץ הלכך מותרת אפי' ביו"ט אחר שבת ור' אפרים אסרן ביו"ט אחר שבת שמא בשבת נגמרה ואין שבת מכינה ולאו גזירה היא אלא ספיקא דאורייתא כדקתני בברייתא וספיקא אסור ולא דייק לן אתמר שבת ויו"ט רב אמר נולדה בזה (ד) מותרת בזה ואיפסקא הלכתא כרב ולא משום דשבת ויו"ט קדושה אחת היא דהא קי"ל הלכה כד' זקנים ואליבא דר"א דאמר ב' קדושות אלא משום דס"ל כרבה דאמר מתני' משום הכנה ולידה היא ההכנה ור' יוחנן ס"ל מתני' כרבי יוסף ור' יצחק דאמר משום גזרה וק"ל כרב ואע"ג דרבא ורב אשי ס"ל צרכי שבת נעשין ביו"ט הנ"מ לבשל ולאפות דבר המוכן מבע"י אבל דבר חדש שאינו בעולם ביה"ש והיום הוכן דכ"ע אסור כרבה. ויש מחכמי הדור שאמרו דרבא ורב אשי ל"ל הכנה דרבה. ולא דייק וקי"ל כרבה ל"ש יו"ט אחר שבת. ול"ש אחר יו"ט. נולדה בזה אסורה בזה. ואפילו בתרנגולת העומדת לאכילה ותנ"ה אחרים אומרים נולדה בשבת תאכל ביו"ט ביו"ט תאכל בשבת רי"א משום ר"א עדיין היא מחלוקת בש"א תאכל ובה"א לא תאכל וגרסינן בירושלמי (ה) ר"מ הורה לצפרייה בספוחי חרדל ובביצה כר' יהודה ושמעי' מדרבה אפי' בדבר שהיא מוכן מבע"י לצורך יו"ט ואירע בו דבר חדש שלא הי' בעולם בין השמשות ואין ההכנה בידו אינו מוכן למחר כגון תרנגולת שעומדה לאכיל' שנולדה בה הביצה שלא הוכנה ואסורה ביום שלאחריו וכגון הא (ו) דגרסי' בירושלמי דאיתפלגו שירי פתילה שירי מדורא שירי שמן שכבו בשבת מהו להדליק ביו"ט. רב ור' חנינא תרווייהו אמרין אסור. ר' יוחנן אמר מותר א"ר מונא קומו ר' יודן מה איכפת לן פתילה לגבי ביצה. א"ל מן מה דאנן רמיין רבנן מדמין לה הדא אמרה הוא הדה היא הדה. ומעשה בא לידינו בספינה שבאה מחוץ לתחום בשבת והתרתי היהודים לצאת ביו"ט שלאחריו ולהיות כבני העיר דהא קי"ל שבת ויו"ט ב' קדושות הן והכנה ליכא דלא מיקרי הכנה אלא כשמכין ביו"ט דבר שאינו מן המוכן כגון מוקצה ונולד והני דגרסי' בירושלמי כגון יציאת התחום שאינו מוכן רק ע"י עירוב ובהנחת עירוב היא ההכנה אבל הזמנה אחריתי לאו הכנה היא ואפילו מערב ומכוין בלבו יציאת התחום כגון מערב ברגליו בשני דמכוין ואזיל להכנה א"נ בפת היכא דלא צריך לי' למימר מידי שמעיו"ט קרא לו שם עירוב אע"ג דקמכוין ליציאת התחום לאו הכנה היא כדאמרי' בעירובין מי סברת סוף היום קונה עירוב תחלת היום קונה לעירוב ושבת מכינה לעצמה ואפי' מכין בפה דבר הראוי כגון קונה שביתה להיותן כבני העיר לאו הכנה היא דדבר מוכן לכל היא. ואם נאכל עירובו בראשון ויצא מתחומו ממזרח למערב ליכא הכנה. וגבי ספינה ליכא הכנה כלל דקניית בי' מבע"י ליכא דתחלת היום קונה עירוב והכנה בפה ליכא דהא שתיק. והמערב ברגליו והכנה ברגליו אינה הכנה אפי' מכין דבר שאינו מוכן ואם אמר בשבת מבע"י שם תהא שביתתי והריני כבני עירי לאו הכנה היא דהו"ל כמבין דבר ובד' דוכתי אשכחן בעירוב הכנה וכולהו ע"י עירוב להתיר יציאת התחום אבל הזמנה בעלמא לאו הכנה. ויש מחכמי הדור שאומרים כל הזמנה אסורה ולא דייק לן ובני צרפת מחמירין בשירי פתילה ומדורא ושמן כדגרסי' בירושלמי ומרבין עליהם דבר מוכן כדאמרי' בעצים שנשרו מן הדקל שמרבה עליהם עצים מוכנים ומדליקן. אושפזיכני' דרב אדא בר אהבה הו"ל הנך ביצים מיו"ט לשבת אתי לקמי' א"ל מהו למיטווינהו האידנא ומכלינהו למחר ומסקנא אפי' ר' יוחנן לא שרי אלא לגומעה אבל לטלטולי ביומי' לא: דתניא א' ביצה שנולד בשבת וא' ביצה שנולדה ביו"ט אין מטלטלין אותה ולא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה את כרעי המטה אבל כופה עלי' כלי בשביל שלא תשבר וספיקו אסור'. ירוש' ובלבד (ז) שתהא כלי נוגע בגופו של ביצה. ומסתברא דוקא ביצה ודכוותי' אבל עגל שנולד בשבת מותר ביו"ט ואין לידתו הכנה דשבת מכין לעצמו דאי הו"ל חולה מבע"י הוי שרי אבל ביצ' אין לה היתר משום גזירה ור' אפרים אסרו משום הכנה ול"ד לן גרסי' בפ' כירה (ח) אר"ח אע"פ שאמרו אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה אבל כופה עלי' כלי בשביל שלא תשבר ומדפריש רבה ור"י טעמי' דר"ח ש"מ כוותי' ס"ל ול"ל לר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ותי' מדר' יצחק (ט) אוקמא למתני' דפורסין מחצלת אליבא דר"ש ול"ק ולא ס"ל דאית לי' מוקצה כר"י ס"ל דאית לי' מוקצה ואכן קי"ל כר"ש הלכך ליתא לדר' יצחק ורבינו אלפסי אייתי ראי' מיהא דאר"ה היתה בהמה טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומניח תחתי' ש"מ דליתא לדרב יצחק וליתא דא"כ קשיא דר"ה אמר רב דאמר רב ששת פוקו ואמרו לי' לרב יצחק כבר תרגומא ר"ה לשמעתך בבבל דאר"ה עושין מחיצה למת (י) כו' וא"כ קשיא דר"ה אדר"ה וטעמא דמביא כרים וכסתות ומניח תחתי' משום הפסד ממונו היא. והלכך הא דתנן בפ' משילין פירות ומכסין את הפירות מפני הדלף הלכה כעולא דאמר אוירא דליבנא. וליתא לדר' יצחק ויראים פסק כר' יצחק והא דתנן במס' תמיד פסכתר הי' משמש ג' דברים כופין אותו על השרץ ועל הגחלים בשבת מקדש שאני א"כ דצריך למקומו ולא דייק:

אתמר ב' י"ט של גליות רב אמר נולדה בזה מותרת בזה ורב אסי אמר נולדה בזה אסורה בזה לרב פשוט לי' דשתי קדושות הן לרב אסי מספקא ועביד הכי לחומרא והכי לחומרא ומבדיל מיומא טבא לחברי' ואמר רבא הלכתא כוותי' דרב בהני תלת בין לקולא בין לחומרא ב' קדושות הן והא דלא מבדילין כי היכי דלא לזלזולי בי' כמו שפירש"י בסוכה. והא דעבדן תרי יומי משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם דזמנין דגזרו שמדא ואתי לקלקולי. אתמר שני יו"ט של ר"ה רב ושמואל דאמרו תרווייהו נולדה בזה אסורה בזה. אמר רבה מתקנת ר"י בן זכאי ואילך ביצה מותרת דתנן משחרב ביהמ"ק התקין ר"י ב"ז שיהיו מקבלין עדות החודש כל היום וא"ל אביי והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו ביצה אסורה א"ל אמינא לך אנא מלתא דר"י ואת אמרת לי מלתא דרב ושמואל. ולרב קשיא מתני' ל"ק הא לן והא להו ורבא אמר (יא) אף מתקנת ריב"ז ואילך ביצה אסורה מי לא מודה ריב"ז שאם באו עדים מן המנח' ולמעל' שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש ש"מ שאפי' בני א"י צריכין לעשות ב' יו"ט של ר"ה ורבינו אפרי' כ' הנ"מ בזמן שישראל מקדשין על הראיי' אבל עכשיו שאנו סומכין על סוד העיבור חזרה א"י להיות בית הוועד שאין להם ספק בקדושת היום ואין חייבין לשמור אלא יום א' ומסתברא כרבי' אלפסי דע"כ ל"פ אמוראי אלא לענין ביצה אבל שני ימים לעולם. וכי היכי דאנן עבדינן מנהגא ה"נ אינהו דנהגו בארץ למיעבד ב' ימים עבדו. אמר רבא מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל ואפילו בשני יו"ט של ר"ה ואמר מר זוטרא לא אמרו אלא דאשתהי (יב) כללא דאשתהי לא משהינין ליה ורב אשי אמר אפי' לא אשתהי לא משהי' לי' מ"ט יו"ט שני לגבי מת כחול שווי' רבנן אפי' למיגז לי' אסא ולמגיד לי' גלימא וגרסי' בפ' ר"א דתולין עובדא הות בבי כנישתא ביו"ט הסמוך לשבת בין (יג) מלפניו בין מלאחריו ואתא לקמי' דר' יוחנן וא"ל יתעסקו ב' עממין ואמר רבא וכו' ופירש"י ביו"ט הסמוך לשבת היא דשרי להו בעובדא דשלח להו וטעמי' משום דאישתהי או שמא ישתהא. ומשמע דס"ל יו"ט לחודי' לא יתעסקו בו עממין והא דאמרינן לא אמרו אלא דאשתהי (יד) אכולה מלתא קאמר ודקאמר ולא היא איו"ט שני קאי ומ"ס אע"ג דלא אישתהי יתעסקו בו עממין ואינו סמוך לשבת קאמר והא דאמרי' אפי' למיגז לי' אסא ולמיגד לי' גלימא פרש"י מן המחובר ש"מ דאפי' איסורא דאוריי' שרי ותופרין לו קבר ומוליכין אותו חוץ לתחום והא דתנן במשקין אין חופרין כוכין וקברות במועד פי' רב אלפס הנ"מ לשהות כההיא דהמוכר פירות אבל מת מוטל לפניו עושין. והאידנא דאיכא חברי (טו) חיישי'. והשתא דליכא חברי אזלינין בתר מנהגא ושמעתי שר' יעקב מחמיר אתמר אפרוח שנולד ביו"ט רב אמר אסור ושמואל אמר מותר ותניא כוותי' דרב עגל שנולד ביו"ט מותר אפרוח שנולד ביו"ט אסור ומה הפרש בין זה לזה זה מוכן ע"ג אמו וזה אינו מוכן ע"ג אמו ואפילו עגל שנולד מן הטרפה ביו"ט מותר הואיל ומוכן לכלבים דקי"ל מוכן לכלבים הוה מוכן לאדם דדעתי' דאינש אכל מה דחזי לי' ואע"ג דביצת תרנגולת העומדת לאכילה מוכנת ע"ג אמה היא אסורה התם משום דיו"ט אחר שבת היא דמאתמול גמרו לה אבל גבי עגל ליכא למיגזר וכן הלכתא ואע"ג דתניא כוותי' דשמואל ואי תימא ר' יוחנן ואיכא למימר רב ור' יוחנן הלכ' כר' יוחנן כיון דתני בתרווייהו קים לן דמוקצה דאורייתא ובשל תורה הלך אחר המחמיר ועוד דת"ק כראב"י וראב"י הכי ס"ל דתניא אפרוח שנולד ביו"ט רא"א אף בחול אסור לפי שלא נתפתחו עיניו ואע"ג דליתא לדראב"י בחול ביו"ט ס"ל אסור וטעמי' דרבי' אפרים משום דרב כר"י ס"ל דאית לי' מוקצ' ור' יוחנן כר"ש בפ' מי שהתשיך וכיון דלית הלכתא כר"ש ביו"ט ממילא ליתא לדשמואל ור"י. והא טעמא לא דייק לן דהא מוקצה כגרוגרות וצמוקים (טז) דמי ול"ד לפלוגתא דר"י ור"ש דאמר מוכנת היא וא"כ שמואל וא"ת ר' יוחנן דקאמרו טעמא הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ד"ה הוא ויש מחכמי הדור שפסקו לקולא כר' יוחנן ולא דייקי. ורבי' אלפסי ל"פ הלכתא. תניא השוחט תרנגולת ומצא בה בצים גמורות מותרות לאוכלן בחלב ופי' בעל הלכות טעמא משום דבשר עוף דרבנן אבל גוי ששחט תרנגולת או שמתה ומצא בה בצים גמורות אסורות דאיסור נביל' דאורייתא דתנן (יז) ביצת נבילה אם יש כיוצא בה נמכרות בשוקב"ש מתירין וב"ה אוסרין ומודים בביצת טמאה שאסור'. ורבי' יעקב פי' נבילה אם יש כיוצא איסור עצמה היא ואסורה. אבל בב"ח דהאי היתר והאי היתר שרי ואיכא מ"ד ביצת נבילה אסורה (יח) משום ביצת טריפה ומ"ס בחלב מותרת דגדי אמר רחמנא ובצים לאו גדי היא כדם ושליא. אבל אסורות משום נבלה דביצה גדולה גופי' הוא. וכשנתנבלה זה נתנבלה זה מידי דהוה ארישא דמתני' דקתני דם נבלה ב"ש מטהרין וב"ה מטמאין ואע"ג דגבי חלב אינו בשר כדגרסי' התם בחולין דם לאו גדי היא ואם בשלו בחלב אין לוקה טומאת נבילה אית בה דגופי' היא ה"נ ל"ש. ירושלמי מ"ט דב"ש גמיר' היתה עד שלא תתנבל מעתה אפי' אין כיוצא בה נמכרת בשוק (יט) א"כ מתיר שליל אבל לב"ה טעמא בשעה שנתנבל נתנבלה הדם והבצים והגידים וכל הראוי לאכילה ת"ר כל שתשמישו ביום נולד ביום כגון תרנגולת ונ"מ לדרב מרי ברי' דרב כהנא דאמר בדק בקנה של תרנגולת מעיו"ט ולא מצא בה בצים ולמחר השכים ומצא בה בצים מותרות ואע"ג דבדק יפה אימור יצא' רוב' וחזר' וכדר' יוחנן דאר"י ביצ' שיצא' רוב' וחזר' מותרת לאכל' ביו"ט ודוקא בדאיכא זכר דכי איכא זכר לא ספנא מארעא וכיון דאיכא חזק' דכל שתשמישו ביום נולד ביום תלינין כדר"י אע"ג דלא שכיח הא ליכא זכר קים לן כר' יונתן בן שאול דאמר בדק בקנה של תרנגולין מעי"ט ולא מצא בה בצים אסורות ודוקא בדק כיון דליתא חזק' דכל שתשמישו ביום לא חיישי' להא דר"י דהא לא שכיח:

מחלוקת ב בש"א שאור בכזית וחמץ בכותבות ובה"א זה וזה בכזית תוספתא איזה שאור ואיזה חמץ שאור שמחמיץ אחרים חמץ שנחמץ מאחרים ואימתי קרוי שאור משנפסל לאכילת כלב ופירשתי בהלכות חמץ:

מחלוקת ג' השוחט חיה ועוף בש"א יחפור בדקר ויכס' ובה"א לא ישחוט אא"כ הי' לו עפר מוכן מבע"י ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכס'. א"ר זריקא אר"י והוא שיש לו דקר נעוץ מבע"י והא קא עביד כתישה, א"ר חייא אמר רב בעפר תחוח מהכא משמע שאפי' יש לו עפר תחוח בעי' דקר נעוץ מבע"י ולכתחלה משום הכנה ואין בו דקר נעוץ א"י לכסות אלא באפר כירה. ואע"ג דקעביד גומא כיון דבשבת פטור אבל אסור הכא דשחיט משום שמחת יו"ט מותר לכתחל' אר"י מכניס אדם מלא קופתו עפר ועוש' בה כל צרכו וא"צ הכנה דקר נעוץ דריש מר זוטרא והיא שייחד לו קרן זויות ותניא כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ואפי' באפר כירה גזר' משום התרת חלבו אבל בחול ליכא למגזר דמאן דחזי סבר דמספקא אמרי' לי' זיל שחוט טרח וכסי ביו"ט מי אמרי'. אמרו לו רבנן שחוט טרח וכסי מספיקא. אלא מין חיה הוא ואתי למשרי חלבו הלכך אם שחט אין מכסין את דמו אלא במיו"ט ומדלא כסי' ביו"ט ש"מ דספיקא הוא וחלבו אסור. הא מתני' דהשוחט ה"ג לה בבחורתא ב"ש ולקולא וב"ה לחומרא והכי דוקא והלכ' כב"ה. וכההיא דאין מסלקין (א) את התריסין ביו"ט ב"ה מתירין אמרי' מוחלפת השיט' ודוקא. ק"ל לרבוותאי הא דפרכינין וליכסי' באפר כיר' ממתני' ופריך ולכסיי' בדקר נעוץ לב"ש ואפר כירה לב"ה דלב"ש (ב) אין מכסין באפר כירה ולא בדקר נעוץ לב"ה לכתחל'. א"נ אסיפא פריך דקתני אם שחטו אין מכסין את דמו. וה"ג בספרא הא דקתני אם שחטו אין מכסין את דמו מכלל דבאית לי' עסקינין ול"ג השאר. ומתני' דהשוחט דוקא הואיל ותנן בבחורתא הכי ומקולי ב"ש ומחומרי ב"ה והא דמסלקין את התריסין נמי דקי"ל כב"ה התירו סופן משום תחלתן הלכ' היא. אלא דב"ש וב"ה החליפו שיטתן והחמירו ב"ה בכ"מ ולא החמירו בתריסין משום טעמא דהתירו סופן משום תחלתן ירושלמי שאם אומר לא יחזור אף היא אינו פותח ולא יפתח אף ממעט בשמחת הרגל ור"ח ז"ל וכל המפרשים קבעו הלכ' כב"ה לחומרא בהשוחט ובתריסין לקולא ורבי' אלפסי הכין פי' רבוותאי קמאי הכי ס"ל: אבל ר' יעקב אמר מוחלפת השיטה ממתני' דהשוחט ול"ד לן דכל מה דבבחירתא דוקא היא ואפר כיר' מוכן היא ואפי' לב"ש דאמרו אין מכסין באפר כדאיתא בפ' כסוי הדם מוכן לכסות בו צואה ולעשו' בו צרכיו א"ר יהוד' ל"ש אלא שהוסק מעיו"ט אבל ביו"ט אסו' דהו"ל כנולד ואסור ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר לכסות ותנ"ה כשאמרו אפר כיר' מוכן היא לא אמרו אלא שהוסק מעיו"ט אבל הוסק ביו"ט אסור ואם ראוי לצלות בו ביצה מותרת. הכניס עפר לגינתו ולחורבתו מותר לכסות ירושלמי בשלא שחט אבל אם שחט מוטב שיטול מאפר שהוסק ביו"ט ואל יחפור בדקר ויכסה ירושלמי הביא עפר לכסות את גגו סיד לסוד את ביתו אית תנא מכסין בו ואית תנא אין מכסין בו ר' יוסי בר בון בשם ר"ח אמר מ"ד מכסין לשעבר ע"ד אין מכסין בבא לשאול לכתחל'. תני ר' חייא לא כוי בלבד אמרו אלא אפי' שחט בהמ' חי' ועוף ונתערבו דמן זה בזה אסור לכסותו ביו"ט. א"ר יוסי ל"ש אלא שא"י לכסותו בדקיר' אחת אבל יכול לכסותו מותר ולא גזרינן דקירה אחת אטו ב' דקירות. אמר רבא השוחט צפור מעיו"ט אין מכסין אותו ביו"ט גלגל עיסה מעיו"ט מפריש ממנ' חלתה ביו"ט (ג) לימא פליג' דאבוה דשמואל אדשמואל דא"ש חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש אמר רבא מי לא מודה שמואל שאם קרא עליהן שם שאסורה לזרים ופסק רבי' אלפסי ז"ל כאבוהו דשמואל דגרסי' בפ' משילין אין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט לא נצרכו אלא אפי' ליתנו לכהן בו ביום והכ"מ פרי דטבלא מאתמול אבל פרי דטבל' האידנ' כגון עיס' לאפרושי מני' חלה מפריש ויהבינן לכהן והאי נוסחא ליתא בנוסחא עתיקא דילן והגדה הוא. ור"ח ל"פ הלכה כשמואל גבי מוללין מלילות. והר"נ כתב אבל מלאכה שאפשר לעשותה מעיו"ט כגון הלש מעיו"ט (ד) מפריש חלתה ביו"ט ומאי דאיתמר בשמי' וכיון דרבא בתרא הוא קי"ל כותי' דהלכה כבתרא טעות' הוא וליתא כפירושא דיליה ואפילו איתא איכא לדחויי בחלת ארץ ישראל אבל בחלת חוץ לארץ אע"ג דטביל מאתמול מפריש חלתה ביו"ט דלאו תיקון הוא: אבוה דשמואל אמר אפילו גלגל עיסה מעיו"ט אין מפרישין חלה ביו"ט וס"ל לרבה הא דתנן אין מגביהין תרומות ומעשרות ואוקימנ' אפילו ליתנו לכהן בו ביום כמ"ד בפירות מיירי ולא בעיסה. ובירושלמי גרסי' תניא. ובתוספתא גרסי' הלש עיסה ביו"ט בין טמאין בין טהורין מותר לטלטלן ומותר להפריש ממנה חלה. לשה מעיו"ט ושכח ולא הפרי' אסור לטלטלה ואסר להפריש ממנו חלה וההיא נמי בחלת ארץ ישראל מיירי ואיכא מאן דפסק' כרבא דהיא בתרא גרסינן בפ' ב' אר"ח בהמה חצי' של ישראל מותר לשוחטה ביו"ט כמחלוקת י"ז בפ' בתרא אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתות ובמשניות מדויקות ובירושלמי גרסי' אלו הן בייתות כל שלנות בעיר מדבריות שלנות באפר ל"ל למימ' משקין מלת' אגב אורח' קמ"ל דלישקי אניש מיא והדר לשחוט משום סירכא דמשכא העור נוח לפשוט. ת"ר אלו הן מדבריו' כל שיוצאת ורועות בפסח ונכנסות ברביעה בייתות כל שיוצאת ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום. ר"א אלו ואלו בייתות הן ואלו הן מדבריות כל שאין נכנסות ליישוב לא בחמה ולא בימות הגשמים ובתוספתא אלו ואלו שיצאו חוץ לתחום אע"פ שאין נכנסות לתוך התחום אלא משחשיכה מותר לשוחטן ביו"ט: ומקשינן (ה) מי אית ליה מוקצה והא בעי ר"ש ב"ר מר' פצעילי תמרה לר"ש מהו. א"ל אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצמוקים לבד. ירושלמי מפני שמסריחות בנתיים אב"א הני כגרוגרות וצמוקים דמי. ואב"א לדבריהם דרבנן קאמר לדידי אין מוקצה וכו'. וכתב ר"ח מהא שמעי' דכל מידי דחזי לאינש דעתי' עלוי וכו' כדברי תנא בביצה שנולדה לענין מוקצה. ולענין מדבריות פי' בעל ההלכות מוקצה דרבנן וכיון דאיכא תרי לישנא חד דאות לי' לר"ש מוקצה במדבריות וחד ל"ל עבדינן לקולא ושרי למשחט מדבריו' למ"ס מוקצה דאורייתא (ו) לחומרא ומדבריות ככגרוגרת וצמוקי' דמי ואסורין אפי' לר"ש כסתם מתני' דתנן אין משקין ושוחטין את המדבריות ובייתות אפי' לר"י מותרת ול"ד לתורא לרדיא עז לחלבה ורחל לגיזתה דאקצינהו אלא כל הראוי לאכילה דעתי' עלוי' דקים לן בהמה בחייה לאכילה עומדת ודעתי' עלוי' ומיהו רבי' אלפסי פסק כת"ק דר' דהלכה כר' מחבירו ולא מחביריו:. ומ"ס כר"י דסתם מתניתין כוותי' דגרסינן במשניות ובירושלמי בייתות כל שלנות בעיר כסתם במתניתין ומחלוקת מברייתא הוא והלכה כסתם מתני' וכן מצאתי בהלכות שלו במשניות ובירושלמי ומבעיא לן בפ' א"צ דגים יש מוקצה לחצי שבת או אין מוקצה לחצי שבת ומסקנא גמרו בידי אדם לא קמבעי' לן כי קא מבעי' לן גמרו בידי שמים ולא אפשיט ולחומרא ומוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין אותן מותר וכן הלכתא בפ"ג בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא כדי שיאכל ממנה כזית צלי מבע"י שחטה בשדה לא יביאנה במוט ובמוטה אבל מביאה בידו אבר אבר ותניא אותו ואת בנו שנפלו לבור מעלה את הראשון ע"מ לשוחטו והשני עושה לו פרנסה במקומו בשביל שלא ימות ר' יהושע אמר מעלה את הא' ע"מ לשוחטו ואינו שוחטו ומעלה וחוזר ומעלה את הב' ע"ע לשוחטו. רצה זה שוחט רצה זה שוחט תוספתא רצה לשחוט רצה שלא לשחוט א' מהם הרשות בידו בכור שנפל לבור ר"י אומר ירד מומחה ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט רש"א כל שאין מומו ניכר מעיו"ט אין זה מן המוכן ואסיקנן כגון דנפל בי' מום עובר מבעיו"ט והו"ל מום קבוע ביו"ט מה דתימא כיון דדעתי' עלוי' נשחטי' קמ"ל וקא מיפלגי ברואין מומין ר"י סבר רואין מומין ביו"ט ור"ש סבר אין רואין מומין ביו"ט וקי"ל כר"ש והו"ל כגרוגרת וצימוקים כדאית' בשבת (ז) אמי ורבינא חזא בוכרא דבי נשיאה וביו"ט לא הוה חזי אתא וא"ל לר' אמי אמר להו שפיר עבוד דלא חזי אינו והא"ר אמי גופי' הוה חזי: ר"א ביו"ט הוה חזי ולמחר שיולי משאל היכי הוה עובדא כהא דההיא גברא איתי בוכרא לקמי' דרבה אפניא דמעלי יו"ט הוה יתיב רבא וקחייף רישי' בהדי דקא חייף דל עיני' וחזי מומה. א"ל זיל האידנא ותא למחר כי אתא למחר א"ל היכי הוה עובדא: א"ל הוה שדיין שערי בהך גיסא דהוצי בהדי דעיילו לרישא למיכל בזעתי' קניא דהוצי לשפתי' א"ל דלמא את גרמת ליה ומנא תימרא דגרמה אסור דתנא מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יהיה בו מנין שלא יגרום לו ע"י דבר אחר שלא יביא בצק או דבילה ומניח על גבי האוזן כדי שיבוא כלב ויטלנן ת"ל כל מום אמר מום ואמר כל מום ירוש' אתא עובדא קומי רב אשי וסבר מימר ר"י ור"ש הלכה כר"י אתיא רב הושעי' מתני' דבר קפרא ותנא חכמים אמרו כל שאין מומו ניכר מעיו"ט ולא הכיר בו מומחה אלא ביו"ט אין זה מן המוכן וקבלה וחזר בו בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה ומעשה ששאל את ר"ט עליו ועל החלה שנטמאת ואמר לא יזיזם ממקומן (ח) אוקרי זעירא בבהמת קדשים ובמסוכנת וד"ה אפילו לר"י דכ"פ ר"י ור"ש כשהיתה חולה מבע"י אבל מסוכנת דעתי' עלוי' ומש"ה היא שריא דמסוכנת מודה ר"י ובעלי חיים שמתו מודה ר"ש וסתמא דהא מתני' אפילו ר"י וכן הלכתא ונוסחא עתוקא במסוכנת וד"ה וי"מ ד"ה למר ברי' דרב יוסף ומר אבימי משמי' דרבא ואליבא דר"ש ואית דל"ג וד"ה ופירוש קמא מסת' והכין פי' ר"ח ז"ל אין נמנין על הבהמה לכתחלה ביו"ט מאי אין נמנין אין פוסקין דמים לכתחלה ביו"ט. היכי עביד אמר רב א מביא שתי בהמות ומעמידה זו בצד זו ואומר זו כזו תנ"ה לא יאמר אדם לחבירו הריני עמך בסלע ובשתים אלא הריני עמך למחצה לשליש ולרביע ירושלמי הא להוסיף מוסיפין היה חמשה נעשין עשרה ר"י אומר שוקל אדם בשר כנגד כלי או כנגד קיפוץ. וחכ"א אין משגיחים בכף מאזנים כל עיקר אר"י א"ש אפילו לשמרן מן העכברים והיא דתליא בתריטא. ואסר מפני מראות עין וליתא לר' חמא ור"ש בר' (ט) דהא שקלי מנא כנגד מנא ביו"ט דקי"ל כרבנן דאמרו אין משגיחים בכף מאזנים כל עיקר. אר"י א"ש טבח אומן אסור לשקול בשר ביד. ירושלמי מפני שידו כליטרא. אלא חותך בסכין ונותן לזה ולזה וכן אסור לשקול בשר במים. ואר"י א"ש אסור לעשות בית יד בבשר ובידא שרי ואמר"י מותר לעשות סימן בבשר כהא דרבה בר"ה מחתך להו תלת קרנתא ואין משחיזין הסכין ביו"ט אבל משיאה ע"ג חברתה אר"ה ל"ש אלא בהשחזה של אבן אבל בהשחזה של עץ מותר וכן הלכתא ואיכא תרי לישנא בגמרא ומס' כלישנא קמא לקולא של אבן אסור לחדדה אבל להעביר שמנותה מותר מכלל דחברתה אפילו לחדדה מותר ומאן תנא בהשחזה אסור דלא כר"י דתניא אין בין יו"ט לשבת אלא א"נ בלבד ר' מתיר במכשירי א"נ ואסיקנא הלכתא כר"י ואפילו בהשחזה של אבן מותר לחדדה. ואין מורין כן מיהו אפילו לרבנן בהשחזה של עץ או ע"ג חברתה מותר לחדדה ומורין כר"ה. אר"ה ברי' דרב יוסף הוה קאימנא קמי' דרבא והוה מעבר סכינא אפומי' דדיקולא וכו' וחזינא לדעתי' דלחדדה עבוד והאי דלא קאמר ליה משום דקסבר הלכה כר"י כלישנא קמא ואין מורין כן ואמר אביי קאימנא קמי' דמר והיה מעבר סכינא אפומי' דרחי' וא"ל לחדדה או להעבר שמנונית' וחזיתא לדעתי' דלחדדא עביד והאי דלא קאמר לי' משום דסבר הלכה כר"י. ואין מורין כן. כדי שלא יזלזלו אף במכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט אמר רב יוסף סכין שעמדה מותר לחדדה ביו"ט וה"מ דפסקה אגב דוחקא ופי' ר"ח ורב אלפסי ז"ל דוקא אגב רחיא או אגב דיקולא אבל השחזה לא וטעמא משום דאין מורין כן כדפרישית והיכא דלא פסקא אגב דוחקא שוי' למנא ואסר. וק"ל אמאי נקוט סכין שעמדה לימא משחיזין את הסכין ביו"ט ומסתברא דמתניתין איירי בסכין שנפגם אבל עמדה מותר לחדדה. היכא דפסקא אגב דוחקא דלא תיקן הוא ואפילו במשחזת לד"ה וה"ג אחד סכין שנפגם ואחד שפוד שנרצם באנו למחלוקת ר"י ורבנן וכו' להנוסחא דר"ח. אבל בנוסחא דרבוותא ל"ג הכי. דריש רב חייא ואיתימא רב יוסף א' סכין שנפגם ואחד שפוד שנרצם וא' גריפת התנור ביו"ט באנו למחלוקת ר"י וחכמים דתניא אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש ר"י מתיר במכשירי אוכל נפש מ"ט דת"ק דא"ק היא ולא מכשיריו ור"י א"ק לכם לכל צרכיכם ואידך הא כתיב לכם לכם ולא לגוים ואידך הא כתיב היא כתיב היא וכתי' לכם ול"ק כאן במכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט כאן במכשירין שא"א לעשות כן מעיו"ט ולרבי' אפרים לכם ולא לגוים לא אצטר' לי' דהשת' מכשירין שא"א לעשותן לדידן אסור משו' טרחא טרחא דגוי לכ"ש והלכך אם נפגם הסכין מעיו"ט או נרצם השפוד ונקטם ראשו החד ד"ה אסור כדתנן אין מתקנין השפוד ואין מחדדין אותו נפגם ביו"ט או בעיו"ט והי' טרוד ולא תיקן בעיו"ט מחלוקת ר"י וחכמים אבל סכין שעמדה מחרופת' ד"ה מותר לחדדה כדפרישית איבעי' להו מהו להראות סכין לחכם רב מארי בר ביזנא שרי ורבנן אסרי ופירשו רבותאי שמא יוליכנו חוץ לתחום להראותו. ורש"י פירש דהו"ל דן את הדין א"ר יוסף ת"ח רואה לעצמו ומשאילה לאחרים (י) אר"י שפוד שנרצף ונתעקם אסור לתקנו ביו"ט ואע"ג דיכול למפשט לי' בידו. דלמא מתקן ליה בקורנסי' אית דמפרשי משום טירחא דלא צריך. ומ"ס אפילו לר"י קאמר וכגון שנרצף מעיו"ט ואשמעי' אע"ג דפשיט בידי' אסור וא"נ צריך לתקן בקורנס קאמר אבל בידו מותר ואר"י א"ש שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו ביו"ט. אמר רב מלכיו ושומטו ומניחו בקרן זויות: ואמר רב חייא בר אשי אמר רב והיא שיש עליו בשר. רבינא אמר אע"פ שאין עליו בשר מידי דהוה אקוץ בר"ה וכן הלכתא: גרסי' בפ' המביא (יא) אין שוברין את החרס ואין גורפין תנור וכירים אבל מכבשין תני ר' חייא אם א"א לו לאפות אא"כ גרפ' מותר: דביתהו דר' חייא נפל לה אריחא בתנורא ביו"ט א"ל אנא רופתא מעליא בעינא א"ל רבא לשמעי' טוי בר אווזא ואזדהר מחרוכא א"ל רבינא לרב אשי. א"ל רב אחא מהיצל דמר שרקין לי' תנורא ביו"ט א"ל אנן ארקתא דפרת סמכינין וה"מ היא דסמכי מאורתא (יב) אמר רבינא וקיטמא שרי פר"ח שאינו בר גיבול. ואר"נ אבנים של בית הכסא מותר לצדדן ביו"ט. ת"ר מולגין את הראש ואת הרגל ומהבהבין אותו ואין טופלין לו בחרסות ולא באדמ'. ואין גוזזין אותו במספריים שלו ומתקנין את הקורניס ואת העכבייתא ומסיקין ואופין ומחמין חמין באנטוכי ואין אופין בפורני חדש' שמא תפחת. לר"ש קיירא דוקא הראש והרגלים אבל גדיא כול' לא מלגינן דאפשר לאשלוחי משכי'. ול"ד לן דהא הראש והרגלים נמי אפשר אלא מנהגא נקט ובאתרא דנהיגו בגדיא נמי שרי. ת"ר אין נופחין במפוח אבל נופחין בשפופרת ואין מתקנין את השפוד ואין מחדדין אותו בשנרצם מעיו"ט ואפי' לר"י ואין מפצעין את הקנה (יג) לצלות בו צלי אבל (מפצעין) את האגוז במטלו' ולא חיישי' שמא תקרע לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר אבל שוחט הא ומחלק ביניהם היכא עבדי רבה ור' יוסף אמרי תרטא ופלגא דתרטא. בכר"ש אמרו חלקא ופלגא דחלקא. פומבדיתא אמרו אזינקא ופלגא אזינקא. מתא מחסיא ריבעה ופלגא ריבעה אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במד' מאי אבל לא במידה אמר רבא שלא יזכיר לו שם מידה אבל אם הי' לו כלי העומד למדה ימלאנ' דדרכא דאינש דמקרבא חמרא במנא דכולא ושתי. והלכתא כרבא ותמי' לן דרבי' אלפסי ז"ל כ' אבל אם הי' כלי עומד למדה ימלאנ' (יד) וליתא אדברי' ר"ח לרבנא עיקבא ודריש לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו ביו"ט אבל קודר היא קב או קבים ואינו חושש. ונחתום מודד תבלין ונותן לתוך קדירתו שלא יקדיח תבשילו. א"ר האש' מודדת קמח ונותנת לתוך עיסת' כדי שתטול חלתה בעין יפה ושמואל אמר אסור והלכתא כותי' אומר אדם לחנוני תן לי בצים ואגוזים במנין שכן דרך בעה"ב להיות מונה בתוך ביתו ת"ר הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ואומר לו תן לי גדי א' או טלה א' אצל טבח הרגיל אצלי ואומר לו תן לי כף א' או ירך א' אצל פטם הרגיל אצלו ואומר לו תן לי תור או גוזל א'. אצל נחתום (טו) הרגיל אצלו ואומר תן לי י' בצים וה' אגוזים וי' אפרסקמון וב' רמונים ואתרוג אחד ובלבד שלא יזכיר שום מקח רשב"א אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח. פיר"ח סכום מנין יאמר יש לך אצלי נ' אגוזים תן לי עכשיו נ' אחרים הרי יש לך ק' וכן פי' רבי' אלפסי ורש"י פי' סכום מקח דמים. וכ' בעל הלכות דוקא חנווני ישראל אבל חנווני גוי במידי דאית במחובר א"נ כגון קמחא דאיכא למימר דאיטחן ביו"ט או בא מחוץ לתחום. א"כ בצים ודאיכא למימר דאתילדה ביומי' דאסור למשקל מני' כדגרסי' גוי שהביא דורן אם יש באותו המין במחובר לקרקע אסור. וה"ה דבר שנעשה בו איסור מלאכה האסורה לישראל ומסתברא דאפי' חנווני גוי קאמר (טז) דאי משום טחינ' הוי ראוי לכוס ולית בי' משום מוקצה כדאיתא בפ"ק דחולין ואפי' לאכול פת הנאפ' בשבילו התירו הגאונים היכא דליכא למיחש שמא ירב' בשבילו ומשום שנאפ' בעצי מוקצה נמי ליכא למיגזר דלא אמרינן יש שבח עצים בפת אלא באיסור הנאה ומשום ביצה דאתילדו ביומן נמי לא חיישי' דלא אתחזיק איסורא. אבל במחובר חיישי' דאתחזיק. ועוד הא ק"ל אין הגוי צריך הככ"י גרסי' בפ' בתרא הבהמ' והכלים כרגלי הבעלים (יז) המוכר בהמתו לגוי או לרוע' הרי אצלו כרגלי הבעלי' ואוקמי בשני רועים שיש שם רוע' א' דלא קנה שבות' אצל רוע' ומסר' לאחר ביו"ט שעדיין רשות הבעלים עלי' אבל אין כאן אלא רוע' א' אע"פ שלא נתנ' לו אלא ביו"ט ה"ה כרגלי הרוע' ירושלמי מתני' בשנתנו לו ביו"ט אבל מסר' לו בעיו"ט כרגלי הרוע' בשיש שם רוע' א' ה"ה כרגלי הבקר. ת"ר שנים ששאלו חלוק א' זה לילך בו שחרית לבית המדרש וזה לילך בו ערבית לבית המשת'. זה עירב לצפון וזה עירב עליו לדרום מהלך לדרום כרגלי מי שעירב עליו לצפון כו' מצעו עליו את התחום ה"ז לא יזיזנ' ממקומ' נ"א ואם מצוי היא. ופשוט. אתמר שנים שלקחו חבית ובהמ' בשותפות. כלו' מעיו"ט וחלקוהו ביו"ט אמר רב חביות מותרת ובהמ' אסור'. ושמואל אמר אפי' חביות אסור' וכן מיפלגי בבריר' שמואל סבר אין בריר' ורב סבר בריר' ובהמ' אסור'. משום דקא ינקו תחומין מהדדי. ומקשינן לרב לאיסור מוקצ' לא חששו לאיסור תחומין חששו ושתיק רב. ור"ח ורבי' אפרים פירשו שלקחוהו בשותפות ביו"ט. ותמיה לן דהא תניא הלוקח בשר מן הטבח ביו"ט כרגלי המוכר ואסיק מה הוה עלה. ר' יוחנן אמר אין בריר' ורב הושעיא אמר יש בריר'. ודריש מר זוטרא הלכ' כרב הושעי' דיש בריר' כרבנן ופי' רבי' אלפסי קם לי' רב ורב הושעי' בחדא שיטתא וכיון דקאי רב כרב הושעי' הלכ' כרב ומסתברא מדלא אמר הלכתא כוותי' דרב ש"מ דליתא לדרב ורב הושעי' פליג עליו. דרב הושעי' אפי' בהמ' מותרת קאמר וטעמא דרב משום דקא ינקי תחומין מהדדי ליתא דהא שתיק רב וכן הלכתא א"ש שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם ושל רוע' ה"ה כרגלי אות' העיר וכתב רבינו אפרים ומספקא מלתא בגמרא אי איתא דשמואל אי לא משום דקשיא שמואל אדשמואל בשנים שלקחו בשותפות חביות ובהמ' דהא קסבר אין בריר' ופי' מתני' דשחטו מעיו"ט וחלקו לא נתנו אלא ביו"ט ור"ח פי' שחטו ביו"ט וכיון שדרכו למכור סלקו מרשותו והעמידו ברשות הלוקח ומוליכו אפי' לעיר אחרת ע"י עירובו. השואל כלי מעיו"ט ה"ה כרגלי השואל וקיי"ל דהא דאר"י השואל כלי מעיו"ט אע"פ שלא נתנו לו אלא ביו"ט ה"ה כרגליו ביו"ט ה"ה כרגלי משאיל. אע"ג דרגיל ושאיל מכי' אמרי' דלמא משכח אינש אחריני ושאל מני' ולא ינתן לחבירו לא אייתי רבי' אלפסי ז"ל דליכא עולי רגלים: